תפריט עמוד

זימבבואה: שחור-לבן בצבעים

מסע בזימבבואה (רודזיה לשעבר), מדינה בהתהוות: מפגשים עם לבנים ועם שחורים, עם מחפשי אלוהים ועם מגדלי כלבים, עם עוני ומצוקה וגם עם יופי ונדיבות גדולה. דיוקן לא פשוט של מדינה עצמאית באפריקה החדשה


מפת זימבבווה

בוקר טיפוסי בהרארה (Harare), בירת זימבבואה (Zimbabwe): גברים בחליפות מגוהצות רוכבים על אופניים עמוסים בגזרי עצים להסקה (בעיות באספקת החשמל); שומרים פרטיים פוסעים בעצבנות על המדרכות ליד כל כספומט, חנות או בניין מגורים (בגלל רמת הפשע העולה אין להפקירם ללא שמירה); ילדי רחוב רבים (חלקם הגדול יתומי איידס); בצומתי הרחובות מוכרי עיתונים, שהכותרות שלהם עוסקות תמיד במשבר הפנימי בזימבבואה (או לחלופין באיך שהכל ורוד בזימבבואה, חוץ ממפלגת האופוזיציה). 

שומרים פרטיים בכניסה לחנות בהרארה. בגל הפשע הגואה מוצבים שוטרים ושומרים ליד כל חנות וכספומט

נסעתי לזימבבואה עם אשתי ובני התינוק כדי להשתתף בחתונה של גיסי, זוהר, יליד ישראל, עם אשת חלומותיו, ציצי, ילידת זימבבואה. שניהם סטודנטים בארצות הברית, אבל את החתונה ערכו בחוג המשפחה בהרארה. משפחה היא עסק רציני מאוד בזימבבואה. המארג הצפוף גורם אפילו לקשרים החמולתיים המוכרים לנו מסביבתנו הקרובה להיראות רופפים עד מנוכרים.
לצורך ההכנות לחתונה הוקמה ועדה משפחתית, שנפגשה בקביעות ותכננה לפרטי פרטים את כל הדרוש. בוועדה היו חברים 76 בני דודיה הראשונים של ציצי. ההשתתפות בהכנות לקראת נישואיה של בת הדודה, שרובם לא ראו אותה זמן רב (ציצי מתגוררת זה שבע שנים בארצות הברית), נחשבת למטלה משפחתית בסיסית, וכל נסיון התחמקות מלקיחת חלק פעיל בעבודת הוועדה ייחשב לעלבון אשר לא יעלה על הדעת.
ג'ראלד, הגיס של ציצי, לקח חופשה של שבועיים מעבודתו כרופא מתמחה במחלקת הנשים של בית חולים בהרארה כדי לסייע בהכנות לחתונה. במהלך השבועיים צפיתי בג'ראלד מתרוצץ בקדחתנות בין נותני השירותים השונים, מתעורר בטרם זרחה השמש וחוזר לדירתו מאוחר בלילה. "כאן זה אפריקה", הוא מסביר, "אתה מזמין אוהל לחתונה – אתה חייב לבוא בעצמך על מנת לוודא שזה אכן האוהל המתאים, ואז לדאוג שמישהו ישמור עליו, אחרת יגנבו אותו יום לפני החתונה".

מקום אחרון בעולם
אדם אמיץ ובעל עקרונות ג'ראלד. בהיותו כזה, בחר להתמחות בבית החולים הציבורי של הרארה תמורת מאתיים דולר בחודש ולוותר על משכורת שמנה באחד מבתי החולים הפרטיים בעיר. שניים מהרופאים במחלקתו כבר נדבקו בנגיף ה־HIV המשתולל בזימבבואה, שהביא לכך שבין רבע לשליש מהאוכלוסייה חיה עם איידס. בכל זאת לא ראיתי אותו מהסס, כאשר מול עינינו נמשתה מבריכה צעירה שעמדה לטבוע. במשך שלושת רבעי שעה ביצע בה החייאה, יורק את דמה מפיו מדי כמה נשימות וממשיך בהנשמה, אף על פי שידע שבפעולה הזאת הוא נחשף לדם שעלול להכיל את הנגיף.
מערכת הבריאות של זימבבואה דורגה על ידי ארגון הבריאות העולמי במקום האחרון בעולם מבין 191 מדינות. ידיעה זו פורסמה בזימבבואה בהבלטה בעיתון האופוזיציה העיקרי, "הדיילי ניוז", שמכונות הדפוס שלו הופצצו ועורכיו נאסרו עקב ביקורת שהטיח במפלגת השלטון ובשליט רוברט מוּגאבֵּה.
תרמה לדירוג הלא מחמיא שביתת הרופאים המומחים במדינה, הנמשכת זה זמן רב. ג'ראלד מספר שסטאז'רים כמוהו, שזה עתה סיימו את לימודי הרפואה שלהם, מבצעים במחלקת הנשים ניתוחים קיסריים וניתוחים דחופים ומסובכים אחרים הדורשים ניסיון רב, באין רופאים מומחים לבצע אותם.
לא כדאי להיות חולה ועני אף פעם ובשום מקום, אבל בזימבבואה זה ממש רעיון רע. תוחלת החיים היא מהנמוכות בעולם: כ־37 שנים בממוצע (לעומת כ־78 שנים בישראל). תמותת התינוקות והילדים עצומה: יותר משישים מקרי מוות לכל אלף לידות (לעומת כשבעה מקרים לכל אלף לידות בישראל). הרעב הורג פחות מהאיידס, שעדיין הורג פחות מהמלריה.
ממדינה המייצאת את תוצרתה בתקופה הקולוניאלית – בעיקר טבק, תירס ותוצרת בקר, אך גם מחצבים, כמו כרום וזהב – הפכה זימבבואה בשנות התשעים של המאה העשרים למדינה הנאלצת לייבא כשליש מתצרוכת המזון שלה. קיים מחסור חמור בדלק ובחלקי חילוף למכוניות הקשישות. הדולר הזימבבואי כל כך חלש, שאפילו חברת התעופה הלאומית מסרבת לקבל אותו כתשלום עבור כרטיסי טיסה. בשבועיים שבהם שהינו במדינה צנח ערכו של המטבע המקומי בשוק השחור בחמישים אחוז ביחס לדולר האמריקאי.

שודדים ישנים, בוזזים חדשים
משטר האפרטהייד הוותיק הֶעֱשיר מאוד את המיעוט הלבן השולט. בימי האפרטהייד שלט מיעוט קטן של לבנים עשירים על רוב שחור ועני והפך את זימבבואה לדגם יעיל ביותר של קולוניאליזם. זימבבואה כיחידת שטח נוצלה היטב: תושביה השחורים היו לכוח עבודה זול, משאביה – מזהב ועד מינרלים – נבזזו עד תום על ידי הלבנים, בעיקר בריטים, שהתיישבו בה והקימו על אדמתה הפורייה חוות ענק.

מרגרט וואלאס, מתיישבת לבנה: "אל תאמין לכל מה שאתה שומע. לא היה פה אפרטהייד ממש. היינו מבלים יחד בקולנוע, וחוץ מאשר הרחוב הראשי של הרארה, לשחורים היה מותר לדרוך על המדרכות בכל העיר. הפריע לנו רק שלשחורים אסור היה ללמוד באוניברסיטה"

גם היום, כשזימבבואה היא מדינה עצמאית בראשותו של הנשיא השחור והמיליטנטי רוברט מוּגאבֵּה,  נותר בה קומץ זעום של לבנים, החולשים על שטח חקלאי גדול ופורה. לפי הנתונים שמפרסם איגוד התקשורת האפריקאי אפריקן ניוז, כשבעים אחוז מאדמות זימבבואה, כ־4,000 חוות, נתונות בבעלות לבנה, כשהמיעוט הלבן מהווה רק כ־0.04 אחוז מכלל תושבי המדינה, שמספרם נאמד בכ־11 מיליון.
מצב דומה שורר בארצות השכנות: בדרום אפריקה נתונים רק 13 אחוז מהאדמות בידי האוכלוסייה השחורה, והשאר בידי לבנים; גם בקניה החוות הגדולות ביותר הן בבעלות קנייתים לבנים וחברות בינלאומיות גדולות.
הפתרון של מוגאבה לתיקון אי הצדק ההיסטורי היה חלוקה מחדש של האדמות: הפקעתן מידי הלבנים ומסירתן לידי שחורים מבין תומכיו ונאמניו, רובם ותיקי מלחמת העצמאות של שנות השבעים המאוחרות. די מהר חלה הידרדרות אלימה במצב. חבורות של ותיקי המלחמה פלשו לחוות בבעלות לבנה, הרגו את הבעלים והשתלטו על האדמה, בעידודו הגלוי של הנשיא.  
הלבנים אומרים שתוכנית החלוקה השאפתנית של מוגאבה החריבה חלק גדול מהחוות המשגשגות. פני הארץ זרועים בחוות הרוסות, שעליהן יושבים פולשים ברשות. בקרב הפולשים לא נעדרת מידה רבה של שחיתות: אלה שמצליחים לתפוס חזקה על אדמה הם בדרך כלל ממקורבי השלטון.
מוגאבה מותקף לא רק בארצו. ארצות הברית אסרה על כניסתו לתחומה בשל תמיכתו באלימות נגד לבנים, וארגוני זכויות אדם בינלאומיים מגנים אותו ואת מדיניותו. לא רק לבנים ומתנגדי שלטון נרדפים על ידיו, אלא גם קבוצות אחרות, למשל הומוסקסואלים. 

[banner]

הם מפחדים
סקרן אותי לפגוש כמה מהלבנים המעטים שנשארו עדיין בזימבבואה. איך הם רואים את המצב? האם הם מפחדים? האם הם מקווים לטוב? ולמה לעזאזל הם נשארים כאן?
"אל תאמין לכל מה שאתה שומע", אומרת לי במבטא סקוטי מקסים מרגרט וואלאס, שחיה

בני הזוג וואלאס עם כלבי הרודיזיאן רידג'בק שלהם. הם חיים בביתם המפואר כמו בתוך כלוב ומתקשים להסתגל למציאות החדשה

בזימבבואה מאז 1957. "לא היה פה אפרטהייד ממש. היינו מבלים יחד בקולנוע, וחוץ מאשר ברחוב הראשי של הרארה, לשחורים היה מותר לדרוך על המדרכות בכל העיר. הפריע לנו רק שלשחורים אסור היה ללמוד באוניברסיטה. לא ראינו שום סיבה לזה".
בסוף שנות החמישים יצאו מרגרט וסם וואלאס, אז זוג צעיר מהמעמד הבינוני־נמוך בסקוטלנד, לחפש את מזלם בעולם. "חשבנו להשתקע באוסטרליה", נזכרים הפנסיונרים החביבים בנוסטלגיה, "אבל חברים המליצו לנו לעבור בדרך ברודזיה, שהיתה אז חלק מהאימפריה הבריטית וארץ אפריקאית יפה באופן מיוחד. חשבנו להישאר חודש־חודשיים ולהמשיך הלאה, אבל איפה עוד בעולם יכול אדם לעבוד כטכנאי במפעל גפרורים ולבנות לעצמו בית כזה בתוך שנה וחצי?", שואל סם ומצביע בגאווה על חלקת אלוהים הגדולה שלו.
היום הם חיים בביתם המפואר כמו בתוך כלוב: מפוחדים, נועלים את דלתות המכונית בכל רמזור אדום ונזכרים בערגה בימי השלטון הלבן. את ימיה האחרונים של רודזיה (Rhodesia) ואת ההיתקלויות הטראומטיות שהיו להם עם המשטר החדש בשנים האחרונות הם מתארים בחלחלה: "שנות השבעים כאן היו דומות למה שעובר עליכם עכשיו בישראל: אינסוף פצצות, טרור שמטרתו להכניע את המדינה. היינו נוסעים מחוץ לעיר בשיירה, כשהנשים נוהגות והגברים אוחזים ברובי הציד שלהם. אנחנו מקווים שאתם לא תיכנעו כמונו".
כמו הרבה מתיישבים לבנים בזימבבואה, גם הזוג וואלאס מתקשה להפנים את המציאות החדשה. "אז אחיך מתחתן עם אשה מרודזיה", אומרת מרגרט בחיוך. "מזימבבואה", אנחנו מתקנים אותה.

אין עוד רודזיה
הבלבול ביחס לשמה החדש של המדינה אינו מקרי. בני הזוג ממשיכים לקרוא למדינתם בשמה הישן, מכנים את הרחובות בשמותיהם הקודמים, חיים על קצבת פנסיה קטנה מבריטניה ותוהים בקול רם מה ייגמר קודם: החסכונות מהשנים הטובות או בריאותם, שעודנה טובה.
דבקותם בשם הישן של המדינה כבר סיבכה אותם בצרות. סם ומרגרט הם מגדלי כלבים מקצועיים, שמתמחים בכלבי רודזיאן רידג'בק (Rhodesian Ridgeback). גם היצמדותם לגזע הזה, כך נראה, אינה מקרית. רודזיאן רידג'בק הוא הכלב המסורתי של המתיישבים הלבנים בחלק זה של היבשת. הם הביאו אותו, זיווגו ואילפו אותו במיוחד לצורכיהם,

   

הבול אותו בול, המדינה כבר אינה אותה מדינה. מרודזיה לזימבבואה

בעיקר למטרות ציד. הוואלאסים הם מעריצים פנאטים של הכלבים הללו: הם מגדלים שניים משלהם, מטפחים אותם, מוכרים את גוריהם ושופטים בתחרויות יופי שלהם. הם גם עמדו בראש מועדון המגדלים המקומי, שנשא מטבע הדברים את שמו המלא של הכלב, על שם ארץ מולדתו שחלפה מן העולם, רודזיה.
עם קבלת העצמאות, ב־18 באפריל 1980, מיהרו השליטים החדשים של רודזיה להחליף את השם השנוא, שהיה מחווה בריטית לססיל רודז (Rhodes), אחת הדמויות הבולטות ביותר בהשתלטות הלבנה על אפריקה הדרומית. רודז חדר לזימבבואה  ב־1888 בדרכי עורמה, כששכנע את לובנגולה מלך ארץ המטאבּלה (Matabeleland, שמה של זימבבואה דאז) להעניק לחברה הבריטית של דרום אפריקה זיכיון לכרות מחצבים בארצו, בעיקר זהב ויהלומים. מה שהתחיל בזכיון כרייה נגמר בהשתלטות בריטית מלאה. ב־1893, כשהבין לובנגולה שהבריטים לא מתכוונים לצאת, הוא הכריז עליהם מלחמה והפסיד. תוצאות התבוסה היו הרות אסון. לובנגולה מת, ובני המטאבּלה איבדו את חירותם ואת עצמאותם. אפשר להבין מדוע צאצאיהם לא משתוקקים להנציח את שמו של רודז במדינתם.  
בני הזוג וואלאס הוזמנו למשרדי שירות הביטחון הזימבבואי, ואיש משטרה מהשלטון החדש דרש מהם לשנות את שם המועדון. "הוא אמר לנו שאין עוד רודזיה", מספר סם בכעס שלא נמוג גם אחרי יותר מעשור. "כדי לעזור לנו לשקול את העניין, הם אירחו אותנו באחד מתאי המעצר שלהם. פחדתי שיערכו חיפוש בבית שלנו. לא רציתי שיגלו את התמונה שמראה רודזיאן רידג'בק מסתער על לוחמי זולו. זה היה מרגיז אותם מאוד. בסוף שחררו אותנו, ומיד כשהגעתי הביתה החבאתי את התמונה". "ומה קרה בסוף לשם המועדון?", אני שואל. "חברי המועדון הצביעו, והמלה רודזיאן הוסרה מהשם", אומר סם. 
כמה ימים לאחר מכן אני מוצא את עצמי יושב על הבר של מועדון החברים האריסטוקרטי בעיר בוּלוואיוֹ (Bulawayo). הבר הזה הוא בועה בזמן, שמשמרת משהו שכבר מזמן הפסיק להתקיים. אין כניסה לנשים, וקוד הלבוש נוקשה מאוד, כראוי לג'נטלמנים בשנות החמישים.
השמש עמדה לשקוע, וקרניים אחרונות, אדומות כגחלים, האירו את דלפק העץ הכבד. השיחות המעטות בין גברים לבנים באפריקה, שנוצרות לאט, נסובות במהירות סביב מצבה העגום של הקולוניה לשעבר. "אל תבין אותי לא נכון", אומר לי מהנדס מכרות שהזמין אותי לכוסית, "אני עובד עם האנשים האלה ובאמת רובם בסדר, אבל לפני שהאדם הלבן הגיע, הכושים האלה עוד לא המציאו אפילו את הגלגל. הם היו סוחבים הכל על הראש. האדם הלבן בנה את המדינה הזאת, והם הורסים אותה".

בולוואי קלאב. ניקוי מזכרות ציד שתלו חברי המועדון הגאים. בתום הניקוי יתלו אותן שוב על הקירות

מסע עם תרנגולת
אנחנו יוצאים מהעיר אל הכפר בדרך אל החווה המשפחתית, השייכת לסבתו של מארחנו ג'ראלד, בצפון־מזרח המדינה. הנופים האפריקאיים היפהפיים נפרשים בפנינו: סוואנה רחבת ידיים, מישור גבוה, ירקרק וחי, אינסוף סוגי עצים מרהיבים ביופיים. 
בורות גדולים פעורים בכביש הכורכר. "בשנות השבעים נהגו כוחות הצבא של רודזיה להשתמש בדרך הזו כדי להגיע אל הכפרים באיזור", הסביר ג'ראלד, "ואנחנו כילדים היינו עולים אל הגבעות מסביב ומדרדרים מטה אבנים גדולות כדי לעכב את התקדמותם. ידענו שהם מחפשים אחר לוחמי החופש המסתתרים בהרים". ג'ראלד מחייך לעצמו במרירות: "אז לוחמי החופש היו הגיבורים, עכשיו הם הנבלים".
דעה זו כנגד השלטון נפוצה למדי בקרב אנשי הערים, שהם בדרך כלל יותר משכילים ומעורים. מרבית תושבי הכפרים, שמהווים כשבעים אחוז מאוכלוסיית המדינה, אינם חושבים כך – אולי, בין השאר, משום שהם נחשפים הרבה פחות לדעות אחרות מאלו של הממשלה. עיתוני אופוזיציה אינם מופצים מחוץ לערים, והשליטה ברדיו ובטלוויזיה היא ממילא בידי הממשלה, שדואגת לצנזר אותם היטב. אבל זה לא משנה כל כך. ממילא לרוב התושבים אין רדיו וגם לא טלוויזיה. לרבים מהם אין בכלל חשמל בבית.
בצדי הדרכים מתגודדות קבוצות של אפוסטולים, חברי כת נוצרית אוונגליסטית שאנשיה לבושים לבן. לפעמים מתקבצים כמה מאות מהם סביב מנהיג רוחני, לפעמים אלו כמה קשישות מתחת לעץ, מקשיבות למטיף נודד. הם מהווים חלק מהגל הדתי השוטף כיום את זימבבואה. בטלוויזיה משודרות המון תוכניות דת. לא ייאמן כמה אנשים מחלקים ברחובות עלונים שמאשימים את השטן בצרות שניחתו של המדינה. הדת היא כיום מפלט כמעט יחיד למצוקות העם. הרוב הנוצרי, המיעוט המוסלמי – כולם פונים אל אלוהיהם בבקשת עזרה כמעט נואשת.
אנחנו מגיעים לכפר, שאינו אלא חווה משפחתית קטנה. זה אמנם בית ולא בקתה, אבל אין בו חשמל או מים זורמים. על חלקת האדמה גדלים כמה עצי פרי, קצת תירס, שמהווה את מקור המזון העיקרי, בננות וסוג של קטנייה מקומית לתצרוכת עצמית. יש גם שתי פרות רזות וכמה תרנגולות, כלב צנום ועכברושים שמרעישים עולמות בלילה.
בחווה המבודדת גרות שתי זקנות, פועל אחד ועוזרת אפוסטולית אדוקה בשם מולי, שהגיעה לעבוד כאן משום שבכפרה אזל האוכל. נוסף להם מתגוררים בחווה תמיד כמה ילדים מבני המשפחה, שבאים לחיות תקופה בכפר. הם הולכים לבית הספר הסמוך (ברגל, כמובן), שבעה קילומטרים לכל כיוון מדי יום.
מרבית אוכלוסיית זימבבואה נולדה בכפרים. במערכת קשרי המשפחה החמים אך טבעי הוא שנשמרים קשרים הדוקים בין העיר לבין הכפר. הנדיבות והכנסת האורחים הן ערכים בסיסיים, כמעט מובנים מאליהם. אנשי העיר תמיד משתדלים להביא קצת מהמוצרים שחסרים בכפר: לחם, בשר, חמאה. הכפריים יארחו את קרוביהם העירוניים כמה זמן שירצו – ימים, שבועות – זמן אפריקאי. איש לא ממהר.
כשהעירוניים חוזרים הביתה, גם הם מקבלים תשורה, בדרך כלל את אחת התרנגולות הרזות. אף אחד לא התפלא כשהמשכנו את נסיעתנו ברחבי המדינה, ובתא המטען של מכוניתנו שתי תרנגולות מקרקרות ומנקרות. נפרדנו מהן רק ערב הנסיעה הביתה, כשהשארנו אותן למארחינו, בתודה על הכנסת האורחים הנדיבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

מפלי ויקטוריה וזימבבווה הגדולה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מזימבבווה

    שמירת הקרנפים בזימבבווה
    שמירת הקרנפים בזימבבווה

    פרויקט שמרטפות יוצא דופן של קרנפית תינוקת, שאמה נהרגה בידי ציידים בשמורת טבע בזימבבווה, הציל את חייה. לאלפי קרנפים אחרים לא היה מזל כזה: כ־95 אחוזים מאוכלוסיית הקרנפים נטבחו, ומ־65 אלף נותרו כ־2,500. מלחמה אכזרית מתנהלת בין מצילי ...

    אפריקה בעקבות ספרי ילדים
    אפריקה בעקבות ספרי ילדים

    היבשת השחורה מככבת בספרות הילדים במלוא הדרה: ג'ונגלים, אגמים, מפלים ומדבריות, הרפתקאות מסמרות שיער של חוקרים ומגלי ארצות, "שבטים צמאי דם" ו"פראים". על טרזן, דוקטור דוליטל, צ'יפופו הקוף ובבר הפיל ועל האופן שבו מוכרים את אפריקה למטיילים עד ...

    אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה
    אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה

    מעבר למסיכה החייכנית של אפריקה ניצבת יבשת הגוועת ברעב ונמקה במחלות. מעבר לשבילי הפארקים והספארי סובלים עשרות מיליוני תושבים מהזנחה, תשישות ועתיד חסר תקווה. ספי בן יוסף, שחצה בשליחות "מסע אחר" את יבשת אפריקה, מביא כאן רשמים אישיים ...