תפריט עמוד

הקהילה ההודית ברמלה

הקהילה ההודית ברמלה

עולם אחר ליד הבית: בני הקהילה ההודית ברמלה, בלוד, בדימונה ובעוד מקומות בארץ מעודכנים בלהיטים האחרונים של הקולנוע ההודי, מקיימים חוג לריקודים הודיים במתנ"ס העירוני ומשמרים מסורות הודיות־יהודיות בבית הכנסת. איך כל זה מתקיים באופן כמעט חתרני מתחת למעטה ההוויה הכל־ישראלית, ומה פשר הגעגועים למולדת האבודה

 בערך עשרים דקות נסיעה מתל־אביב וחצי שעה נסיעה מירושלים, באמצע הדרך בין שתי הערים שלא אחת מסמנות את שני הקטבים של הקיום הישראלי, נמצאת רמלה. הכניסה לרמלה מובילה לרחוב הרצל, הרחוב הראשי, שבקצהו נמצא השוק של העיר. כאן, בפתח השוק, כדאי לרדת.
מה יכול להיות יותר ישראלי מזה? רחוב ראשי הקרוי על שם דמות ציונית מרכזית, שנופו הוא שלל דוכני שווארמה, חנויות המוכרות חומוס וסלט חצילים בבאגט, סניף של סטימצקי, בית מרקחת שהוא גם תמרוקייה, כמה כספומטים, קצת חנויות של ביגוד וכלי בית בזיל־הזול ואנשים עם סלים נעים ביניהם, עוצרים לרגע ונחפזים לדרכם. לכאורה, דבר אינו מבדיל בין הרחוב זה לבין כל רחוב ישראלי אחר. רחובות אגריפס או יפו בירושלים,  ליד השוק, נראים כמעט אותו הדבר: אותו גיבוב של שלטים, חנויות ודוכני מזון מהיר, אותם מבני אבן שחלונותיהם מקושתים, אותם מראות של קונים הנחפזים עם שקיות הניילון הגדושות במצרכים לשבת.
אבל אם יסתכל ההולך היטב סביב, יבחין בחנויות של בני הקהילה ההודית הפזורות ברחוב הרצל ובשוק. זהו עולם אחר. מתחת למעטה המתעתע של ההוויה הכל־ישראלית מתקיימים פה, ממש מתחת לאף, חיים ותרבות שונים. הם ממוקמים ברמלה, אבל מקורם במקום אחר ומחוז חפצם אינו זה שאליו נשא הרצל את עיניו ממערב. הודו, ממשית או מדומיינת, היא משאת הנפש ומחוז החפץ של בני הקהילה הזו. במובן מסוים ניתן לומר שרמלה היא מין הודו הקטנה.

לא מכאן
עם הכניסה לחנויות של בני הקהילה נותר הרחוב הישראלי הרחק בחוץ. ריחות עזים של מאכלים מתובלים ומקלות קטורת מעשנים. שורות־שורות של מוצרי מזון ייחודיים המיוצרים בהודו או כאן לבני הקהילה בלבד; אגדים טריים של עלי קארי, כלי בישול מסורתיים עשויים אלומיניום מרוקע או נירוסטה. ברקע נשמעים קולותיהן הדקיקים של זמרות, המסלסלות בערגה אין־קץ שירי אהבה מלהיטיו האחרונים של הקולנוע הפופולרי, ועל המדפים קלטות וידיאו של סרטים דוברי הינדי או מאראטהי, קלטות של פופ הינדי או כאלה המציעות גרסאות פופולריות של גאזאלים או קוואלי (שירה בלשון אורדו).
כשמשתמשים כאן במלה "ביסלי", מתכוונים לחטיפים המטוגנים מקמח חומוס מתוצרת המפעל הקטן, המשפחתי, "ממתקי סאגר" שבדימונה. כי באיזור התעשייה של דימונה, באמצע שום מקום במדבר, עושים לא מעט כדי לשמר את הטעמים המוכרים. בשני חדרים, באמצעים מאולתרים, מייצרים מגוון חטיפים מלוחים מקמח חומוס; חלקם מעורב בצימוקים, בוטנים, אניס וסוכריות קטנות וצבעוניות. שם גם מבשלים בסבלנות הנדרשת את הממתקים העשויים קמח חומוס או חלב ממוצק, הל ומי ורדים, ממתקים שבלעדיהם השבת אינה שבת: גולאב ג'אמון, ראסגולה, בארפי, לאדו. התוצרת של סאגר מדימונה אינה נשלחת אל מוקדי הבילוי, לא אל הקניונים שבצידי האוטוסטרדות, לא אל המעדניות התל־אביביות המציפות את גן העיר וסבורות שהן מציעות הכל; אלא אל חנויותיהם של בני הקהילה ההודית הפזורות בארץ.
חנויות אלה משמשות גם כמקור מידע פנימי. כאן נתלות הודעות הקוראות להצטרף לחוגים ללימוד ריקוד ומוסיקה הודיים, או לטיולים שמתארגנים שוב ושוב לתת־היבשת. זה המקום שבו נמסר מידע על אירועי תרבות, מופעים של אמנים מהודו ואירועים שמארגנת הקהילה; כמו פסטיבל שנתי של זמרה ומחול, וטקס של בחירת מלכת היופי ההודית. זה המקום שבו מוצגים הפוסטרים של סרטי הקולנוע – 35 מילימטר פילם בהינדי ללא תרגום, המוקרנים בהיכל התרבות ברמלה ובאולמות אחרים בערים שבהן ריכוזים גדולים של בני הקהילה. חנויות אלה הן, למעשה, מעין מרכז קהילתי. עיתוני הצהריים הנפוצים במדינה רובצים בהן על השולחנות, אבל דבר מכל המתרחש במרכזים אלה או מכל הנמסר בהם מפה לפה אינו נכתב בהם.

מוחים ומוחקים
יהודי הודו נחלקים לשלוש תת־עדות שנבדלות זו מזו במקומות מוצאן, בשפתן ובמנהגיהן: בני ישראל, קוצ'ינים ובגדאדים (ראו גם "מסע אחר" גיליון 52). "בני ישראל" הוא שמה של תת־העדה הגדולה ביותר של יהודי הודו. רובם הגיעו מן הערים בומביי ופונה שבמרכז הודו ומכפרים במדינת מהארשטרה, והם מדברים בשפת מאראטהי. מוצאם של הקוצ'ינים, כפי שמרמז שמם, מן הערים השכנות קוצ'ין וארנאקולם, ומיישובים נוספים בשפלת מאלאבאר שבמדינת קראלה, שבדרום־מערב הודו. לרוב, מדברים הקוצ'ינים בשפת מליאלם. הבגדאדים הם צאצאי יהודים אשר הגיעו להודו בעיקר מעיראק במאה ה־19, אבל גם מסוריה, מאיראן, מאפגניסטאן ומתימן. שפתם תלויה במקום ממנו באו.
רוב יהודי הודו המתגוררים ברמלה, לוד, פתח־תקווה, אשדוד, קרית־גת, באר־שבע, ירוחם, דימונה  והקריות נמנים עם עדת בני ישראל. הקוצ'ינים מרוכזים בעיקר במושבים בדרום הארץ, בנגב ובמבואות ירושלים, והבגדאדים התפזרו, וחלקם נטמע בקהילות יוצאי עיראק. שלא כמו קהילות אחרות, "בני ישראל", למרות התרכזותם בערים לא הצמיחו מתוכם מנהיגים או דמויות בעלות השפעה בציבור הישראלי. הביקור במקומות מושבם של ההודים בארץ הוא איפוא ניסיון להכיר עולם מופנם, רוחש, לא מוכר; עולם שאינו פונה אל הציבור הישראלי, ולעיתים אף מתעלם מן החברה והממסד הישראליים ומתכחש להם.
באחרונה הטיל שמעון סלומון, רבה הראשי של פתח־תקווה, "ספק ביהדותם של עולי הודו". בני הקהילה אינם אומרים באופן פומבי דבר, אבל העלבון צורב, והם מגיבים עליו בדרכם־שלהם: מחאה שקטה וכמעט לא מורגשת, שדוחקת את הישראליות לעמדת שוליים, חותרת תחתיה ובמקרים מסוימים אף מוחקת אותה. הם שבים הביתה, אל הקירות המקושטים בתמונות של רקדניות הודיות עם פאייטים, ומפעילים את הטייפ שבו התנגנו קלטות של הזמרים הפנג'אביים סוקביר ודלר מהנדי, של שלישיית הבנות המתקתקה "מודלס", שנשמעת בדיוק כפי שנשמעת כל שלישיית בנות אחרת, כלומר כמו חצי של "סקסטה" או כמו "בנות יעקב", אבל בהינדי.
בין הקלטות שוודאי נשמעות בטייפ גם אלה שיצאו לקראת יום העצמאות החמישים של הודו, ב־15 באוגוסט האחרון. "סיבות לחייך" ("VAJEH MUSKURANE KI"), אוסף שירים פטריוטיים בביצועם של הזמרים האהובים ביותר – ו"הברכה עליך אמא" ("VANDE MATARAM"), שם המצטט את סיסמת הלוחמים לחירות הודו, של המוסיקאי המוסלמי המוערך, א.ר. רהמן, השר גם הוא שירי אהבה לאמא־הודו. בשירים מצטיירת הודו כמושא כמעט מיסטי לאהבה. הקלטות נחטפות כולן כמעט ביום שבו הן מופיעות. השירים שוטפים את הבתים ואת חדרי המדרגות, והטלוויזיה בבית, מכוונת לתחנות הכבלים ZEE TV, שיש בה דגש על בידור קל, ו־ STAR PLUS שמציעה מדי יום כמה שעות שידור בהינדי; כולל חדשות שמתמקדות בענייני פנים. הודיים, כמובן.

הלם תרבות
מלחמת ששת הימים חוללה מפנה בתודעתם של יהודי הודו. עד אז לא ידעו רבים מהם היכן ממוקמת ישראל. והאם אותה ארץ שהובטחה בתנ"ך – הארץ שלפני אלפי שנים נשלחו אליה מחופי דרום הודו ספינות מלאות קופים ותוכים, שנהבים ועצי אלמוג, והאדרת שבה התעטף הכוהן הגדול בערב יום הכיפורים – האם היא בכלל קיימת. על פלסטיין הם שמעו. לדידם, היה זה עוד מקום שהיה נתון תחת שלטון בריטי. אבל קישור בין שני המקומות, פלסטיין וישראל, לא עשו.
המלחמה הביאה את ישראל לכותרות, וקרבתה הגיאוגרפית היוותה הפתעה עבור רבים. גלי העלייה הגדולים שהחלו בשלהי שנות השישים והתעצמו בראשית שנות השבעים לא היו תגובה לגילויי אנטישמיות. המניעים לעלייה היו דתיים, ואולי גם רצון להשתייך למדינה שהצטיירה באמצעי התקשורת ההודיים חזקה כל כך, מעצמה ממש. אבל המלה "עלייה" מיטיבה להסוות את העובדה שנוצרה בישראל מציאות של מהגרים, שכללה הלם תרבות שהדיו ניכרים גם היום.
כשאנשי הקהילה מתייחסים להלם התרבות שספגו עם הגעתם ארצה, הם סותרים את ההנחה שלעומת הודו הענייה נתפסת ישראל כמקור של שפע. באנו ממקום שהיה בו הכל, הם מספרים,  בננות, אגוזי קוקוס, שפע ירקות ופירות, והגענו למקום שלא היה בו כלום. אחרים מספרים כי הלם התרבות נבע, בין השאר, מהמעבר מחברה היררכית מאוד לחברה הבנויה אחרת. ההיררכיה בחברה ההודית נוקשה ומדויקת ונקבעת על פי קריטריונים של גיל, מין ומעמד. היא חודרת גם ליחסים במשפחה: צעירים לא יפנו למבוגרים מהם בשמם הפרטי, גם אם הם אחיהם, ונשים בדרך כלל אינן פונות בשם אל בעליהן. בשפות הודו השונות יש עשרות כינויי כבוד הממסדים את אופני הפנייה לבריות. רבים מהעולים הזדעזעו עמוקות מן האופן החופשי שבו פונים זה אל זה בני החברה הישראלית. יש ביניהם כאלה שלא יכלו לשאת זאת ושבו להודו. אחרים בחרו לדבוק בשפתם, וגם לאחר שלושים שנות מגורים בארץ אינם מדברים עברית.
"מייבולי" ("השפה שלי") הוא כתב־עת בשפת המאראטהי היוצא לאור בארץ ארבע פעמים בשנה. קהילת בני ישראל, אחד הריכוזים הגדולים של דוברי שפה זו, אירחה לפני כשנה כנס בינלאומי שיוחד לשפה, לתרבותה ולשימורה. "מייבולי", אותו עורכת פלורה סמואל, מפרסם חדשות הנוגעות לקהילה, מאמרים וקטעי פרוזה ושירה הנכתבים הן על ידי בני הקהילה בארץ ועל ידי כותבים בהודו. הקטעים המתפרסמים מעידים על עמדתם החצויה של הקוראים, המצויים אי שם בין הודו לישראל. יצחק רבין, למשל, הושווה לאחר הירצחו למהאטמה גנדהי. שניהם פעלו למען אי־אלימות באזורם, שניהם נרצחו והפכו למעין קדושים.
גם המדור הספרותי עשוי לרמז על קשיי העקירה. אחד השירים שהתפרסמו עוסק באחת החוויות הקשות שעוברת הודו מאז המאה ה־19 – תהליך אורבניזציה ומעבר מחברה כפרית לחברה עירונית מתועשת. איך יכולתי לנטוש את הכפר שלי, מקונן שיר שפורסם ב"מייבולי". בכפר היו לי פרות, תרנגולות, מגרש, ילדים, ואני הייתי מתווה לשיח הטולסי (סוג של בזיליקום המשמש בפולחן ההינדואיסטי) את תנועת ה"נמסקאר" (תנועת ברכה והודיה המסומנת בהצמדת שתי הידיים וקירובן אל הפנים).

הדי השכנות הטובה
"מגן שלום" הוא אחד משני בתי הכנסת של עדת בני ישראל ברמלה. על השער חקוק השם, "מגן שלום", באותיות עבריות. אבל מאחור, מצידו הפנימי של השער, מופיעים איורים דקורטיביים שבמרכזם פרח הלוטוס – סמל לשלמות באמנות ההודית. פנים בית הכנסת – אולם מרכזי ובו במה מוגבהת הפונה כלפי ארון הקודש המכוסה פרוכת ויציע המיועד לעזרת הנשים – דומה במבט ראשון לכל בית כנסת אחר. אבל הקישוטים הרבים המשתלשלים מן התקרה, קישוטי סוכה צבעוניים ומוזהבים, רחוקים מאוד מהצניעות הדלה המאפיינת את רוב בתי הכנסת ויוצרים קשר הדוק עם האסתטיקה של הגודש ושל הצבעוניות העזה, המאפיינת את קוד החיים והאמנות ההודי.
בית הכנסת, שנבנה מכספי בני הקהילה, נחנך לפני עשר שנים ונקרא על שמו של בית כנסת בקראצ'י, כיום פקיסטאן; מקום נוסף שממנו הגיעו בני העדה לארץ. מזכיר בית הכנסת הוא משה צנדגאוקר, יליד כפר במדינת מאהרשטרה, 26 שנה בארץ. הוא מספר שבשנים הראשונות לאחר שעלו לארץ היו ההודים פוקדים בתי כנסת מרוקניים או תימניים, אך שם הם לא יכלו לתת ביטוי מלא למסורות הייחודיות של העדה. לכן פתחו ב־1971 בית כנסת ברמלה ובו נתנו ביטוי למסורות שנוצרו במשך שנים של מגורים בשכנות לבני דת ההינדו והטמיעו אלמנטים רבים מהתרבות הזו, תוך הצבתם במסגרת יהודית.
אחת הדוגמאות המרהיבות לכך הוא המאלידה – טקס שנערך בבית או בבית הכנסת לציון אירועים משמעותיים בחיי הפרט או הקהילה. לעיתים אלה אירועים משמחים, כמו חנוכת בית, פתיחת עסק, טקס חינה וחתונה; לפעמים אלה אירועים מעציבים דוגמת ימי זיכרון. במאלידה מובאת לחדר צלחת גדולה ובה ערימת אורז מבושל ומתוק, פירות כמו תמרים, קוקוס ובננות, פיסטוקים, בוטנים ופרחים. הצלחת מוצבת במרכז החדר, הקרואים מברכים, מתפללים ושרים שירים המופנים לאליהו הנביא. (דמותו של אליהו אהובה במיוחד על בני הקהילה בשל האמונה כי עלה השמיימה ולא מת מוות פיזי). לאחר מכן הם מתכבדים מהצלחת. במזון הנמצא בצלחת וגם באכילה ניתן לראות את הדיו של טקס המנחה ההינדואיסטי.
גם בטקסי המעבר ניכרת השפעה של מנהגים הודיים. בני ישראל עורכים טקס חינה, המכונה מהנדי (MEHNDI). הכלה היהודיה, כמו הכלה ההינדואיסטית, לובשת סארי ירוק, עונדת שֶׁרה – מחרוזות של כסף וזרי יסמין המשתלשלים על המצח ועל הרקות – בינדה – נטף זהב המושחל בשערות הראש ויורד כלפי המצח – וצמידים בירוק ובזהב, ארבע על יד אחת וחמש על השנייה, כדי לסמן שמעתה אינה פנויה עוד. חלק מכלות בני ישראל עשויות ללבוש גם ביום חתונתן סארי כמו כלות הינדואיסטיות. בניגוד לאחרונות הלובשות סארי אדום־זהב, לובשות הכלות היהודיות סארי לבן.
חגיגות הנישואים ספגו גם הן מהמסורת ההודית. הבאראט (BARAAT) היא תהלוכה עליזה וצבעונית שמלווה את החתן לבית הכלה, שם נערכים, באופן מסורתי, הנישואים, ומלווה את הכלה לבית החתן, שם ינהל הזוג הצעיר את חייו במסגרת המשפחה המורחבת. בהודו ובישראל לובש החתן חליפת ספארי או קורטה־פג'אמה (טוניקה ומכנסי כותנה).  מלוויו משמחים את ליבו ואת לבבות הצופים בתהלוכה בשירת להיטים ממחזות הזמר הפופולריים בקולנוע – הנדבכים העיקריים בתרבות העממית של תת־היבשת.

לשמר געגועים
בחוץ קור אימים, וגם בתוך מתנ"ס שיקאגו שבלוד קר מאוד. על רצפת העץ של האולם עומדות, ברגליים יחפות, האחיות סיגלית ואורה פנקר, שירי קמקר ושֵֵׁרה אומרדקר. הן בנות 16־17, וכולן חברות בלהקת המחול "אנה" (ארגון נוער הודי) שהוקמה לפני כעשור על ידי אסנת אהרן וארגון נשות הודו בלוד. המטרה היתה להפוך את המשאלה – העלאה מסודרת של מופעי ריקודים בהשראת הקולנוע ההודי הפופולרי – למציאות.
כמו בסרטים, לבושות חברות הלהקה בתלבושות עזות צבע השזורות בחוטי זהב וכסף, מאופרות בקפידה ועדויות בכל האביזרים שמהללים השירים הפופולריים: בינדי (נקודה שנשים בנות דת ההינדו מדביקות על המצח), תכשיט הבינדה, גג'רה (מחרוזת פרחים המשתלשלת מן השיער לצד הפנים) וצמידי זרוע וקרסול, שקולות השקשוק והצלצול שלהם אהובים כל כך. הן מתוות תנועות שמזכירות מאוד את האיקונוגרפיה של האלות ההינדואיות מרובות הזרועות ואת תנוחת האל שיווה כרקדן המחולל בריקודו את העולם.
מקור ההשראה של הריקודים הם הסרטים. הטייפ מופעל, וברקע נשמע שיר אהבה מתוך "יאראנה" ("YARAANA") – להיט ענק מ־1995 בבימויו של דיוויד דהאבאן שעשה עיבוד הודי לסרט ההוליוודי "לישון עם האויב" בכיכובה של ג'וליה רוברטס. ב"יאראנה" מופיעה כוכבת־העל מדהורי דיקשיט, שנמלטת מגבר אלים בדרכה אל האהבה האמיתית.
מי המודל שלהן? כמו מי הן רוצות להיות? הרקדניות של "אנה" מדברות על הכוכבות בתעשיית הקולנוע המבעבעת של בומביי: ג'והי צ'אולה, הבתולית והיפה כל כך, דיקשיט הסקסית שמיטיבה לרקוד ולפלבל בעיניים, ושרידווי האצילית. גברי הקהילה עשויים לאמץ להם דמויות גבריות מן הקולנוע ומנבחרות הקריקט, שהגיע אל תת־היבשת כחלק מן המורשת הקולוניאלית האנגלית, והפך לספורט הלאומי של הודו. ספורט זה נותר אהבה גדולה של יוצאי הודו בארץ. בירוחם הוקמה נבחרת קריקט שכל שחקניה מקרב עדת בני ישראל.
שירי, אורה, סיגלית ושרה, כולן ילידות ישראל. מחוץ לבמה הן לבושות, כמו יתר בנות גילן, ג'ינס וטריקו ומתכוננות לבגרות ולצבא. אבל מושאי חלומותיהן אינם אביב גפן או אביתר בנאי, אלא שאה־רוק חאן, המגלם על הבד שוב ושוב את דמותו של פוחז קל־דעת וטוב לב; או אמיטאב באצ'צ'ן הקשוח, שכבר עשרות שנים ממיס את לב כולן, בנות כאמהות, אמהות כסבתות.
בפסטיבל השנתי לזמר וריקודים שנערך בשלהי הקיץ הישראלי, מתכנסים בני הקהילה בבנייני האומה בירושלים. שלושה דורות לבושים בבגדי יום־טוב, סארי חגיגי או חליפה פנג'אבית (טוניקה ומכנסיים) רקומה לנשים, חליפות לגברים. כולם מכירים את כולם; כולם נקבצו לצפות במופעים: ברקדניות ובזמרים ובזמרות השרים את השירים מן הקולנוע, מופעים שנתפסים כאקט של שימור התרבות שממנה באו.
"הייתי ישראלית לכל דבר", אומרת אהרן, מקימת הלהקה, הכוריאוגרפית, האמרגנית והנהגת. "לא ראיתי סרטים, לא שמעתי שירים, הייתי מדריכה לריקודי עם". אבל לאט לאט נבקעו סדקים בישראליות זו, ואהרן, בתה של כוריאוגרפית לריקוד הודי, פנתה להמשיך את עבודת אמה. בהמשך הקימה את הלהקה; כבר עשר שנים ש"אנה" רוקדת.
"אני לא מרגיש ישראלי בכלל", אומר משה צנדגאוקר. הוא מרבה בנסיעות להודו. משפחתו, הוא מספר, היתה המשפחה היהודית היחידה בכפר, אבל כשהגיע אביו לביקור ראשון לאחר העלייה לארץ, חיכו לו מאות מתושבי הכפר בתחנת הרכבת.  אחרים מציינים כי הם גאים לחיות בישראל המסודרת והנקייה יותר מהודו, אבל מתגעגעים למדינה הרחוקה ומרגישים כאן זרים.
"כשאני מגיעה להודו אני מרגישה זרה", אומרת אהרן, "פה אני שונה, ושם אני שונה". עם זאת, היא חורצת, אין מנוס מן ההיטמעות בחברה הישראלית. דורות יעברו, היא סבורה, עד שאפשר יהיה לראות אם ניתן להיטמע לשמור על מאפייניה התרבותיים של העדה.
בינתיים מקווים בקהילה לארח בקרוב את אלטאף ראג'ה, זמר שסחף את כל הודו בסדרת קלטות של עיבודים פופולריים לשירת הקוואלי. זוהי שירה מוסלמית בשפת האורדו, הבנויה כשאלות ותשובות החוזרות על עצמן במשך שעות.
הלהיט הגדול בסדרת הקלטות, "הלא זר אתה"   ("TO TEHRE PARDES"), מגולל מעין סיפור אהבה המתרחש בין זר המגיע מן העיר לבין בת כפר. הוא יודע שהינו זר; היא יודעת שהזרות כבר חרצה את גורלה של האהבה. השיר נמשך דקות ארוכות, שבמהלכן נמהל הטעם המתוק של הגעגוע וההשתוקקות עם הטעם המר של ההחמצה.

———

תודות לאסנת אהרן, אני אהרן ויעל פנקר, לקרלוס ולנעמי מ"מהאראג'ה רמלה", למשה צנדגאוקר, לאייזיק אוסקר ולפלורה סמואל, על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.

מערות לוזית

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות משפלת יהודה ומישור החוף הדרומי

סיור קולינרי במטה יהודה
סיור קולינרי במטה יהודה

הנוף הפסטורלי של מטה יהודה, עם שדות חיטה, כרמים, מטעי זיתים ויערות נטועים, משמש רקע מושלם לסיור קולינרי בבתים מקומיים לצד ביקור ביקבים ומבשלות בירה. לקראת פסטיבל האוכל הכפרי של מטה יהודה, יצאנו לטעום וחזרנו שבעים ומאוהבים בנופים, ...

מטה יהודה: יין, פריחה, ארוחה
מטה יהודה: יין, פריחה, ארוחה

פריחות אביביות משגעות הן סיבה מצוינת לצאת לטיול באזור מטה יהודה. היקבים, הבשלנים והאומנים המקומיים מהווים סיבות נוספות, מושכות לא פחות. הצעה לטיולים וטעימות באחד האזורים היפים במרכז הארץ

טיול במזכרת בתיה והסביבה
טיול במזכרת בתיה והסביבה

בתי אבן כורכר עם תריסי עץ ואדניות פורחות, רחובות מרוצפי אבן עם פנסי רחוב רומנטיים ותפאורה של גבעות רכות המכוסות כרמים ויערות. לא, אנחנו לא בטוסקנה, אנחנו במזכרת בתיה. הצעה לסיור במושבה הרומנטית והמשומרת היטב ובאתרים סביבה, והמלצה ...