תפריט עמוד

דרום טירול: דו קיום של בירה ואספרסו

דרום טירול: דו קיום של בירה ואספרסו

מאחורי החזות השלווה של דרום טירול, מחוז אוסטרי שסופח לאיטליה, מסתתרים מתחים בין אוסטרים שמסרבים להיות איטלקים ובין סיציליאנים שכפו עליהם להגר לאיזור. התוצאה - אוטונומיה חלקית, שתי שפות ושעטנז איטלקי־גרמני מרתק

רשמית אנחנו באיטליה, אבל המעבר מאוסטריה לדרום טירול לא מורגש בשום דרך שהיא: הנוף היפהפה ממשיך להיות אוסטרי אלפיני, הבנייה היא אותה בנייה כפרית אוסטרית מצוחצחת, פני האנשים בהירים וגם הלבוש אוסטרי מסורתי. אפילו שמות הכפרים הם בשפה הגרמנית. השמות באיטלקית, המופיעים בשלטים, הם פרי הניסיון משנות השלושים לאיטליזציה של האיזור, אך התושבים מתעלמים מהם במופגן. עבורם, דרום טירול היה ונשאר חלק בלתי נפרד מטירול האוסטרית.

פרות נעות באיטיות על כרי הדשא. נחלים מתפתלים בעמקים בין בתי עץ. גפנים ואגמים. חקלאיות וחקלאים מעבדים את האדמה במדרונות ההרים, בלי טרקטורים. שקט כאן, אבל הנוף הפסטורלי מטעה, מסתיר עבר סוער ומציאות לא פשוטה של לאום שסופח, בעל כורחו, למדינה שאליה אינו מרגיש שייך.

במסגרת חלוקתה מחדש של אירופה, לאחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות הסכמי סן ז'רמן מ־1919, הפך החלק הדרומי של טירול (Tirol) האוסטרית לפרובינציית בולצאנו (Provincia Bolzano) האיטלקית. איטליה ביקשה אז להציב את גבולה הצפוני על רכס האלפים, כדי למנוע מאוסטריה, אויבתה ההיסטורית, להשתלט על עמק הפו ועל צפון המדינה. 7,400 קילומטרים רבועים עברו לשליטת ארץ המגף, אבל המציאות הגיאוגרפית החדשה לא הצליחה להפוך את תושבי דרום טירול לאיטלקים. אפילו בני הדור הרביעי לסיפוח מסרבים לקבל את האיטלקית כשפתם. גרמנית היא השפה השלטת כאן, ואיטלקית מדברים בחוסר רצון מופגן, לעיתים במבטא גרמני כבד.


יום ראשון בטרמין. הלבוש האוסטרי המסורתי מבטא עצמאות תרבותית

בכפרים זה בולט במיוחד. יום ראשון בצהריים, בכפר טרמין (Tramin, באיטלקית Termeno), הכנסייה מתרוקנת אט אט והספסלים בכיכר הכפר מתמלאים. הנשים בשמלות יום ראשון מסורתיות, הגברים במכנסי עור שמזכירים מאוד את אלה הבוואריים. הלבוש המסורתי אינו עניין של פולקלור. זו עוד דרך לביטוי עצמאות תרבותית. שולחנות המסעדות ובתי הקפה מתמלאים אף הם. וגם הכוסות. לא ביין המופק מגפני הכפר, אלא בבירה אוסטרית. להקה מקומית מנגנת שירי מולדת אוסטריים, וכדי להסיר ספק, ליד הבר תלוי שלט גדול: "החזירונו למולדת".

"אנחנו עובדים קשה כל חיינו. למה אנחנו צריכים לחלק את הרווחים שלנו עם רומא, מדוע עלינו לסבסד את סיציליה?", שואל אלוייס גלמטצר, חקלאי ו"איטלקי מאונס", לפי הגדרתו. עוד כמה בירות, והוא נזכר באירוניה המרירה של סבו, לאחר סיפוח דרום טירול לאיטליה: "אני יודע שניצחנו במלחמה, אבל לא ציפיתי שנספח את כל איטליה לדרום טירול".

צפון אירלנד של האלפים
המציאות שנכפתה על תושבי דרום טירול לאחר מלחמת העולם הראשונה הביאה לאחד הסכסוכים הממושכים ביותר באירופה של המאה ה־20. בחמשת העשורים הראשונים שלאחר הסיפוח אופיין האיזור בחוסר יציבות פוליטית, שהתבטא לעיתים גם באלימות גלויה. השלטון הפשיסטי עשה מאמצים רבים כדי להפוך את תושבי דרום טירול לאיטלקים. מוסוליני אסר על השימוש בגרמנית וסגר בתי ספר שבהם לימדו בשפה זו. הוא אף דרש מהטירולים לתרגם את שמות המשפחה שלהם לאיטלקית, ללא הצלחה.

בעקבות כשלון האיטליזציה של דרום טירול, רקמו מוסוליני והיטלר ב־1939 תוכנית הגירה המונית: תושבי האיזור נדרשו להחליט במשאל עם אם ברצונם להגר לגרמניה הנאצית או לסיציליה. כ־80 אחוזים תמכו בהצטרפות לרייך השלישי, ו־80 אלף איש בקירוב היגרו צפונה. רובם מתוך להט לאומני והזדהות עם גרמניה הנאצית, אחרים בגלל החשש מהאפשרות האחרת: גירוש לסיציליה, במסגרת חילופי אוכלוסין, במקום עשרות אלפי סיציליאנים שעליהם כפו להגר לדרום טירול כדי להקנות לו אופי איטלקי.


המציאות המדינית לא הצליחה להפוך את תושבי טרמין לאיטלקים ותחושת השייכות לטירול האוסטרית בולטת כאן במיוחד

היו גם טירולים שהתעקשו להיאחז במקום, תוך שמירה על פרופיל נמוך ותקווה לימים טובים יותר. הסיפוח לאיטליה יצר ביניהם סולידריות והביא לתחושה של שותפות גורל בקרב כל שכבות החברה הטירולית, שלא אפיינו אותם בעבר. ליד רכס מרמולדה (Marmolada), שפסגתו מגיעה לגובה 3,342 מטרים, מספר לי ארהרד הוּבֶּר קטע של רכילות מקומית, השמור היטב בזיכרון הקולקטיבי של הטירולים ומעיד על המתח המעמדי שאפיין את האוכלוסיה לפני הסיפוח לאיטליה: "עורך דין צעיר ורומנטי מהעיר הגדולה התאהב נואשות בבחורה אדומת שיער מאחד הכפרים הנידחים שבעמקים הגבוהים. זאת היתה אהבה בלתי אפשרית. ההבדל במעמד החברתי מנע מהשניים לממש את אושרם, ועורך הדין הנואש הגיע לכאן, טיפס על המרמולדה וקפץ. במשך שנים רבות שמרה המשפחה האבלה את סיפור התאבדותו בסוד. לא בגלל שהתאבד, אלא מפאת הבושה על הקשר שנרקם בין בנם המשכיל לבחורה הפשוטה מהכפר".

מאז הסיפוח, שרר מתח בין האוכלוסיה הוותיקה לחדשה, אבל מאבק פעיל של הטירולים לעצמאות ולשימור זהותם החל רק בשנות השישים. בני הדור החדש הקימו תנועת מחתרת, שלא בחלה בשימוש בחומרי נפץ כדי לשכנע את רומא ואת העולם כולו, שדרום טירול הוא דרום טירול. אולי אוסטריה, בוודאי לא איטליה.

המחתרת הטירולית ניסתה להפוך את דרום טירול לצפון אירלנד של האלפים, ואת עיר המחוז בולצאנו לבלפסט האיטלקית. היו כאן פיגועי טרור, התפוצצו פצצות, הוקמו מחסומים ונבדקו תיקים בכניסה לבתי הקולנוע. אבל הטירולים לא השיגו את מטרתם. להיפך: הפצצות והאבדות בנפש דווקא העמיקו את תחושת השייכות של האוכלוסיה הסיציליאנית למולדתה החדשה. גם האיכרים הטירולים לא ממש התלהבו מהטרור. החקלאות עניינה אותם הרבה יותר, והמאבק המזוין היה לחלטורה חורפית, מין עיסוק לעונת הפנאי. רק כאשר הבהמות בחצר והשדות מכוסים שלג אפשר להתפנות למלחמת עצמאות.

 
עמק ליד בולצאנו. פיתוח לא מבוקר עלול לפגוע באזור, שכן בלי
נוף התיירים לא יגיעו


אספרסו בשנחאי והדגל האיטלקי
לאחר מאבק שנמשך כעשר שנים, קיבלו ב־1969 תושבי דרום טירול אוטונומיה מוגבלת. מה שנשאר מהמאבק זו מחאה שקטה, התנגדות תרבותית ותקווה שהעצמאות בוא תבוא באחד הימים, ללא שפיכות דמים. וגם האיטלקים נשארו באיזור: בתחילת שנות העשרים, בימי הסיפוח הראשונים, התגוררו בדרום טירול כ־7,000 איטלקים בלבד. בשנות הארבעים, בעקבות חילופי האוכלוסין, הגיע מספרם ל־100 אלף. כיום, מהווים האיטלקים כשליש מ־400 אלף תושבי הפרובינציה.

המהגרים האיטלקים התיישבו תחילה בשכונות אתניות, בעיקר בעיר בולצאנו וסביבתה, התפרנסו במפעלי התעשייה ולא ניסו כלל להתקרב לכפרים שבעמקים. התושבים הוותיקים בזו להם והסתכלו עליהם כעל זרים, אזרחים מדרגה שנייה. לרבעים האיטלקיים שצמחו בפרברי הערים הדביקו הטירולים את הכינוי "שנגחאי של בולצאנו". מעולם לפני הסיפוח לא נראו במחוזותיהם גברים ונשים מתבטלים באמצע היום, מבלים בבתי קפה, שותים אספרסו מר ואוכלים פיצה. את הכבסים התלויים שתי וערב ברחובות כינו בלעג "הדגל האיטלקי".

הסיציליאנים חוו התמודדות לא קלה עם המעבר הכפוי לאיזור החדש. הניכור בין שתי האוכלוסיות היה בולט, ובהעדר שפה משותפת, אפילו התקשורת הבסיסית היתה מוגבלת. גם הטרור הטירולי של שנות השישים לא תרם להתקרבות.

הקרח התחיל להישבר רק אחרי הכרזת האוטונומיה החלקית של דרום טירול, ההחלטה שגם איטלקית וגם גרמנית הן השפות הרשמיות של הפרובינציה והוויתור על חלום הפיכתו של דרום טירול לחבל ארץ איטלקי לכל דבר.

בהדרגה התחילו להיווצר יחסי עבודה ושכנות בין שתי האוכלוסיות, בין השאר בזכות מאמציהם של רבים מהאיטלקים המקומיים ללמוד גרמנית. העסקים הטובים בין תושבי דרום טירול האוסטרים והמהגרים הסיציליאנים היטיבו עם חשבונות הבנק של כולם וסייעו להבנה ההדדית, תיירים איטלקים שהגיעו לאיזור התקבלו על ידי התושבים הוותיקים במאור פנים, ונדמה היה שדרום טירול מתחיל לפרוח, לשכוח ואף לסלוח. אבל לא כך בכפרים ובעמקים המרוחקים מהערים המרכזיות. בכפר טרמין, למשל, תחושת השייכות לטירול – ולא לאיטליה – בולטת מאוד. אלוייס גלמטצר, ה"איטלקי מאונס", אומר שהוא "שייך לטרמין". הוא לעולם לא יגיד "אני מטרמין" או, חס וחלילה, "אני גר בטרמנו". ובכלל, לא מומלץ לדבר כאן על פרובינציית בולצאנו – השם הרשמי, והאיטלקי, של דרום טירול.

תושבי המחוזות האחרים באיטליה יחס אמביוולנטי כלפי פרובינציית בולצאנו. לא תמיד הם רואים בעין יפה את המרדנות העיקשת של המחוז הצפוני ואת שאיפתו לעצמאות, ויש המכנים את תושביו "הברברים הצפוניים". גם אורח החיים המסודר והכל כך לא איטלקי של תושבי הצפון נתפס בעיני איטלקים רבים כתופעה חריגה. יחד עם זאת, ככל שיורדים דרומה, ניכרת גם הקנאה בסדר, בארגון למופת ובהצלחה הכלכלית של דרום טירול.


כרמים בזיגאנט. תיירות תופסת את מקומה של חקלאות מסורתית

המהפכה של טראודל שווינבאכר
בעמק אולטן (Ultental), בדרך לכפר סנט ואלבורג (St. Walburg), פגשנו זקנות נטולות פחד גבהים מטפסות על הרים תלולים ואוספות קש לבהמות. זקנים מעבדים את אדמת העמק. צעירים כבר לא רואים כאן. "החקלאות המסורתית אינה מספקת עוד, ורוב הצעירים מהגרים לערים הגדולות שבעמק, בולצאנו ומראן (Meran, באיטלקית Merano), בתקווה למצוא מקורות פרנסה טובים יותר", מסבירה טראודל שווינבאכר מחצר ביתה בכפר, היושב על מדרון ההר וצופה לאגם שליו. "החקלאים עובדים קשה, אבל את הרווחים עושים התעשיינים בערים, המעבדים את התוצרת החקלאית".

אבל היא נשארת כאן. "המשפחה שלי חיה כבר 350 שנה בכפר, ושום דבר לא יזיז אותי מכאן", היא אומרת. "לא עזבנו גם כאשר האיטלקים הציפו בשנת 1962 חלקים נרחבים של העמק, כדי לבנות אגם מלאכותי וסכר לאספקת חשמל לערים הגדולות. מתחת לאגם הם קברו את האדמות שלנו, את הפרנסה שלנו ואפילו את החוות שלנו, בנות מאות השנים. לא גירשו אותנו בכוח מהעמק, אבל השאירו אותנו עם עשרה אחוזים בלבד מהאדמות שהיו לנו. המסר היה ברור". יש לה תעודות רשמיות המוכיחות כי החווה קיימת במקום מאז 1312 וכי היא קניין משפחתה ב־350 השנים האחרונות. על מורשת כזאת לא מוותרים כל כך מהר.

"כאשר באו המהנדסים האיטלקים והתחילו בתכנון הסכר והאגם, החלטנו לא לוותר, ולהציל את החווה", היא נזכרת. "העברנו אותה מהעמק למדרון ההר: כל אבן וכל רעף, כל דלת עץ וכל רהיט. בנינו אותה מחדש במו ידינו וללא עזרה מבחוץ, אבל לא ידענו ממה נתפרנס בלי האדמות הטובות שטבעו באגם. הסתכלנו על הסביבה היפה והמוכרת שלנו והרגשנו שאנחנו עשירים, רק נטולי אמצעים כלכליים. הקשר שלנו למקום והסירוב להיכנע לתנאים הקשים נתנו לנו כוח להמשיך וליזום רעיונות חדשים".

וזה הצליח. בחורף, כאשר הימים קצרים, ההרים מסביב מושלגים והחקלאים נחים, מארגנת שווינבאכר סמינרים להתמודדות עם המצב שנכפה עליהם. היא מלמדת את אנשי העמק כיצד לשרוד כחקלאים בסוף המאה ה־20 עם שטח אדמה מצומצם ביותר. "התייעלות זה שם המשחק החדש", היא אומרת. "ללא שינוי מנטלי וללא מחשבה מקורית אין לנו עתיד כאן".


רמת זייזר אלם. החקלאות עניינה את האיכרים הטירולים
הרבה יותר מאשר מאבקים לעצמאות

עקרון השיטה פשוט – במקום למכור את התוצרת הגולמית, לומדים לעבד אותה. את המיומנות המקצועית הנוספת, שאותה רוכשים החקלאים והחקלאיות בסמינרים של החורף, מתרגמים כבר בעונה הבאה לפרנסה: במקום למכור חיטה, מוכרים מוצרי מאפה; במקום למכור עצים, למדו החקלאים פרק בנגרות, והם מספקים את הביקוש ההולך וגדל לרהיטי עץ מסיביים בעלי מראה עתיק ומסורתי; את צמר הכבשים הגזוז צובעים בצבעים טבעיים, המופקים מצמחים שמגדלים בגינות הבתים. לאחר עיבוד הצמר הצבוע בשיטות מסורתיות, מוכרים אותו ברווח נאה לאנשי העמק. החקלאים מסיימים את הסמינר של שווינבאכר בלי תעודה, אבל עם מקצועות חדשים, תקווה ונחישות להמשיך את מסורת אבותיהם בעמק גם במאה הבאה.

שווינבאכר חוללה שינוי משמעותי באורח החיים ובסגנון העבודה של תושבי העמק. החידושים שהנהיגה מסייעים לעמוד בפיתוי לנטוש את החקלאות לטובת תחום התיירות המשגשג באיזור והפכו מודל לחיקוי בעמקים נוספים. "השיטות שלי משפרות את המצב הכלכלי של אנשי העמק", היא אומרת. "הם לא מתחרים עם תושבי הערים על מקומות עבודה, ובכך גם תורמים למלחמה באבטלה. הכסף הנוסף שהם מרוויחים מאפשר להם לשפץ את החוות, והדבר מושך עוד ועוד תיירים לאיזור". לשכת התיירות של דרום טירול הבינה זאת, ופרויקט ההסבה המקצועית של שווינבאכר נהנה מתמיכה ממשלתית.

התיעוש בערים הגדולות, צמיחת האוכלוסיה והתפתחות ענף התיירות העלו את הדרישה לחשמל באיזור, והביאו בשנות החמישים המאוחרות להפקעת אדמות, הצפת כפרים וייצור אגמים מלאכותיים. פעולות אלה תרמו לא מעט להתקוממות הטירולים בשנות השישים, ועד היום התושבים אינם מוחלים על הפגיעה בהם. קצה מגדל הכנסייה המציץ מאגם רשנזה (Reschensee) הפך לאנדרטה של הכפר גרם (Gram) וכפרים רבים אחרים, שטבעו ונעלמו באגמים המלאכותיים. אבל לא כל אגם באיזור נולד בחטא. בדרום טירול יש גם אגמים טבעיים קטנים וגדולים, מוקפים ביערות חשוכים, והם שקטים ושלווים, בעיקר מחוץ לעונת התיירות. גם בגבהים של 2,000 מטרים ויותר הם אינם מחזה יוצא דופן.

יין, תיירות וחזרה לנורמליות
בחלק הדרומי, הפחות אלפיניסטי, של דרום טירול, משגשג עדיין ענף חקלאות מסורתי אחד. כמו בימי קדם, ממשיכים לגדל כאן גפנים ולהפיק יין משובח. האקלים המתון יחסית של דרום האלפים מאפשר לגדל גפנים בגבהים של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. באיזור אגם קלטרן (Kaltern, באיטלקיתLago di Caldaro ) וסביב הכפר זיגנאט (Signat) שליד בולצאנו מכסים הכרמים את ההרים. אוהבי יין פוקדים את האיזור מדי שנה לרגל חגיגות היין העונתיות וממלאים את הדרכים הצרות, המתפתלות בין כפרי היין. והם לא היחידים. תיירות הפכה בשנים האחרונות לעסק המרכזי באיזור: מדי שנה מבקרים בדרום טירול כשלושה מיליון תיירים, וכ־60 אחוזים מכוח העבודה המקומי עוסקים בתחום, לעומת 11 אחוזים בלבד בחקלאות.


הכפר גלורנס. לא הרבה השתנה כאן ב-500 השנים האחרונות

פריחת הענף משנה את פני האיזור, לטוב ולרע: שדות חקלאיים הופכים למשטחי דשא ענקיים, החביבים יותר על התיירים ועל אוהבי הסקי; כבישים חדשים מובילים לכל עמק נידח; אוטוסטרדות רב מסלוליות ורכבות המחברות בין דרום אירופה לצפונה חוצות את מה שהיה בעבר טבע פראי; וככל שהתיירות גואה, מכסה האספלט עוד ועוד חלקי נוף.

תושבי דרום טירול מבינים כי פיתוח לא מבוקר עלול לפגוע בהם בסופו של דבר. בלי נוף, לא תהיה תיירות. חלקים נרחבים של דרום טירול הוכרזו כפארקים לאומיים, שאחד המרשימים בהם הוא רמת הזייזר אַלם (Seiser Alm), המתנשאת לגובה של יותר מ־2,000 מטרים.

הרחק מהאוטוסטרדות הרועשות, אפשר לבקר גם בכפרים רבים, שממבט ראשון נראה כי לא השתנה בהם דבר מאז ימי הביניים. מי שרוצה לראות אותם, מוטב שיזדרז. תהליך השיקום והשיפוץ של האיזור עלול להפוך אותם למוזיאונים נטולי חיים. אחד היפים בהם, הכפר גלורנס (Glurns), שופץ באחרונה בשנת 1499: חומה עבה עם מגדלי שמירה נבנתה מסביב לכפר העתיק. עורכי דין, בעלי מלאכה מכובדים, סוחרים עשירים וגם קהילה יהודית קטנה נפגשו בכיכר החדשה במרכז הכפר.

לא הרבה השתנה כאן ב־500 השנים האחרונות. החומה אותה חומה, הכיכר אותה הכיכר, רק קירות הבתים התעקמו מעט עם השנים. אבל לפני יותר מעשור נפל דבר בכפר: 800 תושביו איימו לעזוב את המקום, ולא בגלל מתח לאומי, אתני או חברתי. הם פשוט לא יכלו להמשיך לחיות עם המערכת הסניטרית המיושנת של הכפר. תוך שמירה קפדנית על האופי ועל החזות הימי־ביניימית של הכפר, הותקנה מערכת ביוב חדישה, והתושבים נשארו בביתם העתיק. נורמליות, כך נראה, זה שם המשחק כיום בדרום טירול.

מפת דרום טירול:

לחצו להגדלה

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קרנבל ונציה - למאה ה-18 ובחזרה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות