תפריט עמוד

המנזר הצרפתי-בנדיקטיני באבו גוש: חיי שיתוף

"חיי שיתוף אינם בהכרח חיים של חברות", אומר האח אוליביֶה ממנזר אבו גוש, שם חיים ביחד גברים ונשים, שחורים ולבנים, ממדינות שונות. ריחוק מסוים, משמעת וגמישות הם שם המשחק

המנזר הצרפתי-בנדיקטיני באבו גוש: חיי שיתוף
נשים וגברים, שחורים ולבנים, כולם נוצרים אבל בני לאומים שונים, חיים ביחד במנזר שיתופי בכפר ערבי במדינה יהודית. זה קורה לא הרחק מירושלים, במנזר הבנדיקטיני שבאבו גוש. כיצד הם עושים זאת? על מה הם מוותרים בשביל חיי השיתוף? ומה הם מרוויחים מכך?

חודש אוגוסט. השמש יוקדת ללא רחם, העצים והשיחים בדרך מירושלים לאבו גוש נראים אפורים־ירוקים, מוכי חום. אני נכנס דרך דלת עץ כחולה לחצר המנזר המוריקה – עצי דקל, קיקיון, שיחים ופרחים. את האח

אב המנזר, ז'אן בטיסט: "המפתח לחיי השיתוף במנזר הוא גמישות. יש יסודות רוחניים שאי אפשר לוותר עליהם, אבל בעניינים חברתיים־אנושיים צריך להיות קשובים, ערים וגמישים"

אוליביֶה אני פוגש בטרסות המטופחות שבמעלה המנזר. הוא לבוש בסרבל דהוי ונוח, כובע קש מצל על פניו, וסימני המאמץ של העבודה החקלאית ניכרים בפניו. "Ora et labora", הוא אומר לי.
"התפלל ועבוד" הוא העיקרון החשוב ביותר שקבע במאה השישית לספירה הנזיר בנדיקטוס ברגולה הבנדיקטינית שחיבר – תקנון לחיים במנזר שיתופי, שסחף את אירופה עד כדי כך שבתחילת המאה ה־15 פעלו על פיו כ־15 אלף מנזרים. "הבטלה היא אויב הנשמה", קבע בנדיקטוס, "ומשום כך חייבים האחים להיות מועסקים בעבודת כפיים בזמנים מסוימים, ובשעות מסוימות בקריאה בספרי הקודש".
מנזרים בנדיקטיניים היו לרוב משקים אוטרקיים, שסיפקו את צורכיהם בכוחות עצמם. גם באבו גוש מנסים לחיות כך ולא להעסיק פועלים מבחוץ. הנזירים והנזירות אחראים לניקיון, לבישול, לעבודות החקלאיות, לתיקוני החשמל וגם למחשבים. האח אוליביֶה,  המשנה לאב המנזר, מטפל בגן ובגפנים. לאחרונה ניטעו תשעים שתילי גפן מזן קריניאן, כדי לספק את תצרוכת היין של המנזר.
בשעת סיורנו אפשר לראות את אנשי המנזר בעבודתם, רובם בסרבלים כחולים. בגן המנזר אנו פוגשים את האחות מארי ז'וזף, האחראית לגינה המוריקה והצבעונית, שמנכשת עשבים במרץ. הלאה, בתוך הכנסייה, האח ז'רום, בסרבל כחול ועליו כתמי צבע, מחדש את הצבע בחלקי העץ של העוגב, "כדי לשמור אותו לעוד שנים רבות".
"העבודה נעשית לרוב ביחידות, אבל מדי פעם יש גם מלאכות משותפות", מסביר האח אוליביֶה. "את נקיון הכנסייה אנחנו עושים ביחד וגם את מסיק הזיתים. עיסוקו של הנזיר במתחם נקבע יחד עם אב המנזר, על פי הכישורים. כך, למשל, אחת הנזירות, שבאה מגרמניה, היא מוזיקאית וחלילנית. אף אחד לא חושב כמובן להשתיק את כשרונה המוזיקלי, והוא מגויס לטובת המנזר ברבות מהתפילות. או הנזיר בריס, איש מחשבים מוכשר. בעולמנו המודרני, כאשר המחשב הוא כלי עזר לתקשורת ולידע, אפשר לנצל את הכישורים האלה שלו. למזלנו הרב, הוא גם חשמלאי מוסמך והוא אחראי לתיקונים, אז ברור שהוא לא ייכנס לעבוד במטבח. פעם בשנה מגיעה למנזר תופרת מבחוץ, ויחד עם הנזירות היא אחראית לתפירת בגדי כותנה חדשים, אם יש בכך צורך".

כמו אחים ואחיות
במנזר חיים כיום עשרה גברים, רובם מצרפת, אחד מקונגו ואחד מגאבון, ו־13 נזירות – קנדית, שתיים מקונגו, נזירה חדשה מגרמניה והשאר צרפתיות. אוליביֶה לא ממש מתרגש: "מגורים של נשים וגברים באותו מתחם הם דבר חדש יחסית. לפני 500 שנים, ברומא, התפללו נזירים ונזירות, אך לא חיו במתחם אחד. במקרה שלנו החליט הפטריארך שלא יקום מנזר נשים מבודד. אבל מגורי הבנות הם מחוץ לתחום. למרות הקרבה הגיאוגרפית, אם אצטרך משהו ממנזר הנשים, תמיד אתקשר לפני כן".

תפילה בעברית בכנסייה הצלבנית, אחת הבודדות בארץ שהשתמרו בשלמותן מאז המאה ה-12. רוב הנזירים דוברים עברית ברמות שונות, כמה מהם בוגרי אולפן. אוליביה שולט בעברית וגם בסלנג בזכות מפגשיו עם חיילים שהוא מדריך במנזר והקשרים המיוחדים שרקם עם כמה מהם

ומה באשר למתח מיני? "תחשוב שאנחנו כמו אחים ואחיות", הוא אומר. "כאשר אני מדבר עם נזירה, אני בכלל לא חושב על המין השונה. זה פשוט לא בא בחשבון".
לקראת הצהריים נשמע צלצול בפעמון המנזר. זמן לארוחת צהריים. אוליביֶה מחליף את סרבל העבודה בגלימה לבנה, וכך עושים גם כל הנזירים האחרים. הם נכנסים לחדר האוכל ועומדים לצד השולחן ולאורך הקיר. רק כאשר כולם מגיעים אנחנו מתיישבים על כסאות עץ חסרי משענת. הנזירים אינם מדברים בשעת הארוחה, אולם אחד מהם, היושב על דוכן קטן, קורא לתוך המיקרופון כמה עמודים מתוך ספר. שלמה בן עמי היה בוודאי שמח לדעת שהנזירים קוראים מספר שמאגד סדרת ראיונות שקיימו איתו עיתונאים צרפתים על ישראל.
"אין לקיים סעודת האחים ללא הקראה", כתב בנדיקטוס בתקנון. "שקט מוחלט ישרור שם, כך שישמעו לא לחישה ולא כל קול מפי איש, אלא אך ורק את קול הקורא". אבל בשעת הצהריים הזאת נשמעה בעוצמה חזקה במיוחד דרשת המואזין מן המסגד של אבו גוש.
הארוחה היא טקס, לכן מגיעים לחדר האוכל בגלימות, לא בבגדי עבודה. איסור הדיבור מוסיף לייחודה של הארוחה המשותפת. בתום הארוחה מתכנסים בחדר האירוח הנאה והנוח. הנזירים ז'רום, בריס, אוליביֶה וחבריהם יושבים לשתות קפה. זו השעה שהם משוחחים בה.
ברוב שעות היום חיים הנזירים והנזירות במנותק, אבל בארוחת הצהריים ובשלוש משש התפילות שמתקיימות מדי יום מתפללים הנזירות והנזירים יחדיו. "וגם ביום ראשון, אחרי הערבית, אנחנו נפגשים כולנו – גברים ונשים – ומדברים על השבוע שחלף, מספרים מה שמענו מהמשפחות שלנו", אומר אוליביֶה.
"חיי שיתוף אינם בהכרח חיים של חברות", הוא מסביר. "דווקא שמירה על ריחוק מסוים היא כנראה הדרך המתאימה ביותר לחיי שיתוף. בעבר, כאשר דיברנו זה עם זה, השתמשנו בגוף שני רבים (vous, אתם) ולא באת/אתה (tu) כפי שאנו נוהגים היום. שפת דיבור כזו שומרת על ריחוק מסוים ובקהילות מסוימות בצרפת השימוש ב־vous עדיין קיים".

דברי ימי מנזר
המנזר שוכן בצל אחת הכנסיות הצלבניות הבודדות בארץ שהשתמרו בשלמותן מאז המאה ה־12. בשתיים וחצי בצהריים מתכנסים אוליביֶה וחבריו לתפילה קצרה בעברית בכנסייה, הבולטת במבנה הכבד שלה ובשרידי הפרסקאות הצבעוניים שעל הקירות.

האח אוליביֶה: "מתח מיני? אנחנו כמו אחים ואחיות. כאשר אני מדבר עם נזירה אני בכלל לא חושב על המין השונה. זה פשוט לא בא בחשבון

התאורה במקום – הטבעית והמלאכותית – מקנה אווירת קסם ומסתורין; האקוסטיקה נפלאה; וקולותיהם של הנזירים מהדהדים בחלל הגדול.
ב־1873 העניק הסולטן עבד אל־עזיז את הכנסייה לממשלת צרפת. היא שופצה, ובזמן האחרון עשו בה גם עבודות שחזור של הפרסקאות. רק בתחילת המאה העשרים אוכלס המקום על ידי נזירים בנדיקטינים,  וב־1907 הוקם המבנה הראשון של המנזר. מאז חיים נזירי המקום בדו קיום עם שכניהם המוסלמים והיהודים. "בגלל חיינו הסגורים מאחורי החומות, אני לא יוצא לכפר בכל יום", אומר אוליביֶה. "יחד עם זאת, יש לי ידידים מן הכפר והאווירה טובה. חלק מאדמות המנזר, למשל, נמכר לתושבי אבו גוש באמצעות הקונסול הצרפתי במחיר סמלי. הן למעשה ניתנו במתנה, והוקם עליהן בית ספר".
בראשית ימי המנזר לחצה ממשלת צרפת שהקהילה תהיה צרפתית בלבד. כיום היא בעלת אוריינטציה בינלאומית, אך אב המנזר תמיד יהיה צרפתי וגם רוב הנזירים. "'ולציון ייאמר ואיש יוּלד בה'", מצטט אוליביֶה מתהלים (פ"ז 5). "כלומר, ציון היא מולדת לכל. אנו פתוחים במנזר לכמה שיותר עמים ומקווים שיגיעו אליו נזירים מעוד מקומות בעולם, למשל מאסיה.
"מה שהביא לכאן את הנזירים השחורים מאפריקה זה כמובן היותם דוברי צרפתית", הוא מסביר. "אַנְז', הנזיר מגאבון, רצה דווקא לחיות במנזר בסנגל, אבל לא היה בו מקום. הציעו לו את המנזר שלנו, כי אופיו של המנזר התאים למה שחיפש. המנזר שבו שירת אנטואן, הנזיר מקונגו, נהרס במלחמה העקובה מדם במדינתו.
"הרקע התרבותי שלנו הוא שונה כמובן, והיו מקרים בעבר שנזירים מאפריקה לא הסתגלו ועזבו את המנזר. אבל בעולמנו המודרני נעשה הגישור ביתר קלות בהשוואה לעבר. ובכל זאת, לפעמים קשה בהתחלה לנזירים שאינם צרפתים. למשל, להתמודד עם האוכל שלנו, שהם לא רגילים אליו. אבל בחברה שלנו מוצאים את דרך הביניים, שתשתדל להתאים לכולם".

בחירות בקריפטה העתיקה
לדעת אוליביֶה, כל נזיר המצטרף למנזר הוא מורד בסביבתו. שלושה עקרונות שמניעים בני אדם ב"עולם שבחוץ" – הקמת משפחה, כסף ושלטון – אינם מתקיימים במנזר. שבועת הנזיר כוללת פרישות מחיי מין ומבניית משפחה, ויתור על רכוש פרטי ומחויבות למשמעת. במסגרת המנזר עליו לציית לממונה עליו. כאן נכנסים לתמונה תפקידו ואופיו של אבי המנזר.
כושר הישרדותם של מנזרים טמון במקרים רבים בגמישות, בכושר השיפוט וביכולת של ראש המנזר להתאים את חיי הנזירים למקומות, מצבים וזמנים משתנים. כבר בנדיקטוס היה מודע לכך שבחיים בצוותא בחברה אנושית פועלים גם כוחות כמו קנאה, התמרמרות וחוסר שקט, היכולים לפגוע במרקם האנושי של המנזר.
"האם הכל צריכים לקבל במידה שווה את הנחוץ להם?" כתב בנדיקטוס בתקנון. "כמו שכתוב, 'לכל איש ניתן כפי צורכו' (מעשי השליחים ד' 35). בתוך כך איננו אומרים שיהא חלילה וחס משוא פנים, כי אם תילקחנה בחשבון חולשות האנשים; מי שזקוק לפחות יודה אפוא לאלוהים ואל יתעצב, ואילו מי שזקוק ליותר – עליו להרגיש בשפלותו בגלל חולשתו ואל יתנשא בגלל הרחמים האלו: וכך יחיו כל איברי הקהילה בשלום".
את התפקיד המסובך הזה, של הקשבה לחולשות האנשים, טיפול בהן וניהול החיים בצוותא, מטיל התקנון הבנדיקטיני על אב המנזר. בתקנון ניתן לו מקום חשוב ביותר, ועל פי החלטתו ורוחו נקבע פעמים רבות אופיו של המנזר. את מנזר אבו גוש מנהל האב ז'אן בטיסט, אולם ההחלטות החשובות נעשות במשותף. כך, למשל, כאשר נזיר חדש מעוניין להצטרף למנזר, מתכנסים כל הנזירים בקריפטה העתיקה שמתחת לכנסייה כדי לדון במועמדותו ובסוף הדיון מצביעים על כך.
"באופן כללי", אומר ז'אן בטיסט, "עקרונות ניהול המנזר לא השתנו מאז ימי בנדיקטוס. אבל בתקופה מודרנית, כאשר לאנשים שונים יש רצונות שונים, המפתח לחיי השיתוף במנזר הוא גמישות. יש יסודות רוחניים שאי אפשר לוותר עליהם, אבל בעניינים חברתיים־אנושיים, הקשורים לצרכים הפרטיים של בני אדם, צריך להיות קשובים, ערים וגמישים. זה מבטיח קיום טוב בצוותא".


הציטוטים מהרגולה של בנדיקטוס נלקחו מהתרגום העברי של גבריאל גרוסמן, "תורת ברוך הצדיק", תל גמליאל, 1980.

לטייל עם אופניים בנגב

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *