תפריט עמוד

דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים

דורדון, צרפת – ארץ הציירים הראשונים

לצד נוף כפרי נינוח ואוכל צרפתי משובח יש בחבל הדורדון כמה מן האתרים הפרהיסטוריים החשובים ביותר בעולם. ציורי המערות הצבעוניים, שגילם עשרות אלפי שנים, הפכו את הדורדון ל"בירת הפרהיסטוריה" ולמוקד משיכה לחובבי ארכיאולוגיה ואמנות מכל העולם

בכל יום בשעה ארבע אחר הצהרים, ליד השלט "הכניסה אסורה", מציגים שישה נבחרים את דרכוניהם ואת רשיונות המעבר המיוחדים שלהם למערת לאסקו (LASCAUX), המצויה בחורשת האורנים, על הגבעה הסלעית שמדרום לעיירה מונטינייאק. המערה נסגרה לקהל ב-1963, לאחר שביקרו בה למעלה מ-100,000 בני אדם ונגרם נזק רב נגרם ליצירות האמנות הפרהיסטוריות שעל כתליה. בעל הנחלה, הרוזן דה לה רושפוקו, מכר את האתר למדינה תמורת מיליון פרנק, ומאז שנפתחה מחדש, לפני עשרים שנה, מורשים לבקר בה אך ורק שישה מבקרים ביום. רוב המבקרים הם מדענים, צרפתים וזרים, המחכים לאישור הכניסה חודשים רבים, ואוצר המערה אומר שמעולם לא היו איחורים או ביטולים.

אנחנו יורדים במדרגות האבן, והאוצר פותח את מנעוליה של דלת מתכת, דמויית כספת. חייבים לפתוח עוד שני מנעולים, לעבור עוד שתי דלתות. בכל תא שכזה מתעמעמים האורות, יורדת הטמפרטורה ומתייצבת הלחות. בתא האחרון עוברים חיטוי. עכשיו נעלם גם האור הקלוש – והחשיכה מוחלטת. אין זו חשכת הלילה, אלא האפילה שחווינו בוודאי לפני שנולדנו, בטרם הכרנו כל אור, חסרי חושים. הקול היחידי בדממה הוא טירטור מרוחק, מונוטוני, של המכונות המשוכללות השומרות, יום ולילה, על התנאים המלאכותיים שיצר האדם כדי לשמר את האוצרות הטמונים במעבה האדמה. אנחנו מתכופפים, נדחקים בכניסה הצרה, ונישאים, מעשה כשפים, אחורה במסדרונות הזמן.

600 ציורי קיר ו-1,500 יצירות חרוטות באבן יש בלאסקו. אוצר המערה, מצויד במדי חום ובמדי לחות, שר הטקס של פולחן מיסתורי המתרחש בכל יום בשעה ארבע, מדליק לפעמים את הפנס המשמש אותו כמטה קסמים. להרף עין מתגלים על כתלי האולם הגדול מתגלים פרים קדמונים שגודלם למעלה מחמישה מטרים, מיתאריהם מצוירים בצבע שחור, ולמרגלותיהם עדר איילים אדומים. בפרוזדור הסמוך, על גבי סלע שלאורכו זרם נחל תת-קרקעי קדום, שוחים צבאים מצוירים, ראשיהם וקרניהם מבצבצים מעל קו המים של ערוץ שיבש לפני אלפי שנים. מנגד, באלומת האור, אריה מאיים וצמד ביזונים, ניצבים גב אל גב, כתם דם על ירכו של השמאלי.

בעלי חיים שנכחדו זה כבר מהעולם, או נדדו מאירופה בשלהי תקופת הקרח האחרונה, קורמים עור וגידים לנגד עינינו. על קירותיו של נקיק צר ומפותל, ועל תיקרתו דמויית הכיפה, צצים פתאום עדרים של סוסים וסייחים, ראשיהם כהים ופרוותיהם בהירות. בעלי החיים במערה מצוירים פעמים רבות זה על זה, ובאור הפנס המהבהב הם מתמלאים חיים, שועטים על הקירות והתקרה, בין סימני החידה של נקודות וקוים, באפרים של גיר ואוקרה.

ציור קיר במערת לסקו. 600 ציורי קיר ו-1,500 יצירות חרוטות באבן

במורד הגבעה המולה, ואוטובוסים רבים של תיירים המבקרים בלאסקו 2 – ההעתק של המערה המפורסמת. שם, בתאורה ובתנאים נוחים, נראים ההעתקים המושלמים של הציורים, שנעשו בטכניקות הפרהיסטוריות ובצבעים המקוריים, כאמנות מרהיבה ביופיה ותו לא. דומה שמעתיקי לאסקו המודרניים – אלה שעמלו לצייר את השור הגדול 17 פעמים, עד שקרניו דמויות הנבל התאימו לחללים ולבליטות של היצירה שנעשתה במקור בקו אחד – לא הצליחו להעביר את המסר הסמוי. חסר שם הרושם המכושף של עולם הדימויים שברא האדם הקדמון בעמקי המערות החשוכות.

בלילה, אחרי ארוחה צרפתית נפלאה במסעדה כפרית קטנה המגישה את ממרח כבד האווז המשובח והיינות המהוללים של מחוז הדורדון, אני מתקשה להירדם. מעבר לתחושה המדהימה של המסע בזמן ובמרחב היה עבורי הביקור במערה, על ציוריה מלאי החיים, חוויה מדהימה, מראות שאי אפשר לשכוח, בלשון ששוב איננו יכולים להבין. למה הלכו אבותינו הפרהיסטוריים בתקופת האבן לצייר במערות, ומדוע קרה הדבר דווקא באיזור זה של העולם?

ביזוני פלסטיק
בבוקר, כשאני מתעוררת, שרוי הכפר הציורי בערפל. סימטה צרה יורדת מהמצוק התלול אל גדת הנהר הארוך והרוגע. מהחלון נשקף נוף הררי, מצוקי גיר לבנים, יערות וטירות מבודדות. סתיו בצבעים של זהב ויין. בוצרים את אחרוני הענבים, אוספים את אגוזי המלך בעמקים הפוריים, קוטפים את הטבק. פרות וסוסים רועים באחו. חוות אווזים. נופשים אחרונים מדוושים באופניים, שטים בסירה על הנהר. הדורדון הוא אחד המחוזות הכפריים החביבים יותר על הצרפתים. הם מבלים פה את חופשותיהם במלונות קטנים ובחדרים שכורים, מחלקים את זמנם בין טיולים בחיק הטבע, האטרקציות הקולינריות וסיורים באתרים היסטוריים ופרהיסטוריים. בחנויות מוכרים תוצרת חקלאית ושימורי כבד אווז, גלויות של ציורים פרהיסטוריים וסיכות של ממותות. בפארק הסמוך לכפר טורסק (TURSAC) אפשר לערוך פיקניק בחברת פסלי פלסטיק של ציידי תקופת האבן, דובי מערות וביזונים. לא לחינם זכה האיזור לשם "LE PAYS DE L'HOMME" – ארץ האדם.

כאן, על גדות הנהר וואזר (VEZERE), בסביבותיה של העיירה לה זזי (LES EYZIES), המכונה גם "בירת הפרהיסטוריה", התגלו מאות אתרים של האדם הקדמון. רובם מקומות ידועים שהעניקו את שמותיהם לתרבויות פרהיסטוריות, למיני האדם. בשבילי זה לא רק טיול באיזור גיאוגרפי יפהפה, אלא עלייה לרגל לאתרים המקודשים ששמם הוא כמאנטרה לפרהיסטוריונים וחוקרי האדם. הנה האתר בו נחשפו לראשונה כליו של האדם הניאנדרטלי, וזאת הדרך למחצבה שבה התגלו שלדי ההומו סאפיינס הראשונים באירופה. במעלה הרחוב שבו התגוררנו, ליד הבית של מארי, נמצא "המוזיאון הלאומי לפרהיסטוריה", שנבנה על גבי מחסה סלע בראש המצוק החולש על העיירה. בקומת הקרקע של המוזיאון מציגים את ה"וונוס מלאוסל", תבליט של אשה הרה המחזיקה קרן שפע, ה"מונה ליזה" של תקופת האבן. נערת השער האהובה ביותר על עורכי הירחונים המדעיים וצלמי ספרי האמנות.

דסמונד מוריס, הזואולוג האנגלי הנודע, הגיע לדורדון לצלם דווקא את ציורי הנחשים הקדומים ביותר בעולם. על עלילותיו הוא מספר בספרו "ימי ביבר". הוא ורעייתו, ראמונה, הצטיידו בחבלים, בנעליים כבדות ובפנס, ויצאו למערת רופינייאק (RUFFIGNAC). שם גילו להפתעתם שהסיור נערך בליווי מדריך, ברכבת חשמלית שבה כסאות מסתובבים, וזרקורים המוסתרים בקפידה נדלקים כשמגיעים המבקרים לכתלים המצוירים. מאות הנחשים המתפתלים על התיקרה המקומרת לא השביעו את רצונו של מוריס, והם המשיכו בדרכם לצלם ציור של שפיפון ענק במחוז אחר. הפעם יצאו למערה לבושים בבגדי נופש ונעולים סנדלים. אך להוותם לא מצאו הדרכה וקטלוגים צבעוניים למכירה. הזחילה בבוץ הלח והחלקלק, לאורך קילומטרים רבים במחילות ובמעברים הצרים, הסתיימה בגילוי ציורי זימה של בית שימוש אקסלוסיבי, ששימש לוחמי מחתרת שהתחבאו מפני הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שחזר ללונדון מצא מוריס המאוכזב תרשים של המערה, וגילה שהשפיפון הסתתר במרחק פסיעות אחדות מהמקום שבו עצרו בייאושם.

גילוי המערות
ההרפתקאה המשעשעת של דסמונד מוריס יכולה ללמד מדוע התגלו הציורים הפרהיסטוריים רק במקרה, ומה היו הקשיים הכרוכים בחשיפתם. הם צוירו, בדרך כלל, במחילות ובאולמות פנימיים נסתרים, במערות שהגישה אליהן קשה. בעיה אחרת היתה התיארוך: כיצד אפשר לדעת שמדובר בציורים עתיקים ולא במעשה ידיהם של חומדי לצון שעסקו בכך בשבוע שעבר?

הסיפור מתחיל בעצם מעבר לגבול, במערת אלטמירה (ALTAMIRA) שבצפון ספרד. באחד מימי נובמבר 1879 הסתכלה ילדה קטנה בתקרת האבן בעוד אביה, פרהיסטוריון חובב, נובר בקרקע בחיפוש אחר עצמות וכלי צור. "תראה אבא, שוורים מצוירים", קראה – בחושפה בתום לב את אחת התגליות הגדולות ביותר בקורות האמנות האנושית. על התקרה הבחין האב המשתאה בדמויות רבגוניות של בעלי חיים, אחדים מהם כמעט בגודל טבעי. הדמויות צוירו בעידון אמנותי רב, וקשה היה להאמין שאלה ציורים עתיקים. למעשה, רבים הטילו ספק בזהותם. בקונגרס לאנתרופולוגיה ולארכיאולוגיה, שהתכנס ב-1880 בליסבון, נפסלו ציורי אלטמירה כזיופים.

כמה שנים לאחר מכן התגלו הציורים במערת לה מוט (LA MOUTHE) שבדורדון. הפעם נחשפו יצירות האמנות במהלך חפירה במעבר תת-קרקעי, שהיה חסום במפולות עפר מאז תקופת הקרח. בראשית המאה גילו הכומר אנרי בריי והמורה דניס פירוני, שהפכו אחר כך לבולטים שבין חוקרי המערות, את מערות קומברל (COMBARELLES) ופון דה גום (FONT DE GOMBE) בסמוך לעיירה לה-זזי. משקעי הגיר עתיקי היומין שהצטברו על פני התחריטים והציורים שיכנעו גם את הספקנים בגילם המופלג, כ-30,000 שנה. בקומברל התגלו לראשונה חריטות של דמויות אדם: גבר מזוקן הרודף אחרי אשה ואנשים במסיכות.
מערות נוספות התגלו בדורדון. הידועה שביניהן היא, כאמור, מערת לאסקו שהתגלתה ב-1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, על-ידי נערים מהעיירה מונטינייאק שטיילו בחורשה. בשנות ה-50 התגלו הציורים במערת רופינייאק. אז יצאה שוב הזעקה שכל זה תרמית, ושהמגלים עצמם ציירו את היצירות כדי לזכות בתהילה. החל ויכוח של מומחים-יריבים, שניתן היה למונעו אילו טרחו לבדוק ברישומים שנעשו כבר במאה ה-16, המזכירים במפורש כי במערה זו מצויים "אולמות, ציורים ומזבחות שבהם הביאו עובדי האלילים הקדומים קורבנות לאלוהי השאול". במקביל התגלו המערות בפירנאים הצרפתים, וסמוך לגבול, בספרד. מערות ציורים אחדות התגלו באיטליה ושתי מערות נוספות נמצאו בשנים האחרונות ביוגוסלביה וברומניה. אך רוב המערות מסוג זה, כ-270 במספר, נתגלו בדרום-מערב צרפת ובגבול ספרד. עובדה זו העניקה לתופעה הייחודית את שמה "האמנות הפרנקו-קנטברית", הציורים הראשונים בדברי ימי האדם.

הדורדון. בני אדם הגיעו לאיזור השופע נחלים ויערות בתקופת האבן הקדומה

קרו מניון מגיע
בדרך לכף בלאן (CAP BLAN), מחסה סלע שעל קירותיו התבליטים היפים ביותר בארץ זו, העשירה כל-כך בשרידי אמנות תקופת האבן, אנחנו עוצרים במטווייה ישנה. אשה קשישה מוכרת גלילים של צמר. "המטווייה", היא אומרת בגאווה, "הוקמה לפני שנים רבות מאוד, עוד לפני המלחמה".

בני אדם הגיעו אל הדורדון, איזור שופע נחלים ויערות, בתקופת האבן הקדומה, לפני יותר מ-200,000 שנה. לפני 35,000 שנה לערך הגיעו לכאן אנשים חדשים, בני מיננו, ההומו סאפיינס. שלדיהם נמצאו במחצבה הישנה "קרו מניון", וכך הם מכונים במחקר עד היום. כאן, בשולי הקרחונים, היה האקלים נוח יותר, ומצוקי הגיר הלבנים, על מחסות הסלע הטבעיים שלהם, היו אידיאליים למגורים. עדרים של אוכלי עשב רעו במישורי הדשא, בעמקים. אגוזים ובלוטים רבים צמחו על העצים.

כשהופיע לפתע "קרו מניון" המודרני באירופה, הביא עימו טכנולוגיה אחרת מזו של האדם הניאנדרטלי, שחי באיזור אלפי שנים לפניו. הומו סאפיינס המודרני השתמש במטולי חניתות להגדלת טווח ההטלה של חניתות וחיצים, וצלצליו היו מצוידים במבחר של חודים משוננים ועוקצניים. הוא המציא את המחט, וככל הנראה תפר בגדים כדי להתאימם לצורת גופו. הוא היה אומן גדול בחיתוך, בגילוף ובקידוח, בעצם, שנהב וקרן. לראשונה ייצר גם כלי נגינה – חלילים עשויים עצמות ציפור חלולות ומנוקבות. אנשי "קרו מיניון" ערכו ככל הנראה תצפיות אסטרונומיות. הם חרטו את תצפיותיהם על לוחות עצם, סימנו שורות סדורות של חריצים וחורים זעירים, מקובצים בקבוצות. תחילה סברו הארכיאולוגים שמדובר במניין בעלי החיים שניצודו, אבל לאחרונה הציע החוקר אלכסנדר מרשק, שחריטות אלה שימשו לציון ירחים וימים.

בן רגע גיאולוגי נולדו לפתע כל צורות האמנות, והדתות החלו לשגשג. התכשיטים נעשו נפוצים: תליונים וענקים עשויים שן וצדף וצמידים מקושטים בדוגמאות חקוקות. כלים לשימוש יומיומי עוטרו, ועל לוחות אבן נחרטו דמויות בעלי חיים ודיוקנאות אנושיים מן הקדומים ביותר המוכרים לנו, ולהם אפים ארוכים ושערות מגודלות. באתרי המגורים התגלו גם תבליטי אבן ופסלים, במיוחד צלמיות של נשים בריאות בשר, בעלות אחוריים ושדיים שופעים. פסלוני "ונוס" אלה נועדו, ככל הנראה, לשימוש פולחני בטקסי פריון קמאיים. יצירות האמנות האלה התגלו בכל רחבי אירופה ובמיוחד במזרחה. ייחודן של המערות בדרום מערב צרפת טמון בכך שרק בהן נתגלו ציורי קיר שיוצריהם השתמשו בשלל צבעים.

שלל צבעים
"קרו מניון" לא המציא את הצבע. השימוש בצבעי אדמה היה ידוע כבר לפני 350,000 שנה. בטרה אמטה, אתר המצוי בניס, בדרום צרפת על חוף הריביירה הצרפתית, נמצאו עשרות גושים של מינרלים צבעוניים בצהוב ובחום, אדום וסגול. הניאנדרטלים, שאיכלסו את אירופה בראשית תקופת הקרח האחרונה, נהגו לקבור את מתיהם ספוגים באוכרה (צבע אדמה), אדומים כדם ובאתריו של "קרו מניון" התגלו עשרות קילוגרמים של אבקת אוכרה וסוגי צבע אחרים.

השימוש באוכרה היה נפוץ עד המאה ה-20 באזורים הכפריים של אירופה, כחומר מחטא לשם טיפול בפצעים. ממחקרים אתנוגרפיים שנעשו ברחבי העולם מתברר, שהאוכרה משמשת גם לעיבוד עורות בעלי חיים ומסייעת לקבע ולשמור על גמישות העור. ייתכן שזו היתה הסיבה לקבורת המתים משוחים באוכרה, ולאו דווקא הסמליות הכרוכה בצבע הדם. יתרה מזו, שבטי האינדיאנים של צפון אמריקה נהגו למרוח אוכרה על לחיי הילדים והנשים כדי להגן על עורם משמש ומרוח. פולינזים, מלנזים והוטנטוטים נוהגים למשוח את גופם באוכרה לשמירה על טמפרטורת הגוף בימי הקור.

ייתכן שכך החלה גם ההרפתקאה האמנותית של אנשי "קרו מניון". בחורפים הקרים של תקופת הקרח עיבדו עורות ופרוות של בעלי חיים בעזרת האוכרה, והגנו על גופם באמצעות צבעי אדמה מפני פגעי האקלים. באתריהם נמצאו גם גושי צבע מחודדים, מעין עפרונות, ששימשו כנראה להצטבעות, לקישוט הגוף. במערה שבפירנאים נמצאה "עוגת צבע" מחוררת, ולצידה מחטי עצם, עדות לציורי קעקע. רבים משבטי הציידים-לקטים בני זמננו נוהגים לקשט עדיין את גופם בציורים ססגוניים. חוקרים רבים סבורים שכך באה האמנות לעולם.

אלא שהכישורים האסתטיים והביטויים האמנותיים המובהקים של אנשי "קרו מניון" אינם הסיבה היחידה לאמנות המערות. בניגוד לדעה המקובלת, העדיפו האנשים הפרהיסטוריים מחנות תחת כיפת השמים ובמחסות סלע על פני מגורים במערות. את אתרי המגורים ובמיוחד את מחסות הסלע נהגו לקשט בתבליטים. על פי הידוע לנו היום כמעט תמיד בחרו לצייר את ציורי הקיר במערות נידחות, באולמות פנימיים ובמעברים צדדיים, במרחק רב מהפתח ומאור השמש. החוקרים נוהגים לכנות את ציורי הקיר "אמנות המחשכים" בניגוד ל"אמנות אור היום" של אתרי המגורים. לא אחת כרוך הסיור במערות מצוירות בקשיים ניכרים ואפילו בסכנה.

הם נאלצו להשתמש במנורות שמן. במערות רבות נמצאו קערות אבן ששימשו כמנורות ובהן שרידי חומר שומני, ולוחיות ציפחה חרוכות, ששימשו ככל הנראה כלפידים. לעתים הדליקו מדורות. התעתועים האופטיים שנגרמו בעת הציור באור הלהבות המרצדות, טוען חוקר האמנות פול באן, יוצרים את האשליה של חיים ותנועה. למעשה, בעלי החיים השונים המצוירים בריאליזם מושלם, הם על פי תנוחתם, כמעט בכל המקרים, מתים.

כדי לצייר על תקרות ובמרומי כתלים נעזרו בסולמות עץ ובפיגומים. מחקר שנערך לאחרונה בלאסקו מוכיח שליצירת הצבעים השתמשו בלמעלה מ-30 סוגים של מינרלים, שנהגו לערבב – לא בשומן בעלי חיים, כמו שחשבו בעבר – אלא במים עשירים בגיר, שמקורם בנחלים ובאגמים התת קרקעיים של המערות. כלי הציור היו, ככל הנראה, מכחולים עשויים שיער בעלי-חיים וספוגיות פרווה. לפעמים נשפו את הצבע ישירות על גבי הסלע באמצעות הפה, או דרך קנה חלול, כנהוג עד היום אצל הילידים האוסטרליינים. לחריטה השתמשו בנקרים עשויים מצור. מבדיקות סגנוניות שעשו חוקרי האמנות מסתבר, שהסצינות והציורים בכל מערה נעשו על-ידי קבוצה קטנה ביותר של אמנים. בחלק מהמערות אפשר להבחין בבירור בסגנון (ובטעויות) של אמן אחד בלבד. בניסיונות שנערכו בכמה מערות מתברר שציור קווי המיתאר וצביעת גוף החיה על ידי אמן מיומן נעשו תוך 20 דקות, וציור סצינה שלמה תוך לא יותר משלוש שעות.

אמנים אלה ציירו בגדלים שונים, ולעיתים קרובות זה על גבי זה, ביזונים וסוסים, איילי צפון, יעלים, בקר בר, חזיר בר, קרנפים שעירים וממותות שעירות. החוקר הצרפתי, אנדרה לראוה-גורן, ערך ניתוח כמותי של מיני בעלי חיים המיוצגים באמנות המערות, ומצא שהמינים השכיחים יותר, כמו הסוסים והביזונים, מצוירים בדרך-כלל באולמות גדולים ומרכזיים, ואילו מינים ששכיחותם נמוכה, כמו טורפים למשל, מצויים במעברים צדדיים. נדירים יותר נחשים, בעלי כנף, דגים, אנשים וצמחים. העובדה שהמינים שהעדיפו האמנים הקדומים לצייר היו הגדולים בבעלי החיים שנצודו, אך לאו דווקא הנפוצים ביותר בסביבה, מרמזת שהמערות הן לא מוזיאונים פרהיסטוריים, ושהציור לא היה "אמנות לשם אמנות".

 
מערת לסקו ואוצרות העבר שהיא טומנת בחובה

מאגיית הציד
אני אומרת לטל, שבסיפורי עם רבים מסופר כי החיות מקורן במעמקי האדמה או בנבכי מערות. הוא, לדבריו, מעדיף את האור ואת צבעי הסתיו, את הכפרים הקטנים של בתי האבן המקורים ברעפי הציפחה, על פני הצבעים המכושפים בחשיכה. למסע הזה יש שני ממדים: הטבע ובני האדם על פני האדמה הכהה והפורייה, היערות והמים, והמימד העל-טבעי באולמות ובמבוכים התת קרקעיים באפלה. טל בחר בצד השמש. לאורך הנהר, למרגלות המצוקים הלבנים, באור בין הערביים, המשכנו מ"בירת הפרהיסטוריה" לה זזי לעיירת השוק קבררה (CABRERETS), שבמחוז לוט (LOT).

גם מי שממהר להגיע מהדורדון להרי הפירנאים, יסטה מדרכו ויעבור פה כדי לבקר במערת פש מרל (PECH MERLE). נטיפים וזקיפים משווים לאולמות ולמחילות קסם מיוחד, לצד עדרים של ממותות, סוסים נקודים וצלליות ידיים ערטילאיות. בקירבת האולם המרכזי במערה, שיכול היה להכיל צופים רבים, נמצאת "קונכייה אקוסטית" טבעית מקושטת בצפיפות בדגמי קווים ונקודות. קונכיות אקוסטיות שנוצלו על-ידי האדם הקדמון אופייניות רק למערות באיזור זה. באחרות, ביחוד באלה שבהרי הפירנאים, אפשר להבחין עדיין בטביעות רגליים מרקדות, שהתקשו לפני אלפי שנים בטין הלח. מוסיקה וריקודים במעמקי המערות האפילות הם עוד הוכחה שהציורים אכן שימשו כחלק ממופעי מולטימדיה פולחניים.

בעקבות עבודות אתנוגרפיות על חייהם ואמונותיהם של ציידים-לקטים שפירסמו אנתרופולוגים בראשית המאה, פירשו חוקרי האמנות הראשונים, בריי ועמיתיו, את ציורי המערות כשרידים ל"מאגיית הציד". ציור בעלי החיים, על פי הסבר זה, היה חלק מטקסים שנועדו להבטיח את הצלחת הציד ואת הגדלת המלאי העתידי של הבשר, או לסגוד לרוחותיהם הזועמות של אלה שכבר נטבחו. הארונטה לדוגמה, ציידים-לקטים ממרכז אוסטרליה, נוהגים "לתרום" להגדלת מספרם של בעלי החיים על-ידי ציור דמויותיהם בעונות הרבייה על סלעים בשטחי הציד. העובדה שלציורי הסלע מאוסטרליה מוטיבים דומים בעליל לציורי המערות, מוצאת את ביטויה גם בעולם הסמלים: למשל, צלליות ידיים אדומות ושחורות, "חתימה" מחייבת של האמנים כלפי הקבוצה השבטית והכוחות העליונים. צלליות הידיים, באמנות הסלע בת זמננו ועל כותלי מערות, חסרות לעיתים קרובות פירקי אצבעות שהוסרו במהלך טקסים פולחניים.

אחרים העדיפו לראות באמנות המערות הפרהיסטוריות ביטוי לטוטמיזם, אמונה בקירבה מיוחדת לבעל חיים, הנחשב כאב הקדמון של השבט, הנפוצה גם היא בתרבויות ציד ולקט ברחבי העולם. במסגרת המחויבות ההדדית מקיימים חברי השבט טקסים שמטרתם להזין את הטוטמיזם של בעלי החיים, ולהגן עליהם כדי שיסייעו לבריאותם ולרווחתם של בני האדם. הסבר אחר, המבוסס על מחקר אתנוגרפי מסיביר, קושר את הציורים המכושפים עם תופעת השאמאניזם. השאמאן הוא יצור אנושי שניחן בכוחות מיוחדים ובכישורים רוחניים, המאפשרים לו תקשורת עם עולם הרוחות והאבות הקדמונים. הם נוטלים חומרים המעוררים הזיות, רוקדים לקצב תופים או מזעיקים את הרוחות הטובות לרפא חולים, לחזות את העתיד, למצוא אובדים ולהדוף כוחות רוחשי רעה. על-פי תיאוריה זו, הסצינות הצבעוניות במערות הן תיאורים של מסעות בעולמות נסתרים, שבהם נוטלים חלק רוחות, המיוצגות על-ידי בעלי החיים ושאמאנים, ומכשפים עוטי מסיכות ועורות בעלי חיים. הסצינה המפורסמת ממערת לאסקו, המציגה ביזון נוגח גבר השרוע לרגליו כמת, מלווה בציפור על מוט, מתארת אולי קרב איתנים בין מכשף לרוח או בין שני שאמאנים. תיאורים דומים, הכוללים את החיה האדירה, המכשף והציפור, אכן מוכרים מתרבויות שונות באמריקה הדרומית. פריסת שלום מתקופת האבן לקרלוס קסטנדה, מעמיתיו הקדומים של גיבורו, דון חואן, המכשף האגדי.

העיירה Motignac, שלידה נמצאה מערה לסקו | צילום: אייסטק

חשיבות הסימנים
באותם ימים, כשהעולם היה עוד צעיר, ומכשפים רבי עוצמה התהלכו עלי אדמות, נרשמו גם הסימנים המיסתוריים על כתלי המערות – קווים ונקודות, סימנים דמויי מבנים וצורות גיאומטריות אחרות. סימנים אלה רשומים על גבי ציורי בעלי החיים, בקירבתם או על משטחי סלע בנקודות שבהן משתנה הטופוגרפיה, בפיתחי אולמות ובמסעפי פרוזדורים ומחילות. שנים רבות לא ייחסו המבקרים והחוקרים חשיבות לסימנים המיסתוריים, למרות שהאדם הקדמון ייחס להם, ללא ספק, חשיבות רבה. מבחינה כמותית, מספר הסימנים גדול בעליל ממספר הציורים.

כשהתגלתה אמנות המערות, הניחו החוקרים שהסימנים גם הם ציורים, חלק מתיאורי "מאגיית הציד". היינו, תיאורים פיגורטיביים של חיצים, אלות, אבני קלע ומלכודות – שנועדו לקטילתם המאגית של בעלי החיים – וכן של בקתות ציידים ומכלאות.

אנדרה לראוה-גורן היה זה שהעלה לראשונה את האפשרות שהסימנים הם למעשה סמלים. לדעתו מסמלים הסימנים דמויי הקווים, הצרים והארוכים, את איבר המין הזכרי, ואילו סימונים "מלאים", מסוגים שונים, מסמלים נקבות. לפיכך מייצגים מינים שונים של בעלי חיים את היסודות הזכריים והנקביים של העולם, והסצינות המצוירות הן למעשה סיפורים מיתולוגיים המתארים את בריאת העולם, חוקי הטבע והסדר הקוסמי. על ידי חידוש הסמלים החזותיים, זה על גבי זה, חידשו אנשי "קרו מניון" את מחזורי הטבע, חילופי העונות והפריון, בדומה לטקסים הנהוגים אצל הילידים האוסטרליינים עד היום.

בשנים האחרונות מקובל להניח שהסימנים הם בעצם מידע חזותי. למשל, "דגמים אתניים" המייצגים קבוצות חברתיות. ואכן, למערות המצויות באזורים גיאוגרפיים מסוימים מגוון סימנים הדומה למערות אחרות בסביבה הקרובה. לדוגמה, במערות לאסקו ופון דה גום סימנים דמויי ביקתה, ואילו במערת פש מרל ובמערות סמוכות סימנים דמויי ציפור, בניגוד למערות אחרות באיזור הפירנאים, שבהן נפוצים דגמים דמויי אלה. ייתכן שהסימנים הם "סימוני שבילים" בתוך המערות, או מידע הנוגע לטופוגרפיה של שטחי הציד ומסלולי הנדידה של בעלי החיים. בציורים אפשר להבחין בסוסים בפרוות קיץ או חורף, באיילי צפון מגודלי קרניים הנוערים בייחום הסתיו, ובביזונים המתוארים בפרווה מלאה או קלושה – וכל סוג פונה לכיוון אחר. האם משקף הדבר את כיוון הנדידה השנתית של הביזונים, צפונה בקיץ ודרומה בחורף, והסימנים המיסתוריים הם רישומים של תצפיות אסטרונומיות חשובות לאסטרטגיית הקיום והכלכלה?

התיאוריה, שלפיה הציורים והסימנים הם סמלים רבי עוצמה ומידע חזותי חשוב, הופכת את המערות הפרנקו-קנטבריות למרכזי מידע שבהם הנציחו ושמרו אנשים פרהיסטוריים נתונים חשובים על העולם והאדם. לכן מקובל כיום לחשוב שבמערות אלה התקיימו טקסי החניכה, שנועדו ללמד את צעירי החבורה או השבט את הידע והחוקים של החברות הפרהיסטוריות. במיסתורין ובחשיכה, בדממה, תוך כדי זחילה ומאמצים גופניים אחרים, איבוד חוש הכיוון, פחדי הנטישה ובעתת הסגירות – טכניקות המשמשות גם כיום לצורכי שטיפת מוח פסיכולוגית – התערערה אישיותו של החניך הצעיר, והמידע החזותי, שנרשם בסמלים מוכרים ורבי-משמעות באותם ימים, נקלט בצורה חווייתית ובלתי נשכחת במוחו.

להבין את המסר
הסימנים והציורים מתארים אירועים, מצבים או רעיונות שהיו מובנים היטב לאנשי "קרו מניון". לא ממש כתב ציורים (פיקטוגרפים), אבל ללא ספק מערכת תקשורת חזותית משמעותית ביותר ליוצריה. את המידע, שהביעו ושמרו באמצעות הסמלים, שימרו באתרים מקודשים. בכל הזמנים התקשרו המערות עם אמהות, רחם ולידה מחדש, ובמיתולוגיות רבות הן נחשבות כאיזורי מעבר בין העולם הטבעי והעל-טבעי. מערות הציורים מצויות בדרך-כלל סמוך למעיינות חמים, ובחלקן זורמים נחלים תת-קרקעיים. למים זורמים תפקיד חשוב בדתות רבות כקשר עם כוחות ועולמות אחרים.

רק מעיינות מעטים באירופה לא קפאו בתקופת הקרח האחרונה, והם מצויים בדרום-מערב צרפת ובצפון ספרד. באיזור זה, סבורים החוקרים, בשל התנאים האקלימיים הנוחים יחסית ושפע החי והצומח, התקיימה "גומחת המקלט" האקולוגית של אותם ימים קרים. האנשים שחיו כאן לא נאלצו לנדוד למרחקים, וכאן העדיפו לקבוע את מערות המקדשים. אילו פולחנים באמת התקיימו במערות? כנראה לעולם לא נדע. הסימנים והציורים שעל הכתלים לא לנו נועדו. אמנות המערות התקיימה 20,000 שנה, וייתכן שכל האפשרויות, מ"מאגיית הציד" ועד לטקסי החניכה, אכן נכונות.

סוף הדרך. מפות, בקבוקים ריקים של מים מינרליים ועטיפות שוקולד מוטלים על המושבים. המכונית עושה את דרכה בחשיכה, בכבישי ההרים הצרים, בתחילת חורף שבו לא יבואו שוב יריעות הקרח לכסות את הנופים שמעבר להרים האלה. לפני 10,000 שנה לערך נסוגו הקרחונים לאיטם אל תחומי האלפים והאזורים הארקטיים. עדרי בעלי החיים הגדולים נכחדו או נדדו, ובעקבותיהם השתנו אורחות חייו ואמונותיו של האדם. מפולות תקרה, רעידות אדמה ושינויים גיאולוגיים אחרים חסמו את פתחי המערות המצוירות, מילאו את האולמות והמעברים התת-קרקעיים במצבורי סלע ועפר. במעבה האדמה ודאי עוד מצפות מערות רבות לגילויין, ובמעמקי הכרתנו מהבהבים עדיין הסמלים והסודות של השפה שנשתכחה.


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code