תפריט עמוד

הארמנים בירושלים

הארמנים בירושלים

הקהילה הארמנית בירושלים היא אחת הקבוצות היותר חידתיות בעיר. למה רק להם מכל העדות הנוצריות יש רובע משלהם, ומדוע ננעלים שעריו מדי ערב בשעה עשר? למה חיים ארמנים חילונים בני זמננו במנזר, ואינם יכולים להינשא, להיקבר ואף להוציא דרכון בלי אישור הפטריארך? הצצה אל מעבר לחומות

שבת. חנות צילום ברחוב הח'נקה, ברובע הנוצרי של ירושלים העתיקה. עצרתי ליד חלון הראווה. משהו עורר את תשומת ליבי: ליד מצלמה ישנה ניצב תצלום ובו טחנת הרוח המוכרת כל כך של מונטיפיורי במעלה משכנות שאננים. אבל בתצלום ההוא נראתה הטחנה אחרת, מסקרנת ומעניינת. על דרך עפר מעלה אבק צעדו חמור, פרד וגמל, וליד ראשו המחייך של רוכב הפרד הציצה הטחנה באלכסון.
החנות המתה אנשים. הם לא באו לרכוש סרטי צילום, אלא כדי לחזות ב־700 התמונות של הצלם הארמני אליה קבדג'יאן, שהיה בערוב ימיו לאמן מפורסם. התמונה בחלון הראווה והמצלמה הישנה שלצידה, כך הוסבר לי, הן שלו. כעת הוא שוכב תשוש וחולה בביתו שברובע הארמני, בעוד בנו קֶבוֹרק ונכדו ראובן ממשיכים את מסורת הצילום המשפחתית.
סיפורו של אליה מהדהד בהרבה מובנים את סיפורה של הקהילה הארמנית בירושלים. אליָה קבדג'יאן נולד ב־1910 בתורכיה. ב־1915 היה כבר יתום. בני משפחתו, מלבד אחות אחת שעימה נפגש 18 שנים אחר כך, נטבחו על ידי התורכים, כמו יותר ממיליון ארמנים אחרים. כמו ניצולים אחרים מבני עמו התגלגל הילד הפליט לאיסטנבול ובה קיבץ נדבות ברחובות. ארגון צדקה העביר אותו דרך לבנון לנצרת, ובסופו של דבר הצטרף עם עוד פליטים לקהילה בירושלים.
בגיל 14 התחיל לצלם ומאז לא הפסיק. תמונותיו הנציחו אירועים היסטוריים, כמו ביקור האפיפיור בירושלים וריחוף הצפלין בשמי העיר ב־1931. כדי לצלם את הרכב המעופף הציב אליה את מצלמתו בחצר הקישלה (הקסרקטין התורכי). בתצלום רואים לא רק את הצפלין, אלא גם את הקישלה ואת מגדל דוד.
רוב תמונותיו עסקו בתיעוד חייהם של האנשים הפשוטים, מצחצחי הנעליים, הסנדלרים ופושטי היד, ברובע הארמני וברובעים אחרים בעיר. בתוך כך הוא תיעד גם את המציאות הפוליטית. אחת התמונות מציגה, למשל, חיילים בריטים מחפשים על גופם של יהודים וערבים; רמז למציאות הבלתי משתנה של העיר לאורך השנים. לימים, פתח אליה שתי חנויות צילום מצליחות ברחוב יפו ומהן התפרנס. לאחר מלחמת 1948 וחלוקת העיר, הוא סגר את שתי החנויות ופתח חנות ברובע הנוצרי. הוא צילם עד שנות השמונים, תמיד בשחור־לבן, ופיתח את התמונות בעצמו.
עבורי, היו תמונותיו של אליה שער כניסה לתחומיה של קבוצה לאומית דתית מרתקת – הארמנים. קהילה זו, המתרכזת בארץ בעיקר בעיר העתיקה של ירושלים, שונה מהכיתות הנוצריות האחרות גם בכך שיש לה רובע נפרד. בשונה משאר הכנסיות, היא שמרה על הקשר הלאומי: לא ניתן להשתייך לכנסייה הארמנית בלי השתייכות לעם הארמני וקבלת תרבותו. נשמע מוכר?
עבור רוב הישראלים זו עדה זרה ומוכרת כאחת. כל מי שביקר אי פעם בעיר העתיקה, חלף ליד הרובע ונכנס לפחות פעם אחת לכנסיית סנט ג'יימס (יעקב הקדוש). אנחנו גם יודעים לזהות את כלי הקרמיקה המעוטרים, הנמכרים בשוק העיר העתיקה, ככלים ארמניים. לאחר מלחמת 1967 נראו כלים כאלה בבתים ישראליים רבים. ובכל זאת, כמה מאיתנו יודעים מהו מקורה של הקהילה הארמנית בירושלים? מה אנחנו יודעים על החיים ברובע, ועל הדת, התרבות והמסורת המיוחדות לקהילה?

ותיקים בעיר
רובעי העיר העתיקה התפתחו מסביב לאתרים מקודשים. הרובע היהודי נוסד בקרבת הכותל המערבי; הרובע המוסלמי צמח סמוך למסגדים אל־אקצא וכיפת הסלע, והרובע הנוצרי נבנה סביב כנסיית הקבר. הרובע הארמני מצוי על פסגותיו של הר ציון, בתוך החומות. הוא משתרע על כ־150 דונם, כשישית משטחה של העיר העתיקה, ומצוי רובו בבעלות המנזר של יעקב הקדוש וחלקו הקטן בבעלות הכנסייה היוונית אורתודוקסית ואנשים פרטיים. מדוע רובע נפרד לארמנים? כיצד זכתה עדה נוצרית אחת במה שלא ניתן לאחרות?
הארמנים מספרים בגאווה, כי הם העם הראשון שקיבל עליו את הנצרות. הדבר היה בתחילת המאה הרביעית, או אפילו ב־285 לטענת אחרים, בעקבות מאמציו הממושכים של  גרגורי "מפיץ האור", שעל שמו הם מכונים לעיתים הגרגוריאנים. (ראו "מסע אחר" גיליון 64). מאז שקיבלו עליהם את הנצרות, פיתחו הארמנים קשר מיוחד לירושלים שנתפסה על ידם כעיר הקודש, ורבים עלו לרגל כדי להתבשם מקדושתה. צליינים אלה יצרו את הגרעין הראשון למה שהפך מאוחר יותר לרובע הארמני. בסיס ההתיישבות הדתי הזה היה חזק יותר מזה של הכיתות הנוצריות האחרות, ולכן שרד באופן נפרד.
סיבתה העיקרית של העלייה לרגל  של הארמנים היתה שני קברים. האחד הוא קברו המסורתי של "יעקב הגדול" – יעקב הקדוש (סנט ג'יימס)  – אחיו של יוחנן האוונגליסט ושליחו של ישו; והשני – קברו של יעקב הקטן, או הצעיר, אחיו של ישו. על שמם נקרא המנזר הארמני.
בשנת 44 לספירה נערף ראשו של יעקב בהוראתו של הורדוס אגריפס הראשון. לפי המסורת הארמנית, נקבר הראש במקום שבו נבנתה מאוחר יותר, בתקופה הצלבנית, כנסיית סנט ג'יימס. הגוף, ללא הראש, נשלח לגליסיה שבספרד, שם נקבר תחת השם סנטיאגו דה קומפוסטלה, ומקום קבורתו הפך לאחד מאתרי העלייה לרגל החשובים ביותר בעולם הקתולי. בארמנית, מכונה יעקב הגדול סורפ האגופ, והאותיות הראשונות של שמו הפכו לסמל הפטריארכיה הארמנית. סמל זה מעטר את חזיתות בנייני הארמנים בעיר העתיקה ובעיר החדשה.
עוד מספרת המסורת הארמנית, כי לצד ראשו של יעקב הגדול קבור יעקב הצעיר, אחיו של ישו. מסורת זו מבוססת על הסיפור הנוצרי, שאף הוא אינו מוכח היסטורית, כי לפני שעלה ישו השמיימה התקבצו השליחים בירושלים ובחרו באחיו, יעקב, כבישוף הראשון. יעקב, כמו מאמינים נוצרים רבים, הוצא להורג בשל אמונתו, ונקבר בשטח שעליו עומדת היום אותה כנסייה.
עם השנים התעשרה הפטריארכיה הארמנית. עולי הרגל שהגיעו לעיר במשך יותר מ־1,500 שנה הקפידו להביא עימם מתנות יקרות ערך: כתבי יד, כלי זהב וכסף, מיניאטורות ועוד. רוב האוצרות הללו טמונים היום במחסנים נעולים היטב, וחלקם הקטן מוצג במוזיאון הארמני הנמצא בתחומי הרובע. בהדרגה, נבנו עוד מבנים דתיים. למשל, הכנסייה של תורוס הקדוש שנבנתה ב־1266, שבה ספרייה של 3,815 כתבי יד; הכנסייה של מנזר עץ הזית שנבנתה במאה ה־12; הכנסייה הארמנית בהר הזיתים, ופסיפס הציפורים מצפון לשער שכם, הסגור היום לקהל. לארמנים היתה תמיד נוכחות גם באתרים המקודשים ליוונים ולקתולים כמו כנסיית המולד בבית לחם, כנסיית הקבר והאתרים המקודשים בהר ציון. בין הכנסיות השונות של הנצרות היו יריבויות שונות לאורך המאות.
הכיבוש הצלבני לא פגע בכנסייה הארמנית, כפי שפגע בכנסיות אחרות. להיפך, בימיו פרחה הכנסייה ושגשגה. בתקופה זו נבנתה לראשונה כנסיית סנט ג'יימס. נסיכים ארמנים ביקרו בירושלים, ומלכי הצלבנים נשאו נשים ארמניות. כך למשל נישאה מורפיאה הארמנית למלך בולדווין השני, ואילו בתם מליסנדה היתה למלכת ירושלים אחרי מות בעלה משום שיורש העצר היה קטין. מליסנדה היתה שליטה נבונה ומצליחה. היא קבורה בכנסיית קבר מרים שבנחל קדרון, המוחזקת היום במשותף על ידי הכנסייה היוונית אורתודוקסית והכנסייה הארמנית.

תחושת מסתורין
מול שער הכניסה למנזר סנט ג'יימס ולרובע ניצב הסמינר התיאולוגי הארמני, שנוסד ב־1834. לומדים בו כ־60 תלמידים, שרובם הגיעו מארמניה. לדברי הכומר פקרד בורג'קיאן, שהיה בעבר מנהלו של הסמינר ולומד היום עם קבוצת סטודנטים ישראלים לימודים ארמניים באוניברסיטה העברית. עד 1967 למדו בסמינר גם תלמידים מסוריה, מלבנון ומתורכיה.
מטרת הסמינר להכשיר את תלמידיו בלימודי דת, אמנות, פילוסופיה, מוסיקה ומתמטיקה, ולהכין אותם לנזירוּת ולהחזקת האתרים המקודשים לארמנים. התלמידים לומדים גם חמש שפות, בהן עברית וארמנית קלאסית. חלק ניכר מצוות המורים חוזר לארמניה אחרי כמה שנות שירות בקהילה בירושלים.
ראש הכנסייה הארמנית, הקתוליקוס, מתגורר בארמניה; אבל ירושלים היא פטריארכיה עצמאית, לא היחידה אמנם אבל החשובה ביותר. הפטריארך של ירושלים, היום טורקום מנוגיאן, ממונה על ידי גוף של חמישה בישופים – "אחוות סנט ג'יימס". מנוגיאן, כמו כל פטריארך אחר, ממונה לכל החיים. התפקיד הדתי הבכיר מאושר לא רק על ידי ממשלת ישראל, אלא גם על ידי המלך חוסיין, משום שהפטריארך של ירושלים הוא גם הפטריארך של ירדן, שם חיה קהילה ארמנית קטנה.
הבניין שבו יושב הפטריארך ממוקם ליד כנסיית סנט ג'יימס, שלה מבנה האופייני לכנסיות העתיקות בארמניה: שילוב של בזיליקה – צורה ארכיטקטונית שאפיינה כנסיות צלבניות וביזנטיות – ובמרכז מתנוססת כיפה. יש בה קאפלה המוקדשת לעיר אצ'מיאדזין שבארמניה, שם לפי המסורת התגלה ישו לגרגורי, פטרון הארמנים; אבל החשובה בקאפלות היא זו של סנט ג'יימס. על הרצפה לוח שיש עגול, וסביבו דולקים נרות. שם, בדיוק שם, טוענת המסורת, קבור ראשו של סנט ג'יימס, ואילו גופתו של יעקב אחיו של ישו קבורה מתחת למזבח המרכזי.
כל יום בשש בבוקר ובשלוש אחר הצהריים נפתחת הכנסייה למשך חצי שעה, ודרך פתח צדדי נכנסים עשרות תלמידי הסמינר וכמה כמרים. אין בכנסייה חשמל ובשעות אלה התאורה הטבעית נעטפת בתחושת מסתורין, בשל נרות השמן והכותרות הקורינתיות והצלבניות של העמודים, המעוטרות בבעלי חיים. אבל האווירה המרשימה ביותר היא בתקופת החגים, בעיקר בחג הפסחא. אז אפשר לשמוע את המוסיקה הארמנית המיוחדת ולראות את הלבוש הצבעוני החגיגי, שגוניו נעים בין אדום לסגול ולוורוד.
הכמרים לבושים בדרך כלל גלימה שחורה – ואצל הצעירים שבהם מציצים מתחתיה לעיתים קרובות מכנסי ג'ינס – ומצנפת. יש הטוענים כי המצנפת המחודדת, הדומה בצורתה לכיפה המיוחדת לכנסיות הארמניות, מזכירה למאמינים ולכומר עצמו כי הוא אינו אלא "כנסייה מהלכת". לדברי אחרים, דומה צורת המצנפת לזו של האררט, הר מרכזי וחשוב במסורת הארמנית, הנמצא היום בשטחה של תורכיה.

רובע של פליטים
למרות מרכזיותה של הדת, רוב הארמנים המתגוררים ברובע, כ־700 אנשים, הם חילונים. זו אוכלוסיה גדולה יחסית, בהתחשב בכך שבארץ כולה מתגוררים כ־3,500 ארמנים, רובם בירושלים. את מרביתה של אוכלוסיה זו מרכיבים צאצאי הפליטים של זוועות הטבח בתורכיה, אשר נמלטו לכאן ב־1915. זכרון רצח העם ההוא עדיין טרי בליבם של הארמנים. מי שצועד ברחוב הפטריארכיה הארמנית – המוליך מרחבת שער יפו לכיוון שער ציון – יבחין בעשרות תמונות של ערופים וטבוחים, ומפה שבה מסומנים אזורי ההשמדה העיקריים.
הטבח שהחל בשנים 1894־1896 בא בתגובה לדרישות האוטונומיה של הארמנים שהתגוררו בקרב התורכים. בתמיכת הממשלה הגרמנית, המשיכו התורכים בהשמדה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין שנת 1915 ל־1918. משני מיליון ארמנים שהתגוררו בתורכיה, יותר ממיליון נרצחו, הוטבעו בנהרות או מתו ברעב. וכך תיאר זאת שגריר ארצות־הברית בתורכיה, הנרי מורגנטאו, בספרו "סודות מן הבוספורוס": "וכאשר המגורשים עזבו את בתיהם, הם השאירו מאחוריהם שיירה אחרת של גוויות שלא נקברו… לאלפים, לרבבות… זוועות איומות ביותר בשעת חציית נהרות – אז דחפו השוטרים את הנשים למים, וירו על מי שניסה להציל את נפשו בשחייה… רבבות גורשו ללא לחם ומים למדבר…"
גם אבשלום פיינברג, מחברי קבוצת ניל"י, הזדעזע: "אנוכי כבר נשחקו שיני מחרון, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 – או בימי טיטוס או נבוכדנאצר… וגם שאלתי עצמי, אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד ואם לא הזיל ירמיהו דמעות דם גם על הארמנים?!"
אלפי ארמנים נמלטו לירושלים. למרות שהעיר היתה נתונה תחת השלטון התורכי, באיזור זה של העולם הם לא יכלו לפגוע בארמנים לרעה. שכן עיניהן של המעצמות היו פקוחות על ירושלים, והתורכים לא יכלו ולא רצו לצאת כנגדן. כך מצאו הפליטים מחסה בחיקו של הרובע הארמני, ושינו את אופיו הדמוגרפי.
המנזר הארמני סיפק לפליטים מבני מגורים, וכך קרה שבשטחו של המנזר התגוררה ועדיין מתגוררת אוכלוסיה חילונית, שאינה משלמת שכר דירה אבל חייבת להישמע למגבלות ולהוראות הגורמים הדתיים. למשל, על שפת רחוב הפטריארכיה הארמנית יש שער ברזל כבד צבוע שחור ובו פישפש, הננעל מדי ערב בסביבות השעה עשר על ידי שומרי הרובע. הכניסה לרובע אחרי שעה זו מחייבת אישור מן הפטריארכיה.
בשל הנסיבות המיוחדות, אין לקהילה הירושלמית נציג המייצג את ענייניה לפני הפטריארכיה; זאת, בניגוד למקובל אצל קהילות ארמניות אחרות, שם יכולה הקהילה החילונית להשמיע את דברה בפני המנהיגים הדתיים. עם זאת, הקהילה נזקקת לשירותי הפטריארך. ללא אישורו לא יכולים הארמנים החילונים להינשא, לקבור את מתיהם ואפילו להוציא דרכון.

ויכוחים ומסורות
אבל הפיצול בין המוסדות הדתיים לתושבים החילוניים אינו הפיצול היחיד. ברובע פועלים שני מועדונים המייצגים את הפלגים העיקריים בקרב הארמנים. במקור, נוצר הפילוג על רקע הקשר עם ברית־המועצות. אלה שתמכו בקשר עם המעצמה שהמולדת הארמנית היוותה חלק ממנה כונו "רמבגר", ואלה שהתנגדו לכך כונו "דשנק". מה שמפריד בין המועדונים הללו אינו רק אידיאולוגיה, אלא גם השקפת עולם. מועדון אחד  לאומני יותר מהאחר ושניהם חוגגים את יום העצמאות הארמני בתאריך אחר. הם מתחתנים בדרך כלל בינם לבין עצמם והחברות במועדונים עוברת מדור לדור.
האגופ אנטריסיאן טוען שבירושלים יש מועדון שלישי. המפלגה הירושלמית, הוא קורא לה ומסביר שאינה קשורה כלל לפילוג המסורתי של הקהילות הארמניות. אנטריסיאן הוא קרמיקאי מוכשר מאוד. עד לפני זמן לא רב הוא עבד בתחומי המנזר, אך שיקולים כלכליים הניעו אותו לעבור לעבוד עם החנויות הארמניות הנמצאות בין שער ציון לרובע היהודי. על כלי הקרמיקה הוא מצייר מוטיבים מכתבי יד ארמניים עתיקים; הבולטים שבהם הם ציפורים ופרחים. רבים מהקונים הם ישראלים המחפשים קרמיקה אותנטית ואינם מסתפקים בחיקויים החברוניים. הקרמיקה הארמנית היא אחת המלאכות המסורתיות וקשורה קשר חזק לתרבות ולדת הארמניות. את כנסיית סנט ג'יימס, למשל, מעטרת קרמיקה מקוטאיה, שהיתה מרכז לקרמיקה ארמנית בתורכיה.
בשנות העשרים עודד מושל ירושלים הבריטי, רונלד סטורס, את הגירתן לעיר של משפחות ארמניות של אמני קרמיקה, כדי שיסייעו בציפוי מחדש של כיפת הסלע באריחי קרמיקה; מה שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל. במסגרת זאת הגיע לירושלים גם הקרמיקאי דוד אוהנסיאן מקוטאיה. הוא עיטר עם תלמידיו, בליאן וקרקשיאן, את ארמון הנציב, את מוזיאון רוקפלר ובתים בשכונת טלבייה וברחוב יפו בקרמיקה ארמנית יפהפיה. יותר מאוחר היו קרמיקאים ארמנים מעורבים בשילוט הרחובות בירושלים.
גם כאן, כמו במשפחתו של אליה, עוברת המסורת במשפחה. צאצאי בליאן פתחו חנות ליד הקונסוליה האמריקנית במזרח העיר, ובה הם מוכרים קרמיקה יוקרתית. וצאצאיו של קרקשיאן פתחו חנות דומה ליד התחנה השישית של הוויה דולורוזה. בכניסה לרובע הארמני אפשר לבקר בחנותו של הקרמיקאי סנדרוני.
אבל מדי שנה, ב־24 באפריל, יום הזיכרון הארמני, נעלמים הפילוגים, הוויכוחים, ההבדלים המעמדיים, המקצועיים והכלכליים. ביום זה ב־1915 הוציאו התורכים להורג את מנהיגי הארמנים ואנשי הרוח. מדי שנה עושים את דרכם מאות ארמנים מכנסיית סנט ג'יימס אל בית הקברות הארמני שבהר ציון. מסביב לאובליסק לזכר החללים שלחמו לצד בעלות הברית במלחמה נגד התורכים מניחים הארמנים זרים ונושאים נאומים. בשנים האחרונות נוסף לכך פן אקטואלי; מחלוקת עם ישראל, המאחדת את כל הארמנים, על הגדרת אופיו של הטבח שביצעו בהם התורכים. צעירי הארמנים נושאים כתובות, לרוב בעברית, ובהן הם קוראים לממשלת ישראל להתעלם משיקולים פוליטיים הנוגעים ביחסיה עם תורכיה, לפתוח את ליבה ולהכיר בכך שגם לארמנים, כמו ליהודים, היתה שואה.


תודה למיכאל הלפרן וליואב לף על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות