האיים הצפים בימת טיטיקקה

אני עומד על אי הצף על ימת הטיטיקקה (Titicaca) הכחולה והנהדרת, הימה הגבוהה בעולם. מולי נשקפות פסגות הקרח הנישאות של הרי האנדים שבלב אמריקה הדרומית, ושמש נפלאה מלטפת את המפרצים הנפתלים המעלסים עם הימה. סביבי אינדיאנים המתהדרים בלבוש ססגוני. שלווה אלוהית נסוכה בם. לקוח לי זמן לעכל שאני לא נמצא בתוך חלום פסיכודלי, אלא בתוך מציאות מדהימה של איים צפים מעשי ידי אדם, הממוקמים באיזור ייחודי על גג העולם.

בני האורו עוברים לגור על המים
לאחר שסבלו מרדיפה מתמשכת ומגירוש מכל מקום שבו ניסו להתיישב, הגו בני שבט האורו (Uro) את הרעיון הסביבתי המתוחכם של התיישבות מלאכותית הצפה על פני הים. הם החליטו ליצור במו ידיהם איים שיצופו על ימת הטיטיקקה, תוך כדי ניצול של צמחייתה הטבעית. החזון המוזר הזה לא נותר בגדר שיגיון, והוא מתקיים, על פי סברות שונות, כבר כחמש מאות שנים לפחות. חומר הגלם שממנו עשויים האיים הם צמחי מים – קני הטוטורה (Totora), הנערמים שכבות שכבות ויוצרים קרקע ספוגית, אך חזקה דיה לבניית בקתות ולמחיה. תהליך הבנייה איננו חד פעמי, שכן השכבות התחתונות נרקבות ושוקעות כל הזמן. משום כך מוסיפים האינדיאנים מדי פעם קני טוטורה חדשים לשכבות העליונות. אותם קנים משמשים גם לבניית כל דבר אחר באי: בקתות, מגדל, בית ספר וסירות קלועות, האופייניות כל כך לימת הטיטיקקה. שורשיהם הרכים של הקנים משמשים למאכל.

אגדה אינדיאנית מספרת שלבני האוּרוֹ יש דם שחור, המסייע להם לשרוד את הלילות הקרים ומגן עליהם מפני טביעה. הסיפור שמאחו רי האגדה קשור לתנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים הקיצוניים, שהקשו על מימוש הרעיון היצירתי של בניית איים צפים. ההגעה אל איים אלה, בניגוד לאיים אחרים בעולם, אינה כרוכה בהפלגות ובחציית ימים ואוקיינוסים, אלא בהעפלה לגבהים עצומים.

גובהה של ימת הטיטיקקה מגיע ל־3,856 מטרים מעל פני הים, מה שמכתיר אותה בתואר הנישא "מִקווה המים הגבוה בעולם האפשרי לשיט". הגובה הרב הזה משפיע, כמובן, על הטמפרטורות, שעלולות לצנוח במהלך הלילות למינוס עשרים מעלות צלזיוס בערך.

כפר על אי צף. לא רק הבקתות, גם האיים עצמם עשויים מאותו צמח מיובש

הקרקע מתנדנדת מתחת לרגלים
כשהגעתי למעגן בעיר פונו (Puno) שבפרו – שממנה, כמו גם מקופקבנה (Copacabana) הבוליביינית, ניתן לצאת לשיט לאיים הצפים – נתקלתי בחיזיון מוזר. במקום ים מצאתי משטח נרחב הנראה כמעין מדשאה חלקה, או אולי ביצה, ולא נראה בו אף גל קל שבקלים. גם הסירות שעגנו במעגן עמדו ללא ניע, ונראה היה שהן תקועות באדמה הירקרקה. כל זה נמוג כלא היה כשהסירה יצאה לדרך. בעודה מפלסת נתיב שיט כחלחל במשטח הירוק, הסביר לי בעל סירת המנוע שמדובר בתופעה יומיומית: בבוקר מכוסים המים בצמחי מים ירוקים זעירים, אבל רוחות אחר הצהריים מפזרות אותם.

הסירה עשתה את דרכה אל האיים הצפים, ששמם אוּרוֹס, כשמו של השבט האינדיאני המקורי שיצר לעצמו את האיים. לפני כשישים שנה מתו רבים מבני שבט האוּרוֹ מחמת רעב שפקד את האיזור, והנותרים התפזרו למקומות שונים. אך ההתיישבות על האיים לא פסקה: אנשי שבט קֶצ'וּאָה – צאצאי האינקה ובני שבט אַיְימָרָה תפסו את מקומם של האוּרוֹ, אימצו את אורחות חייהם ואף שמרו על שם האיים כשם השבט המייסד.

בת שבט האורו על אי באגם. תחושה משונה של אי יציבות | צילום: אייסטוק

הצעדים הראשונים על קרקע האי גרמו לתחושה משונה מאוד של חוסר יציבות. כמעט איבדתי את שיווי המשקל, שכן הקרקע שקעה מעט כנגד כל צעד שעשיתי. סמוך למים ממש וגם באזורים רופפים אחרים, די בצעד לא זהיר כדי לשקוע בעיסה מימית עד גובה הברכיים. עשיתי את דרכי בין הבקתות אל החצרות האחוריות. תרנגולות, חזירים וכבשים שוטטו בהן, ומעניין היה לראות שהכבשים הניזונות מקש לועסות בעצם את האי עצמו…

פסעתי בשבילים הצהבהבים, ולפתע גיליתי דייג זקן מבני השבט, העסוק בניקוי דגים קטנים שנדוגו זה עתה והוכנו לייבוש. הוא פרס אותם לאורכם לשני חלקים שווים ואחר הניח אותם על הקרקע, ערוכים בעשרות ובמאות כגדוד חיילים, למען יתייבשו בשמש. את מלאכתו זו עשה בישיבה, שכן מהברך ומטה היתה רגלו מעובה פי עשרה לערך מעוביה המקורי וחרושה קפלי עור מפותלים וגסים, המזכירים את רגלו של פיל. תופעה זו קרויה אֵלֵפַנְטיאזיס, מושג שמשמעו "דמוי פיל". תסכולי כרופא היה רב, מאחר שידעתי שהוא זקוק לבדיקות מקיפות ולטיפול רציני, ובמקום כזה כנראה לא יזכה בהם לעולם. מה באמת הם עושים כאן כשהם צריכים רופא, הרהרתי לעצמי, האם הם עוזבים את האיים ומרחיקים מהם?

הדייג סיפר לי שמעת לעת שטים תושבי האי אל פוּנוֹ כדי לערוך בה קניות, או כשהם זקוקים לשירותים שונים, כמו דואר או בנק. עם זאת הוא, כמו רב ים אחרים, לא עזב את האי שבועות ואף חודשים, ואורח חייו דומה לזה של יושבי האיים האלה זה מאות בשנים. הם עדיין מתפרנסים מדיג ומתעשייה של עבודות יד. אך רבים אחרים מתפרנסים מתיירות – ממכר מזכרות ועבודות יד, אירוח תיירים והשטתם בימה.

ילדים על רקע בקתות הקש. לא פשוט לשחק על קרקע שאינה קשיחה

להקפיץ כדור על קש
בפאתי האי גיליתי את האסקוולה פלוטנטה (Escuela Flotante), בית ספר צף המשמש את ילדי האי וילדים נוספים המגיעים אליו מכמה איים בסביבה. בית הספר ממוקם במבנה מוצק יותר משאר בתי האי, אך בנוי אף הוא מטוֹטוֹרָה. כשהגעתי לשם היו הילדים עסוקים בקליעה לסל מאולתר שבחצר, אך להקפיץ את הכדור לא יכלו, שכן הוא עשוי בד מרופט, והקרקע, כאמור, גם היא לא קשיחה במיוחד.

רבים מהילדים היו לבושי בלויים ויחפים. נראה שלא היו מורגלים בביקורי תיירים בחלק זה של האי: כשהבחינו בי שמחו מאוד, והובילו אותי בגאווה גלויה אל פנים בית הספר. הם התארגנו במהירות ופצחו בשירה, ואני נוכחתי שמרחק של תרבויות ועולמות לא שינה דבר במקרה זה, שכן הם זימרו מנגינות בינלאומיות מוכרות ("אחינו יעקב", למשל). הם חזרו על הפזמונים האלה בשלוש שפות: ספרדית, קצ'וּאה – שפת האינקה, ואיימרה – שפה אינדיאנית המדוברת באיזור אגם טיטיקקה ובאזורים אחרים בבוליביה.

כמו במקומות אחרים בעולם, גם באיים הצפים התיירות פוגמת באותנטיות, אך יארך עוד זמן רב עד ששלוות המקום תופר ופלא האיים והיושבים בהם יימוגו. בהפלגתי הלילית בחזרה, שבוי בקסם האיים, צפיתי בזריחתו של ירח תפוזי וענקי, שהציף באורו את האיים הצפים, את ימת הטיטיקקה ואת פסגות האנדים המושלגות שבאופק.

איך מגיעים? מידע מעשי
אל האיים הצפים ניתן להגיע מהעיר פונו, הנמצאת בחלקה הפרואני של ימת טיטיקקה. לפונו אפשר להגיע בטיסות פנימיות מלימה או בתחבורה ציבורית (אוטובוסים ורכבות), בדרך כלל בנסיעת לילה – לנוסעים ברכבת מומלץ לקנות כרטיס למחלקה הראשונה. סירות יוצאות אל האיים מדי יום, סיור סטנדרטי אורך כחמש שעות. פרטים נוספים בדבר השיט והסיורים אפשר לברר בבתי המלון. אפשרות נוספת היא שיט של יום שלם, שבו מגיעים לאי הירח ולאי השמש. באי השמש נמצא מקדש של בני האינקה. פרטים נוספים על ימת טיטיקקה ועל העיר פונו באתר האינטרנט.