תפריט עמוד

הר דנאלי באלסקה: טיפוס על ההר הגדול

טיפוס על פסגת הדנאלי שבאלסקה הוא חוויה לא קלה. כאשר במהלך הטיפוס מתחוללות סופות עזות, הכופות על המשלחת המתנה ממושכת ומורטת עצבים, הופך העניין לסיוט. השהות על הפסגה נמשכת סך הכל כעשר דקות, אז מה מצדיק את כל המאמץ והסיכון האדיר הזה?

הר דנאלי באלסקה: טיפוס על ההר הגדול
 
עד הקומה העשרים ושש של גורד השחקים בניו יורק, אני עוד מצליח להבין מה אני עושה כאן, כלומר אני עוד יכול לראות בדמיוני את הר דנאלי (מקינלי), כמו שראיתי אותו בביקור באלסקה בשנה שעברה: רחוק, מושלג, מושך ומאיים. אבל נשארו לי עוד ארבע קומות לטפס, מהקומה העשרים ושבע ועד לשלושים ואחת, ובדרך כבר לא ברור לי כלום. בלחש אני מתפלל שאף אחד בבגדי ערב, מדיף ריח בושם, לא יירד אתי למטה במעלית (השעה 11 בלילה).

במדרגות האחרונות לקומה השלושים אני מתפלל, שגם אם יירד אתי מישהו, שלא ינעץ מבט בגופייה המיוזעת, בתרמיל המלא והכבד, שאני נושא על הגב, ובמשקולות שעל הקרסוליים. אני יורד, לבד הפעם, חוזר לחדר המדרגות ושוב מטפס למעלה שלושים קומות. עוד 270 קומות ותשעה סיבובים כאלה והבסתי, לפחות באופן תיאורטי, את הר דנאלי.


הסעודה האחרונה

פול הוא שותפי לחדר באכסנייה שבאנקורג', העיר הגדולה באלסקה. מלבדנו יש עוד שבעה מטפסים בקבוצה. הוא תושב מיניאפוליס, טייס בחיל האוויר האמריקאי. בשנה שעברה השתתף במשלחת טיפוס לדנאלי. לאחר שלושה שבועות של טיפוס, אחרי שמונה שעות צעידה בשלג עמוק, כמאתיים מטר לפני הפסגה, התמוטט מעייפות, פשוט לא הצליח לצעוד צעד נוסף, וכמעט קפא למוות. בכוחותיו האחרונים זחל בחזרה למאהל הנמוך יותר, ומאז, במשך השנה הזאת, לא חדל היום ההוא לרדוף אותו במחשבות ובסיוטים. עכשיו הוא מלא חששות, דגל הטייסת מקופל בתרמילו, והוא נחוש בדעתו להניפו בפסגה. הוא לא רוצה לחזור לכאן בשנה הבאה.

המדריך שלנו הוא וורן טחאס, גבר כבן 35, קרח לחלוטין, למעט קווצת שיער אסופה בסרט וזקן עבות. הוא מן הסתם הידוע בין מדריכי דנאלי, ונחשב לאחד המדריכים הטובים בעולם. הוא התפרסם כשטיפס ראשון, לבדו, על ההר בחורף וחזר חי. הספר "צעדים מסוכנים" מתעד מסע זה. הוא הגיע לפסגת ההר הגבוה ביותר בכל יבשת (סך הכל שבעה). לאקונקגואה שבארגנטינה, ההר הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי (6,960 מטר), טיפס עם אופני הרים על גבו וירד ברכיבה; מההר הגבוה ביותר באנטארקטיקה קפץ במצנח, וגם לפסגת האוורסט הגיע. המשלחת הקודמת שהדריך על דנאלי נתקעה בהר בסופת שלג ממושכת. אחרי שישה ימים בשקי השינה ירדו מבלי להעפיל לפסגה, וורן סבל מכוויית קור באפו, ומטפס נוסף נכווה באצבעותיו.

בבוקר ה־5 ביוני יצאנו מאנקורג' לעיירה טלקטינה, בשני טנדרים עמוסי תיקים ותרמילים ענקיים. אתי במכונית היו שני עוזרי המדריך – מארטי, בחור גדול ומצחיק וניל, בחור קטן ופיקח – ופגי, מטפסת מנוסה, שטיפסה על חמשת ההרים הגבוהים בכל היבשות, היתה האשה האמריקאית השנייה שהגיעה לפסגת האוורסט, וזה מכבר חזרה מטיול אופניים סביב העולם, שנמשך שנתיים. בדרך עצרנו לארוחת צהריים, ונדהמתי לראות איזה כמויות אדירות אוכלים כולם. המבורגרים, פנקייקים, תפוחי אדמה, ים של ריבה, הר של חמאה נעלמו באחת. זללתי את המזון כמיטב יכולתי, כשאני מתקשה להימנע מהרהורים קלישאיים בנוסח: "זוהי הסעודה האחרונה".
 
בטלקטינה פרקנו את המטען, והתחלנו בהכנות: התקנו את הציוד, תרגלנו קשירות ושימוש באביזרי טיפוס, התאמנו בנעילת נעלי שלג ועוד. כל דבר פשוט הפך למסובך וכל פרט פעוט קיבל חשיבות עליונה: רוכסן תקוע עלול לגרום לכוויית קור, שרוך נעל שקופא ונשבר הוא צרה צרורה. תהליך גריבת הגרביים ונעילת הנעליים הזכיר לי טקס קשירת קימונו: תחילה גרביים תרמיים דקים, אחריהם גרבי ניילון אטומים, גרבי צמר עבים, נעל פנימית מקלקר מוקצף, מגף ארקטי מפלסטיק, ואחרון חביב מגף גומי עבה, שעוטף את כל הנעל מבחוץ.


ההר הגדול

הר דנאלי באלסקה הוא אחד ההרים הגדולים בעולם, והגבוה ביותר בצפון אמריקה. לפני כ־65,000 מיליון שנים אירעה התנגשות בלתי־נמנעת בין היבשת הפסיפית והיבשת האמריקאית. בנקודת המפגש של הכוחות האדירים האלה, שקע הלוח הטקטוני הפסיפי לעבר מרכז כדור הארץ והלוח האמריקאי קרס. כתוצאה מכוחות קריסה אלה התרוממו צוקי הגרניט ברכס ההרים של אלסקה, דנאלי הוא אחת התוצאות.

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

רק כוחות אדירים יכולים ליצור רכס הרים מסיבי כל־כך. מצידו הצפוני מתרומם דנאלי מגובה של 900 מטר לגובה 6,204 מטר, זאת במרחק אופקי של 19 קילומטרים בלבד. שום הר אחר בעולם אינו תלול כל־כך. מנקודת הבסיס עד לפסגה המרחק האנכי הוא 4,050 מטרים. לשם השוואה, המרחק באוורסט מנקודת הבסיס לפסגה קצר ב־600 מטרים. בשל גודלו העצום קראו לו האינדיאנים "דנאלי" שפירושו "הגדול" או "הגבוה".

דנאלי ממוקם בקו רוחב 63, 200 קילומטרים דרומית לחוג הארקטי, ותנאי מזג האוויר בו קשים ביותר. כבר בחצי הדרך לפסגה דומים תנאי מזג האוויר לאלה השוררים בקוטב הצפוני, ובהשוואה אליהם שורר על הרי ההימלאיה (הנמצאים בקו הרוחב של שארם־א־שייח) מזג אוויר טרופי. הטמפרטורה הנמוכה ביותר, שנרשמה אי פעם על האוורסט בגובה של 8,000 מטר, היתה ב־1981 והיא הגיעה למינוס 27 מעלות. על הר דנאלי, בתחילת הקיץ, לאחר שעברנו שני שליש מהדרך, נחשבה טמפרטורה זו לערב נעים. על פסגתו נעות הטמפרטורות בדרך כלל בין מינוס 30 למינוס 40 מעלות. מיקומו הצפוני של ההר גורם גם ללחץ ברומטרי נמוך יותר, והדבר מתבטא בפחות חמצן באוויר. דנאלי משתווה מבחינה זו לפסגות גבוהות ממנו ב־600 עד 900 מטרים בהימלאיה.
 
טיפוס על הדנאלי הוא אתגר עצום לכל מטפס הרים. המטפסים צריכים להתמודד עם קשיים פיסיים ונפשיים. סטטיסטית, יותר מ־50 אחוזים ממקרי המוות בעת הטיפוס על ההר אירעו מנפילות, 21 אחוזים נגרמו מקור, כ־11 אחוזים – ממחלות הקשורות בגובה ועוד 18 אחוזים – מסיבות לא ידועות. שיפוט מוטעה, בורות וחוסר ניסיון, הן טעויות בלתי־נסלחות על דנאלי. ב־1994 נוספו לסטטיסטיקה הקטלנית של נפגעי "ההר הגדול" עוד 11 הרוגים.

 
יוצאים לדרך

בבוקר יום שני, ה־6 ביוני, קיבלנו תדריך של רשות הפארקים. הקרינו לנו סרטון אימים, שמראה גופות של מטפסים, שנפלו או קפאו למוות, וכפות רגליים שהשחירו מכוויות קור. סיפרו לנו על שני מטפסים קוריאנים שקפאו למוות לפני שבוע בלבד, ועל מטפס נוסף שנקבר במפולת שלגים לפני כחודש. היה שקט. כל חברי הקבוצה הם מטפסים מנוסים: שלושה מהם טיפסו על האוורסט; כולם השתתפו במשלחות טיפוס בהימלאיה, באמריקה, באנטארקטיקה וברוסיה. כל זה לא הפך אותם לציניים או יהירים: איש מהם אינו מזלזל בשום כלל בטיחות, וכולם שמחים לקבל עיצות.

לאחר התדריך נסענו לשדה התעופה, כדי לטוס לקרחון קהילטאנה, שלמרגלות דנאלי. לפני העלייה למטוס חיזקנו רצועות, בדקנו רתמות טיפוס, ארגנו חבלים ותרמילים והכנו את הלבוש לקראת הנחיתה. כל העת החלפנו רק מלים ספורות. העמסנו את כל הציוד על מטוס ססנה, בן ארבעה מושבים, ושלושת הראשונים יצאו לדרך.
 
לאחר טיסה קצרה של 45 דקות בשמיים בהירים נחתנו על הקרחון. הקרחון, שגובהו 2,100 מטרים, מוקף הרים מושלגים. מזג האוויר היה מצוין והנוף מרהיב. הקמנו אוהל מטבח וחמישה אוהלי שינה. בהתחלה תכננו לישון שניים באוהל ובמעלה ההר – שלושה, כדי להוסיף חום ולהקל על המטען. אחת הסכנות הגדולות בהליכה על קרחון היא נפילה לתוך הנקיקים העמוקים, החבויים מתחת למעטה השלג. מכאן ואילך צעדנו כל העת כשאנו קשורים זה לזה.


נשארנו שמונה

התחלנו לטפס ביום שלישי, ה־7 ביוני. מייד בהתחלה איבדנו את המטפס הראשון: וילי, בחור צעיר בעל ניסיון עשיר בטיפוס מצוקים, דיווח על כאבים עזים בעקב במהלך ההליכה. כשחזרנו למחנה הבסיס קיבל וילי טיפול עזרה ראשונה בעקב, שנשחקה על ידי מגף הפלסטיק לבליל של יבלות ודם. לאחר התייעצות עם המדריכים, החליט לחזור לטלקטינה. מצב רגלו אִפשר הליכה של כמה ימים, אבל הסיכוי שיגיע לפסגה היה נמוך.

שק השינה שלי התאים למינוס 40 מעלות. בלילה נדחקתי לתוכו מצויד בבקבוקי מים, מצלמה, נעליים פנימיות, גרביים וכפפות, כדי שלא יקפאו, ובקבוק ששימש כסיר־לילה. פול אמר לי שכאן הישרדות, ולא נוחות, היא שם המשחק. צריך שיהיו לך מים בבוקר, שהרגליים לא יקפאו ושהאצבעות יוכלו לתפקד.

למחרת עברנו למחנה הראשון. צעדנו בשלישיות, קשורים בחבל, ברווח של 18 מטרים זה מזה. כל אחד סחב תרמיל של כ־25 קילו ומשך מזחלת שלג עמוסת ציוד ששקלה 22 קילו נוספים. השמש והשלג יצרו בוהק עז, ולמרות כל הנוזלים ששתיתי, קיבלתי כאב ראש. בערב התקשרנו באלחוט לבסיס, לשמוע את תחזית מזג האוויר. קלטנו שיחה בין הבסיס לבין משלחת שווייצרית: לאחר שניסו להעפיל אל הפסגה מהר מדי, חלה אחד מהם במחלת גבהים. מדריך המשלחת ביקש חילוץ במסוק.

בימים הבאים הפך סדר היום לשגרה: השכמה בערך בחמש בבוקר, בדיקת דופק, ולאחר ארוחת בוקר עתירת קלוריות ושומן, אנחנו נקשרים זה לזה ולרתמות הטיפוס בחבלים ובודקים זה את זה בדיקת בטיחות. אחר־כך מתחילים ללכת בשלשות, בקצב אחיד. שדה הראייה בשלג הבוהק מצטמצם למטרים הספורים שלפניך ולחבל הצבעוני, שקושר אותך למטפס אחר. הולכים בשקט ומתרכזים במאמץ השרירים ובנשימה.

העברנו ציוד מהמאהל הראשון לשני, וחזרנו ללון במאהל הראשון, כדי להסתגל לגובה בהדרגה. טכניקה כזאת, במהלכה מטפסים על ההר פעמיים, נקראת טכניקת משלחת, לעומת הטכניקה האלפינית, לפיה עוברים מבסיס אחד לאחר עם כל הציוד, בפעם אחת.
הדרך למאהל הראשון היתה קלה ומהירה. ארוחת הערב היתה ענקית כרגיל. הקור, הגובה ונשיאת התרמיל הכבד במעלה ההר צורכים כ־5,000 קלוריות ביום. למרות המזון העשיר מאבד כל מטפס כחמישה קילוגרמים בממוצע במהלך הטיפוס. חלק מאובדן הקלוריות נובע מכך שככל שעולים פוחת התיאבון.

ביום ראשון, ה־12 ביוני, יצאנו למחנה השלישי, המצוי בגובה 3,400 מטרים. הרכסים הלבנים והמבריקים מכל עבר, על רקע שמיים כחולים, נקיים, נראים כמו תפאורה. לאחר כשעת הליכה בקצב איטי ואחיד, עצרנו כרגיל לאכול ולשתות. האוכל היה מוכן בשקיות: בוטנים, חמאה, לחם מלא, גרנולה ופירות יבשים – מזון מרוכז ועתיר קלוריות. ההפסקה קצרה, משום שכעבור מספר דקות כבר קר מדי, וחייבים לנוע שוב, כדי להתחמם.

בדרך פגשנו מטפסים קוריאנים, יפאנים, שווייצרים, רוסים ושלושה ארגנטינאים, שהיו בדרכם למטה. הצעיר שבהם סבל מכוויות קור באצבעות הרגליים ובשלוש מאצבעות כף ידו, והם מיהרו לתחנת העזרה הראשונה בבסיס ההר.

כשהגענו לנקודת החנייה, יישרנו את השטח באתי חפירה, ניסרנו בלוקים משלג, הקמנו קירות הגנה מפני הרוח, וחפרנו יסודות לאוהל המטבח. בינתיים היה מזג האוויר נוח יחסית. בבוקר היתה הטמפרטורה רק מינוס 12 מעלות צלזיוס.

יומיים לאחר מכן עברנו למחנה רביעי, בגובה  4,300 מטר. היה זה יום ארוך ומפרך. העלייה במדרגות במעלה 300 הקומות בניו יורק הוכיחה את עצמה. הרגשתי חזק וכשיר. בדרך פגשנו קבוצת מטפסים רוסים, שטיפסו עם ציוד וביגוד לא מתאימים: אוהל מכותנה, שקי שינה ובגדים קלים. הם הסבירו לנו, ביהירות, שבגלל שהם מחצי האי קמצ'אטקה, הם רגילים לקור ויוכלו לעמוד בו.

הנופים עוצרי נשימה. בגובה הזה, לא הרחק מהחוג הארקטי, יש אור במשך כל שעות היממה. ב־11 בלילה צפינו בשקיעה מרהיבה, שצבעה את השמיים בוורוד למשך כמה שעות, עד הזריחה.


קץ האידיליה

ביום שלישי בלילה החלה סופת שלג, שגברה והלכה. מסך לבן ואטום כיסה את הכל. מטפס מקבוצה אחרת הלך לאיבוד. בראות אפס, כשאתה מוקף כל כולך במעטפת לבנה, אובדן הכיוון הוא כמעט מוחלט. עמדנו קבוצה של עשרה מטפסים, ובמשך שעה ארוכה קראנו בשמו, בתקווה שיוכל לכוון את עצמו באמצעות הקריאות, אך ללא הועיל. צוות חילוץ, שיצא לחפש אותו, מצא אותו לבסוף בריא ושלם. רק לפני יומיים נהרגו כאן שני מטפסים, שנקברו תחת מפולת שלגים.
השלג הוסיף לרדת כל הלילה. קבענו תורנויות לחפירת השלג סביב האוהלים ומעליהם. אם השלג נערם מעל לגובה מסוים, הוא קובר את האוהל, וליושבים בתוכו נשקפת סכנת חנק. בבוקר קמתי עם בחילות וכאב ראש. הגובה התחיל להשפיע, וכנראה גם לא שתיתי מספיק. נשארנו כל היום במאהל, כיוון שאחרי סופות יש סכנה גדולה למפולות שלגים.
 
למחרת, יום חמישי, ה־16 ביוני, נמשכה הסופה. שלג ירד ללא הפסקה, ורוחות שמהירותן 80 קמ"ש העיפו כל מה שלא היה קשור או מעוגן עמוק בשלג, והצליפו בפנים בחוזקה. אין שום סיכוי לצאת לדרך. גם יציאה מהאוהל הפכה למסוכנת: כשהעור חשוף לרוח כזאת למעלה מדקה, כוויית הקור מובטחת. כל הגוף חייב להיות מוגן ומכוסה: הפנים במסיכת פנים ובמשקפת, הידיים במספר שכבות של כפפות, והגוף תחת שכבת פוך עבה.

היום עבר עלינו בהכנת לבני שלג ובבניית קירות הגנה סביב המאהל: בלעדיהם היתה הרוח עוקרת את האוהלים ומעיפה אותם כעלים. מדי כמה שעות צריך היה לצאת ולחפור את השלג סביב האוהל ולחזק את הקירות, שכִרסמה הרוח. בינתיים הרגישו רוב חברי הקבוצה בטוב.
 
הרוסים, שפגשנו שלשום, חנו כמה מאות מטרים מעלינו – מרחק גדול בגבהים האלה – וכצפוי, אחד מהם, ויקטור, כמעט קפא למוות בשק השינה הקל שלו. שני מטפסים אחרים שמו לב שהוא לא יצא מהאוהל זמן רב, ומצאו אותו קפוא בשק השינה. הם חיממו אותו בבקבוקים חמים ובחום גופם, עד שהצליחו להוציא אותו מסכנת מוות מיידית. הוא סבל מכוויות קור באצבעות ידיו ורגליו, ונראה היה שיאבד את כולן. משלחת של מחלצים מקצועיים, מטעם הרשויות, יצאה מהמחנה שלנו לחלץ אותו, ונאלצה לחזור, לאחר שכמעט ונקברה במפולת שלגים. כולם כעסו על הבורות והיהירות של ויקטור, שהתעלם מכל האזהרות שקיבל, וסיכן בכך אחרים.

כל משלחות הטיפוס האחרות באיזור קורקעו כמונו בגלל הסופה. בערב הצטופפו כולם באוהל המטבח, וורן ניגן בכינור ומארטי בגיטרה, וההומור השחור שלט בכל. הנה לדוגמה אחד השירים הפופולריים, אותו תרגמתי לעברית במהלך הסופה הממושכת: "אם הזרת שלך יקרה ללבך,/ אם היית תמיד קשור לאפך,/ קח מחבר אסקימואי עצה:/ אל תחשוף, נהג בצִנעה!/ אם תחשוף את הזרת ברעד וחיל,/ תחילה היא תשחיר ואחר־כך תכחיל,/ תיפרד מעמך ותלך לדרכה./ אל תחשוף, נהג בצינעה!"


תקועים עמוק בשלג

ביום ראשון ה־19 ביוני נמשכה הסופה. השלג ירד כבר שישה ימים ללא הפוגה. אתמול בילינו את היום בביצור קירות השלג, והרוחות העזות הפילו אותנו ארצה פעם אחר פעם. כמו בכל לילה, גם אתמול בשלוש וחצי, יצאתי לחפור את השלג סביב האוהל. רגע היציאה משק השינה היה הקשה מכל: חליפת הטיפוס היתה קפואה לגמרי. תקרת האוהל כוסתה בשכבת קרח, מהאדים שהתעבו, והנעליים והתרמיל כוסו שלג. האצבעות היו קפואות והחפירה קשה. מה שנותר מהרגש בידיים היה כאב עז. אפשר היה לנסות להתנחם בדממה, שאין כמוה בשום מקום, ובנוף שמתחת: שמיכה של עננים ומתוכה מבצבצות פסגות ההרים הנמוכים יותר, צבועות בוורוד של זריחה.
 
בבוקר התחדשה הסופה ביתר עוז, ויחד עם השלג הנערם, החריפו החרדה וקוצר־הרוח. מלאי המזון הלך ואזל. אומנם השהייה במחנה מקלה על ההתאקלמות בגובה (הגוף מייצר יותר תאי דם אדומים), אבל כיוון שבילינו את רוב הזמן בשק השינה או באכילה, החל הגוף להתנוון. כל יום שעובר, פירושו קושי רב יותר לצאת לדרך.
 
התחזית למחר לא היתה מעודדת: הסופה תתחזק. וורן החליט לבנות איגלו, למקרה שהרוח תמוטט את הקירות ותעקור את האוהלים. כעבור ארבע שעות של עבודה מאומצת היה לנו איגלו, שהשהות בו היתה שקטה ונעימה יחסית. השהות באוהלים, לעומת זאת, יכלה להוציא מן הדעת. הרוח זיעזעה אותם ללא הרף וחבטה ביריעותיהם בחוזקה. כדי לשמוע זה את זה, נאלצנו לצעוק. הסופה לא אפשרה להוריד את המטפס הרוסי. בשלב זה היה ברור שכוויות הקור בידיו וברגליו יהפכו לנמק, שעלול לסכן את חייו.
 
למחרת, בהתאם לתחזיות, נמשכה הסופה. לא ניתן היה לעלות להר או לסגת. מלאי המזון הצטמצם כל כך, שהפחתנו את המנות למחצית מהכמות שאכלנו בתחילת הדרך ופסחנו על ארוחת־הצהריים. מטפסים אירים, שחנו בקרבתנו, הביעו חשש שלא יוכלו להמשיך בגלל מחסור במזון. יחד עם המזון התכלו במהירות מוצרים חיוניים אחרים, כמו דלק ונייר טואלט. היה צריך להתרגל לעשות את הצרכים בחוץ, במינוס 20 מעלות, ולהתנגב בשלג.

למעלה משבוע היינו תקועים בגובה של 4,300 מטרים. השלג ירד וירד, ובמחנה אין יוצא ואין בא. וורן טען כי אינו זוכר סופה ארוכה כל־כך בחודש יוני. בשלב זה ברור היה לנו, שאם מזג האוויר לא ישתפר תוך יומיים, נאלץ לחזור, ופירושו של דבר מפח נפש גדול ואובדן של חודשים רבים של הכנות ואימונים.
 
למרות שלא העזנו לקוות, הסביר לנו וורן, כי במקרה שהסופה תיפסק, נאלץ לשנות את טכניקת הטיפוס לטכניקה האלפינית, כלומר: יהיה עלינו לעלות בבת אחת עם כל הציוד למחנה הבא, הנמצא בגובה של 4,900 מטרים, משם למחנה שבגובה 5,200 מטרים ומשם לפסגה. הסכנה העיקרית הכרוכה בטיפוס כזה היא, שבמקרה של מזג האוויר גרוע בפסגה, ניתקע בלי אוכל ובלי דלק, בתנאי האקלים הקשים ביותר על פני כדור הארץ. האפשרות השנייה, הסביר לנו וורן, היא לפנות לאחור ולרדת ברגע שהסופה תיפסק. כריס רצה לחזור, ואילו השאר החליטו להמשיך.


בוקר בהיר

בערבו של אותו יום, בדיוק בשמונה בערב, שככה הסופה. היה זה ה־21 ביוני, היום הארוך ביותר בשנה. ערכנו חגיגה באוהל המטבח, שכללה בלונים, מוסיקה, בדיחות ועוגיות. לאוהל נדחסו כ־20 איש מכל העולם: אירים, צ'יליאנים, וספרדים.

הבוקר שלמחרת היה בהיר ושקט. מסוק הגיע לחלץ את ויקטור, וכריס החל בדרכו חזרה. נשארנו שבעה. בגלל השלג העמוק וסכנת המפולות העדפנו לחכות שיירד מישהו מלמעלה, ויפתח עבורנו את השביל (סכנת המפולת פחות חמורה, כאשר אתה יורד והמפולת מתרחשת מתחתיך). יצאנו לדרך רק בשלוש אחר הצהרייים, נושאים כל אחד תרמיל במשקל של 33 קילוגרמים.

התחלנו לטפס בנוהל הרגיל, קשורים זה לזה בחבלים ומאובטחים בחבל נוסף התקוע ביתדות עמוקות בשלג. זה היה יום הטיפוס הקשה ביותר עד כה: במשך חמש שעות טיפסנו 400 מטרים של שלג וקרח, בשיפוע של 50 מעלות. מה שהאט את ההתקדמות היה הצורך להיעצר אחרי כל צעד, כדי לשאוף ולנשוף ארבע פעמים. הכפפות הכבדות והמסורבלות לא הקלו, הם הקשו עלינו להאחז בחבל. הגרזן והסוליות הממוסמרות חדרו בקושי את מעטה הקרח הקשה. דלילות החמצן השרתה תחושת חנק קבועה. ג'יימס בן ה־48 התקשה במיוחד, וורן עזר לו לשאת את התרמיל.
 
השיפוע התלול לא איפשר לנו לעצור כדי לנוח, סכנת ההחלקה היתה גדולה מדי. באמצע הדרך שמעתי מאחורי צעקה: "!FALLING", ומייד השתטחתי ארצה, לפי הנוהל. כשהסתובבתי, ראיתי את ניל לופת את גרזן הקרח, התקוע עמוק בשלג הקשה. מי שנפל היה ג'פרי, שנעלם מעיני, כיוון שהיה מתחת לשביל. החבל שחיבר אותו לניל הוא שבלם את נפילתו.

בשמונה בערב הגענו לקו הרכס, שגובהו 4,900 מטר, ומייד ספגנו מכת רוח איומה. השטח למאהל היה צר מאוד, ארבעה מטר רוחבו, והתהום איימה משני העברים. התחלנו ליישר משטחים לאוהלים וקשרנו כל אוהל כמיטב יכולתנו, כדי שלא יעוף. מראה הנוף היה מסחרר: מהנקודה הזאת אפשר לראות לכל עבר: אופק עגול סביבנו וקרקעית עננים הרחק מתחתינו.

כשישבנו ואכלנו ארוחת ערב בחוץ (כיוון שלא היה די שטח להקמת אוהל המטבח), ראינו את ידידינו האירים, שעקפו אותנו כמה שעות קודם לכן, חוזרים לקראתנו, תומכים בבחורה מקבוצתם, שמעדה ללא הרף ובכתה וייבבה שקר לה ושידיה קפואות. היא לקתה בהיפותרמיה (אובדן חום). כעבור שבוע פגשתי אותה במקרה בטלקטינה, והיא תיארה לי את הרגשתה: "היה לי קר כל־כך, לא היה לי כוח לכלום. כשאמרו לי שהלכנו חמש דקות, חשבתי שמשקרים לי, כי זה נראה לי כמו שעתיים. רציתי רק לשבת, לנוח ולישון". כך מתו שני הקוריאנים לפני כשבועיים, כך מת גם בחור אמריקאי על הר וושינגטון, כמה ימים לפני שטיפסתי שם. הוא נמצא יושב קפוא למוות בלי כפפות ובלי מעיל. אחת התופעות הקשות של ההיפותרמיה היא שהגוף חדל לשדר אותות קור למוח. אז מתעוררת תחושה מזוייפת של חום, החולה מסיר חלק מבגדיו, אפאטי לקור, וקופא תוך דקות.

הכנסנו את הבחורה לשק שינה, עם כמה בקבוקי מים חמים, השקינו אותה מרק ושוקו חם, וכעבור כמה שעות עלה חום גופה. למחרת היא התחזקה כדי לרדת למטה בכוחות עצמה.

למחרת היה מזג האוויר נוח והרוח שקטה. ההליכה היתה איטית ומפרכת. מאות המטרים האחרונים היו הקשים ביותר. הטמפרטורה היתה מינוס 20, והרוח גברה. כשהגענו לגובה 5,200 מטר, למחנה הגבוה והאחרון שממנו יוצאים לפסגה, סבל ג'יימס מאפיסת כוחות ומקשיי נשימה חמורים, והתלונן על כאבים בחזה.

הכנסנו אותו לשק שינה עם בקבוקי מים חמים וג'פרי, הרופא שבקבוצה, נתן לו חמצן ובדק אותו. האבחנה היתה מחלת גבהים וחשש מפני התקף לב: המאמץ האדיר של היומיים האחרונים והגובה הרב סיכנו את חייו. כעבור שעה, כשמצבו לא השתפר, החליט וורן לבקש חילוץ אווירי. מזג האוויר היה נאה ואיפשר נחיתה, אבל באופק נראתה סערה מתקרבת. כמה דקות אחר כך נחת מסוק בצד המאהל. הרוח וענני הסערה התקדמו לעברנו במהירות. וורן וניל העלו את ג'יימס למסוק, ותוך שלוש שעות כבר היה בחדר טיפול נמרץ בבית־החולים של אנקורג', שתי קומות מעל ויקטור שזכה בחייו, אבל איבד את כל אצבעות רגליו וחלק מאצבעות ידיו. נשארנו שישה.


רגע לפני

לאחר שג'יימס עזב, הורע מזג האוויר במהירות, ושוב החלה סופת שלג. ניסרנו בלוקים של שלג, הקמנו קירות מגן בעובי של חצי מטר מסביב למאהל, ושוב התגייסנו למלאכה הסיזיפית של חפירת השלג, שנערם במהירות מטורפת סביב האוהלים. כל הלילה היכו רוחות של 120 קילומטרים בשעה באוהלים, ותקפו את חומת המגן. בשתיים בבוקר התלבשתי ויצאתי בזהירות, כדי לנקות את השלג. בחוץ פגשתי את ניל ופגי חוצבים בשלג ומפנים אותו. השלג היכה בנו בלי הפסקה. בדרכי לחומת המגן, עם בלוק שלג שמשקלו כ־20 קילו, הפילה אותי לקרקע מכת רוח חזקה. קשה היה לעמוד מול המשבים החזקים, ושוב ושוב הוטחתי בשלג הרך.

למחרת בבוקר גברה הרוח. חבטותיה ביריעות האוהלים היו בלתי נסבלות, ושוב הקמנו איגלו. הקור היה עז כל־כך, שהמים קפאו תוך שניות. השעות זחלו. ידענו, תוך דכדוך, שאם הסופה תימשך עוד יום אחד, ניאלץ לחזור על עקבותינו.

אבל בשש בבוקר קרה הלא ייאמן, הסופה שככה, והבוקר היה שקט, בהיר וקר. כולנו היינו מתוחים לקראת הטיפוס, בעיקר פול, שנזכר בטיפוס הקודם שהסתיים בלא כלום. הכרחנו את עצמנו להתגבר על חוסר התיאבון, ודחסנו לתוכנו כמויות ענק של פודינג אורז. בעשר יצאנו לדרך עם תרמילים קלים וציוד מינימלי. היה קר מאוד. בתחילת ההליכה נעדרה כל תחושה מכפות הרגליים, והנזלת הפכה לנטיף קרח תוך שניות.

העצירות היו חטופות, ולאחר חמש שעות של מאמץ בלתי פוסק של צעדה בשלג עמוק וטרי, סיימנו את הקטע הראשון של המסלול, המכונה אוטובאן, על שם האוטוסטראדה הגרמנית המפורסמת. מטפסים גרמנים נהרגו כאן לאחר שמעדו ונפלו מהשביל הצר, והחליקו כמה מאות מטרים על המדרון הקפוא, לתוך הנקיק בקרחון, הקרוי "מלתעות". לאחר עוד ארבע שעות הליכה הגענו לקטע מישורי רחב, המכונה "מגרש הפוטבול". וורן עבר מאחד לאחד ובדק שהציוד תקין. כולנו היינו תשושים, ולפנינו היו עוד שלוש שעות טיפוס, ושלוש נוספות חזרה.

מארטי, שנשא את הגיטרה על גבו, היה תשוש מכדי להמשיך. גבר ענק, שרירי ומשופם, שחי עשרים שנה באלסקה וטיפס על הרים רבים, חש חסר אונים כתינוק ונאלץ לחזור. ג'פרי סבל ממחלת גבהים, אבל החליט להמשיך. הקטע האחרון, על קו רכס, היה תלול וצר במיוחד ודרש טיפוס תוך ריכוז עילאי. קרוב מאוד לפסגה התמוטט אלטון, ואת המטרים האחרונים נאלץ לזחול.


על הפסגה

עמדנו בגובה 6,235 מטרים. ראיתי את השמיים מתחתי. הקור היה לא ייאמן – מתחת למינוס 30 מעלות צלזיוס, כשאפקט הרוח הוריד את הטמפרטורות למינוס 70. הספקתי לצלם את פול מניף בגאווה את דגל הטייסת שלו ועוד כמה תמונות.

אחרי עשר דקות על הפסגה התחלנו לרדת. יותר מ־80 אחוזים מהתאונות קורות בירידה. התרכזתי בכל שרידי כוחותי. העומס על הברכיים היה עצום, התנועה מהירה מאוד, וכולנו היינו עייפים וצמאים. התאמצתי לנעוץ מבט בשביל ולא להבחין בתהום שמשני צידיו. בשעה 11 בלילה היינו עדיין באיזור, אותו כינה וורן "תחום המוות", רחוקים מהמחנה. פתאום נשמעה הקריאה: "!FALLING". כולנו השתטחנו על הארץ תוך נעיצת הגרזנים עמוק בשלג. שנייה אחר כך הרגשתי את המתיחה בחבל הקשור לרתמה שלי. הרמתי את הראש וראיתי את אלטון שוכב על הקרח החלק שבמדרון. הוא ניסה לתקוע את הגרזן בקרח, אבל הנעיצה לא היתה עמוקה מספיק, הגרזן נעקר מייד, והוא נותר שם תלוי, מותש וחסר־אונים. וורן הגיע מאחור, ובקור רוח נתן לאלטון המטושטש הוראות בקול חזק. אלטון נרגע, התעשת וקם.

רק בשתיים בבוקר נכנסנו לתוך המחנה. פגי היתה חיוורת ולא חדלה להקיא. ג'פרי היה מטושטש מאוד ושדה ראייתו הצטמצם למה שקרוי TUNNEL VISION, בהשפעת הגובה. אלטון היה באפיסת כוחות מוחלטת ופול היה במצב של התעלות נפש: הוא עשה זאת. זחלתי לשק השינה עם הבקבוקים החמים, שהכין לנו מארטי, ונרדמתי לפני שהפשרתי.


הבוקר אחרי

התעוררתי בהרגשה משונה. אצבעות כפות הרגליים היו רדומות. וורן אבחן מייד כוויית קור. גם לאחר שעיסיתי אותן, לא חזרה התחושה. היא תחזור לבסוף רק כעבור חודשיים, באמצע הקיץ. ג'פרי סבל מכווייה חמורה בהרבה: שני הבוהנים שלו השחירו לגמרי. ההתקפלות היתה מהירה במיוחד, כולם היו קצרי־רוח לרדת מכאן, חרדים מפני תאונות אפשריות.

גמאנו מרחקים. קטעים שטיפסנו שעות בעזרת חבלים וגרזני קרח, ירדנו בסנפלינג תוך דקות. אחר־הצהריים הגענו למחנה מספר ארבע בגובה של 4,300 מטר. הפשרנו שלג לשתייה, חיממנו אוכל, אספנו את הציוד שהשארנו בדרך למעלה, והמשכנו בדרכנו. הרוח גברה וורן המריץ אותנו למהר בצעקות רמות. לפני שלוש שנים מת מטפס מקבוצתו משילוב קטלני של קור, תשישות וגובה.

הרוח הפילה אותנו, שוב ושוב. קברתי את הפנים עמוק בכובע ובצווארון, אבל לא יכולתי להימנע מלהביט בנוף. שקיעה ממושכת צבעה את הכל בחום־זהוב־אפרפר מאופק. הרוח הרימה ענני שלג, ששטו בגובה הברכיים, וכשהשקפתי למטה, ראיתי, דרך קרעי העננים, את הטונדרה הקפואה, ונזכרתי שלא הכל שלג בעולם.

לאחר שעתיים הגענו למחנה שלוש והקמנו מאהל. מעט הדלק ששפכתי על הידיים בעת מילוי הגזיות, גרם לכאב עז. רק לאחר שחממתי את כפות הידיים כמה שעות תחת בית השחי, הרפה הכאב. בשתיים בלילה היו כולם בשקי השינה. רק אני הייתי עדיין בחוץ. יפה כאן.

הירידה המהירה עושה שמות בברכיים ובכפות הרגליים. ג'פרי סבל יותר מכולם. הבוהנים שלו, שהשחירו לאחר הפסגה, התבקעו עכשיו. שלג החל לרדת, ואנו בוססנו עד הברכיים הדואבות. אבל כמו סוסים, שמריחים את האורווה, הרחנו את מחנה הבסיס. ממש לפני המחנה היינו צריכים לטפס על הגבעה הידועה בכינויה "שוברת הלבבות", והלב אומנם נשבר כשעליך לטפס עליה לאחר יום שלם של ירידות. עוד בדרך הזמין וורן מטוס במכשיר הקשר, אבל אנו נאלצנו להמתין לו במחנה הבסיס במשך כל הלילה, בגלל התחדשות סופת השלג.

בבוקר, כשהגיע המטוס, הרגשתי פתאום שטוב לי פה, בתוך היופי הזה. לא יכולתי להעלות בדעתי שום חוויה אחרת, שם למטה, שתשתווה למה שהרגשתי, כשדרכתי על הפסגה. הארבעה הראשונים, וג'פרי ביניהם, נדחסו לססנה הקטן. המטוס שדהר על המחליקיים לאורך המורד, איבד פתאום את יציבותו, החליק הצידה, עשה סיבוב של 180 מעלות ונעצר. רצנו אליו, דחפנו אותו בזנבו, כדי ליישר אותו לכיוון הירידה. רק לאחר כמה נסיונות הצליח המטוס להמריא.

כעבור שעתיים הייתי גם אני באוויר, עם הקבוצה האחרונה. פסגת הדנאלי נשארה הרחק מאחור, ומדבריות השלג הפכו לאדמה אדמדמה, לצמחייה ירוקה ולאגמים כחולים, נופים שכמעט שכחתי את דבר קיומם. רציתי לחייך, אבל השפתיים שלי היו צורבות ומבוקעות. משדה התעופה, בלי לבזבז דקה, דהרנו למקלחת הלוהטת, לבגדים הנקיים ולהמבורגר הענק עם הרבה קטשופ וצ'יפס, ואתה יודע מה? תביא גם שני פאי תפוחים וסיידר חם־חם.

קיאק ימי באלסקה

האם המאמר הזה עזר לך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *