תפריט עמוד

הריביירה הצרפתית: גן השעשועים של המלכים

הריביירה הצרפתית: גן השעשועים של המלכים

דווקא לריביירה ודווקא בחורף. כאשר נעלמים שוחרי השיזוף, מגיעים אל מפרץ המלאכים של ניס אוהבי התענוגות הקטנים. זהו הזמן הטוב ביותר לכל אותם בילויים שמשפחות האצולה של אירופה גילו כבר לפני יותר מ-200 שנה. ביקור בניס ובמונקו, השתתפות בקרנבל החורף, הימור מחושב בקזינו של מונטה קרלו, לגימת שמפניה, קרן שמש נעימה של חורף וספלון קפה.

על מרפסות של חדרים בבתי מלון אומרים בדרך כלל "חבל שלא הגענו מוקדם יותר – יכולנו ליהנות מן המרפסת" או "חבל שאנחנו לא נשארים קצת יותר, המרפסת כל כך נחמדה". כל הדברים האלה היו נכונים לחלוטין גם לגבי המרפסת של החדר במלון לה-פרוז, ולכן, למרות שהשמש כבר שקעה והיה קריר מאוד, התעקשתי לנצל אותה עד תום.
מן המרפסת של חדר 306 במלון לה-פרוז רואים היטב את כל מפרץ המלאכים אשר סביבו בנויה העיר ניס. באור הרך של שעות אחר הצהריים זה מראה מלבב במיוחד. ישבתי במרפסת, מפת העיר פרושה על ברכי, וניסיתי למלמל לעצמי במבטא צרפתי, שנשמע כמו חיקוי של המפקח קלוזו, שמות מוכרים מתוך המפה: שדרות ויקטור הוגו, שדרות ז'אן ז'ורס.
הדבר הראשון שבולט לעין כאשר מתבוננים במפה של ניס הוא שאנשי המקום חולקים כבוד גדול לזרים. הם העניקו להם את המקומות הטובים ביותר בעיר: הטיילת הארוכה והנפלאה שנמתחת לאורך החוף נקראת "הטיילת של האנגלים", המשכה של אותה רצועת חוף הוענק בנדיבות לאמריקנים ונקרא "רציף ארצות הברית", הכנסייה המפורסמת ביותר בעיר היא הכנסייה הרוסית, וצורתם של הבתים והצבעים הפסטליים שלהם מזכירים ללא הרף שרק 15 קילומטרים מכאן נמצא הגבול האיטלקי. לזר שמגיע לניס אין תחושה של פולש אלא להפך, של בן בית.
מלצר מנומס משירות החדרים הגיש קפה עם קצפת ופירורי שוקולד, ואני ניסיתי להבין מה היה כל כך לא מוצלח בביקור הקודם, הראשון שלי בניס. הביקור ההוא היה באוגוסט, והפעם הגעתי בפברואר. אז, בעיקר בגלל הצפיפות הבלתי נסבלת, לא נשארנו לישון בעיר אלא רק חלפנו על פניה בניסיון עקר למצוא חניה. התייאשנו ונסענו הלאה. הפעם הגעתי לכמה ימים במיוחד בשבילה. אז היה חם ומחניק, ועכשיו קריר ונעים. אז לא ידעתי על קיומו של "לה-פרוז", והפעם ישבתי במרפסת הקטנה שצופה על גינה, עצי תפוזים, ולל מפרץ המלאכים שמעבר לכביש.
לה-פרוז הוא מלון קטן ואיכותי על הכביש הראשי, בלי מסעדה מפוארת, ועם 65 חדרים בבניין ישן שנעשו בו כל מיני שינויים כדי לאפשר גישה לחדרים שהתווספו. יחס טוב של צוות העובדים, גינה שנקראת "אוראנז'רי" (פרדס) ושבימים חמים מגישים בה ארוחת בוקר, ומרפסות קטנות מול הים. שום דבר מדהים, אבל הכול נכון מאוד.
בארוחת הבוקר עבר מר מסיני, מנהל המלון, בין האורחים, ושאל אם אנו שבעי רצון. בשיחה שהתפתחה הסביר לי שניס היא עיר שמתפרנסת כיום בעיקר מתיירות. במשך שמונה חודשים בשנה, בין אפריל לנובמבר, מגיעה תפוסת בתי המלון בעיר ל-85 אחוז. בחורף יורדת התפוסה לכ-30 אחוז ואז, תודה לאל, מגיע הקרנבל.
קרנבל החורף של ניס הוא אחד מקרנבלי החורף המוכרים ביותר באירופה. הקרנבל נערך בכל שנה באמצע חודש פברואר, נמשך שלושה שבועות, והאירועים בו מתרחשים בעיקר בסופי השבוע. "בימי הקרנבל", הסביר המנהל, "ממריאה תפוסת בתי המלון בעיר עד כדי 90 אחוז. לטוב מזה בעיצומו של החורף אי אפשר לצפות".
הקרנבל עמד אומנם להיפתח בערב שלמחרת, אך המלון לא נראה מלא במיוחד. במרכז העיר, בעיקר באזור כיכר מאסנה, קל היה להבחין בהכנות, בבמות וביציעים שנבנו לקהל. במקומות אחרים בעיר האווירה היתה שלווה ורגועה מאוד.
ב"לה פטיט מאזון", מסעדת דגים שמתמחה באוכל ים תיכוני, פגשנו באותו ערב קבוצה של עיתונאים יוונים. חאריס קאלוגרופולוס, עיתונאי ממושקף, שמתמחה בסיקור מועדוני לילה ומופעי קברט עבור מגאזין בשם "אתנורמה", הסביר לי מה בדיוק ההבדל בין ניס לבין מקומות אחרים על חוף הים התיכון: "הכול כאן התחיל מאירוח של מלכים, רוזנים, נסיכות, טיפוסים כאלה. במשך הרבה שנים התאימו עבורם את העיר, את הבילויים, את בתי המלון, את הקרנבל, את התפריט במסעדות. רק אחר כך התבררו שני דברים: ראשית, מלכים ובני אצולה הם זן שהולך ונעלם; שנית, פרנסה גדולה בעצם אין מהם". בימים שלאחר מכן התברר לי שחאריס, פילוסוף יווני קלאסי, לא ביקר כמעט בשום מקום לאורך חופי הים התיכון. למרות זאת היה בתיאור שלו, כמו בכל הדברים שאמר, גרעין חזק של אמת.

ניצחון
היוונים מאתונה הקימו את ניס על חוף המפרץ, במקום שבו ניצב כיום הארמון העתיק. הם הגיעו לכאן במאה הרביעית לפני הספירה, וקראו למקום ניקאיהNIKAIA) – ניצחון). 300 שנים לאחר מכן הבינו הרומאים את ערכה האסטרטגי של העיר, הניצבת במעבר החוצה את האלפים, בין ספרד לאיטליה. הם פיתחו את המקום, הציבו בו כוחות צבא והקימו בסיס קבע בשם סמנלום EMENELUM)), ומכאן ואילך עבר השלטון בעיר מיד ליד. במאה השביעית הצטרפה ניס ל"ליגה של גנואה", שהקימו ערי חבל ליגוריה; במהלך המאות ה-13 וה-14 נפלה לידי הרוזנים של חבל פרובאנס, ובסוף המאה ה-14 מסרה עצמה להגנתם של רוזני סאבוי. ב-1706 הפכה ניס לחלק מצרפת, אך כבר ב-1713 הוענק השלטון בניס לוויקטור אמדה, מלך סיציליה. 80 שנה לאחר מכן חזרה להיות חלק מצרפת שלאחר המהפכה, אך ב-1814, עם תום עידן נפוליאון, הוענקה ניס למלך סרדיניה. רק ב-1860 דאג הקיסר נפוליאון השלישי להשיב את ניס לצרפת. בתקופה זו החל הפיתוח המסיבי של העיר, וכאשר ארבע שנים לאחר מכן נסללה מסילת ברזל הפכה ניס בתוך זמן קצר לאתר הנופש החביב על רוזנות רוסיות, נסיכות איטלקיות וגבירות אנגליות. בעקבות אלה באו תמיד המוני אחרים, שסמכו בעיניים עצומות ובארנק פתוח על בחירתן.
לא קשה להבין מה משך אותם. הצירוף הפשוט של חוף ים כחול, הרים גבוהים, אקלים ים תיכוני נוח מאוד גם בחורף, יערות, גנים, ארמונות ושורה ארוכה של בתי מלון מהודרים – מקומות רבים מאוד, גם לאורך הים התיכון, הוכיחו שזה לא מספיק. ניס מצליחה לייצר יותר מזה, והדבר החשוב ביותר: היא מצליחה לעשות את זה במשך תקופה ארוכה מאוד, יותר מ- 120 שנה.

הישרדות
על פי התחזיות של כלכלנים רבים תהפוך התיירות בעוד כמה שנים בלבד לענף תעשייה ש"יגלגל" יותר מיליוני דולרים מכל ענף אחר. במאמר שהתפרסם לאחרונה ב"גיאוגרפיקל" הבריטי טענו כלכלנים שכבר ב-2010 תהפוך התיירות לענף התעשייה מספר אחת בעולם. הבעיה הקשה ביותר שאיתה מתמודדים אתרי תיירות בכל העולם היא השחיקה הנוראה שעלולה לגרום לחיסולם האכזרי. התהליך פשוט מאוד: אתר טבע, מפרץ יפהפה, עיירה ציורית, מתחילים למשוך אליהם תיירים. תושבי המקום והרשויות מבינים שבסיפוק צורכיהם של התיירים טמון אוצר כלכלי אדיר. הרשויות מתחילות בפיתוח. בעקבות הבנייה המסיבית משתנה מבנה העיר במהירות רבה (קו החוף ומגדלי המלונות של תל אביב הם דוגמה עצובה). התושבים נאלצים להתאים עצמם לצרכים ולתפקידים החדשים. במשך זמן מה, כמה שנים בדרך כלל, מגיעים עוד ועוד תיירים לעיירה הציורית. זמן מה לאחר מכן, כאשר הפיתוח המואץ פוגע בקסם הטבעי של המקום, באווירה האינטימית שקסמה כל כך לאלפי התיירים, הם פשוט עוברים לאתר הבא. באותו רגע ניצב המקום בפני הבעיה האמיתית: איך גורמים לעונת התיירות לחזור? איך נחלצים מהחורף הארוך?
שמונה מיליוני תיירים מגיעים בכל שנה לחוף התכלת של ניס. 300 בתי מלון פועלים במשך כל השנה וב-10,000 החדרים שלהם מציעים לאורחים מיטות.
העניין הוא שלפחות בחורף מצליחה ניס בצורה מרשימה לא להיות עיר תיירות. יש בה הרגשה של עיר שחיה ונושמת בזכות עצמה. יש בה תחושה של עיר ולא של אתר תיירות, וההבדל הזה הוא מה שמאפשר כנראה לקסם לחזור על עצמו. תיירים לא אוהבים להיות באתר תיירות (יש לכך הרבה הוכחות והאחרונה שבהן היא "יורודיסני", שכל בתי המלון שלו עומדים ריקים כמעט לחלוטין מאז יום הפתיחה). תיירים אוהבים לראות איך חיים תושבי המקום, ובניס זה קל מאוד. העיר כולה מלאה במסעדות, בבתי קפה ובבארים, ומי שיושב במקומות האלה, בעיקר בחורף, הם בני ניס.

גיבורים מקומיים
לניס יש שני גיבורים גדולים, ילידי העיר. הראשון והמכובד יותר הוא אנדרה מאסנה, דוכס ריבולי, נסיך אסלינג ובעיקר גנרל. מאסנה נולד בניס ב-1758 והפך במרוצת השנים לאחד מגיבורי המהפכה הצרפתית ומבכירי קציניו של נפוליאון. בני ניס העניקו למאסנה רחוב, בית ספר ואת הכיכר המרכזית של העיר, הנקודה שבה מתחברות הסמטאות הצפופות של העיר העתיקה לרבעים החדשים ולבתי המלון. כאן מתרחשת עיקר הפעילות של הקרנבל וכאן, סביב הכיכר של הגנרל, נתלו בימים שקדמו לפתיחת הקרנבל מיטב התפאורות הצבעוניות, המוארות והמנצנצות.
גיבורה השני, הבעייתי והמפורסם יותר של ניס, הוא ג'וזפה גריבלדי, איש צבא שנוי במחלוקת והאדם שלזכותו נזקף איחודה של איטליה. גריבלדי נולד בניס ביולי 1807, ומשפחתו היא בעצם נציגה נאמנה של חלק נכבד מאוד מאוכלוסיית העיר שמוצאה איטלקי. משפחתו של גריבלדי עסקה בדיג ובמסחר לאורך החוף, והקשר בין גריבלדי לניס הוא עילה עבור לאומנים קיצוניים בצפון איטליה להציג גם היום את התביעה ל"השיב" את ניס לתחומה של איטליה ולשמה האיטלקי – ניצה. אחדים רואים בגריבלדי סמל ללאומנות חשוכה, אחרים גיבור לאומי ולוחם הגרילה הטוב ביותר בעולם.
הכיכר של גריבלדי אינה רחוקה מזו של מאסנה, אבל היא פחות מרכזית. אין ספק שגאים בו פחות מאשר בגיבור הצרפתי, אם כי לא חסכו מלוחם הגרילה והמהפכן האיטלקי את הכבוד של כיכר עם מזרקה קטנה.
הגיבור הגדול השלישי של ניס, שמביא לה יותר כבוד ותיירים משני הקודמים, לא נולד בה, אלא בחר לגור בעיר, למרות שיכול היה לגור בכל מקום בעולם. הצייר אנרי מאטיס (1869-1954) התגורר שנים רבות במלון "רגינה" בניס, והעיר כיבדה אותו במוזיאון יפהפה שבו מוצגות כמה עשרות מעבודותיו. כפי שהעיד מאטיס עצמו הוא בחר בניס בעיקר בזכות הצבעים העזים שלה ובזכות האור.
בזקנתו התקשה הצייר לאחוז במברשת צבע ופנה לגזירות נייר. עבודות הגזירה עזות הצבע הן היום סימן ההיכר הנודע ביותר שלו. בצילומי שחור-לבן שתלויים במוזיאון בניס נראה מאטיס עובד במיטתו במלון. קירות דירתו ב"רגינה" כוסו בעבודות הענק הצבעוניות ורבות מהן שוכנות כיום במוזיאון החדש ב"ווילה דס'ארנס", בצפון העיר. המוזיאון נפתח מחדש ב-1993 לאחר ששופץ, והתווסף אליו בניין חדש, מואר היטב בחלונות גדולים. האוסף במוזיאון כולל, בין היתר, את אוסף הפיסול הגדול ביותר של מאטיס.
ביקרתי במוזיאון מאטיס בחברתה של פטריסיה רוסי, מדריכה של לשכת התיירות העירונית. פטריסיה, צעירה ממוצא איטלקי שנולדה בניס, היתה מודאגת מאוד מכך שלא עומד לרשותנו די זמן. הביקור הנמרץ במוזיאון נדחק אפוא בין ביקור נוסף בווילה של נסיכה רוסית, שהפך למוזיאון לאמנות של המאה ה-19 לבין ביקור בכנסייה הרוסית של ניס, שהוקמה על ידי בני אצולה רוסים שמצאו מקלט בעיר. רק בצהריים, כאשר הצלחתי לשכנע אותה שאני על סף התמוטטות ושאם לא אלגום תיכף ומיד ספל אספרסו לא אזכה להגיע לסטודיו של הפסל ש"אתה חייב לראות", נפסק המירוץ.
שתי דקות לאחר המרד כבר שתינו אספרסו משובח בספלי חרס קטנים. בשיחה רגועה הסבירה פטריסיה שבעצם היא בודהיסטית אדוקה, מאמינה גדולה בפעילות נגד אלימות ובשלווה אוניברסלית. כל זה לא הפריע לה להמשיך ולהאיץ בי, מיד עם תום השיחה מתוך מוסר עבודה גבוה ולוקאל פטריוטיזם בלתי נלאה, לצאת לדרך.
במהלך אותו יום הספקנו להתבונן על ניס ממרומי הר בורון, גבעה ירוקה בעלת מרפסת תצפית נפלאה ממזרח לנמל היאכטות הגדול של העיר, לאכול במסעדת ה"ספארי" בלב שוק הפרחים השוקק, וכמובן לפקוד את ידידה הפסל של פטריסיה, שהתגלה כבחור מעניין שעושה פסלים מוזרים ויפים ובעיקר לא משתף פעולה עם הלוקאל פטריוטיזם. הוא הצהיר ללא הרף שחלומו הגדול הוא לעזוב את ניס ולעבור למקום אחר, לא משנה לאן. פטריסיה לא ידעה את נפשה מרוב בושה.

הקרנבל
בצהריים נסגרו כל הרחובות המוליכים אל הטיילת שעל חוף הים. לאורך הטיילת נבנו בימים שקדמו לפתיחת הקרנבל יציעי מתכת ועץ. אלפי צופים, רבים מהם מלווים בילדים, נהרו לאזור כדי לצפות בתהלוכת הפתיחה של הקרנבל – תהלוכת מלחמת הפרחים. הצופים הסתדרו משני צדי "הטיילת של האנגלים". אלה שקנו כרטיס ליציע הישיבה ישבו עם גבם אל הים, בעוד אלה שעמדו ממולם הסתדרו לאורך המחסומים שהציבה המשטרה. השמים היו בהירים מאוד והאוויר קר.
מצדי האחד ישבו עטופות בצעיפי צמר שתי קשישות איטלקיות, שהגיעו לכאן במיוחד כדי לקחת חלק בקרנבל. היה להן הרבה מה להגיד, בעיקר על זה שניס יקרה יחסית לאיטליה, ועל כך שהאוכל של הצרפתים הוא לא כזה נפלא כמו שכולם חושבים. הכי הרבה היה להן מה לומר על ביאטריס, שקימצה על הכסף שבעלה השאיר לה והחמיצה את טיול חייה (הן הגיעו רק באותו יום מגנואה, אבל לא היה להן שום ספק לגבי ההחמצה הנוראה של ביאטריס). מצדי השני ישב זוג הורים צעירים, דוברי צרפתית, וביניהם נדחסה ילדה, בערך בת שש, שעל ראשה מעין כובע ועליו זוג אוזני מיקי מאוס ענקיות. ההורים נראו ונשמעו הרבה יותר נרגשים ממנה.
בשתיים וחצי נפתח המצעד. זמר לבן שיער, שמעולם לא שמעתי את שמו, עמד על המושב האחורי של ג'יפ פתוח, ונפנף לקהל. שתי צעירות יפהפיות תמכו בו והרמקולים ניגנו, כך הבנתי, את להיטו המפורסם ביותר (גם אותו לא שמעתי עד לאותו רגע). העניין האמיתי התחיל רק לאחר מכן. בזו אחר זו החלו לחלוף על פנינו עגלות ענק, מקושטות באלפי פרחים. על כל אחת מהן ניצבה גברת צעירה, לבושה שמלת ערב מהודרת או בגד ים חושפני, משתדלת לחייך ובעיקר לא לקפוא מקור. הנערות האלה אספו פרחים מן הכלים הפזורים על העגלה והשליכו אותם בכוח אל הקהל. העגלות היטלטלו והצעירות אחזו מעקה כלשהו ביד אחת, כך שטווח הזריקה לא היה גדול. את הקהל שמסביב לא עניינו התירוצים האלה. הם עשו מאמצים נואשים, חלקם תוך סיכון בריאותם, כדי לתפוס ולו פרח אחד. יתרונם של יושבי השורות הראשונות היה ברור ונראה לעין כבר מן ההתחלה, אבל פרחים הגיעו מדי פעם גם אלינו, יושבי השורות העליונות. כאשר הושטתי פרח שנפל לחיקי לילדה בעלת אוזני המיקי מאוס היא חייכה, והוריה הודו לי כמי שאינם מבינים איך נפל לידיהם אוצר כזה.
בארוחת הערב ב"מיסיסיפי" (שוב הסימפתיה הזו לאמריקנים), שוחחתי עם חאריס היווני ועם ססיל אלזיארי מן המועצה המארגנת של הקרנבל (צעירה טרודה מאוד, בחצאית מיני קצרצרה, שבמשך כל הארוחה לא הניחה לרגע את מכשיר הקשר הנייד שלה). דיברנו על מסורת. הקרנבל של ניס, שמלחמת הפרחים היא אות הפתיחה שלו, הוא בעל שורשים ומנהגים שחלקם נעוצים בתרבויות הקרנבלים מן העולם העתיק, היווני והרומי. עיקר ההתפתחות היתה בימי הרנסנס, כאשר ניס החלה לשמש בחורף כמגרש המשחקים החביב על בני האצולה ומשפחות המלוכה. העדות הממשית הראשונה לקיומו של הקרנבל היא מ-1294, כאשר המלך צ'רלס השני מאנז'ו הגיע להשתתף בחגיגות.
כפי שהסבירה ססיל, "המודעות המעמדית המפותחת של ניס (כלומר השאיפה להפרדה המוחלטת בין האצולה לפשוטי העם) הביאה ליצירת מערכת חוקים ותקנות משוכללת שהגבילה את המגע בין המעמדות ואת החופש לומר ולעשות כל שעולה על דעתך". החופש הזה, שהוא הבסיס המסורתי לכל קרנבל, מצא בניס תחליפים שונים. בני המעמדות הנמוכים, הסוחרים, הדייגים, המשרתים וסתם אנשים, הוזמנו אמנם לנשפים ולחגיגות אבל רק בתחפושת וכשפניהם מכוסים במסכות. במשך הזמן הוטלו הגבלות שונות גם על החופש הזה, ותחליפים חדשים הומצאו בכל שנה. אחד מהם, הנפוץ ביותר בניס, היה ניהול קרבות אימתניים של ביצים, עגבניות, קונפטי וכלי נשק דומים במהלך תהלוכת הקרנבל. האצולה, שאף פעם לא גילתה נטייה להתלכלך, צפתה בקרבות האלה מן המרפסות הגבוהות והמוגנות.
לדברי ססיל, לפי רישומים שיש בידי המועצה שמארגנת את הקרנבל, אחת הצופות בקרנבל החורף של 1860 היתה לא אחרת מאשר מאריה, הדוכסית הגדולה של רוסיה הצארית. נוכחותם של אישים נכבדים כאלה הדאיגה את מועצת העיר. אי אפשר הרי לסמוך על צעירי המקום שלא יעשו בושות דווקא לעיני אורחים בעלי שיעור קומה כזה. זמן מה לאחר מכן הוקמה ועדת הקרנבל שמארגנת את החגיגות ומפקחת עליהן עד היום. הוועדה הזו קבעה כבר בתחילת דרכה את המועדים, המסלול, הנושא, ובעיקר: את דמי הכניסה שישלמו המשתתפים. כך כבר הצטמצם מאליו מרחב ההתפרעות של המעמדות הנמוכים וחסרי האחריות.
מועצת הקרנבל קבעה פרסים למשתתפים המוצלחים ביותר, הושקע הון עירוני בהקמת תפאורה ותאורה חגיגיים והעיקר: ב-1877 הוצגה מלחמת הפרחים כתחליף נקי לקמח, לביצים ולשאר הירקות. דמותו הקלאסית של "פולצ'ינלה", הגיבור העממי האיטלקי, שמרבה עד היום לככב בתיאטרוני הבובות, הוחלפה ב"מלך הקרנבל" ואותו הלכנו לראות בכיכר מאסנה מיד לאחר ארוחת הערב.
הערב ירד כשעתיים קודם לכן והכניסה לכיכר המוארת היתה מסחררת. עשרות אנשים, אמנים, פועלים וטכנאים טרחו במשך חודשים ארוכים להקים את התפאורה, את התאורה ואת הבובות המדהימות שהשתתפו בתהלוכת הפתיחה. חלק מן הקהל רכש כרטיסים למושבי היציעים ואחרים הצטופפו משני צדי הרחוב הרחב והארוך היוצא מכיכר מאסנה וחוצה את העיר. היה קר מאוד והקהל היה מכורבל במעילים ועטוף בצעיפים. זה היה קהל שבא בעיקר לראות את התהלוכה, אם כי כפי שהתברר במהרה לא רק לראות. בכל מקרה, הם לא באו כדי לרקוד ברחובות.
בכל שנה מכריזה מועצת הקרנבל מיהו המלך, ובכך קובעת את הנושא המרכזי שסביבו מתארגנות רבות מן הקבוצות המשתתפות. על פי נתוני המארגנים כ-1,500 משתתפים נטלו חלק בתהלוכת הקרנבל. הבולטים ביותר היו אלה שנעו על כ- 50 עגלות גדולות, מוארות היטב, שעליהן ניצבו בובות ענק עשויות עיסת נייר.
מלך הקרנבל של 1993 היה מלך האומנויות. זו היתה בובה שגובהה כשבעה מטרים, של צייר אוחז במכחול ובלוח צבעים, יושב על כס המלכות, מוקף בובות גדולות של סופרים, אנשי רוח, ציירים, פסלים ומוזיקאים. כל המכלול הענק הזה הוקף בצעירים ובצעירות, רובם כנראה תלמידי בתי הספר בעיר, מקפצים ומנסים להתחמם, לצלילי מוזיקה עממית עליזה.
המצעד החל לנוע ממרכזה של הכיכר וחלף אט אט על פני היציעים. ברגע שבו עברו העגלות הראשונות על פנינו התברר לי שמלחמות הביצים לא חלפו מן העולם. התחליפים המודרניים היו לא פחות נוראים. הילדים שניצבו בצדי התהלוכה ורבים מן המבוגרים, שהחליטו כנראה לשמור על רוח צעירה, הצטיידו מבעוד מועד בשני סוגי תחמושת: תרסיס דביק של פסים זוהרים בצבעים שונים (חמישה פרנק המכל) וחבילות ענקיות של פתיתי נייר צבעוני (שלושה פרנק החבילה). את התחמושת הזו מכרו עשרות רוכלים חייכנים, ולא נראה שעד סוף המאה יהיה איזשהו מחסור. גובהן של העגלות והמרחק האפסי שבו נעו מן היציע אפשרו ללוחמי הגרילה הצעירים, יורשיו של גריבלדי, לכוון היטב. הם כיסו כל משתתף בעיסת מלט דביקה וכבדה וצהלו בתרועות רמות, שיכורי ניצחון.
המשתתפים הופתעו הרבה פחות ממני. הם ידעו היטב מה מצפה להם וקיבלו את הדין בחיוכים רחבים ובתנועות מהססות, שנועדו לפלס להם שדה ראייה מינימלי. זכור לי במיוחד נגן טרומבון ממושקף, לא צעיר, שניסה שוב ושוב להציץ בתווים שתקע לפני חוטמו ולנגן, אך נאלץ להסיר את המשקפיים המכוסים ביציקת הקרנבל. ממילא קשה היה לשמוע את המוזיקה.
בחצות, לאחר שחלפה על פנינו פעמיים, הגיעה התהלוכה לסיומה. הקהל לא רקד ברחובות. רבים שתו בירה והתפזרו לאט, מנסים לעטוף את הילדים ולהגן עליהם מפני הקור ובועטים בפחיות התרסיס הריקות שמילאו את הרחובות. הצייר, מלך הקרנבל, הוצב שוב מתחת לסככה במרכז הכיכר, ממתין לתהלוכה הבאה שתצעד בסוף השבוע שלאחר מכן.
תיאורי הקרנבלים מספרים על נשפים מסעירים שנערכו עד אור הבוקר, אבל איש לא הזמין אותי. בבארים ניגנו מוזיקה אמריקנית וחאריס, ציפור הלילה של אתונה, אמר שהוא הרוג והלך לישון.

נסיך מול החלון
יומיים לאחר פתיחת הקרנבל נסענו למונקו, שם יש עדיין משפחת מלוכה אמיתית, לא כזו שעשויה עיסת נייר.
הנסיעה בדרך המפותלת והיפהפייה מניס למונקו נמשכת כשעה. כפרים קטנים בהרים, וילות של עשירים, יאכטות עוגנות במפרצים כחולים ולבסוף הנסיכות: עיר גדולה, עם בניינים גבוהים ובמרכזה הרובע של מונטה קרלו.
הניסיונות שעשיתי לפני הנסיעה לארגן לעצמי פגישה או ריאיון עם מישהו ממשפחות המלוכה של מונקו העלו רק פקסים על נייר עם לוגו מלכותי בראשו. בהמשך הופיעה ההתנצלות המתבקשת: לצער הכותב משפחת המלוכה אינה מעניקה ריאיונות ולכן הנ"ל (קרי: אני) מתבקש לפנות לקצינת העיתונות.
המעבר מניס למונקו כרוך בשינוי גדול באווירה, בארכיטקטורה ובמקרה שלנו גם במזג האוויר. כשעזבנו את ניס היה בהיר, וכשקמנו בבוקר שלאחר הגעתנו למונקו היו ההרים מסביב מכוסים בשלג והיאכטות הענקיות במעגן המלכותי התנדנדו כמו סירות זעירות. מאות יפאנים תקתקו ללא הרף במצלמותיהם במהלך חילופי המשמר המלכותי, והכול נראה כמו תפאורה בהצגה לתיירים. בניגוד לאווירה החיה מאוד של ניס, בניגוד לשוק הפרחים התוסס עם הרוכלים והקונים, הנערות שמטיילות עם כלבים והזקנים שיושבים בבתי הקפה, הבוקר האפור והגשום של מונטה קרלו לא בדיוק הזמין לצאת לרחוב.
חלק מן התחושה הזו, יש להודות, נבע מכך שעכשיו גרנו במלון "הרמיטאז'". כל אחד מאיתנו זכה, כאורח החברה המנהלת את המלון ואת הקזינו, לסוויטת ענק מהודרת, צופה אל נמל היאכטות ואל ארמון המלוכה של הנסיך רנייה, שניצב מעבר למפרץ. רק ביקור מודרך בחדריו הנסתרים והגלויים של הקזינו של מונטה קרלו היה סיבה טובה מספיק להתעטף בבגדינו הטובים ביותר ולצאת אל הרחוב.
האדון דובוס, דובר הקזינו, ניסה לשכנע אותנו שהקזינו של מונטה קרלו הוא כיום מוזיאון וזיכרון היסטורי יותר משהוא מוסד להימורים. המקום מרשים מאוד וללא ספק מזכיר את הסרטים שצולמו בחזיתו (למען האמת כל הזמן קיוויתי ששון קונרי יצא ויחייך אלינו ממעלה המדרגות). את התמיכה החזקה ביותר קיבלו דבריו של מסייה דובוס מן הקשישות האמריקניות. כמה מהן ישבו בשעת אחר הצהריים המוקדמת סביב שולחנות הרולטה וחיזקו במידה רבה את הרושם שמדובר במוצגים מוזיאליים. בתי הקזינו האחרים בעיר, חלקם בבתי מלון, שאינם גובים מן המבקרים בהם דמי כניסה, הם כיום פופולריים ונינוחים הרבה יותר.
אם רוצים לבקר דווקא במוזיאון הרי שהמוזיאון התת-ימי של ז'אק קוסטו, הבנוי ממש מעל המים, מספק חוויית ביקור לא פחות מסעירה מן הקזינו. קבוצות הילדים שהתכופפו שם בזווית מסוכנת מעל בריכת דגי הפיראניה הטורפים והתגרו זה בזה מי ייאכל ראשון, הם ללא ספק המהמרים הכבדים של העתיד.
הקברט של הקזינו המרכזי היה סואן בשעות הערב, תוסס ומהנה לאין ערוך יותר מאולמות ההימורים. בני מונטה קרלו יצאו באותו ערב לחגוג את חג האהבה (סנט ולנטיין), והקברט הגיש לצד ארוחת הערב, שמפניה ורדרדה על חשבון הבית ותוכנית חגיגית במיוחד.

הבוקר שלמחרת
השף אלאן דוקאס נראה למחרת בבוקר כמי ששתה בערב הקודם קצת יותר מדי. כאשר פגשנו אותו בשעה תשע בבוקר, שפשף עדיין בעדינות את רקותיו והזמין אותנו לשבת ולשתות אספרסו בספלים כחולים. הפגישה הזו אורגנה כמה ימים קודם לכן, ולא היה ספק בכך שדוקאס אינו נלהב ממנה במיוחד.
אלאן דוקאס הוא היום במונטה קרלו מוסד מכובד לא פחות מן הקזינו, ושני כנראה רק למשפחת המלוכה. הוא השף והבעלים של שתי מסעדות ב"הוטל דה פריז", שאחת מהן, "לואי ה-15", זכתה לשלושה כוכבים במדריך המסעדות של "מישלן". כדי להזמין שולחן אצל דוקאס צריך להתקשר שלושה שבועות לפני הארוחה.
דוקאס פרסם לא מזמן ספר גדול על הבישול הים תיכוני שלו, והשיחה שהתפתחה נסבה בעיקר על מאפיינים ים תיכוניים, מה נחשב לים תיכוני בישראל, ומה משותף למטבחו של דוקאס ולבישולם של שפים בישראל. כאשר ניסיתי לברר למה בחר שף שבא מבורדו להתגורר דווקא במונטה קרלו הסביר דוקאס בפשטות: "כאן קל יותר להיחשף לעילית, לעיתונות ולאנשים המפורסמים ביותר. כוכבי הקולנוע שאוכלים ב'לואי ה-15' הם החשיפה שחיפשתי. היום אני יודע שזה גם המקום הקשה ביותר לשמור בו על התואר".
דוקאס, בזיפי זקן גזורים ברישול מכוון ובעיניים אדומות מאחורי משקפיים עבים, סיים את ספלון הקפה, התנצל, אמר שיש לו אורחים חשובים מאוד בצהריים ושהוא חייב להתחיל בהכנות ונסוג לאחד המטבחים.
יצאנו להצטלם צילום פרדה בחזית הקזינו. חאריס משך את כובע הלבד רחב השוליים שלו על מצחו ויעץ לאחד הנהגים, שניצב אובד עצות מול מכסה מנוע מורם של רולס רויס תקועה, להחליף את המכונית ולקנות משהו יפאני. אין עתיד למכוניות של מלכים.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מצרפת

שטרסבורג: מה כדאי לראות ולעשות
שטרסבורג: מה כדאי לראות ולעשות

שטרסבורג, בירת חבל אלזס שעל גבול גרמניה-צרפת, היא עיר יפהפייה ומלאת קסם עם ארכיטקטורה אלזסית טיפוסית, קתדרלה מפוארת, מוזיאונים מצוינים, אוכל משובח והרבה אפשרויות לטיולי יום בסביבה הקרובה. המלצות לטיול בשטרסבורג

מרסיי: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ
מרסיי: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ

מרסיי, השנייה בגודלה בערי צרפת, מציעה נמל תוסס, שכונות ציוריות, ארמונות ומבצרים, מוזיאונים מצוינים, חופים יפים וגם מרק דגים משובח. הנה כמה חוויות ומקומות שלא תרצו להחמיץ במרסיי

טיול בחבל בורדו – בירת היין
טיול בחבל בורדו – בירת היין

בכל העולם, כשרוצים לעשות יינות גדולים באמת, כאלו שישאירו חותם וישתבחו במשך דורות, נושאים עיניים אל חבל בורדו בדרום-מערב צרפת. מולדת הקברנה סוביניון והמרלו היא ביתם של היקבים הטובים בעולם ובירת היין ותרבות היין העולמית - ביקור חובה ...