תפריט עמוד

הסופים בגליל: כולנו גלביות של אלוהים

הסופים בגליל: כולנו גלביות של אלוהים

בעולם המערבי יש לאיסלאם דימוי גרוע, אבל מול כל מתאבד שיעי, עומדים כמה מאות סופים סובלנים ומלאי אהבה. אילן חצור וחנן ישכר יצאו לגליל, למפגש מיוחד במינו עם בני הקהילה הסופית, עם טקס ה"זִכְּר" ועם הצדדים ההומניים והנאורים של האיסלאם

מהרגע הראשון של הטקס הייתי מרותק לזקן. אבו פארוק הוא זקן העדה הסוּפית בסחנין, והוא מכיר את כל הקוראן בעל־פה. שעה קודם לכן הוא נכנס אל הזאוויה – החדר מתחת למסגד שבו נערך הטקס – כשהוא שעון על מקלו, כפוף לגמרי, בקושי זז. במהלך הטקס עמדו בצידיו שניים מחברי הקהילה, אחזו בידיו החלושות והניעו אותן

 

השייח מרקד בלב המעגל. כשהמוזיקה מגיעה לשיא, מסמן השייח בידיו והיא נפסקת באחת. הרוקדים עומדים, ומחזור נוסף שך תפילות מתחיל. אט אט חוזרות המוזיקה ותנועות הריקוד, עד לשיא הבא

 

באיטיות ובעדינות מרובה, מפגרים אחרי הקצב הכללי, על מנת שאבו פארוק יוכל לקחת חלק במתרחש.
הטקס כרוך במאמץ פיזי, הקשה לפעמים גם לצעירים. בשלב מסוים ניכר היה באבו פארוק שהתעייף. חשבתי שיפרוש, אבל טעיתי. דווקא אז משך אותו השייח אבו פלסטין, ראש הקהילה הסופית, אל לב המעגל המתפלל והמרקד. אבו פארוק דידה פנימה, עמד עוד רגע או שניים על מקומו, סופג מעוצמתה של הקהילה המחוללת סביבו, ואז התחיל לקפוץ. פשוט לקפוץ במקום – גבוה, במהירות, בכוח. קופץ ומשיר מעליו את השנים, הכאבים, המוגבלויות. חמש דקות שלמות הוא קפץ כמו ילד, וכל הקהילה קפצה איתו ולכבודו. החדר התמלא ברגשות אהבה והכרת תודה. כשסיים לקפוץ, כאילו קפצו עליו שנותיו בחזרה, והוא חזר אל המעגל כפוף ורועד כשהיה.
"השכל של הבן אדם הוא יתד", אומר אבו פלסטין, "תקוע במקום אחד. מקסימום יתד עם חוט. נדמה לאדם שהוא הולך, אבל למעשה הוא מסתובב סביב נקודה אחת. אבל הלב, אח… הלב, הלב הוא כמו מראה קטנה, תכוון אותה לשמים ותראה בה את היקום כולו".
אלא שבחיים כמו בחיים, מצטברים הרבה אדים על המראה ומונעים מהאדם לראות אל תוך ליבו. טקס ה"זִכְְּר" (מהשורש הערבי והעברי ז.כ.ר) של הסופים נועד לנקות את האדים האלה.

ג'יהאד נגד יצר הרע
את המסע שלי אל הסוּפים בגליל אני מתחיל במשולש, בבקה אל־גרבייה. בפאתי הכפר הגדול, בבניין אבן לבן ומרשים, נמצאת המכללה האיסלאמית. אף שהמכללה עוסקת בלימודי איסלאם כלליים, ראש המכללה ורבים ממוריה הם סופים.
צהרי היום, מאות תלמידים ותלמידות לומדים כאן ושקט מוחלט במסדרונות. בספרייה אני פוגש את עאדל בדראן, הספרן הראשי, איש מסביר פנים, בדומה לכל הסופים

בקה אל-גרבייה, הכניסה למסגד. לסופים אין הנהגה עולמי  מרכזית, אלא מקומית, קהילתית. בניגוד לממשיכי דרכו האחרים של הנביא מוחד, הם הטיפו לפשטות, עמקות וענווה

שפגשתי באותו יום. בדראן מדבר בשקט, עיניו נוצצות.
הסופים הם מוסלמים, והם חיים כמעט בכל מקום שיש בו קהילה מוסלמית. אין להם הנהגה עולמית מרכזית, אלא מקומית, קהילתית. שורשי המסדר במאה השמינית לספירה. אחרי מותו של המאור הגדול, הנביא מוחמד, נטו ממשיכיו לעסוק בשלטון, בכוח ובגשמיות. ראשוני הסופים, אנשים כמו אל־ג'ונייד ואל־מוחסיבי, יצאו נגד המגמה הזאת והטיפו לפשטות, עמקות וענווה. מקור השם "סופי" בבגד הצמר שלבשו המאמינים הראשונים אשר הפך לסמלם ולמקור שמם. עם הזמן נוספו למלה מובנים של "שלוות נפש עמוקה" ו"אלה הקרובים ביותר לאלוהים".
הסופים מאמינים גם בנביאים שקדמו למוחמד – אברהם ובניו, משה, ישו – ומקדשים אותם. האמונה בנביאים קדומים אלה, מסביר לי בדראן, היא השלב השני במדרגות האמונה הסופית. השלב הראשון הוא האמונה הבסיסית במוחמד ובקוראן, והשלב השלישי, הגבוה ביותר, הוא ה"איחסאן" – אותה הרגשה עילאית בנוכחותו של האל בכל איבר מאיברי המאמין, אשר הופך ליד ימינו של האל.
לשלב הזה מגיעים רק מעטים. הסופים שואפים להיות עם הבורא ללא מתווכים ולהימצא באיחוד מתמיד איתו ועם כל ברואיו. על מנת לעשות כן, על המאמין להיפטר מהסלעים – ההגנות והיצרים שמונעים ממנו לראות את גדולת האלוהים הנמצאת בליבו של האדם, בעלה של פרח ובכל תופעה בעולמנו. אם מצליח האדם להתגבר על המכשולים הוא עולה ב"מקאמות", מדרגות האמונה, בדרך לקרבה הולכת וגוברת אל אלוהיו. בעלייתו זו הוא צובר ידע וחוכמה ומקרין אותם לסובבים אותו. אם נכשל וחטא, הוא יורד מדרגה.
את עיקר מאמציהם מכוונים הסופים אל הכרת עצמם, האלוהים והעולם שמעבר. בעוד שמוסלמי שאינו סופי מאמין שיגיע לגן עדן רק אחרי מותו, מאמינים הסופים כי אדם יכול להגיע לגן עדן, לשלמות, גם בעולם הזה, בתנאי שינהג באצילות, בנדיבות ובתמימות, וישיל מעליו את הבלי העולם. "אם לא תכיר את גן עדן פה, בעולם הזה, איך תדע אחרי המוות שאתה שם בכלל?", ישאל אותי מאוחר יותר השייח אבו פלסטין.
הפירוש של הסופים ל"ג'יהאד", אותו מונח מפורסם מהקוראן המטיל את חיתתו על המערב, אינו רק מלחמת קודש בכופרים או באויב חיצוני, אלא גם מלחמה פנימית של המאמין ביצר הרע ובאגו שלו עצמו. "אל תחזיק בדבר ודבר לא יחזיק בך", אמר אחד מחכמיהם הראשונים.
הסופים ידועים בחוכמתם, בדבקותם וביושרם, והמלה "סופי" היא כמעט שם נרדף לאיש חכם, רודף שלום. בעולם המוסלמי, רבים מחשיבים אותם כמי שהגיעו לדרגת האמונה הגבוהה ביותר, אך יש מי שרואה באמונתם עיוות של האיסלאם.

מסגד האהבה של אבו פלסטין
אני נפרד מבדראן, עוזב את הפן התיאורטי של התורה הסופית ומצפין לסחנין, לפגישה עם הפן החושני והדרמטי שלה, בהתגלמותו של השייח אבו פלסטין. "הלוואי שהייתי האמא של כל האנשים בעולם", אומר אבו פלסטין, "הייתי מניק אותם באהבה".
עבור אנשי הקהילה שלו, השייח הוא מנהיג ואיש דת; לחולים בגופם ובנפשם, העולים אליו לרגל, הוא סוג של מרפא; למבקרים בטקסי הזכּר שהוא עורך, הוא סוג של

השייח אבו פלסטין מסחנין. מנהיג ואיש דת, מרפא, משורר ומורה רוחני למחפשי דרך מכל הסוגים והמינים. יש המכנים את מקום פעולתו "מסגד האהבה"

אטרקציה; למחפשי דרך מכל הסוגים והמינים – אני מזכיר לבקשתו את כרמלה והגר מחיפה ואורית ואייל מאוסטרליה, שאותם הוא מכנה "החלליות שלי" – הוא סוג של מורה רוחני. המקום שבו הוא פועל כונה באחד מהמכתבים הנשלחים אליו מרחבי העולם "מסגד האהבה".
בעיני, עיניים של כותב, אבו פלסטין הוא בראש ובראשונה משורר נפלא, היכול לומר תוך כדי טיול בחצר: "כשאני מתגעגע לנביא מוחמד, אני מניח את ראשי על כתפי". דברי השירה יוצאים ממנו כאילו באקראי, כלאחר יד. כמעט שלא תמצאו אצלו דיבור ישיר. הוא מרבה להשתמש במשלים, בסיפורים, ברמזים ובדימויים. כוונתו בערפול ברורה: אם אתה רוצה להבין אותי, תתאמץ. רק לחכמים ייתנו הסופים מחוכמתם בחינם. היתר צריכים לשלם.
אחר הצהריים אני מגיע לסחנין. הבטחתו של השייח בטלפון – "כל אחד בכפר יודע איפה אני גר" – מתקיימת. שניים־שלושה סיבובים בסמטאות הכפר, תוך הקפדה להיכנס לכל בור בדרך, ויש הרבה בורות בסחנין, ואני מוצא את עצמי בפתח המסגד. אני משיל את נעלי, חברי הקהילה קמים ועוזבים, משאירים את השייח ואותי לבדנו. במהלך הפגישה ייכנסו כמה מהם, ינשקו את ידיו, יתיישבו בשקט ויקשיבו.
השייח יושב מול מנגל גדול, שעליו מונח פינג'אן קפה מר, ומעשן ללא הרף, תוך לגלוג על המוסלמים הקיצוניים, הרואים בעישון מנהג מגונה. האנרגיה שלו בלתי נדלית. המבט שלו חודר, החום שהוא משדר הוא בלתי אמצעי וכובש. מדי פעם הוא מרים את קולו, מתלהב. דבריו הם שילוב של עברית וערבית, פשטות ותחכום, היסחפות ושיקול דעת.
"הטפשים רואים אבטיח ולוקחים את הקליפה, החכמים יותר לוקחים את הבשר, הסופי תמיד מחפש את הגרעין, את הזרע, שהוא לא יפה לעין ולא מתוק לחך, אבל בו נמצא הכל, האש והמים והידע – כל המפעל! הדת של אדם אחר, המין שלו, המוצא שלו – לא חשובים כלל, הם רק בגד, כמו גלבייה, היא יכולה להיות תלויה עלי או על קולב. וכולנו גלביות של אלוהים. הסופי מסתכל רק אל תוך הלב, וסופי שיש לו טיפת שנאה בלב – הוא לא סופי. סופי שלא אוהב כל יצור חי – הוא לא סופי. הסופי רוצה להחיות את הלב, כי רק הלב עובר לגן עדן. אנחנו, הסופים, הפכנו את כל הגוף ללב".
השייח מצטט פתגם קדום: "מאז שהפך חלקי [ליבי] כולי – הפכתי להיות משה של זמני". הוא מצייר מעגל דמיוני וקווים שחודרים אליו מכיוונים שונים אל מרכז המעגל. "זאת הדרך של משה, זאת הדרך של ישו, זאת הדרך של מוחמד. כולם נכונים, כולם צודקים, זה לא משנה באיזו דרך מגיעים פנימה, למרכז, ללב. לגשם שיורד מהשמים יש צבע אחד, הפרחים פורחים במיליון צבעים. הסופי לוקח מחוכמת כל הנביאים".

האבקנים של פרח האלוהים
בנו הקטן מגיע ומבקש שנצא לשבת בגינה. השייח נעתר ברצון ואנחנו יוצאים אל הדשא, יושבים על מזרנים עם כמה חברי קהילה. אבו פלסטין מספר כיצד נעצר במכה, בעת שעלה לרגל. האימאם של הכעבה בכבודו ובעצמו בדק את בקיאותו בקוראן. לדבריו, כל טעות היתה יכולה לעלות לו ביוקר, אבל הוא ענה כראוי ושוחרר בכבוד. לתיאור העימות הוא משתמש במונחים לא כל כך רוחניים. "כל הרמה שהוא [האימאם] הרים לי – הכנסתי לשער, גול אחרי גול".
השייח הוא לוקל־פטריוט גדול של פלסטין, ישראל וסחנין. "מסחנין ייצא האור של העולם", הוא מצטט את מה שאמר עליו מורו, ולא מפרש. בעבר נפגע מכתבות בעיתונים, שהבליטו הצהרות כגון זו. לי נדמה שרגלו האחת של השייח נמצאת כאן ורגלו השנייה במימד אחר לגמרי, משם גם שאוב חלק מאמרותיו. או כמו שאומר זאת השייח בעצמו: "הסופי תמיד זר, גם בתוך המשפחה שלו. בגוף שלו הוא עם בני האדם, בליבו הוא עם אלוהים".
הקהילה בסחנין מונה 50 משפחות. כל אחד מתפרנס למחייתו, אחדים עצמאים, אחרים שכירים, אבל קיימת ביניהם מערכת של תמיכה ועזרה הדדית. את המסגד היפה בנו במו ידיהם בשנת 1984. לא קל להתקבל לקהילה הסופית. השייח מתאר תהליך ארוך ומשתמש בדימויים של בית חולים: "קודם כל אנחנו מכניסים את האדם למיון, עושים לו בדיקת דם, בדיקת שתן, כל הבדיקות שאפשר, ואם הוא צריך תרופה – אנחנו מרפאים אותו. אותנו אי־אפשר לרמות. אנחנו, יש לנו דרכים לדעת".
הערב יורד. חנן הצלם שואל את השייח מהו הטקס שאנחנו הולכים לראות. השייח מושך אותו בידו אל אחד הפרחים בגינה, קורא גם לי, מצביע על עלי הכותרת ואומר: "אלה התלמידים שלי מסביב, וזה אני באמצע", מצביע על האבקנים. "יחד אנחנו יוצרים פרח, שייתן את הריח הטוב של אלוהים לכל העולם".

גן עדן קופץ לביקור
לאחר תפילת הערב יורדים השייח ואנשי הקהילה מן המסגד אל הזאוויה. למקום מגיעה קבוצת מטיילים שמדריך יובל אבידור, בן קיבוץ יודפת, גלילי גאה, שבכל מלה שלו אפשר להרגיש את אהבתו לגליל ולאנשיו. קל גם להבחין כי האהבה בינו ובין השייח היא

המסגד בסחנין, שחברי הקהילה בנו במו ידיהם. יש כ-50 משפחות סופיות בסחנין, המקיימות ביניהן מערכת של תמיכה קהילתית ועזרה הדדית

הדדית. מאוחר יותר, יהיה יובל היחיד מהאורחים שיצורף על ידי השייח למעגל הרוקדים.
לדברי יובל, המבחן של כל שיטה רוחנית הוא הדרך שבה המאמינים מתנהגים בחיי היומיום, גם בינם לבין עצמם וגם כלפי אחרים. במבחן הזה, הוא אומר, הסופים עומדים בכבוד. האדיבות, הסובלנות והפתיחות הן דרך חיים עבורם, לא רק מלים. הם מנסים לראות את הטוב בכל דבר, ויחד עם זאת הם ממוקדים ויודעים לנצל את השלווה הפנימית ואת התמיכה ההדדית גם לאפיקים מעשיים, כלכליים.
אבו פלסטין מסביר לאורחים על הסופים ועל אמונתם. הרצאה מסודרת לא היתה שם, אלא רצף של סיפורים, שירים, ציטוטים מהקוראן ופתגמים כמו "הסופי הוא זה שישן הכי מאוחר, אבל בבוקר הוא הראשון בשיירה". אני חושב על "קפיצת הדרך" הקבלית.
קהל השומעים נשבה בקסמו של השייח, אך מתקשה לפעמים להבין את דרך מחשבתו. בתשובה לשאלה מה צריך אדם לעשות כדי להיות סופי, הוא עונה: "אלוהים הדריך אותך? למה שכחת?", ולא מוסיף. כשהוא מדבר בשבחו של גן עדן, שואלת אותו מישהי כיצד הוא יודע איך נראה גן עדן. באותה שנייה, בעיתוי מושלם, נכנסים לחדר שני נערים עם מגשי פירות יפים, השייח מחווה על המגשים, מגיש לה פרי ואומר: "הנה גן עדן".
מישהו שואל אם הוא מאמין בהתנזרות ובפרישות, והוא עונה שהחוכמה בחיים היא לא להישאר נקי בחדר של זכוכית, אלא להישאר נקי בראש ערמת הזבל. הוא לוחץ יד של אשה, ואומר כי אם הוא היה מוסלמי שאינו סופי, היה חייב לשטוף את ידיו לפני שיתפלל. ואילו הוא אינו חייב בכך, כי ליבו טהור ודבר לא יכול לטמא אותו.

שבוי בקצב המהפנט
השייח נותן את האות, המזרנים מפונים, קהל האורחים זז הצידה וחברי הקהילה מסתדרים במעגל גדול המונה כ־60 איש – ילדים, נערים, מבוגרים וזקנים. כולם גברים.
טקס הזכּר ייחודי לסופים, ומטרתו ניתוק מן העולם החומרי וחיבור עם האור של אלוהים. הוא נערך פעמיים בשבוע ואורכו אינו קבוע – בביקור שלי הוא ארך כשעה. הטקס כולל ארבעה קבצים של תפילות הלקוחות מן הקוראן, מלווה בשירה של כל הנוכחים ובמוסיקה חיה – תופים שונים, מצילתיים, לעיתים חליל.
המאמינים מתחילים לשיר ולנוע בתנועות קצובות ומונוטוניות של פלג הגוף העליון, קדימה ואחורה, ומאוחר יותר גם לצדדים. השייח מרקד בלב המעגל, כפות ידיו על ראשו. מדי פעם נכנס למעגל מישהו אחר ורוקד לפני כולם. כשהמוסיקה מגיעה לשיא, מסמן השייח בידיו והיא נפסקת באחת. הרוקדים נעמדים ומחזור נוסף של תפילות מתחיל. אט־אט נכנסת שוב המוסיקה ואיתה תנועות הריקוד, שהולכות ומתחזקות עד לשיא הבא. בשלב האחרון משלבים המשתתפים ידיים וקופצים במקום. זה השלב שבו נכנס אבו פארוק הזקן למעגל והדהים את האורחים בקפיצותיו.
האווירה בחדר הולכת ומתחממת, תנועות הרוקדים נעשות משוחררות ופרועות יותר. אני נשבה בקצב המהפנט של התנועה והמוסיקה, זורק את המחברת עם ההערות ומנסה לא לנתח, אלא לחוות. הפרטים מיטשטשים, מעגל הרוקדים הופך להיות יחידה אורגנית אחת שנעה בתיאום מושלם. דווקא כשאני מתחיל ליהנות באמת, מסתיים הטקס, מוקדם מדי עבורי.
כשהרציו חוזר, אני מציין לעצמי שמאמץ פיזי מרוכז בתנועות חוזרות ונשנות הוא דרך ידועה להתנתקות מהמצב הנפשי הרגיל ולמעבר למצב אקסטטי בפולחנים רבים ברחבי העולם. אחד מהם הוא ה"סמאע" של הדרווישים המחוללים – מסדר סופי־מַווְלָאווי, הנקרא על שם מייסדו במאה ה־13, המשורר, הפילוסוף והמיסטיקן הגדול מוולאנא (בערבית, אדוננו) ג'לאל א־דין רומי.
אחד מחידושיו של המייסד היה הכנסת מוסיקה אל התפילה כאלמנט המחזק את האמונה והמסייע לאדם להתנתק מכבלי היומיום, להתרומם מן המציאות ולשמוע, כדברי המשורר, את המוסיקה של שערי גן עדן. בסמאע משתתפים כיום 12 נגנים בכלים מסורתיים, 12 מחוללים, מנצח ושייח, ובמהלכו נכנסים הרוקדים לאקסטזה ולמצב של טראנס (בלי אקסטזי!), המאפשר למחוללים "לצאת מגופם" ולחוות את הגדולה האלוהית (ראו "מסע אחר" 9 ו־83).

בדרך הביתה
אני עוזב את סחנין ומבטיח לעצמי ולמארחים שלי שאחזור. כל מי שחי בארץ מכיר היטב את הצד האלים והפונדמנטליסטי של האיסלאם. הנסיבות הפוליטיות ומאה שנות סכסוך העצימו את הדימוי הגרוע של האיסלאם בעינינו. אם אנחנו באמת מתכוונים להישאר כאן עוד שנים רבות, הגיע הזמן להכיר גם צדדים אחרים שלו – הומניים, נאורים, מחבקים.
כי על כל מתאבד שיעי, יש עשרות אלפי מאמינים שלא יפגעו בזבוב. ומול כל פונדמנטליסט זועם, עומדים כמה מאות סופים רגועים ומלאי אהבה, המכבדים גם את דת משה. אבל הם לא עושים כותרות כמו "האיום האיראני".
בדרך הביתה, אני שומע ברדיו ריב מכוער בין שני פוליטיקאים, לא חשוב מאיזו עדה. עלבונות, ביטויי גזענות. "טיפשים", אני אומר להם, "רוסי או מרוקאי, מה זה משנה? זה הכל גלביות! גלביות!". אבל הפוליטיקאים בשלהם. הריב הולך ומתלהם. אני סוגר את הרדיו וחושב בעצב כמה הרבה יש לנו עוד ללמוד על סובלנות וקבלה, וכמה הרבה גלביות עוד נצטרך לשחוק בארץ הזאת, עד שנגיע אל הלב.

עוד על סופים בישראל>>

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ים המלח: תעלומת הנהר הסודי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות