תפריט עמוד

הר קאילש: מסע בטיבט להר הקדוש

הר קאילש: מסע בטיבט להר הקדוש

מיליארד אנשים מאמינים שהר קאילש בטיבט הוא טבור העולם, וכי הקפתו 107 פעמים ברגל עשויה לחולל ניסים. משלחת של מסע אחר יצאה אל ההר הקדוש במטרה להקיפו פעם אחת בלבד, וגם זה התברר כמבצע לגמרי לא פשוט

"כל היצורים האחרים מסתכלים למטה כלפי האדמה, אבל האדם קיבל פנים כך שהוא יכול להרים את עיניו כלפי הכוכבים ואת מבטו אל השמים", כתב אובידיוס. ואמנם, מאז עמד האדם על דעתו, הפנה את עיניו לשמים כדי לחפש את אלוהיו, ואת ההרים הציג כחוליה המקשרת בין הרקיע לאדמה. אין פלא שמאות דתות ואמונות ברחבי העולם רואות בהרים מקומות קדושים. לעיתים הם נתפסים גם כמקום של תיווך, שבו נמסרת חוכמת הנצח לבני התמותה. זו גם אחת הסיבות לכך שבכל הדורות טיפסו בני האדם על ההרים והקריבו שם קורבנות. על הפסגות, הם האמינו, יוכלו ליצור קשר ישיר עם האלים ועם הידע המצוי ברשותם.

יצאנו להקיף את הר קאילש, אחד ההרים הקדושים ביותר, הנחשב טבור העולם ומשכנם של אלים חשובים של ארבע דתות – ההינדואית, הבודהיסטית, הג'אין והבון – שבהן מאמינים כמיליארד בני אדם. בכתובים של ארבע דתות אלו מופיע הר שפסגתו היא המקום שבו נושקים השמים לארץ, ודרכו עוברת חוכמת השמים אל האדמה, מקום משכנם של בני התמותה. בני ארבע הדתות טוענים שהגיאוגרפיה של קאילש וסביבתו מוכיחות כי הוא אכן ההר מן המקורות, מספרם של המאמינים בקדושת ההר "מוכיח" כי קאילש הוא אכן מרכז העולם. רבים כל כך הרי לא יכולים לטעות.

פסגתו המושלגת של הר קאילש, הנחשב למרכז העולם | צילומים: שאטרסטוק

פסגתו המושלגת של הר קאילש. בני ארבע דתות מאמינים שהוא מרכז העולם | צילומים: שאטרסטוק

ביתם של פרבאטי ושיווה

ההר, שגובהו 6,714 מטרים, ניצב בבדידות מזהרת בפינה הדרומית-מערבית של טיבט. למרות שהוא נמוך ברבה מענקי ההימלאיה, הוא בולט מאוד בגלל מקומו, בדידותו וצורתו המושלמת. מקומו התרבותי מובטח גם משום ששני האגמים שלמרגלותיו הם המקור לארבעת הנהרות הגדולים של תת היבשת ההודית: הגנגס, האינדוס, הסטלג' והברהמפוטרה. שם הם מתחילים את דרכם המפותלת אל האוקיינוס ההודי. ההינדואים מאמינים כי קאילש הוא גלגולו הארצי של מרו (MERU) , ההר המיתולוגי שעליו שוכנים האלים. על פסגתו בילו שיווה ואשת פרבאטי (PARVATI) ליל האהבה, ושם נולד בנם קארטיקיה (KARTTIKEYA) שירד מן ההר, הביס את השדים ושחרר את העולם מהרוע. פראבטי, מאמינים ההינדואים, מתגוררת על פסגת קאילש, ושיווה עדיין עושה שם מדיטציה כשהוא יושב על פרוות נמר, עירום, מכוסה אפר וצופה בעולם בעינו השלישית. מי הגנגס יורדים מהשמים היישר על שערותיו, ומשם גולשים אל בני התמותה ואל האוקיינוס ההודי.

הבודהיסטים מכנים את ההר קאנג רימפוצ'ה (KANG RIMPOCHE), תואר הנשמר ללאמות מן הדרגה הגבוהה ביותר, כמו הדלאי לאמה. ההר, לפי אמונתם, הוא ביתו של אינדרה, מלך האלים, המתגורר בארמון נפלא על הפסגה: ומשום גובהו הרב, השמש והירח סובבים סביבו. מאמיני הג'אין טוענים שעל פסגתו של ההר קיבל הקדוש הראשון שלהם את גאולתו וחירותו. ואילו לבני דת הבון, האמונה ששלטה בטיבט לפני הבודהיזם, זהו הר צלב הקרס הקדום בן תשע הקומות, שעליו קיבל מייסד האמונה שנראב (SHENRAB) את ההארה מן השמים.

סטופות בודהיסטיות למרגלות הקאילש

סטופות בודהיסטיות למרגלות הקאילש

מצוידים במידע על מרכז העולם יצאנו – עשרה כופרים חילוניים – בדרך אל קודש הקודשים. רצינו לעלות לרגל, לראות איך נראה טבור העולם, ומה עושים המאמינים המבקרים אותו.

ים של בוץ

עזבנו את קטמנדו, בירת נפאל, בשעת אחר צהרים, וחצינו באוטובוס את עמק קטמנדו לעבר רכס ההרים הסוגר עליו מצפון. עננים כבדים צבעו בשחור את השמים. הכביש היה צר ושלוליות גדולות, סלעים ובוץ כיסו את רובו. סוסן, המלווה הנפאלי שלנו, נראה מודאג. למעשה, הוא התרוצץ מודאג כבר מהבוקר, לאחר ששמע שכמה מפולות עפר כיסו את הכביש לאורך הדרך בגבול עם סין.

נסענו כשעה וחצי ללא מכשולים מיוחדים. בשני מקומות נראו עדויות למפולות טריות, אבל הדרך פונתה, הכביש נשטף, ולמרות הרטיבות הצלחנו לעבור. ואז, אחרי אחד העיקולים, לחץ הנהג בחוזקה על הבלמים, והאוטובוס הכבד עצר פחות מעשרה מטרים ממפולת גדולה. מקרוב אפשר היה לראות שהגשם הפך את הקרקע לעיסת בוץ, וחלקו הגדול של המדרון ניתק מן ההר וגלש, חוצה את הכביש לנהר. המפולת התרחשה כמה רגעים לפני שהגענו, ועדיין לא הסתיימה: סלעים וזרמי בוץ קטנים עזבו מדי פעם את אחיזתם הרופפת בהר. בצד השני עמדו שלושה כלי רכב, שניים – במרחק בטוח מאחור, ואחד היה תקוע בערימת בוץ גדולה בשולי המפולת. סלעים גדולים שהמשיכו להידרדר במדרון הבריחו את האנשים שניסו לחלץ את הרכב התקוע. אחרי חצי שעה של ניסיונות עקרים, הופיע טרקטור צהוב קטן והחל לפלס את הדרך בבוץ בזריזות רבה, מפנה כמויות גדולות של סחף וסלעי ענק. אבל המפולת היתה גדולה והטרקטור היה קטן, כך שעברו יותר משעתיים עד שנפרץ מסלול צר בים הבוץ.

גשם שוטף ירד וחושך עטף את העולם כשיצאנו שוב לדרך. ב-11 בלילה הגענו בגשם סוחף לקודארי (KODARI) שעל הגבול הסיני. בכמה חלונות נראה אור צהוב חיוור וכמה פרצופים הציצו כדי לבדוק מי הגיע. גבוה על המדרון שמעבר לנהר זהרו מבעד למסכי הגשם אורותיה של עיירת הגבול הסינית ז'אנגמו (ZHANGMU).

עולים לרגע אל ההר הקדוש

עולים לרגע אל ההר הקדוש | צילום: Almazoff / Shutterstock.com

בבוקר זרחה השמש, ויכולנו לראות שביישוב שתי שורות קצרות של בתים משני עברי הדרך: האחת נשענת על מדרון תלול, והשנייה על כלונסאות מעל הנהר. זו היתה תחנת שירות אחרונה לפני הגבול. כאן אפשר לבלות את הלילה כשתחנת הגבול סגורה. למחרת בבוקר עמד האוטובוס שלנו באמצע טור של 18 משאיות, שניצבו על גשר המפריד בין נפאל לטיבט והמתינו לפתיחת הגבול. מתחתינו זרם נהר הבהוטה קוסי (BHOTE KOSI). "בהוטה" היא טיבט בפי הנפאלים. בחצר מגודרת, בצד הטיבטי של הנהר, תרגלה קבוצת חיילים סינים במדים טאי צ'י בתנועות מתואמות. בעשר וחצי נפתח הגבול. בקצה הגשר עמד שולחן עץ קטן ולידו שלושה חיילים סינים במדים ירוקים, גדולים ממידותיהם. הם בדקו את הדרכונים בקפידה רבה, ירקו על החותמות והנחיתו אותן על הנייר.

התחלנו לטפס לעבר ז'אנגמו, שניצבה על המדרון מעלינו. כמה מאות מטרים לפני הכפר עצרנו, בסופו של טור משאיות ארוך. מפולת עפר גדולה שטפה לחלוטין את הדרך והותירה עיסה חומה כהה וכבדה. הדרך נותרה חסומה גם כעבור שעה, ואנו יצאנו לז'אנגמו ברגל. טיפוס קצר ותלול במעלה המדרון הביא אותנו חסרי נשימה אל העיירה, עיירת גבול טיפוסית, עצבנית, מלוכלכת ולא נעימה.

בסביבות אחת בצהריים הבין סוסן שכדאי להחליף כלי רכב, אחרת נישאר שם לנצח. הוא מצא אוטובוס אחר וארגן סבלים שיעבירו את הציוד. אלה התרוצצו כשעתיים בין המכוניות, מבוססים יחפים בעיסת הבוץ הדביקה, עמוסי מטענים כבדים. בארבע אחר הצהרים נפרדנו מסוסן ומהאוטובוס, ועברנו לשני רכבי שטח מסוג טויוטה, שבהם נהגו נהגים עם שמות כשל רוכבי סוסים במערב הפרוע – פינטו וקאמי – ומשאית סינית כחולה. השיירה הקטנה הגיעה לכאן מלהאסה כדי לאסוף אותנו. בשלושים השעות שחלפו מאז עזבנו את קטמנדו, הצלחנו לעבור רק 42 מתוך 1,200 קילומטרים.

הו, התכשיט שבפרח הלוטוס

הדרך המשיכה לטפס, מתפתלת על המדרון התלול, מאות מטרים מעל הנהר. עצי היער הלכו וקטנו ככול שהגבהנו. את הצבע הירוק החליף החום, והנוף הפך בהדרגה למדברי. נסענו לאורך מדרונות תלולים, ובכמה מקומות צנחו על גגות כלי הרכב פלגי מים. כששקעה השמש, הראה מד הגבהים שלנו שהגענו לגובה 3,540 מטר מעל פני הים. נסענו עכשיו בקרבת אפיק הנהר, שזרם בעיקולים רחבים בין גבעות גדולות, חשכה מוחלטת שלטה בכל. קצת אחרי תשע הגענו לנייאלאם. הרוח החזקה והקור העז הבריחו אותנו למסעדה היחידה במקום. לאחר ארוחה שכללה תה חם, מרק עדשים סמיך, ואורז עם ירקות, התמקמנו בשני חדרים גדולים במלון.

למחרת היה בוקר בהיר, עם הרבה רוח. המשכנו לטפס עם ערוץ הנהר. לאחר שעה נסיעה התרחקו גדות הנהר זו מזו ונפתח עמק צר וארוך, שצורתו כעדשה. העמק כולו היה מכוסה בשדות של שיבולת שועל וחרדל, שזהרו בצבעיהם בלב השממה. שני נחלים קטנים ירדו מן המדרון וסיפקו מים למערכת תעלות השקיה שהזינו את השדות. הגובה, כך הראה מד הגובה שלנו, היה כמעט ארבעה קילומטרים. בקצה המרוחק של העמק עמד כפר קטן ומעליו גומפה (מנזר). כמה עשרות בתי אבן קטנים בעלי גגות שטוחים וחומות אבן גבוהות שסוגרות על חצרות פנימיות, הכול כוסה בצואה של יאקים שהתייבשה ברוח – המחמם הטוב ביותר בחורף. בחזית כל בית ניצב תורן עץ גבוה, ועליו דגל תפילה לבן. המנטרה "הו, התכשיט שבפרח הלוטוס" חוזרת שוב ושוב, מאות פעמים. בראש כל גומפה ניצב נזיר צעיר, עטוף בגלימת נזירות, ועל עיניו משקפיים עבים. במנזר הזה גם שמונה ילדים שנשלחו לכאן על ידי משפחותיהם, שחלמו כי צאצאיהם יהיו לנזירים בודהיסטים. ראש המנזר למד שאפשר לנצל את המיקום של המנזר – גומפה ראשונה בטיבט – כדי לזכות בכספם של תיירים המגיעים מהגבול הנפאלי. הוא ארגן לכבודנו את הנזירים הקטנים, שפצחו בתפילה.

הפסקת מדיטציה במהלך העלייה לרגל אל ההר

הפסקת מדיטציה במהלך העלייה לרגל אל ההר | צילום: Almazoff / Shutterstock.com

קו פרשת המים

עלייה קצרה של כמה עשרות מטרים הביאה אותנו מתנשפים אל כלי הרכב. פינטו וקאמי הנהגים המתינו, כשהם נשענים על אחת הטויוטות ומעשנים סיגריות סיניות זולות. נהג המשאית חיטט כהרגלו במנוע, ושלושת השרפות שכבו בשמש לצד הדרך. המשכנו לטפס. שתי הטויוטות היו צמודות. פינטו תמיד נהג ראשון , הוא כבר נסע כאן. קאמי נהג בהרים הללו בפעם הראשונה. בגובה 4,600 מטר עזבנו את ערוץ הנהר והתחלנו לטפס על מדרון ארוך. הארץ היתה חשופה, ודרדרות סלעים כיסו את המדרון.

בשש בערב, מאה שעות מאז עזבנו את קטמנדו, היינו על גב רכס ההימלאיה, סמוך ללה לונג-לה (LA LUNG LA), מעבר בגובה 5,200 מטר, החוצה את קו פרשת המים של ההימלאיה. מכאן תגלוש טיפת הגשם צפונה אל הרמות הטיבטיות, ותעשה דרך ארוכה ומפותלת, בטרם תסיים את דרכה באוקיינוס. במרכז המעבר, לאורך מאה מטרים, התנופפו אלפי דגלי תפילה צבעוניים ברוח. זה אינו רק סמל דתי, אלא תמרור דרך לחסרי המזל שנקלעים לכאן כשמזג האוויר אינו במיטבו. בהתאם למסורת, התחלנו להקיף את דגלי התפילה בכיוון השעון, לחזור על המנטרה "הו פרח הלוטוס" ולזרוק לאוויר חבילות פתקי נייר קטנים. אלה נחטפו על ידי הרוח והצטרפו לים פתקים שכבר התעופפו במהירות גבוהה ובגובה נמוך בכל אזור המעבר. שוב החל לרדת גשם. לאחר שלושה ימים של טיפוס בלתי פוסק, התחלנו לרדת. עברנו ליד שני אגמים קטנים, ונסענו ובעמק רחב שבו זורם נהר פונג צ'ו (PHUNG CHU), אחד מיובליו הרחוקים ביותר של הגנגס.

אחרי שלושה ימים שבמהלכם חצינו את ההימלאיה, פנינו מערבה. הגשם פסק והעננים נעלמו. מדרום לנו ניצב גוש של הרים גבוהים, פסגות משוננות ומשטחי קרח מבהיקים. עד אחת בלילה נסענו. נסיעה קופצנית, איטית וכואבת. חצינו עוד מעבר, שגובהו 5,000 מטרים, בחושך מוחלט, ולאחר מכן ירדנו ירידה ארוכה ומסוכנת אל גדת נהר היארלונג זאנגבו ג'יאנג (YARLUNG ZANGBO JIANG) שם הקמנו אוהלים והתחפרנו בשקי השינה. הגשם התחדש, מתופף על בד האוהל המתוח ומאפיל על רחש זרימת הנהר. שכבתי בחשכה, מנסה להבהיר לעצמי את תחושותיי. משהו הציק לי, אבל לא הצלחתי לזהות מה. נרדמתי בתחושה שמשהו אבד לי.

חיים בגובה

עשרים שעות ירד הגשם, ללא הפוגה. החלטנו לחנות ליד הנהר ליום שלם כדי לאכול, לקרוא ולישון. הגובה השפיע על כולנו, אבל נדב ודובי סבלו יותר מכולם. לקראת ערב הגשם פסק והשמים התבהרו. מצב הרוח השתפר, ולראשונה מזה שלושה ימים התכנסנו לאכול ארוחת ערב חגיגית.

למחרת עלינו על מעבורת כדי להגיע לצדו השני של הנהר. מצופים שהוטו נגד הזרם דחפו את המעבורת לאורך כבל ברזל מגדה לגדה. בשלושת הימים הבאים התקדמנו מערבה, רוב הזמן במעלה נהר היארלוג זאנגבו ג'יאנג, שמקורותיו באגם מנאסרובאר (MANASAROVER), המצוי למרגלות הר קאילש. הנהר זורם לרוחבה של טיבט, חוצה את רכס ההימלאיה במזרח הודו ונשפך כנהר הברהמפוטרה, אחד הגדולים שבנהרות אסיה, למפרץ בנגל. הארץ שינתה פנים וצורה בקצב איטי. ההרים הפכו לגבעות, אזורים ירוקים – לחומים, סלעים הפכו לדיונות חול. וכל העת ליווה אותנו רכס ההימלאיה מדרום, כמו חומה אדירה, מתרומם אלפי מטרים מעל הרמה הטיבטית. אבל בתוך כל היופי וההדר הזה בלטה דווקא הריקנות של הארץ. לאורך עשרות קילומטרים היתה הדרך סימן החיים היחידי.

ילדה טיבטית באזור ההר הקדוש

ילדה טיבטית באזור ההר הקדוש | צילום: Almazoff / Shutterstock.com

לקראת ערב עצרנו לצד שני אוהלים שעמדו במישור רחב, לא הרחק מן הדרך. יאקים רעו בשטח, ועל יד האוהל עמדו כמה עשרות עיזים קשורות ראש אל ראש, מוכנות לחליבה. היתה זו עונת הקיץ, שלושה חודשים של חסד שבהם מנסים הנוודים הטיבטים לאסוף מזון וחומרי בעירה, שיאפשרו להם ולבעלי החיים שברשותם לעבור את החורף הקר והארוך. האוהלים היו כמעט ריקים. במרכז כל אוהל עמד קומקום תה מעל אש פתוחה. מאחר שהם היו ללא ארובה, התמלא כל החלל עשן. שני גברים ואישה עסקו בחליבת העיזים, אישה זקנה באחד האוהלים הגישה לנו תה טיבטי מלוח, ובעלה חייך אלינו חיוך חסר שיניים. החיים בגובה כזה הם כמעט בגדר נס. יאקים ועיזים. עיזים ויאקים. זה כל מה שיש.

הנחלים שירדו מרכס ההימלאיה לטיבט חצו את דרכינו והפכו למכשולים קשים. פעמיים-שלוש ביום הפכה הדרך לאפיק של נהר, שמימיו הציפו את תא המנוע ואת תא הנוסעים. פעמים אחרות, כשאפיק הנהר היה רחב, נאלצו הנהגים לנסוע בפיתולים כדי להגיע בשלום לגדה השנייה. פעם אחת נתקעה המשאית במרכז הנהר, וניסיונות החילוץ באמצעות כבל הגרירה הקצר שהיה ברשותנו גרמו לשקיעת הרכב הגורר. ניצלנו בזכות משאית שעברה באפיק כעבור שעה וחצי, ולנוסעיה היה כבל גרירה ארוך יותר. אחרי עשר דקות היינו על הגדה השנייה.

כמו ענן כך גם העולה לרגל

המשאיות הבודדות שנסעו מערבה היו עמוסות בעשרות עולי רגל. מדי פעם חלפנו על פני רוכב אופניים בודד או הולך רגל. בלילות חנינו לאורך הדרך, לפעמים צמוד לאוהל נוודים או בחברת נהגי משאיות שהקימו חניון ללילה ארעי. לא תמיד התקבלנו בברכה, למרות שהיו גם מחוות של ידידות. לפעמים התקבלנו באדישות מוחלטת, כאילו לא היינו קיימים כלל, אבל אף פעם לא התקבלנו בעוינות.

בלילה האחרון לפני שהגענו להר חנינו על גדת נחל קטן, שזרם אל אגם שהיה כחצי קילומטר מאיתנו. מי הנחל היו מלאים דגי שמך, ששחו בערוצים הצרים בלהקות גדולות. באותו לילה אכלנו ארוחה משביעה של דגים שדגנו במו ידינו. השרפות לא הצטרפו למעשה הדיג וגם לא לארוחה. אחר כך ראיתי אחד מהם דג באמצעות סל קש, אבל במקום להרוג את דגים, הוא השליך אותם חיים ומפרפרים על העשב. כשהבחין בי הסביר שכבודהיסט אסור לו להרוג בעלי חיים. "אני לא הורג את הדגים, אלה רק מוציא אותם מן המים", חייך. כשאכלנו את ארוחת הערב הופיע בדרך איש גבוה, לבוש סחבות, שצלע באיטיות גדולה בשממה העצורה, כשהוא נעזר במקל. האיש הלך לקאילש, והוא התקדם להר הקדוש צעד אחר צעד, במאמץ גדול. הוא התעלם מקיומנו, חלף על פנינו, וכשהגיע לשפת הנחל צעד פנימה, לתוך המים, בנעליו הקרועות. למחרת ראינו אותו שוב. הוא שכב על המדרון לצד הדרך, כנראה בנקודה שבה הכריעה אותו העייפות. המכונית המשיכה בנסיעתה והוא הלך והתרחק. עולה רגל אמיתי, לא כמונו, אורחים לרגע שנוסעים להר הקדוש בקלות יחסית ובנוחות.

המחמירים שבין עולי הרגל להר מקיפים אותו בזחילה על גחונם

המחמירים שבין עולי הרגל להר מקיפים אותו בזחילה על גחונם | צילום: Vladimir Melnik / Shutterstock.com

בצהרים עלינו למעבר ההרים האחרון לפני קאילש. הראות היתה גרועה, בגלל העננים. בקרני השמש שחדרו בעד העננים נצנצו מימיו הירוקים של אגם מנאסרובאר הקדוש. אלפי דגלי תפילה התנופפו ברוח, וסביבם נראו מאות מגדלי אבן שבנו המאמינים. גשם התחיל לרדת שוב, וכשהגענו לדרצ'ן שלמרגלות ההר, עננים אפורים כיסו את השמים. דרצ'ן היא נקודת הפתיחה לטקס הקפת ההר- מקום קטן, כמה עשרות בתים, שני מחנות אוהלים והרבה יאקים. בשדרת אוהלים לאורך הרחוב הראשי יש השוק, שבו מוכרים את מרכולתם חלק מעולי הרגל, המנצלים את המסע הארוך גם למסחר. לאורך הרחוב עמדו שולחנות ביליארד מוקפים בסקרנים. חשבתי שההזנחה והלכלוך, קרוב כל כך לטבור העולם, מנוגדים לתפיסה שלנו על קדושה והוד. אבל העיירה הקטנה חשובה פחות מטקס העלייה לרגל. להיות עולה רגל, הסבירו לנו, זה כמו להיות ענן לבן השט מאופק לאופק בשמים הכחולים, כחלק מנשמת היקום. כמו הענן, מפקיד עצמו עולה הרגל לבריאה גדולה יותר, שתוביל אותו מעבר לאופק, מטרה הקיימת אי שם.

הארה דרך הרגלים

בבוקר התחלנו לטפס על ההר. במשך שעה וחצי התקדמנו על אותו קו גובה לכיוון מערב, אל פתחו של עמק נהר הלה צ'ו (LHA CHU), שמנקז את זרמי המים היורדים על צדו הדרומי של ההר. בפתח עמק הנהר עמד צ'ורטן (אתר דתי בודהיסטי) גדול מוקף מעגל של דגלי תפילה. סביב הצ'ורטן עמדה קבוצת מאמינים הינדואים שהגיעו ממומביי. שניים מהם, בנקאי וחייט, רקדו סביב הדגלים ושרו שירי הלל לשיווה. איתם היתה גם אישה מבוגרת, אף היא ממומביי, שסיפרה לנו כי היא בת לדת פרסית. לפי האמונה זו, האדמה האש והמים הם הקדושים, ולכן אין לקבור או לשרוף את המתים, אלא להשאירם לאוכלי הנבלות ולעופות הטרף על ראשי מגדלים או בהרים. היא הצביעה על מדרגת סלע גבוהה לא הרחק מאיתנו, וסיפרה כי זהו המקום בו מעדיפים בני הכת למות. הטיבטים מספרים שבאזור יש ריכוז גדול מאוד של בעלי חיים ועופות תאבי בשר: נשרים, שועלים, זאבים, וכלבים.

על השביל שעלה מדרצ'ן הופיע פתאום טיבטי צעיר. הוא צעד במהירות גדולה, וכשהגיע אל ה'צורטן התעלם מאיתנו והחל לבצע את שבע ההקפות סביב המבנה הקדוש. תוך כדי ההקפות מלמל שוב ושוב "הו, התכשיט שבפרח הלוטוס" והשליך לאוויר פתקאות קטנות שעליהן נרשמה המנטרה. לאחר שסיים את ההקפות, המשיך בדרכו. זוהי ההקפה ה-102 שלו סביב ההר. עוד חמש הקפות הוא ישלים את 107 ההקפות שישחררו אותו מלהמשיך להתגלגל בלידות הבאות לעולם הזה ולסבלותיו. ההקפות הרבות הללו, כך הוא מאמין, יביאו אותו להארה דרך הרגלים.

עולי רגל בהפוגה קלה במהלך ההקפות של ההר

עולי רגל בהפוגה קלה במהלך ההקפות של ההר | צילום: Vladimir Melnik / Shutterstock.com

המשכנו ללכת, את ההינדואים המרקדים שהשארנו מאחור לא ראינו יותר. אחר כך התברר לנו שהמסע היה קשה להם מדי, והם חזרו עוד באותו הערב לדרצ'ן. טיפסנו לאורך ערוץ הנהר. מצוקי אבן חול אדירים התרוממו משני הצדדים ונחתכו על ידי העננים כמאה מטרים מעלינו. בשעות אחר הצהרים המאוחרות, תחת הגשם השוטף, הופיעו מולנו משפחות עם ילדים קטנים וזקנים בקבוצות ובבודדים. אלה היו מאמיני דת הבון. הם הקיפו את ההר בכיוון המנוגד לזה של מאמיני הדתות האחרות, נגד כיוון השעון. הם היו בחלק האחרון של ההקפה, אותה התחילו בבוקר.

למחרת היה בוקר סוער וגשום, ומצב הרוח של כולנו ירד לשפל. לפנינו היה יום ארוך של צעידה קשה, בין השאר היה עלינו לחצות מעבר הרים שגובהו 5,600 מטרים. קצת אחרי היציאה לדרך פסק הגשם והשמים החלו להתבהר. נשאנו מבטים לכיוון ההר, מקווים שיופיע מבין העננים. בגובה 5,100 מטרים, בפתחו של עמק צר שירד מההר, עמד צ'ורטן גדול, ולא הרחק ממנו ניצב אוהל נוודים קטן ולידו כמה יאקים. ישבתי על סלע, הרחק מהטיבטים שאכלו את ארוחת הצהרים שלהם. מדי פעם נחשף חלקו התחתון של ההר, והתגלה מצוק סלע תלול, מכוסו בחלקו בשלג וקרח. אבל רוב ההר נותר חבוי, ולאחר כשעה ויתרתי על הניסיון לראות את קאילש בכל הודו. המשכנו הלאה.

הגובה עשה את שלו, וההתקדמות נעשתה איטית וכואבת. על מדרגת סלע גדולה, שהשקיפה אל ההר, הותירו מאמינים מאות מגדלי אבן ומנחות. נעליים וחולצות, כובעים, צעיפים, שמיכות צמר ופריטים אחרים היו מפוזרים בערבוביה בשטח. נראה היה שעולי הרגל התפשטו והמשיכו בדרכם ללא בגדים.

ההר החבוי

לפני המעבר היה עלינו לטפס על מדרון ארוך ותלול. שניים מאיתנו היו בני מזל: הם רכבו לסירוגין על יאק גדול, אותו רכשו יום קודם לכן. רוח חזקה נשבה, ופתיתי שלג קטנים התעופפו כמעט אופקית. ים דגלי תפילה כיסה את המעבר. עננים זרמו סביבנו והסתירו לא רק את ההר, אלא גם את העמקים הנמוכים סביבו. אט אט התאספו כל חברי המשלחת, ועם שלושת השרפות ערכנו טקס דתי קצר. מעבר דרלומה-לה (DROLMA LA) הוא הנקודה הגבוהה ביותר במסלול הקפת ההר, והוא מוקדש לפרבאטי, אשתו של שיווה.

למחרת בבוקר התעוררנו בעולם לבן. שלג ירד במשך הלילה וכיסה הכל. השלג ומזג האוויר הסגרירי לא הפריעו לאיש מהמאמינים. בעשר בערך הופיעו עולי הדרך הראשונים. היו אלה בני דה בון, ובהם היו שתי זקנות שיום קודם ניגשו למחנה שלנו וביקשו עזרה. למרות שפקפקנו ביכולתן לשרוד הקפה נוספת, נראו השתיים מאוששות לאחר יום מנוחה. זוהי כבר ההקפה הרביעית שלהן, והן מתכננות לבצע עשרים. אנחנו היינו צעירים מהן בהרבה, ועמדנו לגמור רק הקפה מלאה אחת. ועדיין לא זכינו לראות את ההר החבוי בעננים.

למחרת עזבנו את דרצ'ן ואת קאילש, ונסענו לגדת אגם מנאסרובאר, שם התמקמנו בבית קטן. לראשונה זה עשרה ימים שטפנו מעצמנו את האבק במעיין סמוך. בלילה השתפר מזג האוויר, ורקיע זרוע כוכבים הבטיח שלמחרת תהיה אולי ראות טובה ונצליח לראות את ההר, בטרם נעזוב את האזור. אבל הבוקר הביא איתו שוב עננים, וכמובן אכזבה. הבנו כי למרות מאמצינו, לא נזכה לראות את טבור העולם.

באותו ערב חצינו את הגבול לנפאל. דרך העפר הסתיימה בצד הטיבטי של הנהר, ואנו נפרדנו משלושת הנהגים ומכלי הרכב. חצינו את מעבר הגבול – גשר תלוי להולכי רגל בלבד, שעבר מעל נהר קאמאלי (KAMALI) והקמנו אוהלים בצד השני. ידענו שנצטרך ללכת ברגל, אבל למרות אובדן הנוחות של הנסיעה בכלי רכב, חשנו בעיקר רווחה גדולה. פה, בפינה הצפון-מערבית של נפאל, אחד מחבלי הארץ הנידחים ביותר בארץ נידחת לא פחות, הרגשנו משום מה שוב בבית; לפחות בדרך הביתה.

ארבעת ימי ההליכה בנפאל היו הימים הטובים ביותר במסע. חצינו חבל ארץ יפהפה, שאינו מתויר. עדרים של עיזים וכבשים חלפו על פנינו. הם העבירו מלח מטיבט לנפאל, וקמח ואורז מנפאל לטיבט. מסחר זה מתנהל עידן ועידנים. כל עז וכל כבשה סחבה על גבה שני שקי עור קטנים, ובתוך כל שק כזה היו חמישה ק"ג של סחורה. ככול שהתקדמנו הפכה הארץ לירוקה יותר, ויער מחטנים כיסה את המדרונות. אזורים גדולים היו מכוסים בגנג'ה, קנביס, הצמח המסמם, שגדל באופן טבעי ומזין את בעלי חיים ואנשים, ואולי מאפשר להם להעביר את החיים הקשים ביתר קלות. עם הירידה הופיעו השדות: תפוחי האדמה נראו ראשונים, אחר כך שדות תירס, שהתחלפו בשדות של שיבולת שועל. בכמה מקומות פעלו טחנות קמח קטנות, שהופעלו בזרמי מים.

ביום ההליכה הרביעי הגענו לסימיקוט, כפר קטן בגובה 2,800 מטרים מעל פני הים. מסענו לקודש הקודשים הסתיים. כדי להגיע לכביש הקרוב היה צורך לצעוד עוד עשרה ימים, אבל אנחנו בחרנו לטוס. כעבור זמן מה נחת על מסלול הנחיתה של הכפר מטוס קל. שעה וחצי אחר כך כבר היינו בתוך מהומת קטמנדו, הרחק מטבור העולם.                                      

עוד נקודת מבט

איך לא כבשנו את ההר – עלינו מהר מדי, גבוה מדי, בלי אפשרות לסגת. הרמה הטיבטית הופכת למעין מלכודת גבהים. הטיפוס להר קאילש, מזווית אחרת. לכתבה המלאה לחצו כאן>>

_________

חברי המשלחת לקאילש: יפתח אלוני, דובי טל, דרור סאבו, אלון אבוטבול, דניס דקרואה, ירון משורר, נדב בן נתן, שוקי גדות, דן שגב ודורון אראל

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

סין של פעם: הכפר שאשי במחוז יונאן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות