האיים האיאוליים – טיול בין הרי געש

בום. פיצוץ חזק מרעיד אותי. כמה נקודות שחורות טסות באוויר, מלוות בענן שחור סמיך. לאורך המדרון שמתחת ללוע מתגלגלים במהירות סלעים מעשנים במורד הר הגעש סטרומבולי (Stromboli), המתנוסס מעל האי סטרומבולי וגובהו 924 מטר. השמש ממשיכה בצניחה איטית אל הים, באה והולכת דרך מסך העשן. קר, רוח חזקה לא נותנת מנוח, ואנחנו מקפצים, הידיים בכיסים, וההר ממשיך להתפוצץ אל מול עינינו.

בסביבות ארבע אחר הצהריים עצרנו כשמונים מטר מתחת לפסגה. חלקו הקרוב של הלוע נמצא כ־400 מטר ממערב לנו, בדיוק בגובה העיניים. ענני עשן כבדים נפלטו מאיזור הלוע והסתירו את השמש שהלכה ושקעה מאחור. הרוח שיחקה בעשן, מוליכה אותו במהירות לכיוון פסגת ההר.

האי סלינה, שכל היקפו 24 קילומטרים והוא למעשה שני הרי געש צמודים

אבל בשביל ההצגה הגדולה היינו צריכים להמתין עד רדת החשכה, אז התחלנו גם לראות ולא רק לשמוע. סלעים אדומים לוהטים טסו לגובה של עשרות מטרים מעל הלוע והתוו מזרקה של אש אל השמים ובמורד ההר. פסי אש אדומים יצאו בקשת יפה אל השמים ונחתו על מדרונות ההרת כדי להמשיך ולטוס בוערים במורדותיו.

האי סטרומבולי הוא אחד משבעה איים קטנים הנקראים האיים האיאוליים (Isole Eolie), איי הרוח, שידועים גם בשם האיים הליפאריים (על שם הגדול שבאיים). הרוח אמנם נושבת באיזור, אבל האש הרבה יותר משמעותית. האיים נמצאים על קו טקטוני פעיל, בין הר הגעש אטנה (Etna) בסיציליה בדרום להרי האפנינים באיטליה בצפון.

ריח של גופרית באוויר
לילה בהיר, רוח קרירה מנשבת על סיפון המעבורת הלוקחת אותי אל האי וולקאנו (Vulcano). סיציליה מתרחקת בדרום, וניתן להבחין בקו החוף על פי גבול האורות. מעל עיר הנמל מילאצו מתרוממים ההרים, וקו האופק המשונן נראה היטב גם על רקע החושך. על המעבורת נמצאים כמה עשרות מתושבי האיים בדרכם חזרה הביתה ונהגי משאיות המובילים אליהם סחורה. בקיץ הומה המקום מתיירים ופעילות, ועכשיו הסיפון – ואני מקווה שגם האיים – רק שלי.

אני מריח את וולקאנו הרבה לפני שאני רואה אותו. ריח גופרית באוויר הים המלוח, לא כבד, אבל ברור. במאמץ גדול עושה המעבורת סיבוב של 180 מעלות ונצמדת ברעד אל מזח. להפתעתי העצירה באי כולה לכבודי: איש אינו יורד מהמעבורת מלבדי, ואיש אינו עולה. כולם ממשיכים לליפּארי (Lipari), בירת האיים, והיחיד מביניהם, כפי שיתגלה לי מאוחר יותר, שיש בו חיים בחורף גם לאחר רדת השמש.

ערפל מוזר וחלונות חשוכים
כבש המעבורת נסגר מאחורי במהירות, אפילו לא טרחו לקשור חבלים. המזח שומם וחשוך באופן מוזר. ערפל סמיך מכסה את האיזור, ושורת עמודי התאורה לא מאירה דבר מלבד את עצמה. ריח הגופרית חזק, ורק אז אני מבין שהערפל המוזר הוא בעצם אדי גופרית שפורצים מחורי מערכת הניקוז של הכביש דרך חלון המכונית.

מרבץ גופרית. הר הגעש בטרומבולי פולט עננים גדולים של אדים, אפר וגופרית, ומדי כמה דקות מתפרץ ברעם ומעיף לאוויר גושי לבה מותכת

המזח מסתיים בכביש צר שמוביל אל צומת. חושך מצרים מסביב. אני נכנס למכונית שבאה איתי במעבורת, פונה ימינה ומתפתל במשך ארבעים דקות לאורך כביש צר ושבור דרך ארץ חשוכה, כמעט נטושה. פה ושם בתים מסביב, ברובם חשכה מוחלטת. שתי מכוניות חונות וחלון מואר באחד הבתים הם סימני החיים היחידים.

בסוף הטיפוס נעלמים הבתים, והכביש מתחיל לרדת בזיגזג לאורך מדרון תלול. אורות המכונית לוכדים ארנבת מבוהלת. האיים, כפי שיתברר אחר כך, מלאים בארנבות מפוחדות ובציידים שרודפים אחריהן. בסיבוב האחרון לפני הים מנצנץ אור בודד בסוף הדרך. אני עוצר את המכונית על קו החוף. מזח קטן נמתח אנכית היישר אל הים. בקצהו קשורה סירת דיג קטנה, ובראש התורן שלה קבועה מנורה.

הדייג על הספינה הוא בכלל מליפארי, ואין לו, כמובן, שום מושג על מלון. הוא מצביע על הבית החשוך לצד המזח ואומר שבקיץ זה פנסיון. אני מודה לו, מסתובב ומתחיל לנסוע בחזרה במעלה הכביש החשוך. בשלב הזה אני כבר מתחיל לחשוב ברצינות על כך שהלילה אשן מקופל בתוך האוטו, ועוד על בטן ריקה. בסוף אני מוצא את המלון היחיד שפתוח באי. קרוב לנמל, בין אדי הגופרית, מעל המכולת. במרתף הצמוד יש אפילו מסעדה פתוחה. עם יין ופסטה בכרסי העברתי את הלילה הראשון באי שהוא אבי אבות ההרים הוולקאניים כולם.

חרוט מושלם של הר געש
בבוקר נראה האי ידידותי הרבה יותר. למרות ענני גופרית שכיסו את הרחוב הקטן, מצאתי את בית הקפה בקלות. מעל הכפר מתנשא לגובה של 391 מטרים הר הגעש וולקאנו. ענני עשן אמנם נפלטים מאיזור הלוע, אבל הלוע רחוק, ובכפר יש אספרסו וענני גופרית משלנו. אחרי הקפה אני קונה במכולת פוקצ'ה וזיתים ויוצא, מצויד במגבת וקרם הגנה נגד שמש, לחוף הים.

קרוב לחוף הפעילות התרמית בשיאה, והאיזור כולו מעשן. נביעות אחדות של מים חמים פורצות מתחת לפני המים לאורך קו החוף, ופני הים נראים רותחים. בשני מקומות נבנו חומות אבן קטנות סביב הנביעות, וכך נוצר ג'קוזי טבעי. שם אני מעביר את שארית הבוקר, עד שמתחמם מספיק כדי לטפס לפסגתו של וולקאנו.

אנחנו יוצאים אחרי לורנצו, מדריך מוסמך לטיפוס על ההר. קולות
פיצוץ עמומים הולכים ומתחזקים ככל שאנו עולים

שעתיים אחר כך אני עומד על פסגתו של ההר בחברת שני שווייצרים צעירים שפגשתי בג'קוזי הטבעי. לוע גדול יורד אלכסונית אל מדרונותיו המערביים של ההר. עשן כבד פורץ מעשרות נקודות לאורך הלוע, ובעיקר מאיזור מרוחק בתחתיתו. מדרום נראים היטב חופי סיציליה ופסגתו המושלגת של האטנה, ומצפון שישה איים חרוטיים קטנים, מסודרים בצורת איקס בים הרחב.

מזג האוויר ממשיך להאיר פנים, והפלגה של שעה בים שקט מביאה אותנו אל האי סטרומבולי. האי הוא חרוט מושלם של הר געש. מדרונותיו השחורים והתלולים יורדים היישר אל הים מבלי להשאיר קו חוף. באי יש שני כפרים, אחד בכל צד, והקשר ביניהם הוא רק דרך הים.

סטרומבולי הוא הנידח שבאיים, אבל גם המרתק ביותר לתייר הוולקאני. הר הגעש ששמו כשם האי פולט ענני אדים, אפר וגופרית, ומדי כמה דקות מתפרץ ברעם ומעיף לאוויר גושי לבה מותכת. פעילות וולקאנית בעלת אופי כזה מצביעה על לבה צמיגה, רווּית נוזלים ולרוב לא מסוכנת. סטרומבולי זכה שתופעה זו תיקרא על שמו: פעילות סטרומבולית. האי זכה לתהילה נוספת בזכות הסרט "סטרומבולי" של רוברטו רוסליני, בכיכובה של אינגריד ברגמן, שצולם במקום.

המופע המרהיב של סטורמבולי
בכפר פתוחים רק הבר והמכולת. בשניהם תלוי על הקיר פוסטר של הסרט המיתולוגי. הרחובות צרים כל כך, שאפילו שני קרביניירי (פלג במשטרה האיטלקית) נוסעים לא במכונית, אלא  בקטנוע עם שלושה גלגלים, שצבוע בצבעי משטרת התנועה האיטלקית. דייג מזוקן דוחף מריצה מלאה סרדינים וכמה דיונונים לתוך המכולת. ב־11 פותח גם הספר. מעבר למזח, מתחת לכפר, עשוי קו החוף צוקי בזלת משוננים. ממזרח יורד מדרון ההר בקו ישר אל המים, ללא מצוקים וללא חוף.

בעזרת הספר הצלחנו למצוא את בעלת הפנסיון, שעבדה בחנות הטבק, והיא הסכימה בשמחה לפתוח למעננו חדר.  בשעת אחר צהריים מאוחרת אנחנו יוצאים בטור אחרי לורנצו, מדריך מוסמך לטיפוס על ההר. העלייה ארוכה ותלולה, ואנחנו מתקדמים לאט. מהכפר, דרך הכרמים, אל הצמחייה שבמורדות הנמוכים ושדות האפר שבחלקו העליון של ההר. ענני עשן כבדים נפלטים מהמדרון שמדרום. קולות פיצוץ עמומים הולכים ומתחזקים ככל שאנו עולים, וריח הגופרית בא והולך עם הרוח.

קרוב לחוף הפעילות התרמית בשיאה. נביעות אחדות של מים
חמים פורצות לאורך קו החוף והמים נראים כרותחים

סטורמבולי ממשיך את המופע שלו ומתפרץ מדי כמה דקות. לפעמים עוברות עשרים דקות בלי כלום, ואז שלוש התפרצויות במהלך חמש דקות. בכל כמה שנים מרביץ ההר התפרצות קצת יותר גדולה ומעיף לבה וגושי סלע חמים עד האיזור שבו אנחנו עומדים. האבנים לא הגיעו עד אלינו, ושעתיים אחר כך אנחנו עושים את דרכנו לעבר הפסגה בתוך ענני הגופרית. חושך מוחלט מסביב, פנסי הראש מאירים על ארץ שחורה, ואנחנו הולכים בדממה אחרי לורנצו. בפסגה מוצבות מצלמת וידיאו ואנטנת תקשורת, שבאמצעותן מועברות תמונות חיות מההר לאינטרנט. עמוק מתחתינו, בתוך הלוע, מתבשלת לה בריכה של לבה רותחת, ומדי פעם עפים לאוויר  סלעים בגודל של פיאט קטנה, אבל בסך הכל ההר בטוח.

הירידה חזרה אל הכפר היא פיצוי על העלייה המפרכת. לורנצו מוליך אותנו אל מדרון אפר וולקאני רך, ולעומת שלוש השעות המיוזעות שארך הטיפוס, הדרך למטה נעשית בחצי שעה – אנחנו רצים במורד דיונת ענק שחורה, טובלים את רגלינו עמוק באפר השחור. לורנצו מוביל אותנו אל הכנסייה ומשם לרחוב הצר. שלושה תיירים מפוחמים צועדים אחרי לורנצו, ש־274 הפעמים שטיפס על ההר לימדו אותו איך להישאר נקי.