תפריט עמוד

דרום צרפת: לה בורי נובל, אי של תמימות

דרום צרפת: לה בורי נובל, אי של תמימות

על פני 4,500 דונם של אדמת יער ומרעה בדרום מערב צרפת, לא הרחק ממונפלייה, נבנתה בתחילת שנות השישים קהילת לה בּורי נובּל, מין רפובליקה עצמאית שמחוץ לזמן ולמרחב באמצע אירופה המתועשת, הטכנולוגית והעירונית. עמית ויסברגר, שחי במשך שנה בקהילת לה בּורי נובּל, מספר על היופי ועל הקושי שבקיום חיים פשוטים במציאות מסובכת

6:30 צליל מתכתי, עמום וכבד בוקע לפתע מלבו של העמק הירוק, הרדום, הטובל עדיין בערפלי בוקר רכים. בכל בוקר בארבעים השנים האחרונות מצלצל הפעמון הגדול שבראש המגדל. הצליל מהדהד על פני הגבעות המיוערות, על פני שדות המרעה שבעמק, על פני 4,500 הדונמים שברשות הקהילה, מהצוקים (שמצפון להם משתרעת לה רמת לרזק, Larzac) ועד אחד מיובליו של הנחל אורב (L`orbe), המתפתל לאטו דרומה עד שהוא נשפך לים התיכון.
6:45 תורן ההשכמה מושך שוב בחבל הפעמון. בזמן שהוא מבעיר במטבח המרכזי את תנור הפחמים, חולפות על פניו בדממה, עששיות ונרות בידיהן, כמה דמויות עטופות גלימות צמר ומסתגרות מאחורי הדלת של האולם הקהילתי.

רפובליקה מחוץ לזמן ולמרחב

הסוסה טקין מודדת נעליים חדשות. סוסי העבודה מפורזלים כשלוש פעמים בשנה, לפני כל עונה של אחת מ"העבודות הגדולות": לקראת הקציר (באביב), לקראת החריש (בסתיו) ולפני חטיבת העצים (בחורף)

כתבה על לה בּורי נוֹבּל (La Borie Noble) היא בשבילי גם סיכום אישי. במהלך שיטוטי באירופה כמתנדב בחוות אורגניות וקהילות אלטרנטיביות למיניהן הגעתי בסופו של דבר ללה בורי נובל והתאהבתי בה ממבט ראשון. מיד אמרתי לעצמי שכאן אני נשאר לפחות חודש. נשארתי שנה.
לה בורי נובל נמצאת אמנם בצרפת, אבל במובן מסוים היא איננה בצרפת ולא בשום מדינה אחרת שקיימת כיום על המפות. זוהי מין רפובליקה עצמאית שמחוץ לזמן ולמרחב. באמצע אירופה המתועשת, הטכנולוגית, העירונית, זהו אי שליו שכמו יצא מסרט על המאה ה־19.
לבמאי שיצלם כאן סרט תקופתי אין מה לטרוח בענייני תפאורה. לא צריך לסלק מהפריים מכוניות, חפצים מפלסטיק או חוטי חשמל, מכיוון שאין כאן מכוניות, פלסטיק או חשמל. גם לא צריך לרכוש כל מיני אביזרים בחנויות לעתיקות. בתי האבן הפשוטים, הרהיטים שעשויים עץ גס וכבד, כלי החרס, האסם עם הקלשונים התקועים בערימות החציר, המכבסה עם אגני ההשריה והדוד הגדול לחימום מים, האורווה ובה שבעת הסוסים הממתינים לעבודות השדה השונות. הכל כבר מוכן וערוך בלה בורי נובל, כאילו בכל רגע יצעק מישהו "אקשן!", השחקנים ייכנסו, והצילומים יתחילו.

7:30 כשעל השולחן כבר נמצאות קעריות החרס של ארוחת הבוקר ועל הכיריים מונחים קנקן תה, קנקן ציקוריה, קנקן תה צמחים וסיר עם חלב חם, מצלצל הפעמון פעם נוספת. באולם הקהילתי קמים האנשים משרפרפי המדיטציה שלהם ומתמתחים. עוד אנשים, חלקם עטויים גלימות צמר וחלקם בלבוש רגיל, מתקבצים ברחבה שלפני המטבח ונעמדים בשורה, מול השמש הזורחת, לתפילת הבוקר. יום רביעי היום, וכבכל יום רביעי מוקדשת תפילת הבוקר ל"מחפשי האמת", כלומר לאלו שאינם משתייכים לדת מסוימת ובכל זאת מגששים את דרכם הרוחנית… בשאר הבקרים מוקדשת התפילה לאחת הדתות: הינדו, איסלאם, בודהיזם, יהדות, נצרות קתולית ונצרות לא קתולית. בכל יום מקריאים טקסט בהתאם. היום, למשל, מקריא מישהו טקסט קצר של קרישנמורטי. שרים שיר קצר, מתנשקים על הלחיים ומאחלים זה לזה "Bonjour". אחר כך דנים בעבודות היום השונות העומדות על הפרק, מתחלקים במטלות ולבסוף מתפזרים לאכול ארוחת בוקר.

8:30 במטבח המרכזי מפנים מהשולחן את שאריות ארוחת הבוקר ומניחים עליו ארגזים של ירקות מהגינה. זוהי שעת ה"אפלושאג'" (Epluchage, קילוף־חיתוך בצרפתית) וכולם מפשילים שרוולים, כורכים סינרים למותניים ומושיטים יד לטבחית התורנית.

לנזה דל וסטו: "שליח השלום"
לה בורי נובל היא אחת מארבע הקהילות של תנועת "התיבה" ששרדו וקיימות כיום. במשך חמישים שנות קיומה כבר ידעה התנועה זמנים טובים יותר. לפני כעשרים שנה, כשהיתה התנועה בשיא שגשוגה, היו עשר קהילות פעילות בצרפת, בספרד, באיטליה ובקוויבק שבקנדה. לה בורי נובל היא אם כל הקהילות האחרות (שרובן נסגרו בינתיים),

נדיה חובצת חמאה בגבינייה. חלק מרכזי מתפריט הארוחות בלה בורי נובל הוא מוצרי חלב. שבע פרות טובות הניזונות מעשב טרי וחציר בלבד מספקות חלב עשיר שממנו מייצרים יוגורט, גבינה לבנה, חמאה וגבינת קש, המתיישנת על המדפים במערה במשך חודשיים

ובשטחה, על גבעת יער של אלונים ואורנים הצופה על היישוב, קבור מקים התנועה, הגורו המיתולוגי של "התיבה": לנזה דל וסטו (Lanza Del Vasto).
"זה היה איש מחונן, אציל וגאה", מתארת אותו תרז, זקנת הקהילה, שהכירה את דל וסטו עוד כשהיתה סטודנטית פריזאית צעירה, כש"התיבה" היתה בתחילת דרכה. "איש גדול ממדים בכל המובנים. גם במובן הפיזי. מי שראה אותו בפעם הראשונה נתקף פחד ממש… כשדיבר היה קולו ממלא את החדר וכולם היו משתתקים… מצד שני, הוא הרי היה גם אמן, איש רגיש, מצחיק… בקיצור: הוא היה טיפוס מסובך".
דל וסטו היה בנו הממזר של נסיך סיציליה ושל פילגשו הבלגית. תרז חושבת שכבן לא חוקי של אריסטוקרט פיתח כבר בילדותו רגישות לאי צדק חברתי. ב־1937, כשהיה כבן 36, יצא דל וסטו למסע באסיה.  הוא השאיר מאחור את התואר בפילוסופיה שקיבל מהסורבון וכך גם את כל יתר הדברים שהציעה פריז לצעיר אינטלקטואל, מוכשר ובן עשירים שכמותו. כבר אז ניחן בנטייה דתית עזה. הוא היה קתולי מאמין, אבל המוסדות הדתיים הקיימים באירופה לא סיפקו אותו. בחיפושו אחר "האמת" נסע להודו, נסיעה שעתידה לשנות את חייו, ובעקיפין גם את חייהם של רבים אחרים.
בהודו הלך דל וסטו לפגוש את מהטמה גנדי, שהיה באותן שנים בעיצומה של הנהגת מאבק פסיבי בבריטים. הוא למד מגנדי את עקרונות תורת האי אלימות ואמר עליו שהוא: "נוצרי טוב יותר מכל הנוצרים של אירופה". אבל למרות התרשמותו העמוקה מהאיש ודרכו, נשאר דל וסטו אצל גנדי רק כחודשיים. משהו דחק בו להמשיך את מסעו ולאחר כחודשיים במחיצת המנהיג הדגול יצא לעלות לרגל למקורות נהר הגנגס שבהימלאיה.
לילה אחד, בלכתו לבד בהרים, שמע דל וסטו קול: "מה אתה עושה כאן? חזור והקם!". הוא הבין שהאל מצווה עליו לחזור לאירופה ולהקים מסדר של שלום. דל וסטו הנרגש חזר לאשראם של גנדי ודיווח לו על האירוע היוצא דופן ועל כוונתו להקים באירופה מסדר ברוח של אי אלימות וחיים פשוטים. גנדי נתן לו את ברכתו ואף העניק לו את הכינוי "שאנטי דאס", שפירושו שליח שלום.

9:30 הפעמון מצלצל ובמטבח מניחים את הסכינים, קרשי החיתוך והקולפנים. גם הטבחית מניחה לרגע את כף העץ הגדולה. כולם יוצאים החוצה ונעמדים למעין "דום". זהו ה"ראפל" (Rappel, תזכורת בצרפתית), מעין מדיטציה חטופה, שמטרתה לצאת לרגע מקלחת העשייה, לנשום עמוק, להרפות מתח ו"להיות הווה בהווה". מעתה ועד סוף היום יצלצל הפעמון "ראפל" בכל שעה. ביער יניחו חוטבי העצים את הגרזינים, בשדה יעצרו החורשים את הסוסים וירפו מן המושכות, בקדרייה ייעצרו האובניים, בנגרייה ישתתקו המסורים והפטישים, ומבין הערוגות בגן יזדקפו באנחת רווחה גננים שפופי גב. אז במשך דקה או שתיים ישתרר שקט מבורך על פני כל העמק ויישמעו קולותיהם של תושביו האחרים: הציפורים, הרוח המנשבת בעצים, הנחל.

הולדת "התיבה"
שאנטי דאס חזר לאירופה, אבל רק כעבור חמש שנים מצא אנשים שהביעו עניין ברעיונותיו. לאחר מלחמת העולם השנייה התפרסם ספרו "עלייה לרגל אל המקור", שבו הוא מספר על מסעו להודו, פגישותיו עם גנדי וחזונו המהפכני. הספר הפך רב מכר

ז'אן לוק, בדרך כלל גנן הקהילה, מבלה את החורף בקדרייה. כדי להגיע לטמפרטורה של 1,500 מעלות בתנור בו שורפים את הכלים, יש להזין את האש בעצים במשך כ-15 שעות, ללא הפסקה. את כלי החומר מוכרים בחנות קטנה הפתוחה לקהל פעם בשבוע

בצרפת, וסביב דל וסטו החלו להתגודד אנשים צעירים (רובם סטודנטים ואמנים פריזאים), שראו בו מורה רוחני. קבוצה זו היתה הגרעין שממנו נולדה בהמשך קהילת "התיבה" הראשונה.
"לנזה," מספרת תרז, "שלח אותנו להשתלמויות שונות, ללמוד מקצוע מועיל. רובנו היינו צעירים אינטלקטואלים שמעולם לא אחזו כלי מלאכה כלשהו, והרי להקמת הקהילה ואחזקתה נדרשו חקלאים, נגרים, בנאים, נפחים, מבשלות, תופרות… אני נשלחתי עם כמה נשים אחרות לכפר קטן ליד ניס (Nice), שם למדתי לטוות צמר ולארוג בנול… אבל ההשתלמות האמיתית", היא מוסיפה בחיוך, "היתה כמובן בחיי הקהילה עצמם".
כעבור 15 שנה כבר התעצב אופי החיים הייחודי ל"תיבה": כלכלת משק אוטרקית וסגנון מסדר נזירי קתולי, אך בדגש על חיי משפחה ואלמנטים גנדיאניים של אי אלימות ודיאלוג בין דתי. דל וסטו המשיך בינתיים לפתח את רעיונותיו. הוא הרבה לכתוב וניסח, למשל, שבעה כללי מוסר והתנהגות, שחברי הקהילה נדרשו לקחת על עצמם כנדר (פעם בשנה, בחג סנט ז'אן, מחדשים החברים את נדריהם ואת שבועת האמונים למסדר).
הקבוצה היתה כבר גדולה ומגובשת (כשמונים איש, רובם זוגות צעירים עם ילדים). בתחילת שנות השישים, אחרי שנים של נדודים מחלקת אדמה שכורה לאחרת, נרכשו לבסוף כ־4,500 דונם, שטח עצום של אדמות יער ומרעה, בדרום מערב צרפת, לא הרחק ממונפלייה (Montpellier). כאן נבנתה קהילת הקבע, שנקראה על שם חווה נטושה שהיתה במקום: לה בורי נובל.  
בהתאם לאידיאל עבודת הכפיים, בנו חברי הקהילה את לה בורי נובל כמעט במו ידיהם. הבתים, הרפת, האסם ושאר המבנים במקום נבנו בסגנון גס, פשוט ומסורתי, וכשרואים אותם קשה להאמין שהם בסך הכל בני כארבעים שנה. ללה בורי נובל יש היופי של כפר עתיק ששרד בלא פגע את כל המהפכות והאופנות של המאה העשרים.

13:30 הפעמון מצלצל לארוחת הצהריים. שלא כמו ארוחת הבוקר וארוחת הערב, הארוחה הגדולה של היום משותפת לכל הקהילה. בימים של מזג אוויר נאה סועדים תחת עץ הערמון, בימי קור או גשם – באולם הקהילתי. האווירה של סעודה בצוותא היא תמיד חגיגית משהו (ולא רק בימי ראשון, כשכולם לובשים לבן וכשבתפריט יש פסטה ויין). כל מוצרי החלב, הלחם והירקות שעל השולחן הם תוצרת בית, והכל, מאלף ועד תו, על טוהרת המזון האורגני־צמחוני. שרים "הללויה" בשני קולות, מברכים על הלחם ואוכלים.

אי אלימות היא דרך חיים
על פי דל וסטו, אי אלימות פירושה לא רק לסרב לשרת בצבא במלחמת צרפת־אלג'יריה או להפגין נגד הקמת המרכז לנשק גרעיני במחוז (כפי שאכן עשו בזמנו חברי "התיבה"). אי אלימות היא דרך חיים.  משמעותה של האי אלימות במובנה הרחב והעמוק היא לא להיות לנטל על החברה, על המדינה או על העולם השלישי. לכן, למשל, כשאתה זורע

פביאן, מתנדב מגרמניה, בתפקידו כשוליית האופה

בעצמך את החיטה, קוצר, טוחן ואופה את הלחם שלך בעצמך, אתה חי באי אלימות.   
רובר, חבר קהילה נאמן, לא מתבייש להודות שהוא גם סורג לעצמו את התחתונים (מצמר שהוא טווה בעצמו בגלגל הטווייה שהוא בנה בעצמו מעץ שהוא חטב בעצמו) "אי אלימות מתחילה דווקא בפרטים הכביכול קטנים וקטנוניים של החיים", הוא מסביר.
רובר, בן 36, הגיע ללה בורי נובל ממונטריאול שבקנדה לפני כ־12שנה. "בגיל עשרים בערך, כשהייתי כבר בעיצומו של חיפוש רוחני, נתקלתי בספר של לנזה דל וסטו 'עקרונות ואבני יסוד של החזרה אל המובן מאליו'", הוא מסביר. "קראתי את כל הספר בלילה אחד. אמרתי לעצמי שזהו זה: סוף סוף מצאתי את הניסוח לכל מה שתמיד הרגשתי וחשבתי. זה משך אותי, כי מצאתי בתוך דבר אחד את כל האלמנטים שעניינו אותי: אי אלימות, פשטות ואידיאל של חיי עוני, דיאלוג בין דתי, חיי קהילה ודגש על עבודה רוחנית אישית… אז יצאתי לחפש אם יש אנשים שחיים את כל זה הלכה למעשה וככה הגעתי לקהילה. תחילה לקהילה שעוד היתה אז בקוויבק ואחר כך ללה בורי נובל".
איש פעלתן ביותר, רובר הזה. חבר קהילה לדוגמה. כיום, כשרבים מהחברים נטשו, לא יודעים בקהילה מה היו עושים בלעדיו. הוא נגר הקהילה, אופה הקהילה ובחורף גם חוטב העצים הראשי. הוא קם בכל יום בחמש בבוקר, מתפלל, מודט, עושה את התרגילים שנתן דל וסטו (מין סדרת תנועות המזכירה קצת טאי צ'י, קצת אוריתמיה וקצת תרגילי ספורט של בית ספר יסודי), אוכל אורז מלא בקערת עץ ובכף עץ (שגילף כמובן במו ידיו) ומתחיל את יום העבודה שלו.
בעיני רבים (אפילו בתוך הקהילה) הוא נחשב פנאט. סמל "התיבה" (צלב שבקצותיו ארבעה רבעי מעגל שבור) תלוי תמיד על חזהו. בת זוגו כריסטיאן אומרת עליו שהוא "אנציקלופדיה מהלכת של כתבי לנזה דל וסטו". הוא שונא דברים מפלסטיק. את אמו הזקנה, שבאה לבקר מקנדה, הוא בא לאסוף מתחנת הרכבת בעגלה רתומה לסוס. כשמישהו יורד לעיירה הקרובה לעשות קניות בשוק או סתם להתאוורר, רובר לועג לו: "אה, עוד פעם אתה בורח לנו לבבילון (בבל)?"
רובר, אתה לא מרגיש שהחיים בלה בורי מנותקים מהחברה וממה שמתרחש בעולם מסביב?
"אנחנו לא מחוץ לעולם, אלא לקחנו צעד אחורה, כדי לראות טוב יותר את המצב, בפרספקטיבה, וכדי שלא נלך לאיבוד בכאוס הכללי. אני רואה בלה בורי מין מעבדה שאנחנו עובדים בה על אלטרנטיבה. שאנטי דאס אמר על זה שלפני שאנחנו מנסים לשנות את העולם עלינו לשנות את עצמנו. עלינו לחיות את מה שאנחנו מציעים לאחרים. מטרתה של האי אלימות היא בסופו של דבר אהבת כל האנושות, לא התרחקות מהחברה. אנחנו לא כאן כדי להסתגר ולברוח מבעיות האנושות… אנחנו מציעים דוגמה להשתנוּת וממשיכים כל הזמן להזמין אלינו אנשים מבחוץ. בכל שבוע מגיעים לכאן סטאז'רים חדשים… אתה יודע, קבלת פנים והכנסת אורחים כתובות בנדר הראשון שלנו".

15:00 אחרי סייסטה קצרה חוזרים לעבוד. העבודה אחר הצהריים נמשכת כשלוש שעות. כל אחד חוזר להשתקע בתחומו. מי לגן, מי ליער, מי לסדנת האריגה, מי למטבח. חליבת הערב חותמת את יום העבודה: אחרי שהדליים המלאים חלב חם נישאים לגבינייה והפרות משוחררות שוב לשדה, מצלצל הפעמון כדי להזכיר (למי שרוצה) שטוב לעשות מדיטציה גם בערב, לפני האוכל.

18:30 מדיטציית ערב.

19:00 ארוחת ערב.

"התיבה" לאן?
השנה ציינו בלה בורי נובל מאה שנים להולדתו של דל וסטו. בערים שונות בצרפת נדדה תערוכה קטנה שהציגה את חייו של האיש: עבודותיו ברישום ופיסול, מסכות שעיצב לתיאטרון, שירים וטקסטים פרי עטו ובכתב ידו הקליגרפי, צילומים מילדותו, ממסעו להודו ומהשנים הראשונות של "התיבה". בצילומים משנותיו האחרונות – עם זקנו וגלימתו הלבנים, מקל ההליכה המגולף שלו והבעת פניו החמורה – נראה האיש כמין נביא זעם תנ"כי.
מאז שמת לפני כעשרים שנה התרככו מעט המנהגים, והאווירה בקהילה נעשתה חופשית ופתוחה יותר. מצד שני, היתה זו תחילתו של משבר זהות: חברים רבים עזבו, קהילות נסגרו. לאן מועדות פנינו? שואלים את עצמם חברי התנועה המעטים שנשארו. למה מכל האנשים שבאים לבקר כאן, מתרשמים, נשארים לשבוע, שבועיים ואפילו שנה, אף אחד לא נודר את הנדרים ועונד על צווארו את צלב העץ?
היום כבר לא מדקדקים ולא שומרים את כל עשרות החוקים שנוסחו בזמנו ב"ספר החוקים" של "התיבה". אפשר, למשל, ללכת יד ביד בשבילי הכפר, זכר ונקבה. מותר גם לגרד את השעווה מהנר בעודו בוער או לנעוץ בין השיניים גבעול עשב מבלי שאלה ייחשבו חטא (אלה דוגמאות אמיתיות מ"ספר החוקים"). גם אם זה קרה לאט ובהדרגה, הרי שבמשך השנים חלה התמתנות משמעותית. מי שמגיע היום לסטאז' בלה בורי נובל לא יחוש אווירה כבדה של כת סגורה ושמרנית, אלא רוח אנושית, ידידותית ונעימה.
לדעת חברים מסוימים (רובר למשל), צריך להיות פתוחים לשינויים אבל גם לשים גבול ולא להתרכך יותר מדי. בסופו של דבר אופייה הייחודי של "התיבה" נובע מעמידתה הנאמנה על עקרונות מסוימים. ללעוס גבעול וללכת יד ביד – למה לא? אבל להתחיל, מתוך פינוק, להשתמש בחשמל? קהילות אחרות כבר ויתרו על החיים ללא חשמל, לא שמרו הלכה למעשה על האידיאל של חיים פשוטים ושינו את נוסח התפילות. ומה קרה? הקהילות האלה התפרקו או הפסיקו להיות קהילות "התיבה" ונהפכו למשהו אחר.
לפני כחמישים שנה הצטרפה תרז ל"תיבה", ובכל השנים הללו לא חשה ולו לרגע ספק או חרטה. "זה לא סוד שהתנועה במשבר", היא אומרת, "אבל הערך העמוק של צימאון לצדק – זה הרי עדיין רלוונטי גם היום. ועל זה בעצם מושתת כל מה שאנחנו מנסים לחיות. לכן זה לא המה שצריך להשתנות, אלא האיך, שאולי כדאי לנו לבדוק ולחשוב מחדש".
מה יהיה, אם כן, על לה בורי נובל? אולי כדאי למהר ולבקר לפני שייעלם גם אי אחרון זה של תמימות.

20:30 לתפילת הערב נותנים ידיים ומסתדרים במעגל. מישהו מדליק את המדורה הקטנה שבמרכז. הלהבות מלחכות את הענפים, ומסביב מדקלמים האנשים את "תפילת האש" שכתב לנזה דל וסטו. אחר כך מדקלמים טקסט יפה של פרנציסקוס הקדוש. אחר כך את אחד משבעת הנדרים של "התיבה" (בכל יום נדר אחר). שתיקה. זמן לתפילה אישית (בקול רם או בלב), זמן להתהפנט בלהבות ולחלום או להרים רחוק את המבט ולחפש את הכוכבים הראשונים.
מזמור כנסייתי בשני קולות בוקע לפתע מתוך הפיות.
"האם יש הודעות?" שואל מנחה התפילה התורן כשמסתיימת השירה, ואחרי ההודעות הוא חותם את ההתכנסות: "ובכן, Bonsoir".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מצרפת

    שטרסבורג: מה כדאי לראות ולעשות
    שטרסבורג: מה כדאי לראות ולעשות

    שטרסבורג, בירת חבל אלזס שעל גבול גרמניה-צרפת, היא עיר יפהפייה ומלאת קסם עם ארכיטקטורה אלזסית טיפוסית, קתדרלה מפוארת, מוזיאונים מצוינים, אוכל משובח והרבה אפשרויות לטיולי יום בסביבה הקרובה. המלצות לטיול בשטרסבורג

    מרסיי: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ
    מרסיי: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ

    מרסיי, השנייה בגודלה בערי צרפת, מציעה נמל תוסס, שכונות ציוריות, ארמונות ומבצרים, מוזיאונים מצוינים, חופים יפים וגם מרק דגים משובח. הנה כמה חוויות ומקומות שלא תרצו להחמיץ במרסיי

    טיול בחבל בורדו – בירת היין
    טיול בחבל בורדו – בירת היין

    בכל העולם, כשרוצים לעשות יינות גדולים באמת, כאלו שישאירו חותם וישתבחו במשך דורות, נושאים עיניים אל חבל בורדו בדרום-מערב צרפת. מולדת הקברנה סוביניון והמרלו היא ביתם של היקבים הטובים בעולם ובירת היין ותרבות היין העולמית - ביקור חובה ...