תפריט עמוד

הוואי – ביקור ובילוי

הוואי – ביקור ובילוי

דמיינו את הוואי חזק חזק - ככה היא בדיוק: חופים לבנים, ים טורקיז, הרי געש, פרחים מרהיבים, אתרי גלישה ברמה עולמית, לווייתנים, חולצות פרחוניות ושמחת חיים. כן, יש גם המון תיירים, וגם קצת יקר, אבל פעם אחת בחיים כדאי לבקר בה

אני נוחתת בשדה התעופה בהונולולו אחרי טיסה של שש שעות מסן פרנסיסקו, וממשיכה משם היישר לאי קאוואי (Kauai), שם אתחיל את הטיול. בדמיוני, עם רדתי מהמטוס תחכה לי בת הוואי חיננית ליד כבש המטוס, אני ארכין את ראשי והיא תענוד לצווארי שרשרת סחלבים. אך עם הגעתי מתברר לי שצריך להזמין את החוויה (וגם לשלם עבורה) מראש.

נהג המונית שאוסף אותי מחייך אלי חיוך גדול ואומר "אלוהה! ברוכה הבאה לגן העדן". יש לו פנים עגולות, עיניים כהות ושיער שחור אסוף לקוקו. הוא לבוש, איך לא, בחולצת הוואי עם פרחים גדולים. רוב התושבים לובשים את החולצות האלה וגאים בהן. הרדיו מנגן מוזיקה הוואית שלאוזן שלי נשמעת קצת קיטשיתומעצבנת. אחרי כמה ימים אני מתרגלת, גם לחולצות הפרחוניות וגם למוזיקה.

קשה מאוד להרגיש רגשות שליליים כשנמצאים בהוואי. הדבר היחיד שיכול לעורר אותם הוא המחירים היקרים של המסעדות ושל המוניות. איי הוואי הם איים מבודדים הרחוקים מכל יבשת יותר מכל אי אחר בעולם, וזה עיקר ייחודם; נופי גן עדן שזורים עצים ופרחים אקזוטיים, שדות אננס עם ריח מתוק, מטעי קפה, הרי געש פעילים וכבויים וכמובן חופי ים מדהימים. טבע פראי ראשוני של צוקים וואדיות, פסגות הרים מושלגות אל מול בתי מלון מודרניים ומרכזי קניות מפוארים. מעולם לא חלמתי שאגיע למקום עם כל כך הרבה יופי וטבע. 

 

נוף באי קאוואי, יותר מדי חולצות אלוהה, יותר מדי טקסי לואאו והרבה יותר מדי ריקודי הולה. הדבר היחיד שיש ממנו מעט בהוואי זה אותיות והברות | צילום: אימג' בנק ישראל

 

באי קאוואי — שם צולמו סרטי "שודדי התיבה האבודה" — אני מרגישה, לצד תחושת הטבע הפראי והראשוני, גם משהו מיסטי ולא ברור. יש משהו בעוצמה של הטבע, בצוקים הגבוהים, באוקיינוס שמשנה את צבעו ובשקיעות המדהימות, שמצמיח כנראה שלל סיפורים ואגדות על אלים קדמונים שנמצאים באיים ומטילים כישופים וקללות.

אני פוגשת את ג'ון וויילאה, בן קאוואי, שנקרא "השגריר של הוואי". השם ניתן לו בגלל היותו בן הוואי "טהור", בניגוד לרוב בני הוואי. ג'ון גר בלוס אנג'לס שנים רבות, ולעת זקנה חזר לאי הולדתו. הוא אוהב להעלות זיכרונות: "לאדם הלבן יש כל הזמן צורך להוסיף נכסים ולצבור רכוש", הוא אומר. "אנו, בני הוואי, איננו זקוקים לכך. האדמה, הים והשמים נותנים לנו את כל מה שאנחנו צריכים. אני זוכר שכילד עיקר מזוננו היה הדגים שאבי דג בקאנו ושורשי הטארו שאמי גידלה. את הפירות היינו קוטפים מהעצים, ולא היה חסר לנו דבר. כשהגעתי לקליפורניה נדהמתי מהחומרנות של האנשים והשתדלתי להמשיך להסתפק במועט". ג'ון עדיין גולש יום־יום במפרץ נאוויליווילי (Nawiliwili) ועוסק בהדרכת גולשים מתחילים. בשיעור הראשון בגלישה הוא מלמד אותי את שני העקרונות החשובים ביותר: לא לקחת סיכונים מיותרים, ולכבד את הים. לאחר יום בחברתו אני מבינה את קסם הפשטות ואת היופי של בני הוואי.


ללוש עם הלומילומי

בערב הוא מזמין אותי ואת בעלי לביתו. זוהי בקתת עץ וקש שנמצאת על חוף הים. בחוץ ניצב גריל ענקי שעליו ניצלו דגי המהי־מהי האהובים על התושבים. קאטי, אשתו של ג'ון, ילידת לוס אנג'לס, אומרת שבשום פנים ואופן לא תחליף את דרך החיים שלהם. היא עוסקת במסאז' הוואִי מסורתי הנקרא לומילומי, עיסוי עמוק המבקש לרפא את הגוף והנשמה. הלומילומי מבוסס על תורה המועברת מדור לדור, וקאטי למדה את התורה מאנטי מהי לאני, כוהנת דת חשובה.

קאטי מוליכה אותי אל תוך הבית. אני נשכבת על מחצלת והיא מתחילה בתפילה, מבקשת מהאלים שיתנו לה אנרגיה שתועבר אלי. הלומילומי, שתרגומו המילולי הוא "ללוש", מתחיל בראש ויורד דרך עמוד השדרה אל הגפיים התחתונות ומשלב שימוש באבני נחל המונחות בין אצבעות כפות הרגליים של המעסה. חוויה אינטנסיבית ביותר.

קאוואי הוא האי הוותיק מכולם, ומעריכים כי הוא בן חמישה מיליון שנה. הוא גם הפראי מכל האיים, ונדמה כי כף רגלו של אדם טרם דרכה בחופיו. תרנגולות משוטטות ברחבי האי חופשי־חופשי – התושבים מספרים בבת־צחוק שלפני שנים התחולל הוריקן באי ופרץ את הלולים. אני מסתובבת על חוף הים. מזג האוויר נעים, ואין ענן בשמים. מזל גדול, כי האי נחשב המקום עם כמות הגשם הגבוהה בעולם, יותר מ־12 אלף מילימטרים בשנה. אני נכנסת להתרחץ בחוף מקסים ליד חוף נאוויליווילי. המים נעימים לשחייה, הכניסה בחינם, אך אין מציל, וכדאי לשחות קרוב לחוף, כי בכל החופים של הוואי עלולים להיות זרמים חזקים ומסוכנים מאוד. אני באמת מרגישה שהים קצת "סוחב" אותי אליו.
עשרות תיירים משתכשכים במים לידי, סירת קאנו עם משוטים לוקחת אנשים מהחוף לסיור באי. לפני ההפלגה, בעל הסירה מחזיק צדף ענקי ותוקע בו תקיעות כמו בשופר. כך יצאו בעבר להפלגות ולדיג. בצד הצפוני של החוף מחכה קבוצה של גולשי גלים לגל שיוכלו לתפוס. כאן הגלים אינם גבוהים במיוחד, ורוב הגולשים הם גולשים מתחילים.

בהוואי מבקרים כשמונה מיליון תיירים בשנה. האיים ממוסחרים מאוד, ולמרות זאת כמעט שאין בהם חיי לילה, למעט בוואיקיקי

בצהריים מצטרף אלי בעלי, ואנו תרים את החוף כדי למצוא מסעדה לארוחת הצהריים. הוואי היא המדינה החמישים במספר של ארצות הברית, ואפשר למצוא בה מסעדות רשת אמריקאיות בשפע, אבל אנחנו לא מעוניינים בג'אנק־פוד אלא במשהו אותנטי. אנו מגיעים למסעדת דיוק'ס קאנו קלאב, גם היא חלק מרשת, אבל לפחות מגישה אוכל מקומי. הדקורציה מדהימה: מפלי מים, שיחים ופרחים אקזוטיים ומלצריות יפות שפרח היביסקוס נעוץ בשיערן הארוך.

המסעדה נקראת על שמו של דיוק פאואה קהנמוקו (1890־1968), שהיה גולש הגלים הראשון ונחשב הספורטאי המפורסם ביותר בהוואי. הוא ייצג את ארצות הברית באולימפיאדות וזכה במדליות זהב בשחייה ובכדור מים. בכמה מקומות בהוואי הוקמו פסלים לזכרו. מספרים כי בשנת 1929 רכב מוקו על הגל הכי ארוך, שני קילומטרים אורכו.


שורש טארו בלואאו

בהוואי מבקרים כשמונה מיליון תיירים בשנה, מחציתם מארצות הברית, שני מיליון מיפן. האיים תיירותיים מאוד וכמובן ממוסחרים מאוד, אך למרות זאת כמעט שאין בהם חיי לילה, למעט בוואיקיקי (Waikiki) אשר בהונולולו. לכןאנחנו מחליטים ללכת לאחת האטרקציות בהוואי, טקס הלואאו, אותו מקיימת המשפחה ההוואית בשמחות כימי הולדת ואירוסין. אנחנו לובשים בגדי אלוהה, אני בשמלה פרחונית בצבע אדום עם פרח מאחורי האוזן, ובעלי בחולצת אלוהה ירוקה. הטקס שאנחנו מגיעים אליו מתקיים באחד הפארקים היפים בקאוואי. במקום יש גנים בוטניים, חממות סחלבים, כלובי חיות וציפורים ומשטחי דשא ופרחים לרוב. אנחנו מגיעים לפנות ערב ומתאספים במדשאה ענקית עם עוד עשרות תיירים נרגשים. עונדים לצווארינו שרשרות צדפים ומברכים אותנו באלוהה חייכני. אנו עונים "אלוהה" ו"מאהלו" ("שלום" ו"תודה" בהוואית) ומתרכזים במעגל סביב האִימוּ, תנור תת־קרקעי שהחום שבו מופק מאבני לבה שחוממו במשך שעות. בבוקר הוטמן בתנור חזיר שלם עטוף בעלי טארו. הטקס מתחיל כשהשמש מתחילה לשקוע. שלושה בחורים הוואיים חשופי חזה שלגופם חצאית מסירים את שכבת האדמה והחול מהתנור.

כשהחזיר נגלה במלוא הדרו, אחד מהבחורים תוקע בצדף ענקי תקיעות רמות אל ארבע רוחות השמים. אני מביטה בבני הוואי. הם מרבים לחייך. אהבת הטבע שלהם, הערצתם ליופי ועדינותם גורמת לי להרגיש בנוח. השמש כבר שקעה, ואנו מוזמנים להסב לשולחן ארוך עם תיירים נוספים. אני שותה משקה אלכוהולי מהול במיץ אננס. האלכוהול עולה לי קצת לראש ואני מנסה את יכולותַי בריקוד ההולה, התוצאה די עלובה, אבל אני מרגישה טוב.

כוכב הארוחה הוא ידידנו החזיר. השולחנות עמוסים בשלל מטעמים, בהם מחית בטטה סגולה ומתקתקה ודג מהי־מהי מבושל ברוטב מתוק עם אננס. לפני הארוחה מזהיר אחד המארגנים מפני מאכל מסוים. זהו הפוי, העשוי שורש טארו. לנו הוא הזכיר טעם של עיסת נייר. בהוואי הוא פופולרי מאוד.

במרחק קילומטר מהחוף אני צופה באחד המחזות המרהיבים שראיתי בחיי. נחלי לבה זורמים לים, מעלים אדים ועשן לגובה עצום. טמפרטורת הלבה: כ־1,150 מעלות

אחרי האוכל אנו צועדים בשביל ארוך בתוך הגינה, אורות לפידים מאירים את דרכנו. אנחנו מגיעים לאמפיתיאטרון פתוח. אני מביטה לשמים, אלפי כוכבים מנצנצים. המופע מתחיל; זהו מופע ריקודים מלווה בתזמורת. המוזיקה קצבית, ובמופע הצבעוני רוקדים ריקודי הולה מקומיים, אך גם ריקודים מטהיטי, מיפן ומהפיליפינים. הרקדניות לובשות חזיות עשויות אגוזי קוקוס וחצאיות רפיה. הגברים חשופי חזה. לעתים קרובות הרקדנים שמנמנים, שלא לומר שמנים, ומלאי קסם וחן. כלי הנגינה עשויים קוקוס ודלעת, והגיטרה ההוואית המפורסמת נקראת יוקליילי.

 

לילה שכולו לבה
למחרת אנחנו מצטרפים לשיט באוניית קרוז. אין כיף גדול יותר מאשר לעמוד על הסיפון ולהביט בחופים המשגעים של הוואי, בהרים ובאוקיינוס השקט. לפעמים אפשר לראות אפילו לווייתנים. אך האטרקציה שחיכיתי לה היתה כמובן לצפות בלבה של הר הגעש קילאוואה (Kilauea) בלילה. בעשר בלילה, בחושך מוחלט, האונייה מתקרבת אל החוף באי הוואי, המכונה האי הגדול, שאליו נשפכת הלבה בלי הפסקה משנת 1983. שם, במרחק של קילומטר אחד מהחוף, אני צופה באחד המחזות המרהיבים שראיתי בחיי. נחלים של לבה אדומה באורך קילומטרים נוזלים בכמה אפיקים אל הים. מהמקום שבו הלבה באה במגע עם מי הים עולים אדים ועשן ומיתמרים לגובה עצום. טמפרטורת הלבה היא כ־1,150 מעלות צלזיוס. די חם. אחד המרצים באונייה מסביר ברמקול כי האי הגדול גדל משנה לשנה בגלל הלבה שנשפכת לים.

על ההר, ליד המקום שבו זורמת הלבה, יש מלון קטן. בהיעדר כביש, הגישה אליו היא ברגל או במסוק. הרפתקנים יכולים לבלות בו לילה ולהתפלל שהלבה לא תשנה את מסלולה. אני העדפתי לראות את הלבה ממרחק. מה שבטוח, בטוח. מאוחר בלילה אני נשכבת על המיטה בקבינה המרווחת. מביטה מבעד לחלון העגול בהר הגעש ההולך ומתרחק.
למחרת בבוקר, כשאני מתעוררת, האוניה כבר חונה בקונה (Kona). אחת הערים היפות בהוואי. מזג האוויר כאן נעים תמיד, וגם הגשם שיורד, יורד רק בלילה. גשם מנומס. אני יורדת לחוף הים, שוכרת משקפי צלילה ושוחה במים הנעימים. לפתע אני מגלה שלידי שוחה צב ים ענקי וכמעט נוגע בי. נרגשת מהחוויה, אני מתיישבת בבית הקפה שעל החוף ללגום קפה קונה משובח. מזג האוויר בקונה אידיאלי לגידול קפה, והמיסיונרים הביאו את השתילים הראשונים ב־1828. זהו המקום היחיד בארצות הברית שגדל בו קפה. אגב, מחירו של קפה קונה טהור הוא ארבעים דולר לקילוגרם.

בקונה נולד ומת המלך קמהאמהא המפורסם, שחי בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19 והיה זה שכבש ואיחד את כל איי הוואי תחת שלטונו. בטיילת ניצבים ארמונו ובית הקיץ שלו – כיום מוזיאון.


הלו הילו 

הילו (Hilo), אשר נמצאת בחוף המזרחי של האי הגדול, היא תחנתי הבאה. בניגוד לקונה היבשה, בהילו יורד גשם ברוב שעות היום. קבוצת תיירים מיפן משוטטת לה בדאון טאון הילו ומשוחחת עם זוג יפני מקומי בשנות השמונים לחייהם. הם צאצאי מהגרים מהאי אוקינאווה (Okinawa) שבדרום יפן שהגיעו להוואי במאה ה־19 לעבוד במטעי הסוכר. הם מחייכים אלי, ואני ניגשת אליהם ולוחצת את ידם.

הגבר הישיש מציג את עצמו כברנרד אוסיאקי. הוא נולד בהונולולו ב־1922, וזוכר היטב את היום השחור ביותר בחייו, היום שבו תקפו היפנים את הצי האמריקאי בפרל הארבור. הוא שהה אז בחוף הים, ולפתע הגיחו מעליו מטוסים שנשאו את סמל השמש העולה שהכיר כה טוב. ברנרד היה אז בחור צעיר וראה את עצמו כנתין אמריקאי נאמן. אבל לא כך ראו זאת השלטונות. משפחתו נעצרה והוגלתה למחנה סגור בקליפורניה. הם שהו במחנה במשך כמה שנים, ושם גם מת אביו, שמעולם לא הבין מדוע התייחסו אליהם כך.

עד היום סובלים היפנים האמריקאים מרגשות קיפוח ומרירות. ההתנצלות והפיצויים שקיבלו לפני כמה שנים לא הפיגו את ההרגשה הרעה. ברנרד מזכיר בגאווה שדניאל אינוֹוֵי, הסנטור מהוואי, היפני במוצאו, לחם בגבורה בגרמנים במלחמת העולם השנייה, וקיבל על כך מדליות רבות. ב־1945 חזר ברנרד להוואי, אך לא להונולולו אלא לעיר הילו. שנה אחר כך שרד את הצונאמי הגדול שהחריב חלקים גדולים של העיר וגם את ביתו.

אחת הדרכים היפות בעולם, בלי שמץ הגזמה, נמצאת באי מאווי (Maui). זו הדרך המחברת את קאהולוי (Kahului) והאנה (Hana). אנחנו שוכרים רכב ויוצאים לכיוון האנה. בדרך אנו עוברים את העיירה הציורית פאיה (Paia) ואת החוף של גולשי הרוח. לעינינו מתגלה כביש צר ופתלתל הצמוד לחוף הים. נותר לי רק לשמוח שלא אני יושבת מאחורי ההגה. משמאלנו אנו מזהים קבוצת לווייתנים השוחה אל החוף. מימיננו יערות טרופיים ומפלי מים. הדרך נמשכת כשעתיים, ואני לא רוצה שהיא תיגמר.

 

הנה בא עוד גל גדול. האי מאווי הוא גן עדן לגולשי גלים שמגיעים מכל העולם. לגולשים מתחילים מומלץ להתאמן באי קאוואי, שם האוקיינוס עצבני פחות | צילום: אימג'בנק ישראל

דני והים

התחנה האחרונה שלנו בביקור היא האי אוהאו (Oahu), שבו נמצאת העיר הונולולו, בירת הוואי. הונולולו היא עיר יפהפייה, משופעת בצמחייה טרופית, בגנים נפלאים ובחופי ים לבנים שהמפורסם בהם הוא חוף וואיקיקי. אני מטיילת לאורך החוף. המקום הומה תיירים יפנים, אמריקאים ובני לאומים אחרים. אני מרגישה מעט מחנק מבתי המלון הגבוהים ומהחנויות הרבות. המקום ממוסחר לחלוטין.

אני מחליטה לנסוע לצפון האי, לאזור פחות מתויר. חוף פאי פלאי (Pai plai) הוא היעד שלי. החוף נמצא במקום שנקרא נורת' שור (North shore) – המכה של הגולשים בעולם. אני פוגשת את דני מאיירס מאורגון, גולש ותיק המתמודד כבר שנים בתחרויות גלישה מקצועיות ואינו פוחד מהגלים הענקיים המפורסמים של החוף הזה. דני מספר לי שלפני כמה שנים נפצע קשה בעת שגלש. "קרקעית הים היא סלעית, וגל ענקי הטיח אותי בחוזקה על סלע", הוא מספר. אך אהבתו לגלישה גברה על מגבלותיו הפיזיות, והוא מבלה כאן בכל חורף. אני יושבת על החוף ומביטה בתדהמה בצעירים הגולשים בתוך הגלים הענקיים שמכסים אותם לחלוטין. כל מה שראיתי עד עתה בסרטי גלישה ובטלוויזיה אינו מצליח לתאר את העוצמה הזאת של הים. דני חובק את הגלשן תחת זרועו ורץ אל הים. אני מתפללת לשלומו. כשהוא יוצא — בריא ושלם — הוא מנופף אלי בידו, ואני קצת מקנאה בו.

אחת הדרכים היפות בעולם נמצאת באי מאווי ומחברת את קאהולוי והאנה: כביש צר ומפותל לאורך החוף. נהיגה של שעתיים, ואני לא רוצה שהיא תיגמר

קשה להגיע להוואי. היא רחוקה מכל מקום, ובעיקר מישראל. עשרות שעות של טיסה מייגעת. אך אני מרבה להיזכר ב־Silversword, פרח מיוחד שגדל רק במורדות הר הגעש הכבוי האליקלה (Haleakala). אורך חייו הוא כשנות דור של אדם, אך הוא פורח רק פעם אחת, ואז מת. אולי גם התיירים צריכים להגיע פעם אחת בחיים לגן העדן הזה, ולזכור אותו לתמיד.

הוואי – העמוד הראשי>>

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 2

    לא מעוניין

סרטון: טיפוס על האלף דום ביוסמיטי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

1 + 8 =

מסע אחר - המרכז לנסיעות