הביל"וים בגדרה

בזכות הרב פינס
בתוך זמן קצר גילו את הפער בין הרעיונות ובין מימושם. פעם אחר פעם נתלו בתמימותם בהבטחות שווא שניתנו להם מכל עבר ביד רחבה. קומץ שהגיע בסופו של דבר לארץ ישראל נתקל בחמסין, באדמה סוררת ובאנשים שלא הסבירו להם פנים. בשל קשיים מפנים ומחוץ התפוררה הקבוצה. אמנם רבים מוותיקי ביל"ו השתלבו בבניין הארץ כיחידים, אך ביל"ו כארגון, "קולקטיב" בלשונם, לא חוללה מעשים גדולים, פרט לאחד — הקמת המושבה גדרה.
האיש שהיה הרוח החיה בהקמת גדרה בא מרקע חברתי שונה לחלוטין. הרב יחיאל מיכל פינס היה איש ה"יישוב הישן", והוא שעמד גם מאחורי הקמתם של יישובים חלוציים רבים ובהם פתח תקוה ומוצא, בניגוד לחבריו הירושלמים היה הרב פינס ציוני עוד בטרם הומצאה המילה הזאת.
הרב פינס פרש חסותו על רסיסי חבורת ביל"ו ורכש בעבורם אדמות בגבעות הכורכר הסמוכות לכפר קטרה. בשל הדמיון הפונטי הציע הרב פינס שם העברי למקום: "גדרה". לתמיכתו הנדיבה של הרב פינס היה מחיר – הם נדרשו לשמור על מצוות הדת, לפחות בפרהסיה. הדרישה חוללה סערה בקבוצה והביאה לידי פילוג. בראש הפורשים עמד משה מינץ, סטודנט לווטרינריה שהיה ממנסחי תקנון ביל"ו.
סוף סוף, ביום גשום וקודר בחודש דצמבר 1884, עלו הביל"ויים לייסד את המושבה שבה ביקשו לממש את חזונם. אלא שמיד עם עלייתם לקרקע נתקלו במכשול שנבע מביורוקרטיה וכנראה גם מהיעדר רצון טוב —  השלטונות העות'מאניים אסרו עליהם לבנות בתי קבע. הם מצאו פתרון יצירתי וחפרו בור ששימש להם למגורים. השלטונות אמנם גילו את המעשה, אך העדיפו להעלים עין, בעיקר אחרי השתדלותו של אברהם מויאל, סוחר ומנהיג ציבור יפואי שתמך בחבורה הנלהבת, אצל המושל.
לבסוף באו הימים הטובים. המתיישבים בנו צריפים ואחר כך בתי אבן, חפרו באר והקימו בית כנסת מונומנטלי, וגם השדות העניקו יבולי ברכה. בשנת 1923, במלאת כארבעים שנה לגדרה, הופיע ברחוב המושבה גבר כסוף שֵער שלבושו הדור ופניו חרושות קמטים. הזקנים ברחוב הראשי הביטו בו כתוהים מאין מוכר להם האיש הזר, ואז לחש אחד מהם, "מינץ חזר".

חלון מעוטר בבית הכנסת של הבילו"ויים. לתמיכתו הנדיבה של הרב פינס במושבה היה מחיר-חברי התנועה נדרשו לשמור את מצוות הדת

ד"ר משה מינץ חזר אל המושבה שבעטיה פרש מתנועת ביל"ו. כעת ביקש להעניק למושבה בית שיהיה "מרכז סוציאלי ואינטלקטואלי ולששון החיים לכל בני המושבה גדרה, המתישבים, הפועלים, הצעירים והצעירות" (מתוך מאמרה של נירה לרנר על בית מינץ שבספר "סיפורי בתים" בהוצאת אורבך ומשרד הביטחון). המשאלה התממשה, ובית מינץ, שנבנה בהידור יומרני מעט, היה ל"בית העם". מינץ הקשיש, חובב מוזיקה מובהק, אף הביא אליו גרמופון אמיתי.
במרוצת השנים נקשרו במושבה שמותיהם של אישים מרתקים, בהם זה של אבשלום פיינברג שנולד בעיר בשנת 1889, לאחר שמשפחתו גורשה מראשון לציון. בזכות האוויר הטוב שנישא בגדרה הוקמו בה כמה בתי מרפא. בשנת 1931 אושפזה במושבה המשוררת רחל ונותרה בה עד יומה האחרון , ואז נסעה לתל אביב כדי למות בה, ובשנת 1970 נפטר בה הסופר ש"י עגנון, שנטמן בהר הזיתים בירושלים.

כל חופן אדמה
גדרה צמחה והתרחבה, אך עודנה שומרת על אופי של עיירת שדה. בית מינץ הוכשר כמוזיאון מקומי, בזכות מרצם של נירה לרנר ועמיר בראודה. ברחבי המושבה נותרו מבני ציבור היסטוריים: בית הכנסת, בית הספר הראשון, ברכת המים והמגדל, הבור שחפרו הביל"ויים בראשית ימי המושבה ואף הצריף של משפחת סברדלוב. פה ושם שרדו גם חלקי מבנים וחומות אבן ששיני הזמן אמנם לא נגסו בהם, אך גם לא ננקטה פעולה ממשית לשימורם.
לקראת שנת המאה ועשרים למושבה חברו המועצה המקומית גדרה, החברה הממשלתית לתיירות והמועצה לשימור אתרים להכנת תוכנית כוללת לשימור אתרי גדרה. המשימה הוטלה על האדריכל עתיר הניסיון גבריאל קרטס ממשרד קרטס־גרואג. בין היתר כוללת התוכנית הצבת ריהוט רחוב שישתלב בצביון האותנטי של המתחם, והנחיית בעלי הבתים הפרטיים בדבר כללי השימור של בתיהם. כמו במטה קסם, אך החלו הפרסומים על אודות מגמות השימור, וכבר החל הציבור "להצביע ברגליים": לאורך הרחוב נפתחו חנויות ציוריות, מסעדות ובתי קפה, אשר מושכים מבקרים מכל רחבי הארץ.
הניסיון מוכיח כי לצד החשיבות החינוכית והערכית יביא השימור לגדרה גם ברכה כלכלית ותדמיתית. וכך, מאה ועשרים שנה אחרי שעלו הביל"ויים אל גבעת הכורכר הנידחת, הולך ומתממש החזון שביטאו בתקנון חייהם: "ילמדו להוקיר ולהעריך את הרעיון הנשגב בכל כבודו והדרו. כל חופן אדמה יזכירנו גדולות ונצורות מימי חיי אבותינו בימי קדומים, זאת תועיל הרבה להפיח בקרבם רוח חיים אמיתי".