תפריט עמוד

הוואי – צלילה עם כרישים

הוואי – צלילה עם כרישים

באחד המפרצים בהוואי מתנהל מחקר מקיף על אורח חייו של הפטישן. כרישים סובלים כבר הרבה שנים מיחסי ציבור גרועים מאוד. החוקרים בהוואי יוצאים עתה להגנתם של הפטישנים שאוכלוסייתם מתמעטת, ומוכיחים שהתועלת שהם מביאים לסביבה ולאנושות רבה מן הנזק והאיום. צלילה ומבט קרוב אל בעלי החיים שלא השתנו כמעט מימי הדינוזאורים.

חצי שעה נסיעה מחוף וואיקיקי (WAIKIKI BEACH) המפורסם של הוואי מבלה החוקר קריס לווה (LOWE) את ימיו בשחייה עם כרישים. מפרץ קאנאוהה (KANE’OHE) מוקף בשוניות, ומימיו החמימים מהווים חלק ממערכת סביבתית מורכבת, הכוללת, בין השאר, פעוטון לכרישים.
אוכלוסיות הכרישים הולכות ומתמעטות בעקבות דיג יתר. אנשים רבים אינם חשים אפילו טיפת רחמים כלפי היצור ששמו ומראהו מזכירים להם את סרט האימים "מלתעות". חוקרים כמו לווה רוצים לשנות זאת. הם כותבים מחדש את המיתוס של הכריש, ומציגים אותו כחלק בלתי נפרד מפסיפס החיים באוקיינוס.
במרכז מפרץ קאנאוהה, בקוקנאט איילנד (COCONUT ISLAND), ממוקם המכון לביולוגיה ימית של אוניברסיטת הוואי. בעבר, היה האי מקלט פרטי למפורסמים כמו הנשיא האמריקאי הארי טרומן, ז'קלין קנדי והשחקן ג'ון וויין. עכשיו מתגוררים בו מדענים המשתמשים במפרץ כמעבדה כדי לחקור את אחד היצורים המסתוריים ביותר בעולם.

צפיפות אוכלוסין
בעשר בבוקר קופץ לווה לתוך סירת מנוע קטנה העוגנת ליד הרציף, מפליג במשך כמה דקות ללב המפרץ וזורק חכה למים. לאחר דקות ספורות הוא מושך את החכה ומשהו חיוור חולף במים הירוקים – פטישן.
אורכו של הפטישן (Sphyrna) הזה כחצי מטר. תינוק. במהלך חודשי הקיץ הומה מפרץ קאנאוהה פטישנים קטנים. "במחקר שנעשה בשנות השבעים הוערך כי יותר מ־8,000 פטישנים מושרצים במפרץ מדי שנה", אומר לווה, "אני חושב שזוהי הערכה זהירה מדי".
לאחר הטיול הקצר חוזר לווה למעבדה, ולפי חישוביו מתברר שמספר כזה של תינוקות, פירושו שבמפרץ מתגוררים 600 פטישנים בוגרים. מפרץ מלא כרישים שאורכם כ־1.80 עד 3.65 מטרים עלול להרתיע אנשים מלהיכנס למים. למעשה, הפטישנים נראים שם רק לעיתים נדירות, למרות שהמפרץ מלא סירות, דייגים, שחיינים וצוללנים. בתקופה האחרונה דווח רק אירוע אחד של נשיכה על ידי פטישן.
"זהו מפרץ ענק", אומר לווה, "למטה הוא מלא פטישנים, בעיקר בקיץ. מה שהופך את האיזור הזה למעניין כל כך, בעיני, זו דווקא העובדה שיש בו צפיפות אוכלוסין מדהימה של כרישים. הוא צפוף יותר מכל בית גידול ימי אחר באוקיינוס השקט".
פטישנים הם רק מין אחד של כרישאים בוגרים שמשתמשים במפרצים כמקום לגידול צאצאים. כל אביב וקיץ עוזבים הכרישים, כמעט יחד, את האוקיינוס הפתוח ומגיעים לאזורים המוגנים האלה כדי להזדווג ולהשריץ. במים הרדודים והעכורים באיזור הדרומי ביותר של קאנאוהה משריצה כל נקבה, בכל פעם, עד 31 צאצאים.
הבוגרים אינם נשארים במפרץ זמן רב. לאחר הלידה עוזבות הנקבות את הצאצאים, ואלה נותרים להתמודד עם העולם לבדם. אבל הבחירה במפרץ כפעוטון עבור הצאצאים אינה מקרית. המים החמימים, שפע המזון והעדרם היחסי של טורפים גדולים יותר מעניקים לפטישנים הקטנים סיכוי טוב יותר לשרוד.
הם עדיין תינוקות, אבל גם כרישים קטנים נמצאים בראש שרשרת המזון. זוהי גם הסיבה שלווה מתעניין בהם. "שפע הכרישים הקטנים מוכיח כי הם מרכיב חיוני במערכת הסביבתית של המפרץ", הוא מסביר, "אנחנו יודעים הרבה על תחתית שרשרת המזון, על האלמוגים והאצות וכדומה, אבל אנחנו לא יודעים דבר על השלבים העליונים שלה – על הטורפים. במה שנוגע לכרישים, התשובה לרוב השאלות, גם הפשוטות ביותר, תהיה: אנחנו לא יודעים".

התאווה לכריש
ב־400 מיליון שנים השתנו הכרישים אך במעט. הם ראו את הדינוזאורים באים והולכים ושחו בימים הקדמונים של כדור הארץ, הרבה לפני שהזוחל הראשון עלה על היבשה והתחיל בכך את האבולוציה הארוכה שאנחנו, בני האדם, סעיף אחד שלה. אבל בשנים האחרונות היכו הציידים האנושיים את שליט האוקיינוסים שוק על ירך. בארצות־הברית לבדה הגיע משקל בשר הכרישים שניצודו בשנים האחרונות  ל־13,500 טונות. אמנם במערב, כולל ארצות־הברית, לא התפתחה תאווה לבשר כריש, אך הם נתפסים כדי לספק סוגי רעב אחרים.
העובדה שכרישים אינם סובלים ממחלת הסרטן למיניה הביאה לביקוש עצום לסחוס של כריש כתרופה לסרטן. שיגעון בריאות זה גורם לכך שאלפי כרישים נתפסים במים וגולגולותיהם ושלדיהם (העשויים סחוס) נטחנים ונארזים בקפסולות. בינתיים, הביא השוק הרווחי של מרק סנפירי כריש לפעילות אכזרית והרסנית אף יותר, המכונה FINNING – קטיעת סנפירים. ומשום שהדיג והטיפול בכל חלקיו של הכריש הוא עניין יקר, חותכים הדייגים את סנפירי הכרישים שלכדו ומטילים אותם בעודם חיים, ובעלי מום, חזרה למים.
לווה נסער כשהוא מדבר על שיטה אכזרית זו לעשות רווחים. "זה לא אנושי", הוא אומר ומסיר את כובע המצחייה החבוש תמיד לראשו. "משום שאין דיווחים על דיג כזה, אי־אפשר לשלוט בו. יש נתונים לפיהם בשנה שעברה עברו סנפירים בערך של 25 מיליון דולר דרך הוואי. אף אחד אינו יודע מאיפה הם באים, או מאילו מיני כרישים הם נכרתו; אבל פירושו של דבר – קטל של הרבה כרישים".
לווה מקווה שיושם סוף לאיסוף זה של סנפירים, אך הוא יודע שנחוץ לשם כך קרב קשה. מרק סנפירי כריש הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות הסינית, וכשצלחת מרק טוב עולה 100 דולר, יש מניע חזק להמשיך לכרות סנפירי כרישים. מצד שני, "מחקר שהתפרסם בהונג קונג מראה כי רמות הכספית בכרישים גבוהות מאוד. זה מה שאני קורא צדק פואטי", אומר לווה, "מרק סנפיר כריש נאכל באופן מסורתי כמנה חגיגית ונחשב כמגביר את כוח הגברא; אבל במחקר מצאו שבגלל הרמות הגבוהות של הכספית מרק כזה מקטין את כמות הזרע".

לפעול למען הכרישים
לווה לוחם גם נגד ציד והרג כרישים שנעשים בעקבות התקפות על בני אדם. ב־1971 הקצתה מדינת הוואי 50,000 דולר לתוכנית שמטרתה ויסות מספר הכרישים באוקיינוס. במסגרת התוכנית הומתו 238 כרישים בתוך חצי שנה. פעילות זו הופסקה תודות ל"טריומווירט הכרישים", שבו חברים שלושה חוקרים: לווה עצמו, ברד וות'רבי (WETHERBEE) וג'רי קרואו (CROW). "כרישים אינם בהכרח ציידי אדם", מדגיש לווה, "למעשה, אנחנו אלה שחודרים לטריטוריה שלהם. ההיגיון שעמד מאחורי ציד הכרישים אמר שאם יהיו פחות כרישים, יהיו גם פחות התקפות על בני אדם. אבל אם מסלקים 20 כרישים מהמים ושמים במקומם 40 אנשים, מגדילים בכך את הסיכוי למפגש ביניהם, ולא מקטינים אותו".
וכך, ככל שגדל מספר האנשים על החוף, גובר החשש למפגש בין אדם לכריש. בנוסף לכך, מביא הפיתוח המואץ של החופים להרס התנאים הסביבתיים המאפשרים למינים שונים של בעלי חיים להתרבות ולשרוד. אין פלא, שגוברת הדאגה לגורל הכרישים. כמו לגבי אוכלוסיות ימיות אחרות, מספרם באוקיינוסים צונח במהירות. "הבעיה היא שהכרישים גדלים לאט מאוד", מסביר לווה, "הם מביאים לעולם מספר נמוך יחסית של צאצאים, ועובר זמן רב עד שאלה מגיעים לבגרות. קצב איטי זה הופך אותם לקורבנות קלאסיים של דיג יתר".
הצורך בשינוי היחס כלפי הכרישים הביאה את "טראפיק" (TRAFFIC), – תת־ארגון של WWF (WORLD WILDLIFE FUND), ו־ WCU(WORLD CONSERVATION UNION), שני ארגונים בינלאומיים העוסקים בשימור חיי הבר – להתחיל בבדיקה מקיפה של האופן שבו מתנהל הסחר בחלקי כרישים ובמוצריהם.  CITES(CONVENTION ON ,(INTERNATIONAL TRAFFIC IN ENDANGERED SPECIES המגן על בעלי חיים בסכנת הכחדה, ישתמש בנתונים שיתקבלו כדי לקבוע אילו אמצעים אפשר לנקוט כדי לשמר את מיני הכרישים המצויים בסכנה.
"לפני 10 עד 15 שנים היו הרבה מקרים כמו אלו שתוארו ב'מלתעות'", אומר לווה, "מספר הכרישים עלה משום שכמעט לא דגו אותם, ובממשל האמריקאי חשבו שאם יקראו לדיג מוגבר של כרישים, ייפגעו פחות בני אדם. אירעו אז מקרים שיצרו את הרושם שכרישים הם חיות רעות, ויש להרוג אותם. עכשיו אנשים מבינים שהם לא מסוכנים כפי שזה הוצג בסרט, ולמעשה הם חשובים למערכת הסביבתית הימית יותר ממה שחשבו קודם". לווה מאמין כי המסר הזה יתפשט בהדרגה. "לכרישים אין ריסים קטנים וחמודים וחיוכים כמו לדולפינים, אבל אנשים מתחילים להרגיש לא נוח כשהם רואים איך טובחים אותם. רבים דורשים עכשיו שלכרישים תינתן אותה הגנה שניתנת ליונקים הימיים".
עד לא מזמן חשבו שהאוקיינוס יהווה מאגר אינסופי של מזון, שבאמצעותו אפשר יהיה להאכיל את אוכלוסיית העולם כולו. כעת כבר ברור שיש גבול למה שאפשר לקחת ממנו. אם יוצא מהמערכת הסביבתית מרכיב אחד, עלולה להיגרם תופעה המכונה על ידי המדענים מפל הזנתי (TROPHIC CASCADE), שהוא תגובת שרשרת שהאפקטים שלה מתעצמים בעיקר בתחתית שרשרת המזון. האחראים על אזורי דיג שונים מחפשים היום אחרי "מספר הקסם" של בעלי החיים שאפשר לצוד מאוכלוסייה מסוימת בלי לגרום להכחדתה. אבל האם אפשר ליצור משוואה נקייה כל כך מהמורכבות של הטבע?
"ברוב המקרים", אומר לווה, "אנחנו מנסים לשלוט בדברים שאיננו מבינים. אחת הבעיות העולמיות העיקריות היא מדידת ערכו של טורף, המצוי בראש שרשרת המזון, למערכת הסביבתית. כמה אפשר להרוג בטורפים כאלה לפני שנראות לעין השפעות סביבתיות? כדי לענות על שאלות כאלה, צריך קודם כל להבין את המערכת; כלומר, את תהליך הרבייה, מעגל החיים, סוג המזון שנאכל וכמותו. רק אחרי שמבינים את כל אלה, אפשר אולי להעריך מה תהיה השפעתו של הדיג. ואנחנו מנסים עכשיו להבין את המערכת".

שגרת חייו של כריש
לווה וחבריו מרכיבים לאט לאט את תמונת הפאזל של תפקיד הטורף, הנמצא בראש שרשרת המזון הימית. במשך חמש שנים אסף לווה מידע מאיזור הרבייה של קאנאוהה. אופיה של המשימה הראשונה שלו מבהיר עד כמה זעום הידע שלנו על יצורי האוקיינוס הללו: הוא בדק כיצד מבלים הכרישים הקטנים את זמנם.
יחד עם קים הולנד, מנחה הדוקטורט שלו, שהוא גם מומחה בהערכת מלאי אוכלוסיות הדגים, עקב אחרי כרישים קטנים ובדק את שגרת יומם. "השתמשנו בספירה אקוסטית, שהיא טכנולוגיה המתפתחת כיום במהירות", מסביר לווה. "טכנולוגיה זו סיפקה לחוקרים את מרבית המידע הקיים על דפוסי התנועה היומיומית של דגים ויונקים ימיים. לצערנו, את סוג המידע הזה אפשר להשיג רק אם עוקבים אחרי האותות 24 שעות ביממה. ומובן שזו משימה מתישה".
החוקרים שעסקו במשימה – לווה, ברד וות'רבי, ג'ק פטרסון, אנדי ג'יל והולנד – מצאו דרך קלה יחסית לחבר את המשדר לכרישים הקטנים. הם השתמשו בצינור פי.וי.סי כמשפך, והחדירו באמצעותו את המשדר לתוך קיבת הכריש. משום שהרקמות של הכריש מורכבות בעיקר ממים, האות האקוסטי עבר בקלות. ומשום שהתדר של הצליל האולטראסוני שמשמיע המשדר גבוה יותר מזה הנקלט על ידי הכרישים, הדבר לא הפריע לשגרת יומם. החוקרים אף הצליחו לקבל בחזרה את המשדרים היקרים, תודות למערכת העיכול של הכרישים הקטנים: לכרישים יש הרגל להקיא מה שאינם יכולים לעכל, וכך המשדרים הוקאו בתוך ימים אחדים ונאספו על ידי הצוות לשימוש חוזר.
"לאחר כמה ימים של משמרות בנות 24 שעות, מצאנו שהחבר'ה האלה עובדים במשמרת לילה", מספר לווה. במהלך היום הם מסתתרים בקבוצות בחלקו העכור והעמוק יותר של המפרץ, כנראה כדי להגן על עצמם מכרישים גדולים המסתובבים באיזור. התנהגות זו אינה מאפיינת רק כרישים קטנים, היא נצפתה גם באוכלוסיות בוגרות במקומות אחרים בעולם. בלילה הם פעילים יותר ונעים סביב בסיס השוניות, המפוזרות במקומות רבים במפרץ. בשוניות אלה הם מוצאים את רוב מזונם: קְבָרנוּנִייִם, שִׂפְתֹונִייִם, תּוּכִּינוֹנִיִים וחֲסִילוֹנִים.
כששוקעת השמש, קוברים את עצמם הרבה מיצורי השונית בבוץ. אך שמיכת לילה זו אינה מגינה עליהם מפני התקפות הפטישן. כריש זה יכול לחדור את כיסוי הבוץ בראשו, שנראה כמו מקדחה. צוללנים השוחים סביב שוניות המפרץ רואים לעיתים קרובות סימנים ארוכים וצרים בבוץ, המזכירים באורכם וברוחבם את חרטומו של הפטישן. לווה סבור כי אלה העקבות שמותירים הפטישנים המתנפלים על קורבנותיהם.

תקשורת חשמלית
אפו של הפטישן מצויד בחיישנים חשמליים ("אמפולות של לורנציני") מתוחכמים. סטיב קאג'יאורה, העובד במעבדת הכרישים לצד לווה, בדק את הרגישות של החיישנים הללו, ומצא שהם מסוגלים לחוש כ־60 נאנו־וולט. זהו שדה חשמלי חלש מאוד, כמו זה שיוצרת סוללה רגילה של פנס ברדיוס גדול. "הפטישן קולט את השדות החשמליים החלשים שיוצרים הכימיקלים הנפלטים מהזימים ומפי הטבעת של הדגים", מסביר קאג'יאורה. "הדגים פולטים יונים שליליים של כלוריד מהזימים ויונים חיוביים של אמוניה מפי הטבעת, ויחד נוצר סביב הדג זרם חשמלי. הפטישן מסוגל גם להבחין בין הצד השלילי לצד החיובי של השדה החשמלי". במלים אחרות, הכריש מסוגל לאתר את ראשו של קורבנו בלי לראות אותו, וכך לעלות בקלות יחסית על דרך המנוסה של הדגים.
לווה הראה גם כי הראש בעל הצורה המוזרה הופך את הפטישן לשחיין היעיל ביותר בסביבה. הוא מאמין כי הראש נוהג כרחפת, כשהוא פועל נגד כושר הציפה השלילי של הפטישן. הראש גם מגביר את יכולת התמרון שלו, ומאפשר לו לבצע פניות חדות ומהירות כשהוא רודף אחרי טרפו.
לווה גילה מאפיינים אלה כשעשה לכרישים "שיעורי כושר", בזמן שבדק את חילוף החומרים ואת צורכי המזון שלהם במשך שלוש שנים. הוא התחיל בכך שעקב אחרי תנועתם במנהרת שחייה, המקבילה המימית של הליכון כושר אנושי. כדי לנשום, חייבים הפטישנים לשחות, כך שמזמן לידתם עד מותם הם נמצאים בתנועה כמעט מתמדת. במנהרת השחייה חישב לווה את רמת חילוף החומרים שלהם באמצעות מדידת כמות החמצן שצרכו. הוא גם חישב באיזו תדירות ובאיזו עוצמה הניעו הפטישנים את זנבם כדי לשמר את המיקום שלהם במנהרה.
החתיכה הנוספת בפאזל נמצאה על ידי אהרן בוש, גם הוא חוקר במעבדה הימית. בוש בילה את זמנו בבדיקת תכולת הקיבה של הכרישים הקטנים. הדבר נעשה תוך ניצול דרך העיכול המיוחדת להם, ובלי לגרום להם סבל. הכרישים לא רק מקיאים מה שאינם מעכלים, הם מסוגלים להקיא את כל קיבתם. לאחר שהיא מתנקה במי הים, הם בולעים אותה שוב. בוש הרדים את הכרישים הקטנים והוציא את קיבותיהם מפיהם במלקחיים, בדק את תכולתן והכניסן חזרה.
כאשר מצרפים את המחקר של לווה לזה של בוש, אפשר ליצור משוואה: אם יודעים כמה אנרגיה מוציאים הכרישים ולכמה מזון הם זקוקים כדי לחיות, אפשר לחשב את כמות המזון שהם צורכים כדי לגדול. את המידע הזה החיל לווה על הכרישים הקטנים שחיו במפרץ, דבר שאיש לא עשה לפניו. הוא תכנן ובנה משדר של מכת־זנב, העובד כמו מונה קלוריות. כשמחברים אותו לזנב הכריש הקטן, מאפשר המונה להקליט את מהירות מכות הזנב, את מהירות השחייה של הכריש ואת כמות הקלוריות הנשרפות. כמו כל שומר משקל יכול לווה לדווח כי הפטישן הקטן שורף כ־29,000 קלוריות ביום.
כדי לאזן זאת, חייב כריש קטן לאכול 30 גרמים של אוכל ביום, או לפחות 11.25 קילוגרם בשנה. אם יש במפרץ 5,000 כרישים קטנים, יחד הם זקוקים ל־54 טונות מזון בשנה. וזה הרבה עבור מפרץ קטן. לווה חושש שעלול להיווצר מחסור במזון. "במדידות שעשינו במהלך הקיץ מצאנו כי אין גדילה של אוכלוסיית הכרישים", הוא אומר. "נראה שיש תחרות גדולה על המזון, וכמה מהכרישים הקטנים מתים מרעב. זה מה שנקרא ברירה טבעית, לא?"
מדי שנה מבחינים החוקרים במספר הולך ופוחת של כרישים קטנים במפרץ. אלה ששורדים, עוזבים בסופו של דבר את המקלט של הפעוטון ויוצאים ללב ים. "ואז זוהי קופסה שחורה", אומר לווה. "אין לנו מושג לאן הם שוחים. יש עוד כל כך הרבה מה לבדוק. יש הרבה חתיכות שצריך לשבץ בפאזל. בכל פעם שאנחנו חושבים שהצלחנו לגלות משהו חשוב, יש שינוי, ואנחנו לומדים משהו חדש".
דבר אחד ברור: כל פיסה שמניחים החוקרים בפאזל מוכיחה שהכרישים הם חלק בלתי נפרד והכרחי מהתמונה הגדולה, שהיא כדור הארץ.

תודה לד"ר דני גולני מן האוניברסיטה העברית בירושלים.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קניון רפלקשן, יוטה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות