תפריט עמוד

הסלאר: מדבר המלח בבוליביה

הסלאר: מדבר המלח בבוליביה

בשום מקום בעולם לא תראו שקיעות יפות מאלה שצובעות את הסלאר, מדבר המלח האדיר של בוליביה. וכאשר המים נקווים על רצפת המדבר, הוא הופך לראי אדיר שמשקף את כל העולם סביבו

נתחיל מהסוף, מהשקיעה. השמים החלו להיצבע בוורוד פסיכודלי מעורב בזהב, עם כל גוני הביניים שאפשר להעלות על הדעת. הצבעים שלמעלה השתקפו במראה הענקית שיצרו המים על שכבת המלח שלמטה ונראו כמו קליידוסקופ ענקי שמשתנה בכל רגע. על רקע הדומייה הלבנה שניצתה באור השמש השוקעת דמה המרחב שמסביב לחיזיון סוריאליסטי. השקיעה במלחת אויוני (סלאר דה אויוני, Salar de Uyuni), מדבר המלח הענקי של בוליביה, לא דמתה לשום שקיעה אחרת – לא בלב ים, לא מעבר לנהר בג'ונגל טרופי, גם לא בסוואנה האפריקאית.
כמה ימים קודם לכן השתוללה באזור סופה. השלגים נערמו וחסמו את הדרך ללגונה קולורדה (Laguna Colorada) וללגונה ורדה (Laguna Verde), שני אגמים מקסימים מדרום לסלאר

הג'יפ של איבאן, הנהג המקומי. החיים מתנהלים על פי זמן בולביאני, ואיש אינו מקפיד ברצינות על שעת היעד  
צילום: ג'ף ווקר

הנמצאים במסלול הקבוע של המטיילים באזור. זקני אויוני לא זכרו שלגים כאלה בחורף (החורף הבוליביאני חל בחודשים מאי־אוגוסט), שהוא דווקא העונה היבשה באזור האנדים של בוליביה. אבל השלגים לא התחשבו בזקני אויוני, ואנחנו נאלצנו לשנות את המסלול. וכך, במקום להמשיך דרומה לכיוון הלגונות, החלטנו לפנות צפונה ולהגיע לצ'יפאיה (Chipaya), כפר נידח בשולי מלחת קויפאסה (סלאר דה קויפאסה, Salar de Coipasa), שרגל תייר דורכת בו רק פעמים אחדות בשנה.
האמרה שאין רע בלי טוב הוכיחה את עצמה גם בסלאר. ללגונות אמנם לא זכינו להגיע, אבל השלגים שירדו בסלאר החלו להינמס, והמים נקוו על רצפת מדבר המלח העצום ועשו אותה למראה ענקית וחסרת גבולות. כשהוא יבש, הסלאר הוא משטח ענקי של ריק לבן מסמא עיניים. אבל בזמן שהוא מכוסה בשכבת מים, רדודה ככל שתהיה, משתקפים בו העננים הלבנים של שמי האלטיפלאנו 
(Altiplano, המישור הגבוה) הכחלחלים, וקו האופק נבלע אי שם במרחק. כשכלי הרכב שנוסעים בו מתחיל לנוע וכשהעננים מתחילים לשוט ליד הגלגלים, דומה כאילו שמים וארץ החליפו תפקידים, ומי שהיה שם לא יוכל לשכוח את המראה הזה.

ללכת על המים
הסלאר דה אויוני שבדרום־מערב בוליביה הוא ככל הנראה אגן המלח הגדול ביותר בעולם. שטחו כ־12 אלף קילומטרים רבועים, יותר מחצי משטחה של מדינת ישראל. הוא רק אחד מ־75 אגני המלח הסגורים שבמרכז אזור האלטיפלאנו, והרי האנדים של בוליביה עושים אותו לאגן ההיקוות הסגור הגדול ביותר בדרום אמריקה.

מכיוון שאין כאן חשמל, אין גם "זיהום אור" בלילה. ואכן,קשה שלא להתפייט למראה שמי הסלאר זרועי הכוכבים. מרבד כזה של כוכבים לא רואים בשום מקום אחר

פני השטח של הסלאר, בעובי של כעשרה מטרים, הם משקע מלח שנותר לאחר התנדפות מי ימה ענקית שכיסתה את המקום (ראו הרחבה). בזכות המחזוריות של המשקעים והיובש פני הסלאר חלקים במיוחד. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 300 מילימטרים בסך הכל, ואספקת המים היחידה מגיעה מהנהר ריו גרנדה דה ליפז (Rio Grande de Lipez) מדרום וממקורות ספורים במזרח.
בעונת הקיץ של בוליביה (בחודשים נובמבר־מרץ), שהיא העונה הגשומה כאן, הסלאר מתכסה לעתים במי מלח בעומק  של 25 סנטימטרים, ואז אפשר לבצע מעשה נסים וללכת על המים. אבל צריך להיזהר – תיירים שטיילו בסלאר בתקופה זו של השנה ויצאו לדשדש במים שכיסו את המלח, איבדו את הדרך ומצאו את מותם.
את הטיול שלנו באזור הסלאר התחלנו בעיר אויוני (Uyuni), שעל שמה נקרא מדבר המלח הגדול. בבוקר החורפי שרר קור מקפיא באויוני, שבגובה של כ־3,600 מטרים ובלבה של ערבה לא מופרעת היא אחת הערים בעלות האקלים הקשה והקר ביותר בבוליביה. תגידו לבוליביאני שאתם נוסעים לאויוני, ומיד תזכו במבטי רחמים ובעצה ידידותית: תתלבשו חם.
קבענו לצאת בתשע בבוקר, אבל בשמונה וחצי עוד ראינו את כרמן – אשתו של איבאן, נהג הג'יפ שלנו, ומי שתהיה טבחית המסע – עורכת קניות בשוק בעוד בנה הפעוט קשור לגבה בצעיף צמר צבעוני. לא ממש הופתענו, שכן כולם יודעים שהחיים כאן מתנהלים על פי "זמן בוליביאני", ואיש אינו מקפיד ברצינות על שעת היעד. ובכלל, למה לכעוס כשהכל נעשה ברוח טובה.

בעשר ומשהו הצטופפנו, ארבעה מטיילים, נהג וטבחית, בג'יפ של איבאן. כמה שעות קודם לכן עוד ישבנו במלון מכווצים מקור, מנסים לחמם את הידיים בכוס הקפה, וכשהיינו בג'יפ כבר החלה השמש להפשיר את העצמות. אבל את מי עניינו הידיים הקפואות כשבמרחב הוורוד־תכלכל נראו ההרים צפים באוויר כמו בפטה מורגנה, וכשבזכות האוויר היבש דומה היה שרואים עד אין סוף, עד שהארץ מתעקלת. 

הר משתקף בשכבת מים על פני הסלאר. כשהוא יבש, הסלאר הוא המשטח הגדול ביותר של ריק לבן מסמא עיניים שאפשר לדמיין. בזמן שהוא מכוסה בשכבת מים, רדודה ככל שתהיה, משתקפים בו השמים וההרים  
צילום: ג'ף ווקר

כורסאות ממלח
ויגוניות טיילו על מסילת הברזל במרחק, ואנחנו הגענו לקולצ'ני (Colchani), כפר זעיר של כורי מלח, היושבים פשוטו כמשמעו על מיליארדי טונות של מלח. כל תושבי הכפר, כשבעים משפחות, מתפרנסים מהמשאב הלבן. בכל שנה כורים כאן כעשרים אלף טונות של מלח. את הניפוי, הייבוש והאריזה עושים תושבי קולצ'ני עצמם.
שיטות העבודה במקום מיושנות ופרימיטיביות ביותר: מבקעים במעדרים את קרום המלח, ובעזרת אתים חופרים אותו ומשאירים אותו לייבוש בערימות קטנות דמויות חרוט. כשאלומות המלח מתייבשות דיין, מעמיסים אותן על משאיות רעועות ומסיעים אותן לתנורים מיוחדים לייבוש סופי. משם משנעים את המלח ליעדו במשאיות או ברכבת. כמה קילומטרים מדרום־מערב לקולצ'ני נמצא הקואופרטיבה רוסאריו 
(Cooperative Rosario), שם מפסלים תושבים מקומיים  יצירות אמנות במלח, מוויקוניות וקונדורים ועד רהיטים, ומוכרים אותן לתיירים.
המלח משמש גם בסחר חליפין, ותושבי האזור קונים תמורתו בשר וצמר. בעונת החורף

מלון המלח Hotel Playa Blanca, שהרהיטים שבו עשויים כולם מלח. עד לאחרונה שימש המקום אכסנייה לטיילים, אך לפני כשנה אסרו השלטונות הבוליביאניים על הטיילים לשהות בלב הסלאר, ומאז הוא עומד שומם
צילום: דויד בר-סלע

היבשה הם מעמיסים את גושי המלח על גבי לאמות, והן נושאות אותו בשיירות מקולצ'ני לטריחה (Tarija), בירת המחוז השכן, המרוחקת ממנה כ־300 קילומטרים. המסע המתיש במדבריות המלח נמשך כחודש לכל כיוון. בתמורה למלח הם מביאים הביתה דבש, קמח תירס, עצים להסקה, עלי קוקה ושאר מצרכים שקשה להשיגם באזור. יש הטוענים ש"דרך המלח" בבוליביה פעילה כבר כ־400 שנים, מאז תחילת המאה ה־17, וזוהי אולי שיירת הלאמות הפעילה האחרונה עלי אדמות.
תנאי החיים כאן קשים, רמת החינוך ירודה, ואפשרויות הקידום מעטות. גם הפרנסה דחוקה, ולכורי המלח של הסלאר לא נותר אלא לקוות שיחודש חוזה האספקה עם ברזיל, שהיתה עד לא מזמן אחת מצרכניות המלח הגדולות של בוליביה. ולמרות כל זאת התושבים המקומיים משדרים שלווה, ממש כמו מדבר המלח שבשוליו הם חיים.

 


בלי זיהום אוויר
במרחק של קילומטרים ספורים מקולצ'ני נמצא Hotel Palacio de Sal – מלון המלח של הסלאר, העשוי כולו מלח. עד לאחרונה שימש המלון אכסניה לטיילים, אך לפני כמה שנים אסרו השלטונות הבוליביאניים על הטיילים ללון בלב הסלאר, לאחר שהגיעו למסקנה שאין כאן מקום לתיירים שמזהמים את מדבר המלח. גם גורלו של המלון הסמוך, Hotel Playa Blanca, נחרץ באופן דומה, וכעת המיטות, הכורסאות והשולחנות שבפנים – עשויים כולם מלח – עומדים שוממים.
כמו בכל מדבר, כשלעין אין במה להיאחז, תחושת המרחק מתעתעת. הג'יפ חצה את ים המלח בחָרָבָה. המלח קשה כמו אבן, והשכבה החיצונית שלו מסודרת במחומשים גדולים שיוצרים צורת כוורת של יהלומים ענקיים ונוצצים. איבאן השחיל קלטת, והמוזיקה הנוגה והמתנגנת של החליל והצ'רנגו (כלי פריטה אינדיאני) התמזגה בנוף. במרחק מה נראה כבר אי הדייגים (Isla de los Pescadores) – גוש שחור בלב הסלאר, הידוע גם בשם בתי האינקה (Isla Inca Huasi).
הג'יפ שלנו "עגן" ליד האי, ואנחנו טיפסנו על הסלעים הוולקניים לעבר הקקטוסים הענקיים הצומחים עליו, מהם בגובה של עשרה מטרים ויותר. מפסגת האי נשקף נוף לבן שכמו לקוח מסרט מדע בדיוני. התחלנו לנוע צפונה, ובמרחק כבר יכולנו לראות עוד אי שחור, שצורתו צורת דג, הבולט בייחוד כשהסלאר מתמלא במים. זהו אי הדגים (Isla de Pescados), המרוחק מכאן כ־25 קילומטרים. בסך הכל יש 36 איים בסלאר דה אויוני, מקצתם גדולים, מקצתם זעירים.

בחמש אחר הצהריים התחילו העננים להסתדר לקראת שקיעה. הדמדומים בסלאר נמשכים לנצח. בשעת בין ערביים האיים צפים בתכלת ויוצרים השתקפויות מרהיבות. לעת ערב הגענו לייקה (Llica), כפר זעיר על גבול הסלאר דה אויוני המאוכלס באינדיאנים משבט האַיימָרָה,

פני השטח של הסלאר. המלח קשה כמו אבן, והשכבה החיצונית שלו מסודרת במחומשים גדולים שיוצרים צורת כוורת של יהלומים ענקיים ונוצצים
צילום: דויד בר-סלע

והתמקמנו ללינת לילה. בעלת הבית של ה"מלון" שלנו, חדר דל עם ארבע מיטות ברזל ושולחן, קיבלה את פנינו בחיוך רחב חסר שיניים, בצמות שיבה ובפנים שנראו כמו אדמה אחרי חריש.
הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס, והכפר נעטף בעלטה אינסופית. מכיוון שאין כאן חשמל, אין גם "זיהום אור" בלילה. האוויר קר ויבש, וכך נוצרים תנאים מדהימים לצפייה בכוכבים. ואכן, קשה שלא להתפייט למראה שמי הסלאר זרועי הכוכבים. מרבד כזה של כוכבים לא רואים בשום מקום אחר. כאן הם נראים זוהרים וקרובים עד כאב – מראות שאבדו במקומותינו לבלי שוב.
הצטנפנו בשקי השינה שלנו ובשמיכות הצמר של בעלת הבית. בכפור של הלילה, היציאה לשירותים – שאינם אלא אסלה שאינה מחוברת לשום מקום, ולידה חבית של מים עם כד לשטיפת האסלה — היא מבצע מסובך. המים שבחבית קופאים, וגם מכות נמרצות בכד המתכת לא הצליחו לשבור את שכבת הקרח שנוצרה על פניהם. אבל מה הם כל אלה לעומת הזוהר של שביל החלב על מיליוני כוכביו.

העיניים של הסלאר
בבוקר נפרדנו מייקה ומהסלאר דה אויוני ונסענו לכיוון צפון־מערב, למדבר מלח אחר, קטן יותר, הסלאר דה קויפאסה. הדרך חולית ובוצית, ולאורכה מבעבעים פה ושם מקווי מים מתוקים, אמנם זעירים, אך עמוקים וצוננים. אלה הם ה־Ojos del Salar, ה"עיניים" של הסלאר, והם קשורים זה לזה במערכת של תעלות הנמצאת מתחת לשכבת המלח. אחת מה"עיניים", לגונה קטנה שקוטרה כארבעים מטרים, נקראת צ'קה קוליו (Chaca-Collio). למרות שטחה הקטן, אסור לטעות ב"עין" הזאת, שכן עומקה 98 מטרים. ישבנו ובהינו בלגונה המוזרה. השקט מסביב היה מוחלט, מפחיד כמעט.
שכבת המלח בסלאר דה קויפאסה חלקה מאוד, ואפשר בקלות לדמות אותה למשטח החלקה

בתיו המיוחדים של כפר צ'יפאיה, גגותיהם מכוסים עשב הצומח בשולי הסלאר. רגל תייר דורכת כאן רק פעמים ספורות בשנה
צילום: ג'ף ווקר

ענקי של קרח. כשהיינו שם כיסו את פני השטח מים בגובה של סנטימטרים אחדים, אבל ההר הניצב בשולי הסלאר השתקף בהם במלוא גובהו. במרחק קילומטרים מאיתנו כבר נראתה פסגתו המושלגת של הר סחמה (Sajama), הגבוה שבהרי בוליביה, החולש על הסביבה באין מפריע.
בשעות אחר הצהריים עזבנו את הסלאר דה קויפאסה ונסענו לכיוון צ'יפאיה, אלא שהנהר, שהחל לגאות בשל הפשרת השלגים, מוטט את הגשרון שעליו היה אמור הג'יפ לחצות. מיד החלה התייעצות ערה בין איבאן וכרמן ובין הכפריים שנקהלו מצדו השני של הנהר. לבסוף הפשיל אחד מהם את מכנסיו, אחז בידו מקל עץ עבה כדי לסמן לאיבאן את עומקו של הנהר, ונכנס למים. עצרנו את נשימתנו, הג'יפ האיץ, ולשמחת כולם מצאנו את עצמנו על הגדה השנייה.
ממרחק לא רב כבר נראו המבנים העגולים והמיוחדים של צ'יפאיה, שגגותיהם מכוסים עשב הצומח בשולי הסלאר. בטרם הספקנו להתמקם כראוי במקום הלינה המיועד לנו, חדר השייך לאחד מתושבי הכפר, נקהלו עלינו כל ילדי צ'יפאיה. הם צחקקו למראה האורחים המוזרים וניסו לחקות את האנגלית שלנו. בתוך דקות נקראנו באופן בהול אל ראש הכפר.
האיש, שחבש לראשו מצנפת מחודדת, התיישב מאחורי שולחן עץ שעליו ניצבה מכונת כתיבה מדגם של אספנים והציג את עצמו כאדם החשוב ביותר ביישוב. בפנים חמורות סבר שאל לפשר בואנו וביקש לדעת אם אנחנו אנתרופולוגים מסוג כלשהו, ולאחר מכן תיאר באוזנינו באריכות את חייהם הקשים של תושבי הכפר. בסופו של דבר קנינו ממנו ספרון על תולדות בני צ'יפאיה, ותמורת סכום נוסף קיבלנו גם רשות לצלם את הכפר ואת תושביו.
חזרנו לחדר, שם בישלה לנו כרמן ארוחת ערב ב"מטבח" שאלתרה בפינת החדר. אך כשהחושך שוב ירד והכוכבים נדלקו במופע שאין כדוגמתו מצאתי את עצמי מהרהרת בָּאושר. והאושר הוא השמים האינסופיים מכוסי הכוכבים של הסלאר.

המפץ הגדול: פריטו מורנו מתנפץ

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code