תפריט עמוד

הוואי – שבילים ללבה של פלה

הוואי – שבילים ללבה של פלה

הרוצה להבין את אורח מחשבתם של בני הוואי חייב להכיר היטב את המיתוסים והמסורות, המהווים חלק בלתי נפרד מחיי היומיום. פלה, אלת האש והרי הגעש, חיה ונושמת באיי הוואי גם בימינו והסיפורים עליה נתפסים כאמת לאמיתה

נניח לרגע שאתם דוהרים לגמרי לבד במכוניתכם, בדרך הגולשת מפסגת ההר אל אורותיה הרחוקים של הונולולו. השעה שעת לילה, בחוץ חשיכה של ליל ירח, ודומה שעצי היער הטרופי מתגודדים ממש זה מול זה משני עברי הכביש. ולפתע דמות בשוליים: כפופה מעט, בשמלה אדומה או לבנה, אשה קשישה, ששיער שיבה פרוע גולש על כתפיה מרימה את ידה. ועכשיו שאלה: האם לעצור ולהציע לה טרמפ העירה? או אולי כדאי דווקא לסחוט את דוושת הגז, ולהמשיך לדהור בדרך המתפתלת למטה. עצם ההתלבטות מעידה שאנחנו זרים פה. לילידי האיים, ל"קאמהאיינה", אין כלל אפשרות בחירה במקרה הזה. מבחינתם התשובה היחידה היא: כן, עצור בלי לחשוב פעמיים. הם יודעים שבתשעים ותשעה מקרים מתוך מאה הזקנה הכפופה הזו לצידי הדרך היא לא אחרת מאשר פלה (PELE), האלה הגדולה של הרי הגעש והאש, שיצאה לעוד אחד ממשחקי הלילה המוזרים שלה עם בני התמותה. הגברת, ראו הוזהרתם, בלתי צפויה לחלוטין.

לא עצרתם? צפו להפתעות מאוד לא סימפטיות בהמשך הירידה מההר (אתם עלולים, למשל, לאבד לפתע את הבלמים, אם נזכיר רק אפשרות אחת). בחרתם לעצור? סביר להניח שתראו את המכשפה הזקנה מחייכת אליכם חיוך מסוים, ומתפוגגת ונעלמת לאורם של פנסי הרכב. היתה ואיננה.

זמן קצר לאחר שהגענו להונולולו, בירת הוואי, זכיתי ביותר מאזהרה מקומית אחת לגבי נסיעה לילית. שתי בעיות מתעוררות לשמע הסיפור. ראשית, מה בכלל מחפשת מאדאם פלה במרחק כמה מאות קילומטרים מביתה ומבצרה הקבוע שבאיזור הר הגעש הפעיל קילאוואה, על "האי הגדול" (המוכר גם בשמו הרשמי הוואי)? ושנית, התחפושת לא מתאימה להרים. בכל האגדות המיוחסות לה מקפידה הגברת להופיע בשתי תחפושות קבועות: למישור החוף שמורה דמותה של הזקנה השפופה והמאיימת; למדרונות ההר ולסבך היער מעדיפה פלה את דמות העלמה הצעירה דווקא, זו המחייכת במחלפות השיער הזהובות, שיופיה עלול להעביר על דעתם גם גברים שקולים ומנוסים.

על פי המסורת כאן גרה פלה, אלת האש והרי הגעש | צילום: Mila Zinkova

מקום מנוחתם
פלה, אם כן, חיה ונושמת גם בהוואי של ימינו. כדי להאמין בכך די לערוך ביקור קצר ב"וולקנו האוז", המלון המפורסם הסמוך למשכנה של פלה על שפת לוע הקילאוואה, ולהתבונן בעשרות המכתבים המגיעים לשם מדי יום. המעטפות מכילות חלוקי סלע, שברי אבן ו"שערות פלה" (חוטי לבה קרושה) שנלקחו בשעתו על-ידי מבקרים למזכרת מן השמורה הוולקנית, ועתה הם מוחזרים בדחילו ורחימו למענם. שולחיהם מביעים את תקוותם שהעצמים האלה יגיעו חזרה למקום מנוחתם המקורי, ובלבד שלא יתעורר חלילה זעמה של האלה על "מחללי הקודש".

קשה להסביר מדוע נותרה פלה גם היום כשריד אחרון למשפחת האלים במיתולוגיה ובתרבות הפולחן והאמונה בהוואי. את ההסבר צריך כנראה לחפש בהתפרצויות הגעשיות הרבות, שהפכו למאפיין קבוע של "האי הגדול", או בעובדה שדווקא בדמות האלה הזו חבוי ההסבר למיסתורין הגדול שבעצם הופעתם וקיומם של קומץ האיים הזעירים הללו בלב ליבו של האוקיינוס השקט.

כך או אחרת, "ארבעת הגדולים" של פנתיאון האלים המקומי (קאנה, קו, לונו וקאנלואה) שקעו ואבדו כבר מזמן בגנזך המאובק של ההיסטוריה, וגררו בעקבותיהם לא רק עשרות ומאות בני רוח ואלמוות מכל סוג אפשרי, אלא גם את כל חוקיו וגבולותיו הנוקשים של הסדר החברתי הישן. מערכת חוקים זו, יחידה במינה בכל מרחבי האוקיינוס השקט, היא דוגמה מאלפת לדרך שבאמצעותה יכול פולחן אלילי לשמש ככלי וכשוט לשלטונו המוחלט של מיעוט מעמדי קטן בציבור הרחב.

פסלים מסורתיים בפארק ההיסטורי באי הגדול | צילום: Hawaii Tourism Japan

הפלגה שלא מרצון
לכל האמונים על הבניין השיטתי והריבוד ההדרגתי והמסודר של המיתולוגיה היוונית, הרומית, הנורדית ואפילו ההודית, צפויה הפתעה של ממש במפגש עם האגדות העממיות של הוואי. זהו פולקלור שעבר מפה לאוזן, בעל-פה, מדור לדור. רק מעט שבמעט ממנו הועלה על הכתב, וגם זאת בהיקף מצומצם ובאיחור רב. ממה שנותר בידינו היום קשה מאוד להשליט סדר במרחב הפרוע הזה. לעיתים נדמה שיד המקריות שלטת בכל.

גל המתיישבים הראשון, שהגיע לאיי הוואי במאה השישית או השביעית לספירה, יצא כנראה מאיי מרקיז (MARQUESAS). שייטי סירות הקאנו הבחינו במקרה בפיסות אדמה זעירות ומבודדות שצצו והופיעו לפתע בנתיב הפלגתם צפונה. הגל השני, הגדול יותר, הפליג מאיי החברה במאה ה-11, וגם הוא כקודמו "נתקל" באיים ללא כל כוונה או מידע מוקדם.

אין כל אפשרות לדעת מה היה הגורם לשני גלי ההגירה, אבל אפשר בהחלט לנחש שאין מדובר בהפלגה מרצון. קרוב לוודאי שבפני היוצאים לדרך הועמדה הברירה הלא סימפטית של הפלגה או מוות. קל גם לנחש שרבים אכן מצאו את מותם במסע הזה, הכרוך בחיים משך שבועות וחודשים ארוכים בין גלי האוקיינוס.
לאדם הלבן נדרשו עוד כשבע מאות שנה ושירותיו הטובים של אחד מגדולי הספנים בהיסטוריה – קפטן ג'יימס קוק – כדי לעשות זאת. אלא שמכנה משותף אחד נשמר – גם הוא גילה את איי הוואי לגמרי בדרך מקרה.

מפגש דרמטי בין הלבה הרותחת למי האוקיינוס | צילום: Tor Johnson

לעצור את השמש
הגילוי המדהים הוא שבתקופה שבאה מיד לאחר גל ההתיישבות השני נוצר למשך תקופה מסוימת קשר ימי רציף בין ארץ האם ("קהיקי", בלשון הילידים) לבין ביתם החדש של המהגרים. קשר כזה דרש באותם ימים הפגנת כישורי ניווט וספנות ברמה גבוהה מאוד. ה"נס" הזה לא האריך ימים, ומרגע שנותק הקשר נגזרו על תושבי איי הוואי מאות שנים של בידוד מוחלט. במציאות הנדירה הזו (אנתרופולוגים וסוציולוגים יגידו: "מעבדה חברתית בתנאים אידיאליים") הבשילו התנאים להיווצרותם של המיתוסים וטכסי הפולחן הייחודיים.

האלים הגדולים, אלה שביתם היה בקהיקי, התגוררו מעתה באי מרוחק, בארצות הנעלמות שבין השמיים לים. על אדמת האיים עצמם התערבבה אמונה במציאות. מנהיגים ושליטים מקומיים מדור המייסדים הפכו עם השנים לבני-אלים, לחצאי-אלים או לדמויי-אלים. כך למשל נולדה דמותו הפעלתנית של מאווי (MAUI), ההרפתקן טוב הלב, הבריון חובב התעלולים. מאווי הוא זה שלכד את השמש על פסגתו הגבוהה, המושלגת ועטופת העננים של האליאקלה ("בית השמש"), ולא הירפה עד שזו התחייבה להאיט את קצב התקדמותה, כדי שבני האדם יזכו ללילות קצרים יותר ולימים חמים וארוכים. מאווי הוא זה שגנב את האש ממקום מחבואה במערה שבמרומי ההר, כדי שבני האדם המתגוררים למטה במישור יוכלו להשתמש בה.

זמן רב לפני שרבי נחמן מברסלב דיבר על שירת העשבים, כבר האמינו ילידי האיים ברוחות השוכנות בכל עצמי הטבע הסובב אותם – מהגדולים בעצי היער עד לזעירה באבנים. העולם כולו חי ונושם, ואין בנמצא דבר ללא רוח חיים בקירבו. כך גם לגבי רוחות הים, רוחות הלילה, רוחות הבית, וחשוב מכל ה"אומהקוא" (AUMAKUA) – רוחות הנפטרים מקרב בני המשפחה. בכוחן של אלו לחולל גדולות ונצורות בשעת הדחק, לעיתים אף יותר מהאלים בכבודם ובעצמם. "שמח את לב האלים בחייך", אמרו זקני הכפר, "ותזכה להצטרף אל האומהקוא בבוא שעתך".

חוטי לבה קרושה שנחשבים לשערותיה של האלה פלה | צילום: D.W. Peterson

אלוף הגולשים
גם העצים חיים, כאמור, ולכל אחד מהם סיפור מיוחד משלו: מהו, למשל, ההסבר לכך שעץ האוהייה (OHIA) התפשט במהירות רבה דווקא על מדרונות הבזלת של הרי הגעש ב"אי הגדול"? על פי האגדה התאהבה האלה פלה חמת המזג עד מעל לראשה בבן אצולה צעיר ויפה תואר בשם אוהייה, שהיה אחד מטובי גולשי הגלים בדורו, ומכאן לידתו של הרומן). לרוע המזל היה אוהייה עצמו מאוהב בבת הכפר השכן, נערה יפהפיה ושמה ליהוא (LEHUA).

במהלך אחד מסיוריו התכופים של הצעיר ביער, כאשר תר אחר גזע שיתאים לגילופו של לוח גלישה חדש, התגלתה לעיניו האלה במלוא הדרה (שמלה לבנה ארוכה, זר פרחים מבושמים ברעמת השיער הבלונדי), גילתה לו את דבר אהבתה, וביקשה שיהיה לה לבעל. אוהייה יכול היה אמנם לנחש את הצפוי לו, אבל אהבתו לליהוא גברה עליו והוא השיב בשלילה. נקמתה של פלה היתה מהירה ואכזרית: למגע מטה האש שבידה הפך הצעיר לעץ שאין בו לא חן ולא תואר, מהאפורים והמכוערים בעצי היער.

תחינותיה של הנערה ליהוא לאלים הגדולים של הוואי לא עזרו. כוחם לא עמד להם כדי להשיב את הגלגל לאחור. אך נותרה בידם דרך אחת כדי לאחד את האוהבים: האלים הפכו את ליהוא לפריחה אדמונית ורעננה, המקשטת את ענפיו של עץ האוהייה. "ואם", מוסיפה האגדה, "תטיילו ביום מן הימים בין עצי האוהייה-ליהוא שבאי הגדול, וארובות השמיים ייפתחו עליכם לפתע, אל תטעו, זה לא הגשם – אלו הן דמעות האלים הגדולים של הוואי, המבכים עד עצם היום הזה את צמד האוהבים". יש משהו כמעט חשוד בגודש ובפיזור של העל-טבעי בהוואי. האם לא מסתתרות כוונה כלשהי מאחורי אנרכיה מיתולוגית מוחלטת כזו?

בעלי הדם הכחול, ה"אלי" (ALLI), צירפו אליהם את אנשי כת ה"קאהונה" (KAHUNA), הכוהנים, ויצרו את המעמד השליט באיים המיושבים. רוב רובו של ציבור המהגרים השתייך למעמד הביניים של פשוטי העם, ובתחתית הסולם החברתי נוצרו שני מעמדות של אזרחים מדרגה שנייה: הנשים והעבדים.

כדי לשלוט במעמדות הנמוכים פיתחו בני המעמד העליון רשת מסובכת של "עשה ואל תעשה", של ציוויים ואיסורים, שכולם מתייחסים לאמונה ולפולחן. באמצעות הפולחן, ששימש כשוט, שלט מיעוט מעמדי קטן בציבור הרחב. אינספור דברים במערכת התרבותית הוכרזו כטאבו, או בלשון בני האיים כ"קאפו".

על נשים נאסר למשל לאכול בשר חזיר, שהוא בן חסותו של האל לונו. אל להן גם לאכול בננות (חלק מגוף האל קנלואה). אסור להן לאכול אגוזי קוקוס (חלק מגוף האל קו). הן חייבות לעבור בבידוד מוחלט את ימי המחזור החודשי – וזה רק על קצה המזלג. "קאפו" נמצא בכל פינה ובכל מקום. שבירת ה"קאפו" דינה מוות מיידי בחנק או במהלומות אלה.

כל מגע פיסי עם בני מעמד ה"אלי" אסור בתכלית על האדם הפשוט. חובה עליו להשתטח אפיים ארצה, כדי שצילו לא יפול, חלילה, על בן האצולה. טעות אחת קטנה עלולה להוביל למוות, חד וחלק. המעמד העליון דאג להגן על עורו באמצעות ה"קאפו", והשכיל להשליט ציות עיוור והכנעה גמורה בעזרתו. אנרכיה פולחנית אמרנו? מקריות אמרנו? אולי, אבל כזו שמשתלמת למישהו יפה.

החוף השחור באי הגדול, הוואי | צילום: Kirk Lee Aeder

מותו של האל
איש המערב יתקשה גם היום למצוא את ידיו ורגליו בסלט הזה, אבל לקפטן ג'יימס קוק (COOK), למרות כל ניסיונו העשיר ופיקחותו הבריטית, לא היה שום סיכוי מלכתחילה. איי הוואי היו אמורים להיות רק חוליה אחת נוספת בשרשרת הארוכה של תגליותיו, לאורך ולרוחב אגן הפאסיפיק. הגורל, או אלי הוואי, רצו שיהיה אחרת, ומפרץ רדוד בשם קילקקואה (KEALAKEKUA) הפך לתחנתו האחרונה של גדול הספנים האנגליים בכל הזמנים.

קפטן קוק יצא למסעו הראשון לדרום האוקיינוס השקט ב-1768. הוא מיפה את חופי אוסטרליה, הקיף את שני האיים הגדולים בניו-זילנד, הקיף את כף הורן, ושב לאנגליה ב-1771. שנה אחת בלבד לאחר מכן כבר הפליג למסעו השני. הפעם הקיף את אנטארקטיקה, הגיע עד קו הרוחב 71 מעלות דרום, עגן שוב בניו-זילנד, ושב לביתו ב-1775. במהלך המסע כולו, משך כל שלוש השנים הללו, מתו בסך הכל ארבעה מקרב אנשי הצוות, אף לא אחד מהם מצפדינה. לאחר שנה אחת בלבד יצא קוק למסע נוסף – השלישי בתוך שמונה שנים. ב-18 בינואר 1778 גילה קפטן קוק את קבוצת האיים הידועה כיום בשמה הוואי. הוא קרא להם "איי סנדוויץ'", על שם פטרונו בלונדון. אפשר רק לנחש עד כמה הופתעו ילידי המקום לראות אותו: האדם הלבן הראשון שהגיע לחופי הוואי. בין החודשים מרץ לאוגוסט מיפה צוותו של קוק את החוף הצפון אמריקאי, והגיע עד מעבר לקו הרוחב 70 מעלות. הקרח מנע חדירה נוספת צפונה, והספינות סבו על צירן ושבו להוואי.

הספן הגדול היה בן חמישים כשעגן לראשונה, בינואר 1778, במפרץ קילקקואה שב"אי הגדול". הוא לא יכול היה לבחור עיתוי גורלי מזה. היו אלה ימי ה"מאקאהיקי", עונת הביקור השנתי של האל הגדול לונו (LONO), פטרון הפריון והיבולים, ואפילו קוק המנוסה נדהם מגילויי ההערצה והאקסטזה שליוו את קבלת הפנים מראשיתה. הוא לא שמע דבר על פולחן האל המיסתורי, אבל עבור ילידי האי הוא היה לונו – פשוט כמשמעו.

כאשר שבו ספינותיו של קוק להוואי בחר הקברניט המנוסה לשוב למקום שממנו יצא, ולערוך את התיקונים ב"אי הגדול". אילו הכיר ולו במעט את עלילותיו של לונו, יתכן שהיה חושב פעמיים. האל שהגיע מן הים, אסור לו שיישאר על אדמת האי מעבר לעונתו, ועל אחת כמה וכמה אסור לו לשוב אל האי טרם זמנו. מבלי לדעת הצליח קוק לפגוע במעמד השליט באי פגיעה כפולה: פעם באמונה ובפולחן, פעם נוספת באושיות הסדר החברתי הקיים. יתכן שרבים עדיין ראו בקוק את לונו שלהם, אלא שכעת היה זה האל שהכזיב, שסרח, שבגד.

בשלב זה כבר התקדמה הטרגדיה במסלולה הבלתי-נמנע. חסר היה רק הניצוץ הקטן שיצית את הלהבה. ב-14 בפברואר 1779 נגנבה סירת-חופים גדולה שעגנה בסמוך ל"דיסקברי". זעמו של קוק לא ידע גבולות. הוא ירד אל החוף בליווי סמלי בלבד של נושאי נשק, בכוונה לקחת את שליט האי הקשיש, קאלאניאופו, כבן ערובה, עד שתוחזר ה"אבידה" לבעליה. כשעשתה החבורה הבריטית את דרכה חזרה נאספו סביבה מאות לוחמים צעירים. הם הפגינו בפומבי את זעמם והניפו בידיהם סכינים, אלות וכידונים. כל השאר שייך כבר להיסטוריה. גיבור אנגליה, הספן הגדול מכולם, נרצח על שפת המים במהלומות אלה ובדקירת סכין בגבו. אנשיו ההמומים לא היו מסוגלים להציל אפילו את גופתו, והיא נותרה על החוף ושוסעה לגזרים.

ההתנגשות הטראגית הזו שבין המיתוס למציאות, על חוף מפרץ קילקקואה שב"אי הגדול", הביאה לנפילתם המשותפת של האל המדומה והאדם. קפטן ג'יימס קוק, מי ששט מאות אלפי מילין ימיים, מיפה את חופיהן של יבשות שלמות, ונודע דווקא ביחסו ההוגן והלא-אלים לילידי הארצות שגילה, נפל קורבן למריבה מקומית עם צעירי כפר שלקחו אחת מסירותיו ל"סיבוב" במפרץ הסמוך. כל מה שהוא זכה לו היה לוח שיש ירקרק, המציין את תאריך מותו ונסיבותיו בחוף מפרץ קילקקואה. מי המפרץ מגלים את הלוח בשעות השפל ומציפים אותו בשעות הגאות.

שכבות של לבה נוזלית בין שכבות של לבה שהתקשתה | צילום: Tor Johnson

קריאת תיגר
את החבטות העזות ביותר ספגו המיתוסים של הוואי דווקא מידיהן של שתי נשים. בחורף 1819 (אם אפשר לקרוא לעונה זו בהוואי חורף), שישה חודשים לאחר מותו של קאמהאמהה (KAMEHAMEHA) "הגדול", האיש שאיחד את כל האיים תחת שלטונו והפכם לממלכה, יצאה אשתו האהובה והמועדפת, קאהומאנו, וביצעה את אחת המהפיכות הנשיות הנועזות.

על כס המלוכה ישב אותה שעה בנו הצעיר (מאשה אחרת) של קאמהאמהה, ליהוליהו, אולם היתה זו דווקא המלכה קאהומאנו, בתפקידה הרשמי כמשנה-למלך, שמשכה בחוטים. גדולת-ממדים, שנונה ואינטליגנטית, חצופה ואמביציוזית להפליא, הכירה קאהומאנו היטב את ההתעללות ואת ההשפלה שהיו מנת חלקה של כל אשה בהוואי. באקט הפגנתי מחושב היטב ישבה קאהומאנו עם המלך ועם אימו לסעודת ערב משותפת, שברה בכך טאבו מסורתי מרכזי, ועירערה את יסודות השיטה כולה. מייד אחר כך פירסם בית המלוכה צו המורה להרוס את כל מקדשי הפולחן בממלכה, ולמחוק את רובם המכריע של האיסורים.

חלק גדול ממסורתה של הוואי עבר באותו לילה מן העולם, ועימו מערכת מורכבת להפליא של אמונות עתיקות, כללים, ציוויים ונהלים פולחניים. גילויי ההתנגדות כלפי המעשה לא היוו איום של ממש, לא על היורש הצעיר ולא על האשה הגדולה, השליטה בפועל, שהשיגה את כל מבוקשה. שנה לאחר מכן, כשהגיעו ראשוני המיסיונרים הנוצריים מניואינגלנד לחופי הוואי, מצאו ממלכה ללא דת, ללא פולחן, מוכנה ומזומנה ליפול כפרי בשל בזרועות הנצרות. כל זה נכון מלבד המעוז האחרון של המסורת – ביתה של פלה ב"אי הגדול". לא עזרו כל מאמצי השידול והשכנוע מצידם של המיסיונרים – פולחן האלה הוסיף לעשות נפשות.

גם כאן נדרשו עוז רוחה וביטחונה העצמי המופלא של אשה יחידה כדי לפגוע בעוצמתו של הפולחן. בחורף 1824 יצאה רעייתו של מושל חבל פונה, אשה בשם קאפיולני, שרק חודשים מספר קודם לכן המירה את דתה לנצרות, במסע רגלי אל משכנה של פלה. רבים מחבריה נילוו אליה בדרכה, מנסים לדבר על ליבה שתימנע מהעימות עם האלה הידועה בנקמנותה. קאפיולני התמידה בשלה: "אם אפגע ואמות, תוכלו כולכם להאמין בפלה. אם לא אפגע, יהיה עליכם לבחור בעבודת האל האמיתי והיחיד".

בתום הטיפוס על ההר התייצבה קאפיולני לבדה על שפת אגם הלבה המבעבע בתוך לוע הקילאוואה. היא אכלה במפגיע מפרי האוהלו (תות בר) האסור, מבלי ששאלה לרשותה של האלה. היא הטילה חלוקי אבן בהתרסה גלויה לתוך פי ההר. "אינני מפחדת מפנייך, פלה!", קראה בקול גדול. "הנה אני שוברת את הטאבו שלך, ואלוהים שומר עלי מכל רע. מאוחר יותר, כשירדה מן ההר והיא בריאה בגופה ובנפשה, ידעו כל העדים למחזה כי פלה נותרה באותו יום שקטה ומבוישת עמוק במאורתה, מחכה להזדמנות הבאה להפגין את עוצמתה בהתפרצות רבת-רושם של הר הגעש.

במהלך מאה וששים השנים שחלפו מאז לא הסתירו חלק מבני הוואי את ביטחונם שכוחה של פלה עדיין שמור עימה, וכי היא עוד תשוב ותוכיח לכולם שבה אי-אפשר לשטות, ובכלל עדיף להביא מנחת פרחים אל סף הר הגעש מאשר לקחת סיכונים עם אשה הפכפכה ומהירת חימה כמוה, גם אם אינה קיימת כלל.

הצילומים באדיבות Hawaii Tourism Authority – HTA

הוואי – העמוד הראשי >>


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

התפרצות הר געש בהוואי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

− 3 = 1