תפריט עמוד

המועדון היווני בירושלים: אבן שואבת למתייוונים

המועדון היווני בירושלים הוא פיסה קטנה של יוון, ליבה החי והנושם של הקהילה היוונית שחיה בארץ. לא יהודים יוצאי יוון ולא נזירים ואנשי כנסייה, אלא יוונים "רגילים" אזרחי ישראל, שחיים כאן מדורי דורות. למועדון הזה נוהרים גם ישראלים רבים, שבאים לרקוד, לשיר ואפילו ללמוד את השפה היוונית. "בטברנה" נוסח ירושלים

ברחוב יהושע בן נון בירושלים, במרחק שתי דקות הליכה מבתי הקפה היאפיים של רחוב עמק רפאים, מאחורי גדר אבן גבוהה ושיחי יסמין ובוגנוויליאה, נחבא מוסד בלתי מוכר כמעט, אבן מאבני הפסיפס הצבעוני של העיר. הכתובת החקוקה באבן בצד שער הברזל הכחול מסגירה את זהות המבנה שבחצר: אֶליניקוס אומילוס יֶרוסולימון, או "החברה היוונית של ירושלים".
כמדי ערב בימי שלישי, השער פתוח. שביל מרוצף מוביל מהשער, בשדרה של עצי ברוש מרשימים, אל בית אבן חד קומתי גדול, ולו גג רעפים אדום. ארבע־חמש מדרגות מטפסות אל רחבת כניסה קטנה. דלת ברזל כבדה מובילה אל המבוא, וממנו אל אולם גדול עם תקרה גבוהה ומרצפות מצוירות בטעם של פעם.
הקירות מעוטרים ציורי דולפינים בצבעי טורקיז, העתק של ציור הקיר המפורסם מהארמון המינואי בכרתים. לאורך קירות האולם, מתחת לחלונות המכוסים וילונות כבדים, פזורות כורסאות מיושנות, ועל הבמה המוגבהת בקצה מתנוססים כמה עמודים מתחת לגמלון משולש, שנראה כמו במקדש יווני עתיק.
המקום שוקק פעילות. ד"ר קונסטנדינוס מומצ'וגלוּ, "קוסטה" עבורכם, מדריך כמה לפלפים ירושלמים באמנות הבסיסית של הריקוד היווני: קפצוצי הורה פה, צעד תימני שם, הנפת רגל באוויר ומכה קלה על עקב הנעל, כמתבקש. הוא עצמו יליד איסטנבול ("אני מקונסטנטינוּפולי"), מדען בבית הספר לרפואה ב"הדסה עין כרם" בחייו האזרחיים ונשוי למדלן, יהודייה שאיתה הגיע לישראל משווייץ. במטבח עסוק ואסו טריאנדַפילידיס, אב הבית ואיש התחזוקה של הקונסוליה הכללית של יוון בימי שגרה, בהכנת כדורי פלאפל מתערובת חומוס עם תבלינים.

הקרנבל היווני, ה"אפוקריאוס". כמו ביוון, גם כאן אוכלים דגים, ירקות וזיתים, ושותים יין, בעוד שילדים ומבוגרים בתחפושות עליזות מעלים מחזות סאטיריים קצרים, שבהם מככבים שדים, תיישים ודמויות עממיות שונות
צילום: הראל סטנטון

על המדרגות בכניסה לוגמת חבורה אוזו לבנבן מכוסות פלסטיק ישראליות: יורגוס מהקונסוליה בקטמון, ששירת קודם לכן בבואנוס איירס ("חיים שם 120 אלף יוונים"), אלכסיס, מורה שהגיע מאתונה, וְאַנגֶלוס, תועמלן רפואי מנווה יעקב, שאביו נולד בארץ ואמו הגיעה מכרתים.
ברחבה המרוצפת שבחוץ, בין עצי אורן וברושים בני מאה, תלויות שרשרות של נורות צבעוניות. על רקע קירות האבן הירושלמית ומחטי האורנים שלא טואטאו, קשה להחליט אם המראה הקיצי שלפנינו הוא ירושלמי או אתונאי. הצלילים הבוקעים ממערכת הסאונד בפינה אינם משאירים מקום לטעות: אנחנו ביוון, ולא סתם באיזה מועדון מפוקפק באתונה, אלא בכפר בלקני הררי, במקום שבו מתערבבים סלסולי קלרנית, כינור ואקורדיון – ספק סלביים, ספק צועניים – בצלילים עליזים של בוזוקי, לאוּטוֹ (עוּד) ובַּגְלַמאס.
סרז' בן סימון, מורה מקצוען לריקודים שהגיע לכאן מצרפת, וחנה, מוזיקולוגית ירושלמית ומתייוונת נלהבת בשעותיה הפנויות, מושכים בחצר מעגלים של רוקדים "מתקדמים". הרכב הקהל הנכבד, המפזז במרץ כאילו היו אבותיו יוונים מדורי דורות, חוצה מעגלים חברתיים וקבוצות גיל: איתנה, מבקרת פנים במשרד ממשלתי, משלבת זרועות עם מאיר, חובש כיפה ממושב אבן ספיר; נעמי, מיקרוביולוגית ילידת ארצות
הברית מהאוניברסיטה העברית, עם גיורא, קבלן שיפוצים מרחובות; ומיכל, רופאה שעלתה מאורוגוואי, עם טיגראן הארמני מהעיר העתיקה. עוד כ־20 משוגעים לדבר מחוללים סביבם לצלילי שירו בן האלמוות של מרקוס וַמְווקאריס, המלחין בן האי סירוס:

מִייָה פוּנדוֹסי, מִייָה פלוֹגָה, אֶכוֹ מֶסָה סְטין גַרדיָה
לֶס קֶה מאייָה מוּאֶכיס קאני, פרנגוסיריאני גליקיָה.

מה שבתרגום חופשי נשמע בערך כך:

להבה, תבערה, יש בתוך ליבּי
נראה שכישפת אותי, מתיקות קתולית של סִירוֹס

בחדר צדדי לומדים דרדקים בני 40 ו־50 את יסודות השפה היוונית המודרנית: בעיקר טיילים מקצועיים וחובבי "בטברנה" שלא מסתפקים בזמזום לחנים ומתעקשים להבין גם את המלים. הישראלים, מה יש לדבר, אוהבים את יוון, והמועדון בירושלים, אחד הסודות השמורים בארץ, הוא אבן שואבת למתייוונים מכל הגוונים. וכדי להסיר ספק: מדובר כאן בפינה יוונית של ממש, ליבה החי והנושם של הקהילה היוונית החיה בארץ – לא יהודים יוצאי יוון ולא נזירים ואנשי כנסייה, אלא יוונים "רגילים", נוצרים אזרחי ישראל, שחיים כאן מדורי דורות.

אלפי שנות קיום יווני בארץ
"יוונים ישבו בארץ כבר בזמנם של החשמונאים ואלכסנדר הגדול", מתגאה ד"ר וַסיליוּס צפיריס, יושב ראש האגודה וארכיאולוג בכיר ברשות העתיקות. ואכן כך: עם הקמת הכנסייה הנוצרית, בסוף המאה הראשונה לספירה, התחזק היסוד היווני בצד הכנסייתי. נזירים, מהגרים וסתם יהודים מתייוונים התיישבו בערים כעזה, אשקלון ובית שאן, וגם בירושלים שאחרי החורבן. מספרם, שגדל עוד יותר אחרי הקמת

"יום א' של הדקלים", שנחגג לזכר כניסתו של ישו לירושלים, הוא אחד הטקסים החשובים בכנסייה. כמרים יוונים-אורתודוקסים, יחד עם עולי רגל מיוון, אך גם מאוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ועוד, צועדים עם ענפי דקלים בידיהם, ממזרח הר הזיתים, דרך שער האריות ועד לדרך הייסורים | צילום: יואב לף

הפטריארכיה היוונית בירושלים, ירד פלאים בעקבות מסעי הצלב: תחת שלטון האבירים הקתולים עזבו היוונים לאלכסנדריה, ורק כמרים ונזירים נשארו לשמור על גחלת ההלניזם בארץ הקודש.
ב־1850 חודשה הפטריארכיה היוונית בירושלים, ואיתה החלה תנופת פעילות: קרקעות נרכשו, מנזרים עתיקים שוחזרו, כנסיות חדשות הוקמו וסמינר לכמרים נפתח במנזר המצלבה. בעקבות אנשי הכנסייה הגיעו בעלי מלאכה, מורים וסוחרים יוונים מרחבי האימפריה העות'מאנית, ומספרם של אנשי הקהילה גדל למאות ואלפים. סבה של לואיזה וַרַקלאס, מנהלת לשכת התיירות הקפריסאית הממשלתית בתל אביב, למשל, הגיע כדי לעזור לאחיו, שבנה את מנזר ג'ורג' הקדוש מכוֹזיבָה בוואדי קלט, והשתקע בשכונת מוסרארה בירושלים.
בסוף המאה ה־19 הקימו היוונים תושבי העיר אגודה פילנתרופית, שתי אגודות ספורט ואגודה של נשים, שפעלו בחסות ה"אומילוס" – החברה היוונית – שהיה בחסותם של השלטונות העות'מאניים. איש הכנסייה הפעלתן, הנזיר אֶווְתימיוס, שבנה ליד שער יפו את השוק הקרוי על שמו, דאג בין שיפוץ של כנסייה להקמת מנזר גם למספר הגדל והולך של היוונים שחיו בעיר.
הוא רכש קרקעות בשטח שבין מסילת הברזל החדשה לקטמון – בקצה מה שהיה אז האיזור המיושב של העיר – והעביר אותן לרשות ה"אומילוס". האדמה חולקה למגרשים, שנמכרו לכל יווני שרצה להקים בית תמורת 200 לירות זהב. את המשכנתא החזיר הרוכש בתשלומים. הבית נרשם על שמו רק אם החוב נפרע במלואו; בתים שלא נפרעו חזרו לרשות ה"אומילוס".
כך צמחה בקצה המושבה הגרמנית, שזה עתה הוקמה, המושבה היוונית – שכונה של בתי אבן נאים, מוקפים כולם גינות ים תיכוניות למופת, משני צדדיו של רחוב עטור דקלי וושינגטוניה. במרכז השכונה הוקדש שטח אדמה גדול למועדון הקהילה, ה"לֶסכִי", שבנייתו הושלמה ב־1902.
ב־1923 הציף גל של פליטים יוונים את חופי הלוונט. הם הגיעו אחרי כשלון ההרפתקה הצבאית היוונית באסיה הקטנה, הטבח הנורא שערכו התורכים ביוונים תושבי סמירנה (איזמיר) וחילופי האוכלוסיה, ה"טרנספר", שבאו בעקבותיו. קהילות יווניות צצו אז ברחבי הארץ: ביפו, נצרת, עכו, בית שאן, טבריה ואפילו בכפרים אחדים. ב־1936 התגוררו כ־10,000 יוונים בתחומי פלשתינה־א"י המנדטורית.
מלחמת 1948 הנחיתה על הקהילה מכה אנושה. רבים מאנשיה, שהתגוררו במערב העיר, הסתתרו מאימת הקרבות במנזרי העיר העתיקה, ועם שוך הקרבות מצאו עצמם

כומר יווני-אורתודוקסי בכנסיית הקבר, ירושלים | צילום: איתמר גרינברג

מנותקים מבתיהם, שהפכו להיות נכסי נפקדים. רבים אחרים, שמצאו מקלט זמני בקפריסין וביוון, מכרו אחרי המלחמה את רכושם ולא שבו עוד לארץ.
"היוונים משני צידי הקו הירוק מצאו את עצמם תקועים במדינות לאום קטנות, עם בעיות כלכליות עצומות", אומר ד"ר צפיריס. "הבסיס לעסקים, שהיה קיים בסמירנה ובאלכסנדריה, נעלם. מדינת ישראל גם דאגה, באופן טבעי, בעיקר ליהודים". אפליה אמנם לא היתה, ואנשי הקהילה השתלבו היטב בחיי המדינה, אבל אובדן מקורות הפרנסה ומגבלות התנועה (זרים הורשו לעבור בחגים בשער מנדלבאום לכיוון מזרח בלבד) עשו את שלהם.
משפחות עזבו בזו אחר זו, והיום נותרו בארץ רק כ־200 יוונים, המאורגנים בשתי קהילות נפרדות משני צידי הקו הירוק (ראו מסגרת בעמ' 100).
בשנות השישים והשבעים באה לקהילה עדנה מסוימת: כוח המשקיפים של האו"ם גייס למטהו בארמון הנציב כ־40 אלחוטנים מבית הספר של הצי ביוון. אלה נטלו חלק פעיל בחיי הקהילה, עד שפרשו לחיי גמלאות נוחים במולדת. יחסים טובים התפתחו אז גם עם כ־10,000 היהודים יוצאי יוון בארץ, שרובם התגוררו בחיפה ובתל אביב.
"בשנות החמישים והשישים השפה היוונית נשמעה הרבה יותר ברחובות", נזכר ד"ר צפיריס בנוסטלגיה. "יהודים יוונים היו מגיעים למועדון שלנו כדי לחגוג את יום העצמאות של יוון. הילדים שלהם כבר לא מדברים יוונית, והקשר מתרופף".
אחדים שומרים עדיין על קשר עם הקהילה: איבט נחמיאס, שעלתה מאתונה עם בעלה, האדריכל ד"ר אֶלייאס מֶסינאס, מלמדת יוונית במועדון הירושלמי ולא מחמיצה אף הזדמנות לחגוג ב"לסכי".
ה"אומילוס" אינו מעורב בעסקי דת: לכך משמשת כנסיית סן סימון, בשכונת קטמון הסמוכה. בסופי שבוע נפגשים חברי קהילה משני חלקי העיר במועדון לארוחה, שיחה ומשחק קלפים חברתי. שיעורי יוונית ניתנים לילדים, שרבים מהם מתקשים בשפת אמם ומאמצים את "שפות הרחוב" – עברית או ערבית.
הפעילות החברתית מגיעה לשיאה בחורף, ב־12 הימים שבין חג המולד ל"תאופאניה" – יום הטבלת ישו בירדן.

ראש השנה של היוונים
כמו שאר חגי הכנסיות האורתודוקסיות בארץ, ראש השנה האזרחית נחוג בהתאם ללוח השנה הגריגוריאני, המפגר בשבועיים אחרי לוח השנה האזרחי הכללי. וכך, מה שאצלנו זה 13 בינואר הוא בעצם ראש השנה של היוונים. האולם והחצר מקושטים

בכירי כל הכנסיות הירושלמיות, יחד עם אלפי עולי רגל, מתכנסים מדי שנה בשבת הראשונה של הפסחא לטקס האש, המתקיים כבר יותר מאלף שנה. בשיא הטקס נכנס הפטריארך היווני-אורתודוקסי למבנה הקבר הקדוש כשבידו אבוקה כבויה. לאחר התפילה, יורדת אש מהשמים, כך מאמינים הנוכחים, ומדליקה את האבוקה | צילום: איתמר גרינברג

בדגלי כחול־לבן של יוון, הכסאות באולם מסודרים בשורות, ולאורך הקירות מוצבים שולחנות עמוסי כיבוד ומאכלים מסורתיים, שהכינו נשות הקהילה.
הקהל נראה יווני בעליל: גברים בז'קטים, גברות שלובות זרועות שסוודר פתוח זרוק על כתפיהן בנוסח יווני אופייני, ילדים וילדות בבגדי חג, מסורקים ורחוצים למשעי. שגריר יוון בישראל מגיע מהרצליה פיתוח, והקונסול הכללי בירושלים – מביתו בשכונת טלביה. אנשי דת בגלימות שחורות ובכובעים עגולים וגבוהים מגיעים מהעיר העתיקה.
הילדים תופסים את מקומם בשורות הקדמיות, מוכנים לקבל את פניו של וַסיליוס הקדוש, הגרסה היוונית לסנטה קלאוס. מקהלת ילדים מזמרת שירי חג מסורתיים ("קַלאנדה"), נאומים מושמעים ואורח הכבוד מתכבד בפריסת ה"וַסילופיטה" – עוגה עגולה מקושטת, שבתוכה הוטמן מטבע. הפרוסות מחולקות לנוכחים: מי שימצא את המטבע יהיה בר מזל בשנה החדשה. הערב מסתיים, כמו תמיד, במעגלי קַלַמטיאנוס, הריקוד הלאומי של יוון.
הקהילה מתכנסת שוב בחודש פברואר כדי לחגוג את הקרנבל היווני, ה"אַפוקריאוס". כמו בכל רחבי העולם הנוצרי, החג מציין את היום האחרון לפני תקופת התענית, הנמשכת שבעה שבועות, עד חג הפסחא. כמו ביוון כולה, אוכלים דגים, ירקות וזיתים, ושותים יין בכמויות לא מבוטלות.
ילדים ומבוגרים בתחפושות עליזות ("מַסקַראדֶס") מעלים מחזות סאטיריים קצרים שבהם מככבים שדים, תיישים ודמויות עממיות שונות. ב־25 במרץ חוגגים ב"לסכי" את חג הבשורה, שהוא גם החג הלאומי של יוון: ביום זה בשנת 1821 הרים בישוף  העיר פאטראס (Patras), ששמו היה יֶרמאנוס, את נס המרד בתורכים, מרד שהוביל לבסוף לעצמאותה של יוון המודרנית.

קהילה הולכת וקטנה
למרות המאמצים שעושה ממשלת יוון – משרד החינוך באתונה מחזיק בירושלים כעשרה מורים, בבית הספר היסודי של הפטריארכיה בעיר העתיקה ובסמינר הדתי בהר ציון – ממשיכה הקהילה היוונית להצטמצם. נישואי התערובת עושים את שלהם: יאני אל־יאני, ערבי נוצרי שכיהן כראש מועצת כפר יסיף בגליל המערבי, הוא נכדו של יאניס יואניס היווני.
הסכסוך האזורי האינסופי, כמו גם המצאי המוגבל של כלות וחתנים פוטנציאליים, מבריח את הצעירים ליוון. אבל לא רק צעירים עוזבים: סוטיראקיס פוֹטייוּ הקפריסאי, "סוטו" בפי ידידיו, שלמד רפואת עיניים בארץ עוד לפני מלחמת ששת הימים, פרש אחרי 25 שנות מגורים בירושלים עם אשתו הישראלית נעמי וילדיהם הצברים לקפריסין. השלט ליד המרפאה שפתח בשדרות מקאריוס בניקוסיה (Nicosia) מכריז

ראש השנה היוונית בירושלים. אורח הכבוד מתכבד בפריסת ה"וסילופיטה" – עוגה עגולה מקושטת, שבתוכה הוטמן מטבע. מי שימצא את המטבע יהיה בר מזל בשנה החדשה
צילום: הראל סטנטון

בגאון: ד"ר סוטיראקיס פוטייו, אופטאלמולוג, "הדסה" ירושלים, ישראל.
אבל לא כולם עוזבים. אַנַסטאס דַמיאנוס, למשל, נולד בבית שאן לפני 1948, גדל בכפר כנא שבגליל, עלה לירושלים ללמוד באוניברסיטה העברית ונשאר לגור בבית אבן קסום, מוקף גפן מטפסת ועצי ברוש, שבנתה משפחת אשתו אליקי ב־1906.
דמיאנוס משמש מפקח ארצי על הוראת השפה הערבית במשרד החינוך, והוא פעיל במנהלת שכונת בקעה בירושלים ובחיי הקהילה. ילדיו למדו בבית הספר האמריקאי בעיר, בגרו ועזבו לאתונה, שם רכשו בני הזוג בית מרווח בפרברי החוף. אחיו הבכור עיסא, מורה בדימוס, ממשיך להתגורר עם רעייתו הקפריסאית וילדיו הבוגרים בכפר כנא – משפחה יוונית יחידה בכפר מעורב, נוצרי ומוסלמי.
למשפחת דמיאנוס חנות מזכרות לצליינים בסמטה ליד כנסיית "הנס בכנא". כמו רבים מבני הקהילה בארץ, גם הם רכשו לאחרונה דירה באתונה ("רק 70 אלף דולר", הם משווים בהשתאות). צעיר האחים, יאניס, הוא שחקן תיאטרון המחלק את זמנו בין ניו יורק וירושלים.
הדבקות של משפחת דמיאנוס בקרקע אינה אופיינית. לואיזה ורקלאס משגרירות קפריסין: "אם אמצא עבודה טובה באתונה, אולי אעבור לשם". אחיה כבר עשה זאת. גם שני ילדיו של וסיליוס צפיריס "ירדו" לאתונה: "מה שקורה כאן מזכיר מאוד את התהליכים שעוברים על קהילות קטנות של יהודים בעולם, והעתיד לא נראה מבטיח", הוא אומר. אשתו אֶפטיכייה פסקנית עוד יותר: "אנחנו הדור האחרון של יוונים בארץ", היא קובעת בצער.
אנסטאס דמיאנוס יישאר כנראה אחרון על הרכס. שמחת החיים של אתונה נראית לו מאולצת. "אתה מכיר את הבדיחה על זה שמגיע לגיהנום, רואה שהכל נחמד ועליז ומחליט להישאר? כשהשד מגיע ואומר לכולם להיכנס לזפת הרותחת, הוא שואל 'מה זה?', והשד עונה לו, 'מה שראית היה רק פרסומת'. ככה זה ביוון. אני מרגיש חלק מירושלים ולא אעזוב את העיר". הפרויקט הנוכחי של אנסטאס הוא מוזיאון לתולדות היישוב היווני בארץ, שייפתח במהרה בימינו באחד מאגפי ה"לסכי". ראו הוזמנתם.

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 16

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר.

    כתבות מירושלים

    שוק מחנה יהודה ונחלאות – ירושלים מתעוררת
    שוק מחנה יהודה ונחלאות – ירושלים מתעוררת

    בקושי התאוששנו מהקורונה והתחילו המהומות בירושלים, אבל זה ממש לא אומר שאתם צריכים לוותר על טיול בעיר. אפשר לשוטט בסמטאות הצרות של נחלאות, לבקר בשוק מחנה יהודה ביום ולחזור אליו בערב, לאכול נהדר – מאוכל שמבושל על פתיליות ...

    מסביב לעולם בירושלים: הפנים הפחות מוכרות של ירושלים
    מסביב לעולם בירושלים: הפנים הפחות מוכרות של ירושלים

    היא ענקית, מורכבת, מגוונת ומסובכת, וגם אם הייתם בה עשרות פעמים, ירושלים תמיד מפתיעה. רשמים מטיול בן כמה ימים בירושלים, דרך שכונות חילוניות וחרדיות, בין דוכני שוק ומסעדות שף, בבתים של נשים מקומיות, על חומות העיר העתיקה ובטחנת ...

    טיול בשכונות ירושלמיות
    טיול בשכונות ירושלמיות

    הצעה לטיולים רגליים בשתי שכונות ירושלמיות קסומות, טלביה והמושבה הגרמנית. בשתיהן תגלו שפע של בתים היסטוריים, מוסדות תרבות, בתי קפה נעימים ואווירה מיוחדת. ואחרי שטיילתם ברגל ברחובות העיר, למה שלא תבחרו מקום לינה נעים ומרכזי במחיר מצוין? יש ...