תפריט עמוד

הר אתוס ביוון: אי הגברים

הר אתוס ביוון: אי הגברים

חצי־האי אתוס ביוון הוא מעין אוטונומיה המשמרת את רוח ביזנטיון ביוון של ימינו. חיים שם בעיקר נזירים מתבודדים, בלי מכוניות, טלוויזיה או רדיו. לא קל להיכנס לאתוס: רק עשרה מבקרים ביום, וגם הם ממין זכר בלבד. אין באתוס נזירוֹת, מטיילות ואפילו לא תרנגולות. דן דאור ושמעון לב, שליחי "מסע אחר", יצאו לבדוק מקרוב את תנאי החיים, הנופים, המנזרים ואוצרות האמנות בהר הקדוש

 
אחד הקרבות הפחות מפורסמים במלחמה הגדולה שנלחמו הענקים באלי האולימפוס השליך פוסידון, אל הים, סלע גדול על הענק אתוס וקבר אותו תחתיו; וכך הם רובצים שם עד היום, הסלע וכנראה גם הענק, כמין אצבע כפופה, ארבעים וכמה קילומטרים אורכה וכשמונה קילומטרים בממוצע רוחבה, הצפונית בשלוש לשונות היבשה ששולחת חלקידיקי בצפון־מזרח יוון אל הים האגאי – רצועה שהולכת ומתרוממת ככל שהיא מתרחקת מהיבשה, עד שהיא מגיעה לשיא של קצת יותר מאלפיים מטרים בהר שנקרא על שם הענק, ונופלת במהירות אל הים.
ההר הזה מתאים מאין כמותו לפסל ממנו דמות ענק, אמר האדריכל דינוקראטס

ציור קיר בקאפלה של המנזר הסרבי היפהפה כיליאנדרי

לאלכסנדר הגדול, ואפילו הגיש תוכנית, שלפיה תתנשא דמותו ההרואית של מלך מוקדון מאות מטרים מעל סביבתה, ומפל אדיר של מים ישפע ממנה; אבל אלכסנדר דחה את הרעיון. יוון הקלאסית לא התעניינה הרבה בתוספתן הנידח הזה (ובמדינת הנזירים, שכולה פיסת ביזנטיון משומרת, אין כמדומה זכר ליוון של הפרתנון ושל סוקראטס). במחזה "אגממנון", מזכיר אייסכילוס בשורה קצרה אחת את ההר "הקדוש לזאוס", וההיסטוריון הגדול הרודוטוס מספר על כסרכסס (הוא כנראה המלך אחשוורוש מהמגילה), שכרה תעלה (או אולי רק חשב לכרות אותה, ואולי אפילו זה לא) במקום הצר ביותר (פחות משלושה קילומטרים) של לשון היבשה הזאת. הוא שלח אז, בשנת 480 לפני הספירה, צי גדול לכבוש את יוון וחשש שמא יעלה בגורלו מה שקרה לצי של אביו דריווש, שבניסיון לעקוף את חצי־האי התרסק אל הצוקים התלולים של אתוס 
(Athos).
השיט בין מנזרי החוף הוא גם היום עניין של מזל (בפעם הקודמת שביקרתי באתוס היה לי, וראיתי את מנזר סימונופטרה המרשים מאוד מצידו היפה ביותר; הפעם לא). כשהים רוגש, גם כשהוא נראה כמעט שקט בעיני עכבר יבשה, הסירות הקטנות אינן באות, וצריך ללכת ברגל בשביל הצר העולה ויורד במדרון התלול. כשהוא רוגש קצת יותר, גם המעבורות (אחת ליום מאורנופוליס, בחוף הדרומי, כמה קילומטרים מזרחה מהמקום שבו עברה, אולי, התעלה של אחשוורוש, ואחת ליומיים מיריסוס שבחוף צפוני) אינן מעיזות לצאת.
המעבורות האלה הן הקשר היחיד בין יוון, רפובליקה טרייה למדי וחברה באיחוד האירופי, לבין "ההר הקדוש" (למריה, אמו של ישו; לא לזאוס), אוטונומיה בת כ־1,100 שנים המשתרעת על פני חלקה הגדול של לשון היבשה. יש, כמובן, קשר יבשתי בין המדינה החילונית לאוטונומיה הקדושה הכפופה לה, אבל הכביש נגמר באורנופוליס הסמוכה לגבול, ולפחות רשמית אין מעבר להולכי רגל.
סידני לוך, סקוטי שגר בשנות החמישים ליד הגבול, ואשר ספרו "אתוס, ההר הקדוש" הוא עדות מרתקת של לא־מאמין על חיי הנזירים, חצה לא פעם את הגבול ברגל; אבל בחלק המערבי של האוטונומיה אין כמעט תושבים וגם הנוף מעניין פחות. ה"אקשן" מתחיל כעשרה קילומטרים ממזרח לגבול, במנזר הסרבי היפה מאוד, כיליאנדרי, אחד מ־20 המנזרים הגדולים השולטים בהר הקדוש, והתנועה לאתוס וממנה – של הנזירים והפועלים והצליינים והמטיילים והתיירים – מתנהלת כולה במעבורות.
גם פטרוס איש אתוס – שאיתו מתחילה ההיסטוריה הכמעט־ממשית של ההר הקדוש, כ־1,200 שנים והרבה ממלכות אחרי אלכסנדר – הגיע לכאן באונייה, וזו נעצרה לפתע, למרות שהרוח נשבה והים המה. ואז אמר הקדוש לאנשים: "אות הוא!" ושאל אותם מה המקום הזה, והם אמרו לו, והוא הבין שזה ההר שעליו דיברה אם האלוהים כשהופיעה בחלומו וסיפרה לו על ההר היפה, שאותו בחרה מכל המקומות בעולם להיות לה לגן, ושבו היא עצמה תהיה מורה ורופאה ואחות לכל מי שיבחר לגור שם; והוא עלה לחוף ומצא לעצמו מערה, ונלחם בחיות טרף ואכל עשבים, וייסד את המסורת האחת מהשתיים שמתקיימות באי עד היום, זו של המתבודדים (השנייה, זו של הנזירים החיים חיי פרישות קולקטיביים, התחילה בערך באותו זמן).
באמצע המאה העשירית ייסד אתנסיוס הקדוש את העתיק במנזרים שקיימים עד היום, מֶגִיסְטִי לַאוְורָה, ובזכות ידידותו עם הקיסר הביזנטי ששלט אז קיבל צו קיסרי שהבטיח

מרפקי הנזירים שעונים בתפילות הארוכות על מסעדי הכיסאות הגבוהים, ידיהם אסופות לפני החזה כמו כנפיים ודומה שמצבם הטבעי הוא בין ערות לשינה

את מעמד ההר הקדוש כטריטוריה עצמאית של נזירים ומתבודדים (גברים בלבד) בחסותו הישירה של הקיסר. והוא נשאר כך מאז, למרות תהפוכות השלטון סביבו, והעליות והמורדות במספר הנזירים ובעושרם (באמצע המאה ה־17 היו בהר 
כ־4,000 נזירים, בראשית המאה 
כ־7,500, לפני 30 שנה פחות מ־1,500 והיום בערך 1,700), למרות כמעט 500 שנה של שלטון תורכי ומשנת 1912 של המדינה היוונית.
מבודד גיאוגרפית – יובל צדדי של מה שאולי היה פעם תרבות גדולה, שההיסטוריה פחות או יותר פסחה עליה (או לפחות הנראטיב המערבי המרכזי, מיוון הקלאסית דרך רומא וקרל הגדול אל הרנסאנס והעת החדשה, שמשמש עדיין את רובנו) – "ההר הקדוש" שומר אפילו על מניין השנים והימים שהיה נהוג בקונסטנטינופוליס: הלוח היוליאני – המפגר ב־13 ימים אחרי רוב העולם, כולל יוון – וימים שמתחילים, כמו ביהדות, בשקיעה. כששמענו את הסמנטרון – לוח העץ הצר שעליו מקישים כדי לקרוא לתפילות – בשעה שלוש לפי שעוננו וגם לפי שעון יוון, הוא קרא לתפילת בוקר (היינו שם במאי, והשעה המקומית היתה שש, אם כי כל שעוני הקיר שראינו עמדו).
ביקרתי בהר 19 שנים לפני כן, בסתיו. ההרגשה של חזרה בזמן היתה אז חזקה הרבה יותר. פרט לאוטובוס מהנמל לבירת האוטונומיה, קארייס – שבה יושבים נציגיהם של 20 המנזרים הגדולים ומנהלים את ענייני האי, וגם נציגי הממשלה היוונית האחראיים לביטחון – לא היו מכוניות כלל, ועל הרשיון המאפשר לנושאו להסתובב בחצי־האי במשך ארבעה ימים ולהתארח חינם במנזרים היתה חותמת גדולה עם התאריך היוליאני. את הרשיון קיבלו אז ארבעה תיירים ביום, ומיד. היום מקבלים עשרה ביום, והתור ארוך.
כשבאנו לאורנופוליס במאי השנה היום היה יפה והים שקט. זוגות טיילו לאורך הטיילת, ונשים נפרדו מבעליהן לארבעה ימים או עלו על ספינת תיירים לסיור תצפית סביב ההר הקדוש, שאליו אסור להן לבוא. המעבורת שהחליפה את הסירה של אז היתה מלאה מכוניות (רק של נזירים ושל אנשים שעובדים בהר), ומטיילים ירוקים עם נעלי הרים ומקלות הליכה (בפעם הקודמת ראיתי רק שני אנשים שבאו לטפס על ההר, אב ובנו שהלכו בנעליים חצאיות חום־לבן עם חורים, במכנסי גברדין ועם מזוודת קרטון גדולה וחומה קשורה בחבל; מה שלא הפריע להם להגיע לפסגה) וגם מעט צליינים. בעשור האחרון, וביתר שאת מאז שהחליטה הקהילה האירופית לעשות מאמצים לשימור המנזרים ואוצרות האמנות הרבים שהלכו והתמקמקו במשך השנים, מורגשת באתוס תנופת פיתוח. בקארייס אפשר למצוא היום ג'יפים לכל המנזרים הגדולים, ורק לכמה מכפרי הנזירים (הקרויים סקיטי וכפופים למנזרים הגדולים) וכמובן למערות של המתבודדים המוזרים יותר, עוד צריך ללכת ברגל או לרכוב על פרד.
פרד הוא בעל החיים המבוית היחיד שמותר להחזיק באתוס, מה שמסביר את הצמחייה

פרד הוא בעל החיים המבוית היחיד שמותר להחזיק באתוס, מה שמסביר את הצמחייה הנפלאה. אין כאן עזים וכבשים להשחית אותה כמו בחלקים אחרים של יוון

הנפלאה (דומה למה שיכול היה להיות בגליל, אילו לא היה מיושב כל כך); אין כאן עיזים וכבשים להשחית אותה כמו בחלקים אחרים של יוון. מקור הדבר באיסור הגמור (מאז המאה ה־11) להכניס לאתוס לא רק נשים ונערים שזקנם טרם צימח, אלא גם נקבות של בעלי חיים. הנוסע האנגלי הגדול רוברט ביירון, איש שידע להצביע על יופיה של האמנות הביזנטית בתקופה שזו היתה בזויה בעיני רבים, ושערך שני ביקורים ארוכים באתוס בשנות העשרים המאוחרות, מספר בספרו "התחנה" (ספר חובה למבקר במקום, למרות סגנונו המפותל) שלפני היות האיסור קיבלו רועים ולאכים רשות לספק לנזירים צמר וחלב, והרחיבו את עסקיהם וסיפקו להם גם את נשותיהם ובנותיהם. האיסור על חסרי הזקן עורר בעיות מלכתחילה, ואינו נשמר בקפדנות גם היום (לנערים שליוו כומר רוסי שבא לביקור איתנו במעבורת היו פנים חלקות למשעי), וביירון סיפר על שתי נשים נכבדות שביקרו באי במאות קודמות; אבל יושבי המנזרים שבהם ביקרתי בשתי הפעמים, וגם האנשים שפגשתי בדרכים, היו אכן כולם גברים מעל לגיל החלקות.
האם כולם הומואים? מכר שלי סיפר לי ששני ידידים הומואים שלו חזרו מאתוס, אחד אחרי לילה מעייף מאוד ואחד אחרי ארבעה ימים משמחים; וכל המטיילים היוונים ששוחחתי איתם – אנשים משכילים שבאו לאתוס לסוף שבוע בטבע, והעניין שלהם בדת ובנזירים (או בהומואים) מצומצם למדי – הניחו כמובן מאליו שכך הוא; אבל ההיסטוריון הנודע של ביזנטיון, ג'ון ג'וליוס נוריץ', סבור כי אנשי אתוס אינם מצדיקים את המוניטין האלה. ניסיתי, בעדינות ובעקיפין, לברר את השאלה עם חאריטון – נזיר צעיר ונמרץ המדבר אנגלית שוטפת, שהסתובב במערב לפני שהגיע לכאן לפני שנים אחדות, דומה למדי במראהו, וגם בדבריו, לחוזר בתשובה מש"ס; אבל הוא רק חזר ואמר שלא חסר לו דבר. הוא היה בעולם, והוא לא מתגעגע.
הסקיטי של אנה הקדושה, שם גר חאריטון – בדרום־מזרח חצי־האי, קרוב לסוף המדרון

הנזיר חאריטון, הדומה במראהו, וגם בדבריו, לחוזר בתשובה מש"ס. הוא הסתובב במערב לפני שהגיע לאתוס, ואומר שלא חסר לו דבר. הוא היה בעולם, והוא לא מתגעגע

התלול ורצוף האבנים שיורד מהר אתוס, ואשר מחצרו נשקף נוף ים מפואר – הוא מכפרי הנזירים היותר עשירים ודומה מעט למושב שיתופי, שכן הוא מתיר לחבריו לאכול בבתיהם ולהחזיק מעט רכוש פרטי – משטר שנקרא "אידיוריתמי". זאת, בניגוד למנזרים הגדולים – 20 במספר על פי חוק ישן, מהם 17 יווניים ושלושה שייכים לנוצרים אורתודוקסים אחרים, אחד סרבי, אחד רוסי ואחד בולגרי (לרומנים יש רק סקיטי) – שכולם "קינוביטיים", כלומר מאורגנים כמו קיבוצים של פעם (שפע האיקונות, חפצי האמנות, הכתבים המאוירים וציורי הקיר שיש בכמה מהם – ואטופדי, איווירון וכיליאנדרי, למשל – מעידים על עושר הקשור, לדעת ביירון, בעובדה שכולם היו אידיוריתמיים. היום, כאמור, כבר אינם כאלה).
מנזר קראקאלו, הראשון שבו ישנתי באתוס ושאני זוכר אותו משום כך בחיבה למרות השנים שחלפו, הוא מנזר קינוביטי כבר כמעט מאתיים שנה; ולמרות שיש בו שרידים מעניינים (בהם רסיס של הצלב המקורי), כתבים וחפצי אמנות, מה שבלט בו בעיקר הוא צניעותו ופשטות הליכותיהם של קומץ הנזירים הישישים. הוא נמצא במרחק הליכה נעימה מקארייס, ועלינו אליו אחרי רחצה מפוארת בים של אוקטובר, כחול מאוד ולא קר מדי. היינו שני ישראלים בלי אף מלה יוונית, והנזיר המארח (בכל מנזר יש כזה, וצריך להקפיד להיכנס בשערי המנזרים לפני רדת החשיכה) לא ידע אלא יוונית; אבל הוא הושיב אותנו לנוח ונתן לנו ראקי (קצת כמו אוזו, אבל חלש ומתוק ממנו) ומים, וקפה ורחת לוקום. כמו בכל מנזר, גם היום, רק איכות הראקי משתנה, ואת הגרוע ביותר – לטענת מומחה גרמני ליינות שבא לאתוס מדי שנה – מגישים במנזר העתיק והמכובד ביותר, מגיסטי לאוורה, שם העברנו איתו, הצלם שמעון לב ואני, לילה של נחירות בחדר קטן ומחניק.
אכלנו עם הנזירים דייסה של ערמונים מבושלים ועוד משהו מחצילים או קישואים. איני זוכר מהאוכל אלא את תפלותו. הצמחונות אינה חובה אמנם, פרט לימי הצום המרובים, אבל מאז שסילקו מההר את הרועים הוולאכים אין מי שיספק חלב או בשר, וגם תרנגולות אסור, אז הנזירים אוכלים בעיקר ירקות מבושלים ולפעמים דגים, ושותים יין תוצרת בית, שנע בין הגרוע למדי לבלתי שתי. נוראות האוכל באתוס (כמעט תמיד) הוא עניין ידוע: "לעיתים מקבל הנוסע צלחת של שעועית קרה ודביקה בתור מנחתו האחת של הנזיר המארח, וכשזה קורה בשניים או שלושה מנזרים בזה אחר זה, כמו למשל בזמן צום, הוא בורח בדרך כלל מן ההר ומזכיר את סבלותיו בספרים ובהרצאות שנולדו מהנסיעה", כתב סידני לוך.
אין ספק, מסכים הנזיר אלכסנדר (גוליצין) – אמריקאי, שספרו "העד החי של ההר הקדוש" כולל מסמכים מההיסטוריה של ההר ועדויות של אנשי אתוס בני זמננו – אבל מי שבא ממדינות עשירות יותר צריך לזכור שהדבר אינו שונה מאוד מהאוכל הרגיל של מרבית הכפריים (וביוון, אם יורשה לי לפגוע ברבים, האוכל בכלל לא מלהיב). השינה, לעומת זאת, היתה נפלאה. כיוון שלא היו אורחים אחרים במנזר, קיבלנו חדר גדול וריק. האוויר הצח הרדים אותנו עד מהרה, ואת השקט הכבד אפשר היה לחוש באצבעות. ישנו איזה עשר שעות באותו לילה, וגם הסמנטרון שקרא לתפילת הלילה (בוקר) לא העיר אותנו.

מנזרמגיסטי לאוורה, העתיק במנזרים
שקיימים עד היום. במאה העשירית
הובטח מעמדו של ההר הקדוש כטריטוריה
עצמאית, והוא נשאר כך מאז, למרות
תהפוכות השלטון סביבו
הנזיר אליאס ממנזר כלילאנדרי, אחד מ- 20 המנזרים הגדולים השולטים בהר הקדוש. 
" יש הרבה צעירים ומשכילים שנמאס להם מהעולם, והם באים לחיות חיי רוח באתוס", טוען אחד הנזירים

"כמה שעות צריך נזיר לישון, אבי?" שאל נזיר צעיר את האב נ', שהיה אז בן 86 (אני מצטט מהספר של גוליצין). וזה עונה לו, שתיאודור הקדוש וסימיון הקדוש סברו שדי בארבע או חמש שעות, אבל האב ארסניוס טוען ששעה אחת מספיקה לנזיר, אם הוא אכן לוחם רוחני, ואילו אקאקיוס הקדוש הסתפק בחצי שעה.
"ומה איתך?" שואל הצעיר.
"אתה באמת מוכרח לשאול?"
"כן, תגיד לי, למען ישו".
"טוב, אני אגיד לך, ארבעים וחמש דקות עד שעה".
"וזה מספיק לך?"
"או! זה הרבה!"
"והכל בבת אחת, או בהפסקות?"
"בהפסקות כמובן, בהפסקות. רבע שעה פה, רבע שעה שם…"
"אז מה אתה עושה כל הזמן?"
"עכשיו, שיש לי שבר כפול, אני כבר לא יכול לעמוד לצערי, אז אני יושב וקורא את ספר תהילים ואת הברית החדשה, ואז אני חוזר במשך זמן־מה על תפילת ישו [האדון ישו המשיח רחם עלי החוטא]".
"כל תהילים וכל הברית החדשה?"
"הכל, כמובן הכל".
"כל יום?"
"כל יום, אבל עכשיו אני כבר לא יכול לקרוא בעמידה. מה אפשר לעשות? ככה זה כשמזדקנים".
בעניין השינה אני לא יודע, כמובן, אבל כל היתר דומה להפליא למה שכל מבקר יכול לראות בכל מנזר. הנזירים הקינוביטיים (לפחות הבכירים; המתלמדים חייבים בעבודות המעטות של המשק) מתפללים כחמש־שש שעות בלילה ושלוש־ארבע אחר הצהריים (ביום חול; בחגים יש הרבה יותר), ואוכלים שתי ארוחות (בשתיקה, פרט לקול המונוטוני של נזיר שקורא מ"חיי הקדושים" או סיפורי צדיקים), וחוץ מזה הם ישנים (או לא), לפעמים בחדריהם, לפעמים בישיבה על אבן בחצר. לא ראיתי נזיר עובד בחלקת הירקות (והגן של מגיסטי לאוורה, למשל, הוא חרפה לכל גנן חובב), ולא ראיתי נזיר קורא ספר (הם גם לא קוראים עיתונים ולא יודעים על העולם אלא מה שהם שומעים ממבקרים או בשיחות טלפון. היום יש בכל מנזר טלפון עם כרטיס).
דומה שהמצב הטבעי שלהם הוא מצב ביניים בין ערוּת לשינה, כפי שבתפילות הארוכות הם חצי יושבים חצי עומדים, מרפקיהם שעונים על מסעדי הכיסאות הגבוהים והצרים, עם מושב מתרומם כמו בקולנוע, ידיהם אסופות לפני החזה כמו כנפיים, עיניהם נעצמות ונפקחות לפרקים, מקשיבים (או לא) למנהל התפילה הקורא מהספר (כמה מהם אפילו לא מבינים את שפת התפילה, אמר לנו אינטלקטואל מבלגרד ואיש העולם לשעבר, שעובד היום כנהג בכיליאנדרי מסיבות השמורות איתו ואיתי), לפעמים קמים, עושים סיבוב, נעצרים לנשק איקונין, מצטלבים, יוצאים וחוזרים ונכנסים.
"היום זה לא כמו מה שאתה זוכר מלפני 20 שנה", אמרו לי רבים, בהם האב דימיטריוס שגר פעם באתוס והיום הוא בירושלים, איש עגול ומרוצה מחייו שישב מאחורינו במטוס לאתונה. "יש הרבה צעירים ומשכילים שנמאס להם מהעולם, והם באים לחיות חיי רוח באתוס". אולי. ללא ספק ראיתי הפעם הרבה יותר צעירים, ובוודאי לא כולם בורים; כך, למשל, האב ושני בניו

המנזר הרוסי, איוס פנדלמונוס. על פי חוק ישן, יש באתוס 20 מנזרים, מהם 17 יווניים, אחד סרבי, אחד רוסי ואחד בולגרי. לרומנים יש רק סקיטי, כפר בחסות המנזר

הבוגרים שהיו מהנדסים, והיום הם יושבים בסקיטי של אנדרה הקדוש, ליד קארייס, ומכניסים שיטות חדשות לשחזור איקונות; אבל בכל זאת לא ראיתי איש קורא ספר, והדברים ששמע סידני לוך מידיד נזיר לפני 40 שנה עדיין חרוטים בזכרוני: "פעם היו מלכים וגנרלים נאבקים כדי להיעשות נזירים… אנשים שמשלו במדינות באו למשול במנזרים, ולנזירים היה ניסיון של עושר ושל לימוד. אבל כיום אנשים נעשים נזירים כשחסר להם אוכל. העולם שלנו מלא אנשים קטנים. תסתכל על הדאמיאן הזה… הוא היה מדווח על זבוב אילו ידע שהוא ממין נקבה".
אבל לא למדנות (וגם לא אוצרות האמנות, שלרוב הנזירים אין שום עניין בהם, ושאני, בבורותי, לא יכול אלא לומר שהמעט שראיתי נראה לי מרשים ולא מובן, ושרק בזמן האחרון התחילו לשמור עליהם כראוי, משעלה ערכם בעיני חובבי אמנות מערביים ומשהתחילו לזרום להר כספים מהאיחוד האירופי וממקורות אחרים, ממשלת יוגוסלביה, למשל, שמטפחת את הדת הסרבית מטעמים לאומיים) ולא מחשבה תיאולוגית הן העיקר בחיי יושבי ההר הקדוש, אלא אמונת הלב: "קונסטנטינופוליס היא הראש", אומר ידיד יווני לעיתונאי הגרמני ארהארד קסטנר, שספרו על אתוס מלפני 40 שנה נמכר בגרמניה עד היום, "אבל אתוס הוא הלב של עולמנו".
דומה שהמסורת הגדולה של אתוס – וזה נכון לגבי הנזירים במנזרים, ועוד יותר מכך לגבי הפרושים החיים לבדם במערות (ולא אחת היא היתה לצנינים בעיני הכמורה) – היא זאת ששמה בא מהמלה היוונית שֶקֶט (איסיכיה), ושעיקרה הוא אושרו העילאי של המאמין, הזוכה בתפילת הלב שלו לראות את האור שנגה מישו, כשעמד על ההר הגבוה והתגלה לשלושה מתלמידיו בפן האלוהי שלו: "וישתנה לעיניהם ויזהירו פניו כשמש ובגדיו כאור הלבינו".  בשביל זה לא צריך ספרים ולא ציורים, רק לחזור כמו האב נ' על תפילת ישו, כפי שהמודט ההודי חוזר על המנטרה שלו (ורבים הצביעו על הדמיון במדיטציה, וגם בסיגופים, בין הנזירים של אתוס ובין המסורות של הודו), הלוך וחזור, ובשקט.   
גם למטייל שלא יזכה לראות את האור, השקט הוא אולי המתנה הגדולה ביותר של אתוס. אפילו ביום. יש כמובן ציפורים, ורחש גלי הים ופכפוך נחלים, ואבנים מתגלגלות במדרון ומדי פעם טרקטור; והיום גם מעט ג'יפים ומשאיות ובנאים אלבנים ורומנים וסרבים, שאין להם מה לעשות בערבים, רק קצת לשתות ולעשן (טבק) – אבל 1,700 נזירים, וכמה מאות פועלים, ואולי כמה עשרות מטיילים, שאינם שומעים רדיו ואינם רואים טלוויזיה ואין להם לא כלבים נובחים (כמעט, בדרך הארוכה מהמעגן הדרומי לכיליאנדרי ראינו שני כלבים; זכרים, כמובן) ולא ילדים בוכים ולא תרנגולות מקרקרות, מפוזרים על 360 קילומטרים רבועים, זה הרבה שקט.

תודה מיוחדת לספירוס וליאנוס, מנהל לשכת התיירות של יוון  בישראל, על עזרתו הרבה בהפקת הכתבה. תודה לגבי לוין, שפגשתי במקרה באתוס, ומה שסיפר לי עזר לי להבין את מה שראיתי.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

המנזרים התלויים של מטאורה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות