תפריט עמוד

וויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד

וויסקי – בעקבות תרבות השתייה באירלנד ובסקוטלנד

מהי מולדתו של הוויסקי? היכן טעמו משובח יותר? מי מייצר אותו על פי כל הכללים המסורתיים, ומי נכנע לתכתיבי המודרניזציה והקצב המואץ? האירים והסקוטים מייחסים לשאלות אלה חשיבות עליונה. אין דבר שישמח אותם יותר מלנהל דיון בנושאים אלה. אין דבר שיענג אותם יותר מלהתווכח על כך בכל אחד מאלפי הפאבים הפזורים באירלנד ובסקוטלנד

בכל פאב בסקוטלנד או באירלנד יזהו מייד כי אינכם מקומיים. בפאב הקלטי לא רק מוכרים ושותים משקאות, אלא גם מוצאים מפלט בחברותא מצרות היומיום. כאן מסכמים את היום שעבר, מספרים את הרכילות האחרונה, עושים עסקים לעת מצוא, משתדכים ומשדכים, ובעיקר – נרגעים מהעולם שבחוץ. לכן, כל זר הנכנס למקום חש כי חדר למקום התכנסות אינטימי (גם אם יושבים בפאב כמה עשרות אנשים).
המקומיים, מצידם, חשים מייד בנוכחותו של זר ומפנים אליו את תשומת ליבם. בסוף הקיץ שעבר, כשעברתי את סיפו של פאב בעיירה באלימוני (BALLYMONEY), באיזור פרוטסטנטי שבצפון אירלנד הצפונית, סימן מישהו לבעלי המקום על נוכחותי. בעל הפאב, בסינר לבן שכיסה כרס אדירים, ניגש לפתח, שם עמדתי, בחן אותי במבט חשדני ושאל: "ומי אתה?" עניתי מייד: "יהודי מישראל". "יהודי מישראל", הדהדה קריאתו הרמה ברחבי האולם האפלולי. בהדרגה התרופף המתח. שלושה גברים שישבו ליד הבר ונעצו בי קודם את מבטיהם, המשיכו עתה בלהגם. ליד השולחנות חזרו הכול לענייניהם. שוב נשמע שקשוק הכוסות ושיחותיהם הקולניות של הנוכחים באנגלית במבטא אירי־צפוני.
"אתה אורח מאוד רצוי כאן", אמר לי הבעלים בחיוך רחב. "תפוס כיסא ליד הבר ונמזוג לך משהו. אתה ממתין למישהו?" "כן", השבתי, "אחד מחברי הלהקה העומדת לנגן כאן בקרוב, מורה באוניברסיטת קולריין הסמוכה, הזמין אותי לשמוע את נגינתם". "ומה ישתה האדון האורח מישראל?" שאל בעל הפאב ושוב בחן אותי במבטו. "MIDLETON VERY RARE", השבתי, ומייד זכיתי במבטי התפעלות מהסובבים. "אתה מבין משהו בוויסקי טוב", קבע בן שיחי, "כל האורחים כאן מבקשים אוטומטית 'בושמילס' רק משום שאנו קרובים מאוד למזקקה".
האמת, בדרך כלל אני מעדיף "בושמילס" סינגל מאלט (עוד יבואר בהמשך) בן עשר, אלא שכמה שעות קודם לכן ערכתי סיור במזקקה הסמוכה ושם טעמתי ממנו די והותר. בחוברת על הוויסקי האירי, שנתנה לי האחראית על יחסי הציבור במזקקה, צוין, כי "מידלטון ורי רייר" הוא הוויסקי המשובח ביותר המיוצר באירלנד, לכן ביקשתי עתה לטעום ממנו. בהחלט לא רע, אבל נשארתי כשהייתי – אוהד מושבע של "בושמילס".
מזקקת "בושמילס" הידועה, היחידה הפועלת באירלנד הצפונית, מצויה כמה עשרות קילומטרים מבאלימוני. סוגי הוויסקי האירי האחרים מיוצרים בדרום הקתולי. ולמרות שנכנסתי לפאב פרוטסטנטי, בחירתי התקבלה בהערכה.
האירים (וגם הסקוטים) מביאים לשולחן קנקן קטן של מים בטמפרטורת החדר כתוספת לוויסקי, וחלילה אם תבקש שם קרח. כי אז יודעים המארחים בעליל כי זר היית וזר נשארת. קרח, יאמרו לך המבינים, מקלקל את התערובת המופלאה הזו של האלכוהול, המופק משעורה ומי מעיין, משנה את הטמפרטורה שלו, מבטל את הארומה ובקיצור – הופך אותו למוצר אמריקאי קלוקל. מים בטמפרטורת החדר רק מדללים במשהו את המשקה, ואינם "הורסים" אותו.
כשהגיעה להקת הנגנים לפאב בבאלימוני והתחילה להפיק צלילי מוסיקה אירית עממית, התחממה האווירה, האנשים השתחררו עוד יותר והלהג החרישי הפך לקולות רמים של שירה, צעקות עידוד למנגנים ותיפוף אצבעות על השולחנות, העמוסים כוסות וויסקי ובירה. נדמה היה כי המלצריות העוברות בין השולחנות כמעט רוקדות לצלילי המוסיקה. בתוך דקות ספורות התחילו כמה מהנוכחים לרקוד ברחבה שליד הבר. היתה זו שמחה אמיתית, לא מזויפת ולא מאולצת, ורבים מאורחי המקום ניגשו אלי וביקשו להזמין את "הזר מישראל" למשקה. נאלצתי לסרב, מאחר שעיני כבר דמעו מגמיעת כמות לא מבוטלת של וויסקי.

מי החיים
הוויסקי, המשקה האהוב על הקלטים, נקרא בגאלית UISCE BEATHA, פונטית יש לקרוא: ISH'KE-BA'HA. השם הגאלי הזה, ששובש על ידי האנגלים לוויסקי, פירושו "מי החיים".
מקור הוויסקי באירלנד, וגם הסקוטים, המתהדרים בוויסקי משלהם, מודים בכך. לפי המסורת, הובא המשקה לסקוטלנד לפני 500 שנה על ידי נזיר אירי ממחוז אנטרים (ANTRIM), שהופיע באי הסקוטי אייל אוף איילה (ISLE OF ISLAY), שבין דרום־מערב סקוטלנד לאירלנד. בשנת 1994 חגגה "אגודת הוויסקי הסקוטי" את חצי האלף להבאת הוויסקי לארצם.
האירים כותבים את המלה "וויסקי" באופן שונה במקצת. לעומת ה־WHISKY הסקוטי, האירים כותבים: WHISKEY. לפי האיות אפשר לכן לדעת מה מקור המשקה. תעשיית הוויסקי האירית התחרתה בהצלחה בוויסקי הסקוטי בעולם במשך רוב המאה ה־19. אך בשנות העשרים של המאה הנוכחית היא ספגה מכה קשה. ארצות־הברית אסרה על יבוא משקאות משכרים לתחומה, ובמקביל, בעקבות סכסוך עם אירלנד, שזה עתה קיבלה את עצמאותה, אסרה בריטניה לייבא מצרכים מאירלנד לתחומה או לשטחי האימפריה. רוב השווקים המסורתיים של תעשיית הוויסקי האירית – ארצות־הברית, בריטניה, דרום־אפריקה ואוסטרליה – נסגרו בפניה. בעקבות זאת, התמוטטו מרבית המזקקות ונסגרו. מכ־2,000 מזקקות בסוף המאה ה־19 נותרו באירלנד מזקקות ספורות בלבד, שייצרו עבור השוק המקומי.
בגלל סגירת השוק האמריקאי בפניהם, נאלצו גם הסקוטים לסגור לא מעט מזקקות באותן שנים. אך בפני תעשיית הוויסקי הסקוטית נותרו פתוחים שוקי האימפריה הבריטית, והוויסקי הסקוטי תפס את מקומו של האירי. כשפתחה ארצות־הברית שוב את שעריה ליבוא משקאות אלכוהוליים, כבר הובטחה עליונותה של התעשייה הסקוטית. העובדה שהם המשיכו לייצר כל השנים אפשרה לסקוטים – בניגוד לאירים – להפנות כעת סחורה לשווקים האמריקאיים. רק בסוף שנות הארבעים של המאה התחילה תעשיית הוויסקי האירי להתאושש קמעה; אבל אז כבר היה מאוחר מדי: הדור שלאחר מלחמת העולם השנייה הכיר בעיקר את הוויסקי הסקוטי, ולאירים היה קשה להכניס שוב רגל לשוק האמריקאי. רק בעשור האחרון זוכים האירים לעדנה, ומוצריהם הולכים ותופסים מחדש מקום של כבוד בקרב אניני הוויסקי בעולם. עם זאת, התעשייה האירית עדיין לא התאוששה לחלוטין מהמשבר בן עשרות השנים. בעוד שבסקוטלנד פועלות עשרות מזקקות, באירלנד פועלות ארבע בלבד.

בעקבות הוויסקי
את המסע בעקבות הוויסקי הקלטי התחלתי באוגוסט 1995, לאחר שהות של כשבוע בדרומה של סקוטלנד. התוכנית המקורית היתה לנסוע ל"נתיב הוויסקי" (THE WHISKY TRAIL) המפורסם שבאיזור הספייסייד (SPEYSIDE) בצפון־מזרח סקוטלנד. זהו איזור הררי, ובו הרבה מעיינות ונחלים, וכן עשרות מזקקות המייצרות וויסקי משובח מהסוגים הידועים ביותר בעולם.
"אגודת הוויסקי הסקוטי" הכינה עבורי סיור של כמה ימים, אלא שיומיים לפני הנסיעה, בעת ששהיתי בחווה מבודדת סמוך לגבול אנגליה, פגשתי באלן, בעל חווה לגידול כבשים ומבין גדול בוויסקי. והוא טען באוזני שהסיור לאיזור הספייסייד "נועד לתיירים אמריקאים". הביקור במזקקות שם, הסביר לי, הפך כבר לשגרתי, כמעט משעמם.
כאן בסקוטלנד, אמר בעל החווה לגידול כבשים, המבינים האמיתיים טוענים כי הוויסקי הטוב ביותר מגיע דווקא מ"אייל אוף איילה", שלידו שוכן אי בשם יורה (JURA), וגם בו מייצרים וויסקי. "אם אתה מבקש לראות משהו מעניין ושונה", אמר לי אלן, "סע לשם".
קיבלתי את עצתו, שכרתי מכונית ונסעתי. ככל שהתקרבתי לאי איילה נעשו הכבישים צרים והנוף פראי יותר ויותר: יערות אשוח, אגמים, מעיינות, עשרות סוגי ציפורים, שקט ואווירה פסטורלית. מדי פעם הגיחה מכונית בכביש הצר, אך פרט לכך נדמה היה לי כי ניתקתי מהציוויליזציה.
לפנות ערב, במעגן בקנקרייג, שממנו מפליגה המעבורת לאי איילה, אמרה לי הקופאית כי הספינה יוצאת בעוד חצי שעה. אבל היא הוסיפה המלצה: להישאר בסביבות העיירה טארברט (TARBERT) הקרובה ולהפליג רק למחרת בבוקר. "אין הרבה מה לעשות באי", הסבירה. בטארברט, כעשר דקות נסיעה מהמעגן, היו כל בתי המלון והפנסיונים מלאים. אבל קצת צפונה משם מצאתי את אחד מבתי המלון היפים בסביבה: "STONEFIELD CASTLE". הוא הוקם בתוך טירה מהמאה ה־19, שבנתה משפחת אצולה סקוטית בשם סטונפילד על שפת לוך פיין. זהו חצי אי מוקף ביערות ובמים, מפרצים קטנים לסירות, מזח ומשטחי דשא עצומים.
בערב, ליד הבר של המלון, נאספו כמה "מומחים" סקוטים ויעצו לי אילו סוגים מהוויסקי של אייל אוף איילה כדאי לי לטעום. "מומחי הוויסקי" – אוסף מקרי של אורחים במלון, קולונל בדימוס בצבא הבריטי, סוכן ביטוח מגלאזגו ושני אנשי טלביזיה מאיזור אדינבורו – נחלקו בדעתם לגבי הוויסקי המועדף, אך כולם הסכימו שמדובר באיזור המעולה ביותר בסקוטלנד להפקת וויסקי לאניני טעם.
למחרת השארתי את המכונית השכורה ליד המעגן ועליתי למעבורת. ההפלגה לאי נמשכה כשעתיים. בדרך חלפנו על פני אי קטן בשם גיגה (GIGHA) ולבסוף הגענו לפורט אלן, אחד משני המעגנים של איילה.
פורט אלן, כפר קטן על גדות המים, הכולל כמה עשרות בתים, שחלקם משמשים כפנסיונים לעת מצוא, מלון אחד ושתי מזקקות של וויסקי. כ־2,500 תושבים מתגוררים באי ומתפרנסים בעיקר מחקלאות ומזיקוק וויסקי.
כמה גברים, שעמדו באפס מעשה ליד המזח, נעצו מבטים תמהים בזר שהגיע ללא מכונית. "למזקקת הוויסקי לפרויג?" אמר לי אחד מהם במבטא סקוטי כבד, "ברגל ייקח לך אולי חצי שעה, אבל אפשר להזמין מונית כאן ממול, בסוכנות הדואר המקומית". "מונית בסוכנות דואר?" שאלתי בפליאה, "כן" השיב, "זהו אי קטן ורבים מאיתנו מתפרנסים מכמה מלאכות בעת ובעונה אחת".
בסוכנות הדואר, המתנתי עד שגברת אחת סיימה לקנות בולים ושאלתי את הפקיד שבדלפק אם ניתן להזמין מונית. "כן אדוני, אני רק אטלפן לאשתי שתבוא למלא את מקומי ואקח אותך. אנחנו גרים כאן למעלה, בקומה השנייה. עוד חמש דקות נצא לדרך".

נימוס ואורך רוח
מייקל האדס, מבשל השיכר הראשי של מזקקת "לפרויג", המתין לי במשרדי ההנהלה, וכשראה את המונית מגיעה לחצר, ירד לקבל את פני. "אתה העיתונאי מישראל?" שאל, "אני מתנצל בשם מנהל המזקקה שיצא השבוע לחופשה, הוא רצה להדריך אותך כאן, אבל סמך עלי שגם אני מבין משהו בתהליך הפקת הוויסקי".
שעה ארוכה טיילנו במזקקה הענקית. האדס הציג בפני הכול: מגרעיני השעורה המשובחים, המגיעים מהשפלה הסקוטית (LOWLANDS), ועד למחסני שימור החביות. כאשר הגענו למחסנים, נכנס בשער המזקקה זוג תיירים צרפתים במכונית מפוארת. הגבר, בן יותר משישים, עישן סיגר והציג את עצמו: "אני בעל מטע גפנים גדול בדרום־צרפת, ואני מייצר ומשווק יין. הנה כרטיס הביקור שלי. אני מעוניין לסייר במזקקה שלכם עכשיו". האדס הסביר לו שהוא עסוק: "אני מראה את המקום לאורח אחר. אם תמתין כשעה אוכל להתפנות אליך". "לא", אמר הצרפתי, "אני מצטער, אין לנו זמן להמתין". הוא הפנה את המכונית לעבר השער ויצא במהירות.
"הצרפתי הזה הפר את כל כללי ההתנהגות המקובלים כאן", אמר מייקל. "מה הוא חושב לעצמו? אם הוא בענף האלכוהול, אני חייב לעזוב הכול ולבוא איתו לסיור ללא כל הודעה מוקדמת? אצלנו החיים זורמים לאט, לאט מאוד. לכל אחד יש תור. העיקר לנהוג בנימוס, באורך רוח ובחיוך. ראית איך שהוא התרגז וחשב שהכול מגיע לו? אבא שלי היה מבשל שיכר באי הזה, גם סבא שלי וגם אב־סבי, אנחנו גדלים כאן ליד הוויסקי ומתיישנים איתו. כמו הוויסקי, בהתחלה אנחנו תוססים ושוצפים, אבל הסביבה, האי הזה, האנשים שלידנו, מרגיעים אותנו, מבגרים אותנו. ואני חושב שהתוצאה כלל לא רעה".
עד לפני כמה עשרות שנים היו כל מזקקות הוויסקי בידי בעלים פרטיים, שהתגוררו באי או בסביבתו. אבל בשנות השבעים המוקדמות נמכרו כל המזקקות לחברות פרטיות, בריטיות, אמריקאיות וגם יפאניות. עובדה זו לא שינתה כמעט דבר בתהליכי הפקת המשקה המסורתיים. הוויסקי המיוצר כאן, באייל אוף איילה, הוא רק מסוג אחד: SINGLE MALT. כדי לייצר את הוויסקי המעורב (BLENDED), שמהווה כ־90 אחוזים מהוויסקי המיוצר בסקוטלנד (ושיעור אף גבוה יותר באירלנד), מעבירות המזקקות השונות את המאלט וויסקי למרכזי החברות באדינבורו ובגלאזגו, שם מערבבים – לעיתים 24 סוגי וויסקי שונים – ויוצרים את המוצר הנמכר בחנויות המשקאות בכל העולם. מחירו של ה־SINGLE MALT גבוה יותר (בקבוק של שלושת רבעי ליטר עשוי לעלות כמאה דולר). מי שמחשיבים עצמם כאניני טעם טוענים כי הוויסקי המעורב הוא נחות. למעשה, עד לשנות העשרים של המאה הוא לא נמצא ראוי להימכר כ"וויסקי סקוטי" (הידוע בשם "סקוטש"), אלא רק כמוצר לוואי של ה"סינגל מאלט".

חטאו של הקרח
באותו יום ביקרתי באייל אוף איילה בשלוש מזקקות, שלושתן מהידועות בקרב אניני הוויסקי: "לפרויג" (LAPHROIG), "לגוולין" (LAGAVULIN) ו"באומור" (BOWMORE). מארחי, אנשי ההנהלות, הודו כי תהליכי הייצור במזקקות השונות דומים. אבל לכל אחת יש מעיין משלה, והשוני בטעם נובע מהשוני בטעם מי המעיין שמהם מופק הוויסקי. "לפרויג" ו"לגוולין", למשל, שוכנות פחות משני קילומטרים זו מזו, אך טעמי הוויסקי שלהן שונים לגמרי.
כאשר ישבתי בסוף היום במזקקת "באומור", במערב האי, הגיש לי מנהל המזקקה, ג'ים מקיון, איש חייכן ולבבי, העובד שם זה 30 שנה, כמה כוסיות וויסקי לטעימה: הוויסקי אוחסן בחביות במשך 12 עד 25 שנים. "תטעם, ותגיד לי איזה משקה אתה מעדיף", אמר ג'ים. הוא הגיש לי את המשקאות בלי לציין מי הוא מה, ואני בחרתי, לאכזבתו, דווקא את הצעיר ביותר. "כיצד אתה מבקש לשתות את הוויסקי?" שאל ג'ים. השבתי בכנות: "עם קרח". הוא האדים ואמר: "אסור בשום פנים ואופן לשתות את הוויסקי שלנו עם קרח. הקרח מקלקל את המשקה. הוא משנה את הטמפרטורה הטבעית שלו, שאמורה להיות הטמפרטורה של החדר. האמריקאים האלה קלקלו לנו את העולם". כך למדתי על בשרי כי שתיית וויסקי עם קרח היא מעשה שאין עליו כפרה.
וויסקי, הסביר לי ג'ים מקיון בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, אפשר לשתות עם מים או בלי  מים. אין דרך שלישית. הוא נתן לי מים מינרליים של האי איילה, שהם המוצר מספר אחת של האי ומפורסמים, לדבריו, אף יותר מהוויסקי. "התרגלנו בשנים האחרונות", אמר מקיון, "להוסיף מים מינרליים מאותו מעיין שממנו מייצרים את הוויסקי. אם כבר הם מתעקשים לשים קרח בוויסקי, שיהיה לפחות קרח מהמים המינרליים שלנו".
ואכן הם היו שונים בצבעם ובטעמם מכל מים מינרליים אחרים שטעמתי. צבעם חום בהיר, וטעמם מזכיר במשהו את הוויסקי המקומי בזכות ארומה, הדומה לריח הכבול. מדי חודש, הוסיף ג'ים מקיון, אנו שולחים אוניה טעונה בבקבוקי מים מינרליים לארצות־הברית, שם הם נחשבים ללהיט בחנויות המשקאות של "המבינים". אדמת האי הזה, הסביר מקיון, היא אחת העתיקות בכל האיים הבריטיים. כבר יותר מ־600 אלף שנים היא קולטת גשמים מהאוקיינוס האטלנטי, העוברים דרך שכבות סלע – וכל אלה מקנים למים את טעמם המיוחד.
 
הבדל מהותי
בכל מזקקות הוויסקי באיים הבריטיים קיימת מסורת ניקיון בת מאות שנים. כל מתקני הנחושת נוצצים, כאילו זה עתה עברו צחצוח יסודי. כל אחראי משמרת, אמר לי מייקל האדס מ"לפרויג", מטיל שעתיים לפני סיום המשמרת על אחד העובדים לצחצח את כל המתקנים במשחה ובנוזל מיוחדים. בכל מזקקה יש תחושה כאילו נכנסת למקדש פאר ולא למפעל לייצור משקאות משכרים.
משום שהמשקאות תוצרת האי (סינגל מאלט וויסקי) מיועדים לאניני טעם ובעלי הממון, מוקדש תקציב פרסום גדול לעיצוב החוברות הנשלחות לבתי הלקוחות. מזקקת "לפרויג", למשל, מפרסמת חוברת מהודרת (אחת היפות שראיתי) העשויה מנייר מיוחד, ובה הסבר על תהליכי הפקת הוויסקי בתחריטי־עץ. לצורך הפקת החוברת שכרה החברה את שירותיו של אחד מחרטי העץ הידועים בבריטניה.
מבין שלוש המזקקות שבהן ביקרתי העדפתי את טעם הוויסקי של "באומור" (בשני הסוגים האחרים משתלט טעם הכבול על הוויסקי), שהוא חריף ועדין בו־בזמן, ועם זאת אינו צורב וטעים לחך. לפני הסיור הזה לא הייתי מאוהדי הוויסקי הגדולים; ודאי שמעולם לפני כן לא גמעתי כמויות וויסקי כמו הסקוטים או האירים. אבל תוך כדי הסיור למדתי משהו. בעיקר למדתי משהו על רצינותם של העושים במלאכה ועל גאוותם המקצועית. למדתי הרבה על העבודה המושקעת בכל בקבוק, ועל השנים הרבות העוברות עד שוויסקי משובח מגיע אל דלפקי החנויות. ובעיקר, למדתי על ההבדלים בין הסוגים השונים: "סינגל מאלט" ו"בלנדד", ועל התת־סוגים: לא דומה בקבוק "באומור" בן 12 לוויסקי מאותו סוג בן 25 שנים.
בתום הסיור במפעל לקח אותי ג'ים מקיון במכוניתו לסיור באי, שבסופו הגענו לנמל היציאה של המעבורת, פורט אסקאי במזרח. בדרך, עצר ג'ים כמה פעמים את רכבו לאסוף טרמפיסטים. "אנחנו", אמר לי, "חשים כאן כמשפחה אחת גדולה. רובנו עובד בתעשיית הוויסקי. אם לא תעצור למישהו בדרך, הוא יזכור לך זאת למשך חודשים ארוכים". ג'ים ניסה לשכנע גם זוג יפאנים שהלכו בצד הכביש לעלות למכוניתו, אך הם היססו, התנצלו ואמרו כי הם מעדיפים להמשיך ללכת ברגל.
הרבה תיירים יפאנים מגיעים לאי, סיפר ג'ים מקיון, "הם נמשכים לבידוד שלו ולדרך המסורתית בה אנחנו מייצרים את ה'סינגל מאלט וויסקי'. הם באים בקבוצות גדולות ומוכנים להשקיע שעות בסיורים במפעל. הם עומדים קשובים, רושמים הערות במחברותיהם ורוכשים המון דברים בחנות המזכרות". בכל מזקקה יש חנות מזכרות ובה, בנוסף לפריטי תיירים, אפשר לקנות את תוצרת המפעל. "היפאנים מגיעים לכאן לכמה ימים", המשיך ג'ים מקיון, "שוהים בבתי המלון ובפנסיונים,  מטיילים בכל פינה וטוענים כי סקוטלנד היא הארץ המועדפת עליהם בכל אירופה".
מפורט אסקאי נראה האי יורה במרחק שני קילומטרים. שווה להקדיש עוד יום לביקור שם, אמר לי ג'ים מקיון, בעיקר משום שזה אי שומם במיוחד, ומתגוררים בו רק כ־400 תושבים. תור ארוך של מכוניות התקבץ בשערי הנמל, רובם היו תיירים שביקשו לחזור ליבשת. במרחק נראו הרי האי הגבוהים, ומעליהם עננים אפורים. מעבורת קטנה חוצה את המרחק הקצר שבין שני האיים. סטודנטית אמריקאית צעירה שהגיעה משם סיפרה לחבריה שהמתינו בנמל, כי "יורה נהדרת, כל כך בודד שם, אין נפש חיה".
העברתי עוד יום באי יורה, ובערב כבר נפגשתי עם ה"מומחים" שבטירה על היבשת. הם המתינו להתרשמויותי. אוהדי ה"באומור" חגגו. לעומתם, אוהדי ה"לגוולין" וה"לפרויג" הטיחו בי, כצפוי, כי אני טירון גמור בכל הקשור לוויסקי.

אירי ללא ספק
עוד תחנה אחת נותרה בדרך הוויסקי הנפתלת שלי: מזקקת "בושמילס". בושמילס (BUSHMILLS) הוא כפר באירלנד הצפונית, במחוז אנטרים, ובו מצויה מזקקת הוויסקי העתיקה בעולם. היא נבנתה ב־1608, חמש שנים לאחר שהאנגלים כבשו את האי.
קשה מאוד לשתות וויסקי של "בושמילס" בסקוטלנד. בכלל, בפאבים של סקוטלנד אי אפשר כמעט למצוא וויסקי אירי, ממש כמו שבאלה של אירלנד אין בנמצא תוצרת סקוטית, להוציא בערים הגדולות ובאתרי התיירות המובהקים. האירים טוענים כי הוויסקי שלהם "רך" יותר, בעיקר בזכות מי המעיינות שטעמם שונה מאלה של סקוטלנד, והדרך השונה של עיבוד השעורה. עם זאת, תהליך הייצור בשני המקומות דומה. יוצאת דופן היא מזקקת "בושמילס", בה מזקקים את הוויסקי שלוש פעמים ברציפות, לעומת פעם אחת בשאר המזקקות.
הכפר בושמילס נמצא במרחק שעתיים נסיעה צפונית לבלפאסט, באיזור תיירותי שקסמו נשכח בגלל מלחמת האזרחים. מאוגוסט 1994, לאחר שנרגעו קצת הרוחות, אפשר כבר לבקר בטירות הרבות בו וב־GIANT CAUSEWAY, סלע שחור שבמהלך בקיעתו, לפני מאות אלפי שנים, נוצרו בו צורות מתומנות, המזכירות שיכונים לגמדים (ראה מאמר בגיליון מס' 53 של "מסע אחר"). התיירים מגיעים, כמובן, גם למזקקה ומשלמים כשלושה דולר עבור הביקור. בתום הסיור מקבל כל אורח שי – בקבוקון וויסקי מתוצרת המפעל.
למרות המחלוקת הקשה, בת עשרות השנים, בין קתולים לפרוטסטנטים באירלנד הצפונית, ולמרות שהמזקקה ממוקמת באיזור פרוטסטנטי מובהק, בעל זיקה עזה לבריטניה, יש הסכמה נחרצת בין היריבים – הוויסקי של בושמילס הוא "אירי". עובדי המזקקה שייכים לאגודת יצרני הוויסקי האירים, וגם בשיא המתיחות בין הקתולים לפרוטסטנטים שיתפה "בושמילס" פעולה עם היצרנים האחרים באירלנד החופשית והקתולית. "בושמילס" היא אחת המזקקות היחידות שהחזיקו מעמד באירלנד בשנות העשרים. אירלנד הצפונית לא זכתה בעצמאות, ולפיכך יכלה המזקקה להמשיך למכור את תוצרתה בשוקי האימפריה.
‐סיור במזקקה אירית אינו שונה בהרבה מסיור באחותה הסקוטית. בגלל שיטת העיבוד השונה של השעורה, טעם הוויסקי האירי קרוב יותר לטעם השעורה מאשר לטעם הכבול, המורגש בסוגים לא מעטים של הוויסקי הסקוטי (למשל, הוויסקי מאייל אוף איילה).
כשתשבו באחד מעשרות אלפי הפאבים באירלנד ותבקשו להרים כוסית עם שכניכם לשולחן (האירים לא יניחו לכם לשבת זמן רב לבדכם), לא תוכלו להתחיל בשתייה לפני שתשאו ברכה. והרי מבחר ברכות לדוגמה: תזכה לבריאות וחיים ארוכים; שאדמתך לא תהיה משועבדת לאחרים; שתזכה להשיג את בחירת לבבך; שייוולד לך ילד מדי שנה; והלוואי שתזכה להיות חצי שעה בגן עדן, לפני שייוודע לשטן כי עברת מן העולם; שתזכה לברכת הדרך בכל עת; שהרוח תנשב תמיד בגבך; שהשמש תחמם תמיד את פניך; שהגשמים ינחתו ברכות על שדותיך; ועד לפגישתנו הבאה, שאלוהים יחזיקך בכף ידו וישמור עליך.
לאחר כל הברכות האלה, יזמינו אתכם האירים לסיבוב משקה נוסף, אבל הם יצפו שתציעו כי הסיבוב שיבוא אחריו יהיה על חשבונכם. אבל כשתציעו לשלם, הם בדרך כלל יאמרו: "אתם זרים, תתביישו, כשנגיע לארצכם, יהיו כל הסיבובים על חשבונכם", ויסמנו לברמן לא לקחת את כספכם. וכאן אולי נעוץ ההבדל הגדול בין וויסקי סקוטי לאירי: לטעם הוויסקי האירי צריך להוסיף את נדיבותם של האירים, חיותם השופעת והידידות שהם מפגינים כלפי זרים, הבולטת בהשוואה להתנהגותם המחושבת והמסויגת של הסקוטים.



האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 4

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כנסיית רוסלין, סקוטלנד

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות