תפריט עמוד

הדרווישים המחוללים: נפש משתחווה לנפש

הדרווישים המחוללים: נפש משתחווה לנפש

פסטיבל הדרווישים המחוללים, שמתקיים מדי שנה בדצמבר בעיר קוניה שבתורכיה, מציין את יום השנה למותו של המורה הסופי הגדול ג'לאל א־דין רומי. אבל זה אינו אירוע עצוב, להיפך. זהו "יום האיחוד" עם אלוהים, שנחגג עם הרבה ריקודים ואקסטזה. שליחי "מסע אחר", אילן חצור והראל סטנטון, יצאו לקוניה של הסופים

"בוא, בוא, תהיה מי שתהיה
כופר, עובד אלילים, סוגד לאש
בוא, ביתנו אינו מקום של הייאוש
בוא, אפילו אם הפרת את נדריך מאות פעמים
בוא, בוא ושוב – בוא"
(ג'לאל א־דין רומי)

היציאה מאנטליה (Antalya), בירת הממלכה הישראלית החדשה, והדרך לקוניה (Konya), בירת הממלכה הסלג'וקית הקדומה, נראו כהקדמה מצוינת למה שמחכה לי בהמשך: הים התיכון שנראה כחול יותר, מישור החוף התורכי המוריק בשפעה של מים שסוחטת אנחת קנאה מכל ישראלי מוכה בצורת,

רגלם השמאלית של המחוללים נטועה בארץ כרגל ציר, רגלם הימנית מסתובבת נגד כיוון השעון, מחבקים בסיבובם את כל הבריאה

הטיפוס להרי הטאורוס 
(Taurus) המיוערים והמסולעים בחדות, האפשרות ליהנות שוב מהארזים הענקיים, הפעם בלי להיות חבוש שכפ"ץ וחמוש עד השיניים, אגם ביישהיר 
(Beys¸ehir) המכסיף, המעבר החד לרמת קוניה הצחיחה על צבעיה המרהיבים. ואז, כמה קילומטרים לפני היעד, באה הסטירה: מאות ואלפי שלטי פרסומת מכוערים מכל הגדלים והמינים, מסתירים כמעט לחלוטין את הנוף.
הכך מקבלת עירו של מַווְלָאנַא ג'לאל א־דין רומי את הבאים בשעריה? שנייה לפני שפתחתי את פי לקלל את ההתמסחרות ואת הקפיטליזם שמקלקלים כל חלקה טובה בעולם הזה, ראיתי אותה, נשענת בשתי רגליה על אופקיו של המישור הענקי ונמתחת בין העננים ומעליהם, אחת הקשתות בענן היפות והצבעוניות ביותר שראיתי בחיי. הרושם של השלטים הנוראיים התפוגג כמו הערפילים השורים על רמת קוניה כל בוקר, או כמו הלב הקשוח ביותר למשמע צליליו של חליל הנֵיי.  אני נוסע לחפש את הדבר הזה שלפעמים מרגישים, שאין לו שם, שאם היה לו שם לא הייתי מחפש אותו. אולי זאת התחכמות.

רעם התותח הגואל
קוניה של הרמזאן (הגרסה התורכית לרמדאן) ושל פסטיבל הדרווישים, שנפלו השנה זה על זה. התיירים המעטים, תורכים ברובם, אינם מורגשים בקרב 600 אלף תושבי העיר. כל עמודי החשמל מקושטים בנורות בדמות דרווישים, ורדים וצבעונים. החדש והישן מתערבבים זה בזה, בבניינים, באנשים, בלבוש, ללא סימן חיצוני לחיכוך כלשהו, נשים בצעיפים עם בחורות
בטייטס שחורים הדוקים, התפילות התכופות מהמסגדים עם צלילי טראנס מחנויות מוזיקה. רוב האנשים בעיר צמים, אבל למרות אזהרות מדריכי הטיולים, המבקר הלא מוסלמי אינו נידון לרעב. ברחובות הסובבים את מרכז

המשתתפים מתיישבים בצד ומאזינים לתפילה. כשזו מסתיימת הם קמים ומקיפים את הרחבה שלוש פעמים בתהלוכה איטית. כל פעם שאחד מהם מגיע לשטיח האדום, הוא מסתובב ומשתחווה לזה שהולך אחריו. בכך הוא מביע הערכה לבורא של שניהם

העיר – הכיכר המרכזית, אלאטין טפסי (Alaettin Tepesi), הבנויה על גבעה – אפשר לשבת בכמה בתי קפה ואף לאכול בסניף של חברת המבורגרים אמריקאית מסוימת, שאין לה אלוהים למעט זה שבוטחים בו על שטרות הדולרים.
עם כל הכבוד להזמנתו של רומי ולסובלנות של קוניה, לקראת השעה ארבע אחר הצהריים אין ממש טעם לדבר או לעשות עסקים עם המקומיים. כולם עצבניים, רעבים רצח, מנוּעי עישון, מסתכלים בעיניים כלות בשיפודים המסודרים בערמות ובמנגלים המודלקים על ידי בעלי המסעדות הסגורות עדיין. ברבע לחמש נשמע רעם התותח הגואל, מכל העברים פורצים עשרות המינרטים – צריחי המסגדים בעיר – בתפילה דומה, קצרה מאוד, ואוכל קדימה אוכל. בכל המסעדות של העיר אין מקום אחד פנוי. בחמש וחצי הן כבר ריקות לגמרי, מאנשים וממצרכים.
כמו כל עיר תורכית המכבדת את עצמה, גם בקוניה המציאו סוג של קבב: "פירין קבב" – בשר כבש (כמובן) עם המון שומן, אפוי בתנור ולא על האש ומוגש על לחם. עוד מנה פופולרית וטעימה בחג היא "פיצה" דקה מאוד, עליה בשר כבש (כמובן) טחון דק דק, המוגשת עם פלפל חריף טחון גס והמון בצל ופטרוזיליה. כמה מתוקים, שתיים שלוש כוסות צ'אי, וזהו, עכשיו אפשר לדבר.
בארבע בבוקר שוב מתמלאות המסעדות והאנשים שוב אוכלים ארוחה בשרית מלאה לקראת הצום הממתין להם ביום העולה. אני רואה אותם כשאני חוזר לפנות בוקר מאחד מטקסי ה"זִכְּר" וחושב לעצמי שאין פלא שהעות'מאנים בנו אימפריה. עם שקיבתו מסוגלת לעכל פירין קבב באמצע הלילה ולצאת לעבודה על הבוקר יכול לעשות הכל.

שרידי זקן הנביא
לו רק הייתי יכול לצרף למלים את צלילי חליל הנֵיי הרכים והמתייפחים, המקבלים את הנכנסים ל"מוולאנא מוזיסי" (Mevlâna müzesi, מוזיאון מוולאנא), קברו של ג'לאל א־דין רומי, האתר החשוב והיפה ביותר בקוניה, עם כיפת החרסינה הירוקה־כחולה (תלוי באור) שהפכה לסימן ההיכר שלו. כמו כל סוּפי טוב אהב רומי את כל ברואיו של אללה, אך שניים אהב יותר מכל: את שמס א־דין תבריזי ואת הניי. צליליו של השני ניחמו אותו במשהו על אובדנו של הראשון. המשורר אף הקדיש לחליל הסוּף המופלא והפשוט הזה צמדי חרוזים רבים מתוך 30 אלף החרוזים של ששת כרכי ה"מת'נאווי" (התרגום מאנגלית, הפרסית העתיקה שלי לא משהו):
"הקשיבו אל הניי, כשהוא משתבר, את סיפור הפרידה מאלוהים מבאר"
"הניי הוא חברו של זה שאיבד את חבריו, חזינו נקובים כסדר נקביו"
"מאז שהם תלשוני מאדמתי, גברים ונשים בוכים בנגינתי"
כמיליון וחצי אנשים מבקרים במקום הקדוש הזה מדי שנה. המאוזוליאום נבנה על גן ורדים שניתן לאביו של רומי, בהא א־דין וֶולֶד, סולטן אל־עולאמא (ראש המלומדים), על ידי השליט הסלג'וקי שפרש עליו את חסותו והזמין אותו להשתקע בעירו, כשם שעשה למלומדים ולאמנים רבים אחרים, כיאות לשליט

מבנה קברו של ג'לאל א-דין רומי. בסיור בתוך הקבר, כל רגע מגלה העין משהו אחר להתענג עליו: מנורת זכוכית צבעונית, שטיחים רקומים זהב, מחיצה עם פיתוחים עשויים כסף טהור, ספרי קוראן זעירים וענקיים, והפתעה: במרכז החדר, בקופסת צדף, שוכנות להן בנחת ובתהילת עולם קצוות משיער זקנו של הנביא מוחמד

אבסולוטי נאור. רומי ובנו, סולטן וולד, קבורים זה בצד זה בקבר הגדול ביותר.
מכל עבריהם קבורים עוד רבים וטובים מבני חוגם הסופים והדרווישים, כמו חוסאם א־דין צ'לבי, הכותב הנאמן שרשם את המת'נאווי מפיו של רומי ובני ביתו. הקברים הגליליים מכוסים רקמות ושטיחים עתיקים, ובראש כל קבר מונח טִיקָה – כובע הדרווישים המחודד, העשוי צמר גמלים. הטיקה מעל לקברים הוא בצבע לבן ולא חום כמו של דרווישים מן השורה, וסביבו כרוכה לולאת בד – סמלו של שייח'.
במוזיאונים אחרים בקוניה, כמו "קרטאי מוזיסי" 
(Karatay müzesi, מוזיאון החרסינה) ו"אינס מינרט" (I ˙nce minare, הצריח הרזה), אפשר לראות שהאמנים הסלג'וקים לא הקפידו במיוחד על האיסור המוסלמי־יהודי לצייר כל דבר בעל נשמה, וגילפו, פיסלו וציירו חיות, מלאכים ובני אדם. הסמל של הסלג'וקים – נשר בעל שני ראשים – הוא גם סמלה של קוניה המודרנית ומופיע ברבות מהעבודות.
בקברו של רומי, לעומת זאת, האמנות איסלאמית למהדרין: ערבסקות מפותלות להפליא וקליגרפיה של הכתב הערבי בווריאציות יפהפיות. בחלל המרכזי נמצאת קערת כסף ענקית – "ניסן טפסי" – שבה נאספים מי הגשמים של חודש אפריל (ניסן). במים הללו, הנחשבים מקודשים, טובלים את מצנפתו של רומי ומזים על המאמינים.
בחלל אחר מוצגים כתביו של רומי, כרכים ענקיים של ה"מת'נאווי" ו"דיוואן אל־כביר" (הספר הגדול), שהוא אסופה של שיריו האחרים. כל רגע מגלה העין משהו אחר להתענג עליו: מנורת זכוכית צבעונית, שטיחים רקומים זהב, מחיצה עשויה כסף טהור, ספרי קוראן זעירים וענקיים, והפתעה: במרכז החדר, בקופסת צדף, שוכנות להן בנחת ובתהילת עולם קצוות משער זקנו של הנביא מוחמד, איך לא? שיהיה.
במהלך המהפכה החילונית שהנהיג אתאתורכ בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הפכו רבים מהמסגדים וממסדרי הדרווישים למוזיאונים. זוהי גם ההגדרה של קברו של רומי, מוזיאון, אם כי אינני מכיר עוד מוזיאון אחר

רוב האנשים בעיר צמים ברמדאן, אבל למרות אזהרות מדריכי הטיולים, המבקר הלא מוסלמי אינו נידון לרעב

בעולם שבו חולצים המבקרים את נעליהם בכניסה ופורשים את ידיהם בתפילה אל המוצגים.
אני משער כי כדי לשוות להם אופי של אירוע תרבותי ולאו דווקא דתי, הועברו טקסי ה"סמאע", שבהם הדרווישים מחוללים, אל מבני ציבור ואיצטדיונים במקום להיות מוצגים בהקשר דתי. אלא שגברת תורכית נחמדה מגלה לי את הסיבה האמיתית. כסף, כמובן. איצטדיון יכול להכיל הרבה יותר צופים מאשר מסגד, למשל.
אבל ההגדרות לא חשובות באמת. האווירה במוזיאון/מסגד/קבר הזה רכה ושלווה. מקום מצוין לישיבה ולהתבוננות, פנימה על הנשמה או החוצה על האמנות והמבקרים או על שניהם. במהלך שהותי בעיר חזרתי למקום כמעט כל יום. ב"יום האיחוד", יום פטירתו של ג'לאל א־דין רומי, המצוין בתאריך הלועזי 17 בדצמבר, מתקיימת במקום תפילה המונית לזכרו, והכניסה חינם. החלל מתמלא עד אפס מקום בגברים ובנשים המתפללים ללא הפרדה, תופעה לא רגילה בעולם המוסלמי ועדות נוספת לפתיחות ולסובלנות של המקום, בהתאם לרוחו של הקבור בו.

הגוף שמגלם את אחדות הכל
טקסי הסמאע נערכים כל יום בימי הפסטיבל (10־17 בדצמבר) בשעה שמונה וחצי בערב באיצטדיון על שם אתאתורכ, והם מוקד המשיכה המרכזי בפסטיבל של קוניה. רצוי להזמין כרטיסים מראש.
בחצי הראשון, לפני הסמאע, נערך קונצרט של מוזיקה "מיסטית" (ככה הם קראו לזה, אני נשבעתי לא להשתמש במלה הזאת). הלהקה המלווה את הטקס מרשימה: 12 נגנים בכלים מסורתיים,

הסחרור מביא לביטול המחיצות וההפרדות, בין דבר למשנהו, בין אדם לזולתו ולכל מה שסובב אותו. השמים והארץ וכל התופעות והברואים מתלכדים לאחד ושוב אי אפשר להפריד ביניהם

עשרה זמרים ובראשם ה"חאפז", זה היודע את הקוראן בעל פה, אשר פותח ומסיים את הטקס בתפילה. במקרה של הפסטיבל – זמר מפורסם בתורכיה, שקולו ערב מאוד, גם אם הוא לא ממש נראה אדם שמבלה את ימיו בשינון סורות מהקוראן.
המחוללים, הנקראים סמאזּן, עולים לאיטם לסמאזן־הנֵה, הרחבה שבה נערך הסמאע. ידיהם שלובות על כתפיהם, והם מגלמים בגופם את הסִפרה 1 ואת אחדות הכל. ידיהם תישארנה במצב הזה כל הטקס, למעט בקטעי הריקוד. חוץ מהם משתתפים בטקס המנצח, הנקרא סמאזן באשי, והשייח', שעומד על שטיח אדום עשוי צמר כבשים ומסמל את מקומו של רומי. גליל בד כרוך על הטיקה שלו. הסמאזן מתיישבים בצד ומאזינים לתפילת החאפז. כשזו מסתיימת קוראים חליל הניי ותוף הקוּדוּם לסמאזן לקום ולהיות.
הם קמים ומקיפים את הרחבה שלוש פעמים בתהלוכה איטית, הנקראת על שם סולטן וולד, בנו של רומי. כל פעם שאחד מהם מגיע לשטיח האדום, הוא מסתובב ומשתחווה לזה שהולך אחריו, נפש משתחווה לנפש ומביעה הערכה לבורא של שתיהן. כשמסיימים הם מורידים מעצמם את הגלימות העליונות השחורות, מנשקים אותן ומניחים בצד, ונשארים עם החצאית והחולצה הלבנות – סמל להשארת העולם הגשמי מאחור ולכניסתם למימד טהור.
אחד אחד הם עוברים על פני השייח', משתחווים ומקבלים את ברכתו, ואז מגלישים את ידיהם

מאמינות בקברו של רומי. ב"יום האיחוד", יום פטירתו, מתקיימת תפילה המונית לזכרו. החלל מתמלא בגברים ובנשים המתפללים ללא הפרדה, תופעה לא רגילה בעולם המוסלמי ועדות נוספת לפתיחות ולסובלנות של המקום

מן הכתפיים אל הבטן ופורשים אותן בתנועה רחבה, כשל פרח הפותח את עלי כותרתו, כף יד ימין פונה אל השמים, כף שמאל לאדמה, מסמלים בכך את היותם ערוץ לברכה השמימית לאדמה. הם מתחילים להסתובב, רגלם השמאלית נטועה בארץ כרגל ציר, רגלם הימנית מסתובבת נגד כיוון השעון, מחבקים בסיבובם את כל הבריאה בעודם קוראים חרישית בשם אללה. הסחרור מביא לביטול המחיצות וההפרדות, בין דבר למשנהו, בין אדם לזולתו ולכל מה שסובב אותו. השמים והארץ וכל התופעות והברואים מתלכדים לאחד, ושוב אי אפשר להפריד ביניהם.
הסמאזן באשי אינו פושט את גלימתו השחורה. הוא מסתובב ביניהם, מכוון ומתקן את הרוקדים בעדינות בלתי מורגשת. לאחר כעשר דקות יש הפסקה, הדרווישים נעמדים, משלבים את ידיהם, עוברים על פני השייח', מקבלים את ברכתו ומתחילים שוב. ישנם ארבעה מחזורי ריקודים, מלווים בארבעה קטעי מוזיקה הנקראים "סּלאם", שנכתבו במאה ה־17 על ידי הדרוויש קוצ'ק מוסטפא דדה. לאחר הפעם הרביעית הם חוזרים לעמוד בשורה ומאזינים לתפילת השייח', המברך את אללה, מוחמד, ג'לאל א־דין רומי, שמס א־דין תבריזי וגם את "אל־ג'ומהורייה א־תורכייה" – הרפובליקה התורכית. החאפז מסיים את הטקס בתפילה משלו והדרווישים יוצאים בתהלוכה.
יכולתם של הדרווישים לחוג סביב עצמם מבלי לאבד שיווי משקל היא מופלאה. לפני הטקס חשבתי שהסוד טמון בנעיצת המבט בנקודה קבועה – יד שמאל שנמצאת מול הפנים ומסתובבת עם הגוף, אולם במבט מקרוב אני רואה שכמעט כולם מסתובבים בעיניים עצומות.

נישואים עם אלוהים
אטילה מלשכת התיירות, בחור חביב למרות השם ההוני, יורד איתי לחדר ההלבשה ועוזר בתרגום השיחה עם השייח'. מחוץ לסמאזן־הנה, בלי הגלימה והטיקה המרשימים, נראה מוסטפא הולאט בדיוק כמו חייט, וזה אכן מה שהוא – חייט. עייף אבל מאיר פנים, בן 53, מגיל 13 שהוא רוקד. אביו היה סמאזן, ובנו, שנכנס לחדר בהמשך, סמאזן אף הוא, מה שגורם לו הרבה גאווה ונחת. לתפקיד השייח' נבחר על ידי חבריו הדרווישים בשל תכונותיו והוותק שלו. הוא אומר שהרקדנים בחבורה הם כמו אחים, מבצעים יחד את ה"זִכְּר" (שעליו ארחיב בהמשך) ועוזרים זה לזה.
הוא מדליק סיגריה, שותה תה ואומר שבריקוד הוא מביע את אהבתו לאלוהים ולכל בני האדם. הריקוד נתן מיקוד לחייו, גרם לו להבחין בין עיקר לטפל. את ההנאה ואת האושר שגורם לו הסמאע הוא לוקח אל החיים. הוא אוהב ומעריץ את מוולאנא בכל נימי ליבו ורואה בו מדריך לכל דבר בחייו. לרקוד למד מאביו, אבל הוא לא משתמש בפועל "למד" אלא אומר שהרגיש. מי בכל זאת מלמד את הצעירים? הוותיקים כמובן. אבל קודם לכן צריכים הדרווישים הצעירים להוכיח את אמונתם ואת אופיים. עד מתי ימשיך לרקוד? כמו כל שחקן טוב, הוא מקווה למות תוך כדי סיבוב. אני מברך אותו ב"עד 120", אבל הוא לא נרגש מהמחווה. כתלמיד נאמן של רומי, עבורו יום המוות אינו סיבה לעצב או לדאגה, להיפך – זהו יום הנישואים עם אלוהים.
המראה של 22 הדרווישים המסתחררים הוא חיזיון מהפנט ואף מרגש לפרקים, אבל למצפים להתעלות כלשהי נכונה אכזבה. על אף שהאלמנטים הטקסיים־דתיים מובנים בתוכו, הפך הסמאע להיות יותר מופע מטקס, ולהקת הדרווישים המחוללים כבר עשתה כמה סיבובים בעולם, כולל ישראל. יש לכך מחיר. מעבודתי בתיאטרון איני יכול שלא לזהות שחקן שבא לעבודה. גם המיקום רחוק מלעורר השראה – איצטדיון כדורסל, עם הפרקט, הקווים ולוח התוצאות האלקטרוני, שדיוקנו של רומי הוצב עליו. הקהל מתנהג בגסות מוכרת: טלפונים ניידים מצלצלים, דיבורים רבים, ילדים בוכים, אנשים קמים ממקומם לפני סוף הטקס למרות בקשה מוקדמת לא לעשות כך.
בחוץ דוכנים של מזכרות מטופשות. אני נתקע בלי אש, ויאיר קונה לי מתנה – מצית שדרוויש מחולל מצויר עליו. שלטי הפרסומת המכוערים בכניסה לעיר צפים ועולים בזכרוני. את הקשת בענן אני עתיד לראות רק למחרת בערב, בטקס הזכּר (ראו "מסע אחר" 96).

פה קבור החמור
אחד האתרים הקדושים שכדאי לבקר בהם בקוניה הוא קברו של שמס א־דין תבריזי, הדרוויש הנעלם. עובדה ידועה היא שתבריזי ישב עם רומי בחדר, נקרא החוצה לרגע ונעלם לתמיד, למרות חיפושים מאומצים של רומי, ששליחיו הגיעו עד דמשק בחפשם את הדרוויש. הדבר ציער את רומי ללא גבול והיה מקור השראה לשירים רבים. כיצד, אם כן, נמצא לתבריזי קבר, ועוד בקוניה?
את אחד ההסברים אפשר לקבל אצל אדם ששמו יצא לתהילה באנטוליה של המאה ה־13, והוא קרוב לליבי לא פחות מרומי, למרות ובגלל היותו ליצן. בעיר אקשהיר (Aks¸ehir), 150 קילומטר מצפון מערב לקוניה, נולד נאסר א־דין הוג'א, שעל מעלליו נטוו אלף אלפי מעשיות ובדיחות. הוג'א וגלגוליו

טקס זִכְּר בבית פרטי: חיוכים מכל עבר, אנשים מתייפחים בהקלה. שלושה חלילי ניי, כמה סוגים של כלי הקשה, סאז (כלי פריטה ארוך צוואר) ומצילתיים מנגנים כל הזמן. שני זמרים, אחד מהם צעיר עיוור, שרים ומתפללים. האנשים באקסטזה, נותנים ידיים, שרים ומתנשפים, מוציאים קולות ממעמקי הבטן

השונים (ג'וחא הערבי) שווים סיפור נפרד, שייכתב אינשאללה גם בדמשק ובבגדאד. הנה אחת המעשיות.
בהגיעו לגיל 18 נקרא נאסר א־דין לאביו, וזה הודיע לו שאינו יכול לפרנסו יותר וחובה עליו לצאת לעולם ולהסתדר בעצמו. בעצב רב נפרד הוג'א ממשפחתו, עלה על רכושו היחיד – חמורו, ויצא למצוא את דרכו בעולם. כמה ימים נדד, והנה יום אחד, על אם הדרך, כשל חמורו ומת. הוג'א קבר את החיה, שם גל אבנים מעל וישב לבכות מרה על חמורו האהוב. במקום עבר אדם אחד וראה אותו בוכה. שאל לפשר הבכי ולא נענה. אמר בנפשו: "בוודאי צדיק גדול נקבר כאן, אם כך בוכה עליו האיש הזה", התיישב והצטרף אליו בבכיו.
ראה אותם אדם שלישי והצטרף אף הוא לבכי. עד מהרה התפשטה השמועה שבמקום קבור קדוש, ומאות אנשים התחילו לעלות לרגל מכל הסביבה, סוחרים פתחו באסטות וקדושים התחילו לברך. גם אביו של הוג'א הגיע לשם והופתע לראות את בנו בראש המקוננים. הוא שאל את נאסר א־דין בכעס מה לו ולכל זה. "ששש", היסה אותו נאסר א־דין, "החמור שלנו קבור פה".
אינני טוען חלילה שזה גם המקרה בקבר היפה והנעים הזה, אבל מי שהסתובב לאחרונה בארצנו הקטנטונת ושם לב לאינפלציה בקברי צדיקים, במיוחד בגליל, יתמה לעצמו.

חום עז, פיזי ורגשי
אני מחפש את הדבר האמיתי. אטילה מטלפן לכל מיני אנשים בזמן שפקיד אחר בלשכה מתפאר בדודו הקצין הצ'רקסי מכפר כמה, אל המשרד מגיע אירקאן שגדל בגרמניה, ולוקח אותי לחנות השטיחים של פיקראת, שמכיר לי את שותפו ניזאם, שאביו הוא אימאם, אבל הוא חילוני שנשוי לאמריקאית, ואיתו מגיעה נושאן האיראנית, שלומדת את המת'נאווי בקליפורניה ועוברת בקוניה בדרך לביקור מולדת.
מוקפים בקילים, סומק ודוג'ום (סוגים של שטיחים), שותים עשרות כוסות תה ומשוחחים על שאלות כבדות משקל, כמו אם אלוהים הוא כזה מושלם ומלוא כל הארץ כבודו, למה הוא היה צריך אותנו, בני האדם, על הראש? כל אחד והתשובה שלו. יוצאים ומהלכים בין הסמטאות הסמוכות לקבר ומגיעים לבית הדרווישים. המוזיקה נשמעת כבר בחצר כשאנו חולצים את נעלינו. נכנסים לחדר הקטן, עשרה מטרים על עשרה, בשיאו של אחד מסיבובי הזכר.
הרגשתם פעם בבית שנייה אחרי שנכנסתם למקום זר? הרגשה נפלאה. על המשקפיים שלי מתעבים אדים שוב ושוב, כשהקור המקפיא בחוץ הופך במכה לחום עז, פיזי ורגשי. בחדר הצפוף עירוב לא ייאמן של 50־60 אנשים: חילונים ודתיים, נשים תורכיות מבוגרות בלבוש מסורתי, חבורה של הולנדים בגיל העמידה, זקנים, ילדים וילדות, נערים ונערות, מחפשי דרך מערביים, פריקים. "א־סלאם עליכום", מחייכת אלי נערה אחת בכניסה. "א־סלאם עליכי", חמודה.
חיוכים מכל עבר, אנשים מתייפחים בהקלה. שלושה חלילי ניי, כמה סוגים של כלי הקשה, סאז (כלי פריטה ארוך צוואר) ומצילתיים מנגנים כל הזמן. שני זמרים, אחד מהם צעיר עיוור, שרים ומתפללים. האנשים באקסטזה, נותנים ידיים, שרים ומתנשפים, מוציאים קולות ממעמקי הבטן. במעגל הפנימי סובבים כל הזמן שני דרווישים. השייח' באבא עלי, גוץ חייכן, מברך את כל מי שמתחיל או מסיים לרקוד, בין היתר גם אשה מערבית אחת שמסתובבת במכנסיים צמודים, דרוויש נודד זקן עם עיניים בורקות שמאריך

מישהו קורא: "אללה, אללה", היתר מצטרפים, הקצב גובר, הכלים מתחילים לנגן,תפילה נישאת, המוזיקה מתחזקת וכולם שרים

להסתובב יותר מכל הצעירים וילד בן שבע שנכון לו עתיד מסחרר.
כשהמוזיקה וההתלהבות מגיעות לשיאן נותן השייח' את הסימן, המוזיקה נפסקת באחת וכל הקהל משתטח על הארץ בקריאת "הוּ" מתמשכת. לצליל "הו" מייחסים הסופים משמעות מיוחדת. הם רואים בו את צליל הנשימה הראשוני, הצליל שבו נברא העולם. במקום שמוסלמים רגילים אומרים "לַא אילהה אילא אללה" (אין אלוהים מבלעדי אללה) אומרים הסופים "לא אילהה אילא הוּ". ה"הו" מכוון לכל מה שהוא אללה, משמע לכל התופעות. אני חושב על הקשרים רחבים יותר, על "ויהי" של התורה ועל המנטרה הבודהיסטית־טיבטית החשובה ביותר, החרותה על מיליוני אבנים: "אום מאני פאדמה הוּם". במוזיאון החרסינה בקוניה ראיתי דמויות שעוצבו בידי אמנים מוסלמים סלג'וקים, הדומות בצורתן ובתנוחתן לפסלים ולציורים של בודהא (אני כמובן לא הראשון שרואה את הקשר. ישנה סברה הרואה בסופיות חיבור בין בודהיזם ליהדות).
הנוכחים נרגעים, נהנים מהנועם הפושט בעצמות ברגיעה שלאחר ההתלהבות מהסם הלא נרקוטי שצרכו עכשיו. מדברים בשקט. צלוחיות קטנות מחולקות, מיד אחריהן מופיעות כוסיות של תה תורכי, כפית זעירה בתוכן, וצלחת של קוביות סוכר מועברת מיד ליד. אני מטביע שתיים מהן בכוס והן נמסות בתה הרותח כמו ייאוש ועצב ושאר מרעין בישין בחדר המהביל הזה. נגמר הסיבוב הראשון של הזכר, אבל זאת רק ההתחלה. כמו מדורה שלא נותנים לה לכבות, הוא עתיד להתלקח עוד כמה פעמים הלילה.
מישהו מתחיל לקרוא בקריאות קצובות: "אללה, אללה", היתר מצטרפים, הקצב גובר, הכלים מתחילים לנגן, תפילה נישאת, המוזיקה מתחזקת, כולם שרים (הלהיטים של קוניה השנה: "אללה הוא אללה" ו"סאלי עלא מוחמד", שאו תפילה למוחמד), הדרווישים וגם אנשים אחרים קמים לרקוד, מגיעים לשיא וחוזר חלילה. בימים רגילים עורכים את הטקס פעם בשבוע, ביום שבת, אך בשבוע שלפני תאריך מותו של רומי הוא נערך שלוש או ארבע פעמים בכל לילה.
לאחר הסיבוב האחרון של הזכר מגישים עוגיות, סולת מתוקה ומגשי פירות ענקיים. מתיישבים במעגלים סביב המגשים. כולם מקלפים ופולחים את הפירות, אך איש אינו אוכל בעצמו, אלא מחלק את הפלחים בין יושבי המעגל. מכל עבר מגיעים אלי פלחי קלמנטינות, תפוזים ותפוחים. אני לועס אותם עם חיוך גדול מרוח על הפנים.
יאיר, מחלוצי קדיתא, מספר לי על חוויה דומה שעבר כשרקד עם חסידים בצפת, בהבדל משמעותי אחד – כאן לא מנסים להחזיר אותו בתשובה. כאן הקבלה מושלמת: בוא, או בואי, שמחו איתנו, רקדו ושירו, חלקו עימנו את החום והאהבה שכל בני האדם בורכו בהם ולכו לשלום, איש לאמונתו, איש לחייו. כולם מתחבקים כשיוצאים, הרבה אחרי חצות. לסופים האלה יש תנועה אחת נהדרת: הם מניחים את ידם הימנית על ליבם ופורשים אותה כלפיך וכלפי כל העולם בתנועה מרהיבה. אני מתאמן על התנועה הזאת אחר כך במלון, מול הראי.
יומיים אחר כך, כשאני מאומן בה היטב, אני חוזר למקום. היום יום האיחוד, 17 בחודש, יום חתונתו של מוולאנא עם אללה. השמחה וההתלהבות רבות עוד יותר. יש לי רצון עז לקום ולהסתובב בעצמי, אבל אני לא קם מפאת הבושה להסתובב חצי דקה וליפול על השייח' או על איזה נגן. למחרת קניתי לי ארבעה דיסקים של מוזיקה סופית, היחידים בחנות. עכשיו אני בבית, אחרי טיסה מעצבנת מאנטליה, מסיים לכתוב וישר הולך להתאמן. שנה הבאה אינשאללה, או אולי עוד שנתיים־שלוש, בלי נדר, אני מסתובב כמו גדול.


תודה לחברת "Turkish Airlines" על עזרתה הרבה בהפקת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

כדור פורח בקפדוקיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code