תפריט עמוד

הליכה בסיני: חסדי אנשים, שמים וים

הליכה בסיני: חסדי אנשים, שמים וים

הליכה על קטע החוף מראס א־טנטור לדהב, שלושים קילומטרים בסיני, בחוף שהמצרים סגרו. צור שיזף יצא להגשים חלום ישן ולחפש שם את סיני של פעם. לפני בוא האספלט, לפני הפגיעה האקולוגית, לפני שהכסף השחית

 

 

 

הנהג הבדווי הוריד אותי בדקלים של נחלת א־תל. אחר צהריים. מעט לפני שיא השפל. הורדתי את ארגז המים המינרליים בצל הדקלים. החום היה עצום והמדבר מסביב היה סלוודורות פרסיות, דיונות חול ומרחבים של ים. שיא ההר שעל האי טיראן ריחף מעל אד המיצרים.

השפל נמשך מאות מטרים לתוך הים. המים נסוגו מעל החול, וגלונים קטנים סימנו את קיר השונית במרחק של כמעט חצי קילומטר מהחוף. כמה עשרות מטרים מאחור צמחו הדקלים, מצלים על דיונות חול. הילדות מכפר הדייגים הבדווי ישבו בצל, פורשות עבודות יד.

עכשיו, בשיא השפל, אפשר היה ללכת כמעט עד השונית שממול לדקלים. מעבר לשונית יש תעלה של ים שרוחבה כמעט מאה מטרים, ומזרחה לה מתחילים גושים של אלמוגי אבן ענקיים, דגים שבאים לרעות בשפל על שולחן השונית, עמקים בעומק של מטר עד שמונה, אלמוגי שיח, אלמוגים רכים, קיפודי עפרונות, צדפות ענק ושפע צבעוני שהופך שחייה בעיניים פקוחות לחלום ארוך.

יש מעט מקומות יפים כמו נָבֶּק. יש מעט מקומות בסיני שנשארו כשהיו. מהסיבות הלא נכונות. הבדווים של סיני, בסנטה קתרינה ובחוף, הזדהמו ממגע הכסף הזורם, חסרים את ההשחתה ההדרגתית של החברה העירונית המפתחת מנגנוני הגנה. הכסף הגדול העביר אותם על דעתם. בהרים ובחוף. האם בחוף הזה הם שונים?

ארוחת בוקר עם שייח' המזיינה

 

בלילה נשבה רוח חמה. שכבתי על המזרן והבטתי במערכת כוכבי הקיץ, בכוכבים הנופלים, בלווינים החוצים את השמים ובמטוס שבא לנחות מלא תיירים בשדה התעופה של ראס נצראני. עם אור ראשון מילאתי מים מבקבוקים לנאדות ודחסתי עוד שלושה בקבוקים לתרמיל, צועד על קו השפל דרומה את הקילומטר לכפר. הכפר היה שרוי בתנומה, ילדים וגברים ישנו על חוף שמחוץ לבקתות המאולתרות, מכסים את עיניהם בבדים ובשמיכות מהשמש שעלתה מעבר להרי ערב.

 

הרוח שנעלמה מותירה את המים כעין משטח ללא תנועה, שההרים האדומים של הצד הערבי משתקפים בתוכו. כמה יפה. כמה שקט. אין אף אחד

 

יישוב דייגים של שבט המזיינה, כמה עשרות משפחות שירדו מדהב לשבור שבר, יוצאים לדוג עם הגאות מחוץ לשוניות הפוריות של נבק. אוטובוס ישן של "אגד" ובית צמוד אליו, דגים מיובשים על חבלים מתוחים בין הבקתות מוחזקים באטבי כביסה, צבעיהם דוהים בשמש עם ייבושם. כפר נפלא. צעדתי למקום שבו עמד ג'יפ, מחפש מישהו שייקח אותי תמורת תשלום לראס א־טנטור, לקצה הצפוני של השמורה.

נער צעיר הביט בי בעיניים מלאות שינה. נשים שאבו מים מחביות ואפו פַתירים (פיתות בדואיות) של בוקר. הנער קרא מעבר לגדר הפחים והעץ לבעל הג'יפ וזה הזמין אותי פנימה לארוחת בוקר וכוס תה, רובץ על השמיכה מול קערת נחושת מלאה בבלילה אפורה.

"מה זה?" שאלתי.
"איפתאר", אמר עודה, השייח' של המזיינה בכפר רַרְגָנָה שבנבק.
ישבנו אחד מול השני. האיפתאר בינינו. ארוחת בוקר. הטעם היה מתקתק וכבד וממלא מאוד. השמש, בשבע בבוקר, היתה חמה והצל היה זבובים וריח של ים וגלים במרחק כמה מטרים מקו המים ומהלגונה של שוּרַת א־רַרְגָנָה. המנגרובים שולחים את שורשי האוויר שלהם מתוך הטין שמביא ואדי כיד בשטפונות החורף, הודפים את קו האלמוגים לתוך הים.

"ממה זה?"
"פתיר, שמן ודבש", הוא אמר, קורא לאשה שתביא עוד כף.
כשהנחתי את הכף, הניח גם הוא את שלו. נשאר איפתאר בקערה. הילדים יאכלו. האשה.

המצרים הפכו את השטח מנבק, עשרה קילומטרים צפונית לשדה התעופה של ראס נצראני, ועד ראס א־טנטור, 15 קילומטרים צפונה, לשמורת טבע. לשמורה שער מדרום, בקבוצת הדקלים של נבק, ושער בוואדי כיד למגיעים בדרך העפר היורדת מכביש דהב־שארם. אחרי הפיתוח המבהיל והדורסני של החוף בין טאבה לנואיבה, של איזור דהב (מראס אבו־גלום ועד לשרטון החול של המפרץ) וחיסול חופי נעמה ושארם א־שייח', אפשר רק לברך על השמורה המצרית.



מחוץ למעגל הצל הרתיחה השמש את קרקע הוואדי. אפילו הנעליים העלו אד חם

 

"לאן אתה רוצה להגיע?"

"לראס א־טנטור". לא אמרתי שאני רוצה ללכת מראס א־טנטור לדהב. לא היתה לי שום סיבה שבעולם לסבך אותו עם השלטונות. מצפון לנבק – מראס א־טנטור ועד לנקודת המשמר המצרית, בקבוצת הדקלים של גְנָי א־רָיַאן, שמדרום לדהב – אסור ללכת על החוף. שלושים קילומטרים שהמצרים סגרו. אי אפשר לדעת למה. אבל למי אכפת. מאפריל 1982 ועד היום, היחידים שמסתובבים בקטע החוף הזה הם הדייגים הבדווים. לכן רציתי ללכת דווקא שם. מקווה שאולי בקילומטרים האלה סיני נשארה מה שהיתה.

 

חם. עודה העלה שניים מילדיו הקטנים על הג'יפ והוריד אותם מול השלד הטרוף של האונייה "מריה שריידר", ליד חורשת המנגרובים של שורת אל־מַנְקָטע, מפגיע בהם שייקחו איתם מים וימתינו לתיירים, שאולי יגיעו, בסוכות שהקימו המצרים. למכור להם מוצרי סדקית בדוויים.

אחר כך נסענו על דרכי העפר אל מינהלת שמורות הטבע המצרית, שם הודיע השייח', המתפקד כפקח של השמורה, כי הוא לוקח אותי לראס א־טנטור. המצרים בירכו אותי באדיבות והשייח' שמט אותי ליד גוש האלמוגים שהתאבן במקום בהצפה בין קרחונית לפני עשרות אלפי שנים. או יותר.

חלומות ישנים צריך להגשים

הג'יפ נעלם. הסתתרתי בצל השונית המאובנת, נועל נעליים. מכין את המסע צפונה. קושר את נאד המים. התרמיל היה מלא. לא לקחתי איתי דבר מלבד מים, מצלמה, טבק וכמה תופיני שוקולד וקוקוס להתחלק עם מי שאמצא בדרך. היה חם מכדי לחשוב על אוכל, ובין כה וכה לא תכננתי ללכת יותר משלושים קילומטרים לאורך החוף. יום. אולי יומיים. אין צורך באוכל למרחק כזה.

 

בצמוד להר עמדה נקודת המשמר המצרית. פניתי מערבה, מתרחק מהים אל ההרים, לתוך ואדיון שהסתיר אותי ממגדל התצפית. לא ידעתי אם המצרים יתירו לי לעבור צפונה. לא רציתי לשאול. ההליכה על קטע החוף הזה היתה חלום ישן. חלומות מוטב שיתגשמו. קרסתי בצל סלע. חם. שתיתי מים ושחור־זנב הביט בי מעל הסלע, מנסה לראות אם יש לי פירור. טיפסתי ללא שביל לראש הרכס וירדתי במדרון מפורר לתוך ואדי קָבּּילָה. רובץ בצל, פושט את החולצה שהיתה ספוגה בזיעה. חולץ נעליים שהעלו אד חם. מחוץ למעגל הצל הרתיחה השמש את קרקע הוואדי.

צעדתי עם הוואדי ובעיקול האחרון ראיתי שוב את בקתות המשמר המצריות. הבטתי בעייפות אל הרכס הבא. עשר בבוקר. השמש היתה גבוהה עכשיו ולא היה שום צל. הרכס הזה היה גבוה יותר. טיפסתי בוואדי וחציתי מזרחה אל שיא השלוחה. עוד מדרון מפורר. ירדתי בו בעייפות. הירידות קשות מהעליות. בקצהו, במפל קטן שבמעוק הנחל היבש, עצרתי ללגימה ולפרוק את עומס החום.

פחדתי פחות מהתייבשות מאשר ממכת חום, מחוסר יכולתו של הגוף לשאת את עוצמת החום שהקרינה השמש, מלהיטה את הקרקע ואת הסלעים שמחוץ לצל. לא היתה רוח. קיוויתי שתתחיל לנשב בריזה. מחוץ לוואדי נמשכה דרך צפונה. הייתי יותר מקילומטר מהבקתות וממגדל השמירה. הדרך היתה חשופה אליהם. קיוויתי שהחיילים רובצים בצל, מתחבאים מהחום המשתק, וצעדתי במהירות צפונה, למקום שבו מתעגל החוף מערבה, נסוג אל ההרים, מאבד קשר עין עם נקודת המשמר המצרית. לא הבטתי אחורה, כורה אוזן אל הדממה, לשמוע ג'יפ מונע היוצא לרדוף אחרי. צעדתי במהירות, חותר אל המקום שבו מסתיימת דרך הרכב והופכת לשביל על החוף. במקום שבו יש שביל כבר לא ישיג אותי אף אחד.

ותודה לאל הרוחות היווני

בסוף דרך הרכב חסמו שוניות מאובנות את החוף. כמו בקטע החוף שבין מפרץ הכרישים לשארם. מצאתי גאיון קטן שהיה בו צל, פשטתי את הבגדים ונעלתי סנדלים, לקחתי את המסיכה ואת השנורקל וצעדתי עירום על שולחן השונית הצר מאוד אל קיר האלמוגים, נותן למי הים לקחת ממני את החום, להציף אותי מעל נחילי דגים צבעוניים, מול קיר האלמוגים שמעט אנשים שחו מעליו אי פעם. גם בתקופה הישראלית שהסתיימה באפריל 1982. אחר כך יצאתי בחזרה אל הסדק המוצל והתייבשתי בחום המאייד, שותה מים חמים ומסדר את התרמיל להמשך הליכה.

המפשעות האדימו, צורבות כוויות מלח וזיעה. לא היה לי שעון. לא צריך שעון. הבטתי בשמש שעמדה במרכז השמים וסידרתי את הכאפייה כדרך הבדווים, מניח את הקצה המשולש שיסתיר את העורף ואז אוסף את החלק הקדמי וקושר אותו מאחורי הראש.

מעט רוח. בירכתי את איאולוס, אל הרוחות היווני, וצעדתי צפונה, מחפש את הצל הבא. סוכת דייגים נמוכה שסביבה היו מונחים שלדי שִבְעָן, שהבדווים קוראים לו אבּו־סָבְּעָה על שם שבע האצבעות הבולטות מהקונכייה הגדולה. הבדווים מכרסמים את הרכיכה ומשתמשים בה לפתיונות הדיג. רבצתי בצל והורדתי חולצה. החולצה היתה רטובה לגמרי. החום. מה ההיגיון ללכת לאורכו של חוף בלהט הקיץ של סיני? החום לא מפריע לי. הוא מרכז אותי להליכה מבודדת. לא אכפת לי.

 

דייג אוחז תמנון. הבדווים האלה היו לפליטים, בורחים למקום שאין בו שלטון, והכל שומר על המקצב הישן

אורז, דגים וזכרונות מישראל

יצאתי אל השמש והמשכתי ללכת. במרחק יכולתי לראות סירה בים, קרוב לחוף, על גבול השונית. ההרים היו קרובים לחוף. תהיתי אם זו סירת משמר מצרית. לא היה לי כוח למעקפים נוספים דרך ההרים. הייתי קרוב לגבול הכוחות. כשהתקרבתי, ראיתי סירת דייגים ששני שייטיה, בדווים לא צעירים, פרשו שמיכה אדומה על כלונסאות בחלק האחורי. הם קראו לי מצל הסירה העוגנת, הזמינו לכוס תה. חלצתי נעליים שהשארתי בקו המים ונעלתי סנדלים, חוצה על השונית במי הגאות שהגיעו עד לקו המכנסיים הקצרים. הנחתי את התרמיל על הסיפון וטיפסתי פנימה, מצטנף בצל.

 

המנגרובים שולחים את שורשי האוויר שלהם מתוך הטין שמביא ואדי כיד בשטפונות החורף, הודפים את קו האלמוגים לתוך הים

 

"תפדאל", אמר אחד מהשניים, דייגים שירדו מדהב למסע דיג של ארבעה ימים, מחכים לשעות הערב, בהן מתקרבים הדגים הגדולים אל החוף. שאלתי כמה עולה קילוגרם דגים בשוקי שארם ונואיבה. שמונה או עשר לירות. לוקוס, בורי או שורי. ביניהם עמד סיר מלא אורז ובתוכו דגים – פרפרונים קטנים. הדגים בושלו בדרך הבדווים – קודם מטגנים בצל ועגבניות בשמן, מוסיפים את הדגים לטיגון קצר, מוציאים את הדגים, מוסיפים את האורז, וכשמפלס המים משתווה עם האורז –

מוסיפים את הדגים במכסה סגור. הדגים המאודים תורמים את טעמם לאורז.

יש טעם לסמוך על חסדי אנשים, שמים וים. כמה טעים. אחד מהם עבר לקדמת הסירה ובישל תה. הוצאתי את הטבק והממתקים לקינוח, מחזיר במעט על הכנסת האורחים.

"מתי אתם באים?" שאל הבדווי.
"באתי אתמול", אמרתי.
"לא, מתי אתם חוזרים?"

"לא יודע. בקרוב אני מקווה".
"לא", חייך הבדווי השני. "הוא שואל מתי ישראל חוזרת לסיני".
תהיתי על השאלה, והוא הציב את הישראלים כמופת ליושר. אנשים שמלתם היא מלה. הזכרונות הבדוויים מהשלטון הישן. מי שהיו אנשי סיני אכן היו כאלה. אוהבים וספורים ומנותקים מהחברה העירונית, שאינה שונה בישראל מזו שבמצרים. אלא שמצרים היא שהביאה את פיתוח התיירות לסיני והבדווים האלה, כמוני, היו לפליטים. בורחים למקום שאין בו שלטון והכל שומר על המקצב הישן, שנמוג ממקומות אחרים.

 

"אני אגיד לך למה ישראלים ובדווים מסתדרים", אמר הראשון. "מכיוון שאנחנו ואתם מהבנים של אברהם, והמצרים הם בני פרעה".
כן. מה שלא ממש מסביר מדוע אין לנו יחסים מצוינים עם שאר בניו של אברהם במרחב. דווקא עם המצרים המצב הרגוע ביותר.

הם דיברו בעצבות על דהב שנהרסה והפכה לעיר מצרית מושחתת. ועל כמה נעים להתרחק לחוף הזה לכמה ימים כל שבוע, לדוג בשקט המוחלט של הים וההרים. דיברנו על שלום, שתינו תה ואכלנו ממתק, ואז גלשתי למים והם העבירו לי את התרמיל, שוקעים בנמנום מתחת לשמיכה המצלה.

אולי לא הכל אבוד?

הלאה, צפונה על החוף, אל קוּבּּוּר אל־בָּנִִייָָה, נקודה שבה, אמרו לי הדייגים המבוגרים, יש עוד דייגים. אולי אוכל לקחת מהם גמל שיישא אותי את עשרים הקילומטרים שביני לבין נאת המדבר שמדרום לדהב.

מפרץ התעקל בחום. כל כך חם. הרגשתי איך אני מתאיין לתוך החום. נעלם. קיר נמוך בנוי קונכיות וסבכה של עצים טרוּפים וברזלים ושמיכה שהשאיר בדווי. פרשתי את השמיכה ויצרתי מעט צל. דָבּורים ריחפו ליד הקיר, נצמדים לשרידי דג שמישהו אכל בלילה הקודם.

 

הכפר היה שרוי בתנומה. ילדים וגברים ישנו על החוף, מכסים עיניהם מהשמש בבדים ובשמיכות

 


שתיתי מים ורבצתי בצל. הרוח עברה מתחת לשמיכה המצלה ואני עצמתי עיניים ונמנמתי, מניח לשמש להתגלגל משיא גובהה מערבה, לעבר רכסי ההרים הצמודים לחוף. פה קרוב יש ואדיות שיש בהם נביעות. אלא שהנביעות היו במרחק כמה קילומטרים פנימה ואני שמרתי את הכוח לצעידה צפונה. עדיין היו לי מספיק מים. חצי מהמרחק היה מאחורי. ויותר ממחצית היום.

המשכתי ללכת. החום נפלט מהסלעים. עליתי על הסלע הצמוד לים וטבלתי את הכאפייה, מניח אותה על הראש, מקפיד שתרטיב את העורף. הצללים החלו להתארך. בקובור אל־בנייה, משכן דייגים שתמיד היה כזה, רבצו דייגים בסוכה. אלא שאני צעדתי קרוב יותר להרים. בפיתול של ואדיון רבצו שלושה גמלים. מעבר להם, בשלולית הצל המתרחבת, ישנו שני בדווים על שמיכה, כאפיות מכסות את פניהם, מחכים שייתם חומו של היום והגאות תרד, כדי לצאת לדוג.

התיישבתי לידם. הם המשיכו לישון ואז הרגיש אחד מהם משהו והסיט את הכאפייה, פוקח עיניים. נערים צעירים. הוא התיישב ואז קם מיד ובירך אותי, מזמין לשבת, לוקח את נאד המים וממלא אותו מכליהם, שולח את הצעיר יותר להביא כוסות ותה ואיבריק – קנקן מפויח מהסוכה שעל החוף. הוא פירק קופסת עץ לבוד, אסף זרדים והנער הצעיר טמן את עצמו מתחת לשמיכה, מחסה מהרוח הנושבת, והדליק את האש. כוסות לא נמצאו. הוא חתך בקבוקי פלסטיק של מים מינרליים ואנחנו ישבנו בצל ושתינו מהתה.

גם נערי הדייגים האלה לא אהבו את המצרים. לא התפלאתי לשמוע את המבוגרים מדברים בחיבה על הישראלים, אבל שני הנערים האלה נולדו לתוך השלטון המצרי. הם היו צריכים לקבל את הכל כמובן מאליו – את הרס החוף, את זוהמת הכסף, את הרמייה, את הפגיעה האקולוגית. אלא שהיתה בהם הגאווה שזכרתי, הנדיבות של הנווד, הזלזול בנכס ובממון. אולי לא הכל אבוד? השארתי להם מעט טבק וממתקים עם קוקוס והם ביררו שוב אם יש לי מספיק מים ושילחו אותי לדרכי, עפעפיהם כבדים על עיניהם והם צונחים על השמיכה הנעימה שבתוך שלולית הצל.

 

ברוך הבא לארץ האספלט

 

עכשיו היו מעגלי הצל רחבים יותר ואני העדפתי צל על פני הדרך הקצרה. אחר הצהריים. כמה יש עוד ללכת? עוד קבוצה של דייגים – דייגי חוף עם מסיכות, שנורקלים ורשתות. ומעבר להם אוהל עם טנדר בדווי ואם עם תינוק, מפצחת קונכייה של אבו־סבעה, מניחה את הרכיכה בידי התינוק כדי שימצוץ. בירכתי לשלום את הנשים.

 

האמנם חייבים לקבל כמובנים מאליהם את הרס החוף, זוהמת הכסף, הרמייה והפגיעה האקולוגית?

 

קיר ההר נגע בים. כמו נָקֶבּ שָהין שבין הבּלוּ־הוֹל וראס אבּו־גָלוּם. נהג בדווי נסע בג'יפ על השונית בשפל, מתנהל לאיטו, עוצר לידי לברר מאין ולאן והאם אני צריך דבר. הג'יפ נעלם, מנתר על פני הסלעים בנסיעה קשה וחכמה.

מצאתי מדרגת סלע, כמה מטרים מעל פני הים. צל, וחום שעולה מהסלעים. ומצולה צלולה מאוד ודגים ענקיים שמגיעים לאכול לעת ערב מקיר השונית. מרחוק, כמה קילומטרים צפונה, יכולתי לראות את המפרץ של דהב, את הבנייה, את מלון הֶלֶנָאן ואת קבוצת הדקלים הדרומית.

לבשתי שוב את החולצה הרטובה, את המכנסיים וטענתי את התרמיל, יוצא לצעידה המתחילה בכאב השפשפת הדוהה לכאב קבוע שאין לשים אליו לב. דרך רכב. ושוב מפרץ יפה והרוח שנעלמה, מותירה את המים כעין משטח ללא תנועה שההרים האדומים של הצד הערבי משתקפים בתוכו. כמה יפה. כמה שקט. בלי אנשים. בשביל מה אני נחפז כל כך לדהב? ישבתי על החול, נשענתי על קיר צדפות והבטתי בים. בין כה וכה לא יכולתי לגלגל סיגריה. לא לקחתי איתי גפרורים.

האור דעך. כשהגעתי למחסום המצרי, שאל אותי החייל מאיפה אני בא. עניתי. הוא שאל מי נתן לי לעבור. אמרתי לו שאף אחד לא עצר אותי. הוא שאל, אני לא שיקרתי ומעבר למחסום היתה ערימת הטינופת שסיני הפכה להיות. בקבוקי פלסטיק, ניילונים, פחיות שימורים, מלונות, אספלט והריח הרע של הכסף.

 

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *