איך לא כבשנו את ההר

"עלייה לרגל", סימנתי בטופס ההגירה. כך הרגשתי. להתחכך ולהתבונן באלוהים של עולם אחר. שני ג'יפים מרופטים ומשאית ציוד, שנראית כמו הלילנד המיתולוגי של תנובה. מטפסים באינסוף פיתולי כביש. 35 קילומטרים של נסיעה מעלים אותנו 1,700 מטרים. הנשימות מתקצרות, הירוק החד דוהה, ובאים הרים קרחים , אפורים שמפלי מים משרטטים בהם פסים לבנים.

כבר בקטמנדו שמענו על מפולות הסלעים "בכביש הידידות". דורג'ה, איש שבט השרפה והמוביל שלנו, מלמל משהו על לוח הזמנים הדחוק. היינו צריכים להקשיב לו. 3,800 מטרים גובה והנוף נפתח. קצת כתמי שדות וריח של מדבר. שאלת ההתאקלמות לגובה מטרידה אותנו. גם דורון, גם דובי וגם אני כבר חטפנו בעבר מחלת גבהים, ואין לנו חשק לחזור על החוויה. אנחנו דורשים שני לילות ראשונים בגובה 3,800 מטרים. דורג'ה מתפתל, ולבסוף מסכים במלמול, שהתברר מאוחר יותר כמקבילה הנפאלית ל"יהיה בסדר" הישראלי.

כתמי השדות נעלמים, קו העצים כבר מזמן מאחורינו. 4,600 מטרים גובה. אני חוסך במילים. לדבר זה לצרוך אוויר, והאוויר דליל וחסר. 5,200 מטרים גובה, מעבר הרים. ים דגלי תפילה בשלל צבעים מתנופף מול שמי התכלת מהפנטים, ומסביב סוגרות פסגות ההימלאיה הלבנות עטופות קרח עד. סחרחורת, בחילה וכאב ראש; סימנים ראשונים של מצוקה בגובה.

יש אפשרויות שונות להתאקלם בגובה. עלינו מהר מדי, גבוה מדי ובלי אפשרות לסגת. הרמה הטיבטית הופכת למעין מלכודת גבהים. אין לאן לרדת בטווח של ימים, ולרדת זו התרופה היחידה. אפשר לתאר באריכות את התחושות, את תגובות הגוף למחסור בחמצן. אך בפשטות – זהו כוח טמיר שמשכיב אותך לרצפה, אוחז בראש ובקיבה, הוא איתך בכל תנועה, לוקח ממך את השינה בלילה וממלא אותך בחרדות שונות ומשונות. נדב מדאיג אותי, הוא יושב כואב ומכונס בפינת הג'יפ, מתנשם בכבדות. החלטתי לתת לו חמצן. הפנים של דובי אפורים.

היה כבר לילה, הגשם ניתך, הג'יפים בקושי התקדמו. הנהגים קיטרו. מידי פעם נאלצנו לחלץ את אחת המכוניות. רטובים ותשושים הגענו לנהר. הסערה הרטיבה את הציוד. בבוקר נפתחו השמים ובאה השמש. נדב ישן עם בלון החמצן ויצא מהמצב הקשה שהיה בו. דובי מרגיש נורא. שוב נוסעים הג'יפים מיטלטלים כמו מכונות כביסה בשלב הסחיטה.

דרצ'ן. סוף העולם. כפר צפוף ומלוכלך, מוקף אוהלים של עולי רגל ושוק הומה. גלילי צמר ושטיחים, אבני טורקיז וענבר, יאקים וראשי צאן מחליפים ידיים. בין לבין, משחקים קלפים וביליארד על שולחנות צולעים, ומסביב תכונה בלתי פוסקת.

בלילה שוב לא ישנתי. החיפוש אחר האוויר מחריף כשהגוף במנוחה. הנשימות מאבדות את סדרן ומנגנון ההישרדות מעיר אותך. הזיות ודמונים לוקחים ממך את השינה. יובלות עד שהבוקר עולה. טרוט שינה ועמוס מחשבות הזויות התחלתי את המסע הרגלי להר הגדול, הקאילאש. אין משימת טיפוס הרואית, אין רגע של כיבוש.

כתב: יפתח אלוני