תפריט עמוד

דו"ח בן בסט

דו"ח בן בסט

קליפורניה החולמת, חלום בלהות לפני 150 שנה ניסו 87 גברים, נשים וילדים להגיע לקליפורניה, במה שהפך לאחד המסעות הטרגיים המפורסמים ביותר באתוס ההליכה מערבה. 40 מאנשי "משלחת דוֹנֶר" מתו בדרך, בין השאר בעקבות מעשי רצח וקניבליזם. הניצול האחרון נמצא כשמסביבו שיירים של בשר אדם וקומקומי דם

1846 ספרינגפילד (Springfield), אילינוי, ארצות הברית. האחים ג'ורג' וג'ייקוב דוֹנֶר מחליטים לאחוז במטה הנדודים ולהצטרף לאלפים רבים של אמריקאים נלהבים, המבקשים לצאת מערבה ולנסות את מזלם בארץ החדשה. החלטה לא לגמרי מובנת, בהתחשב בעובדה שהאחים דונר היו חקלאים אמידים; החלטה לא ממש קלה, כאשר מביאים בחשבון ששניהם עברו את גיל 60 ויצאו למסע עם לא מעט ילדים, בהם תינוקות; החלטה בעייתית, אם זוכרים כי התנועה מערבה באותה עת היתה בראשית דרכה.
משלחות חצו אמנם את היבשת והגיעו לקליפורניה שנים רבות קודם לכן, אבל המשלחת שהובילו האחים דונר היתה שיירה של קרונות שנגררו על ידי שוורים, ושיירות מן הסוג הזה התקשו מאוד לחצות את המדבריות ואת שרשרות ההרים שבדרך.
ג'ורג' דונר, בן 60, יצא לדרך עם אשתו השלישית טמסן, בת 45, שלוש בנותיהם (בנות שש, ארבע ושלוש) ושתי בנותיו מנישואים קודמים, בנות 12 ו־14. אל אחיו, ג'ייקוב, הצטרפה אשתו אליזבת, בת 45, חמשת ילדיהם (המבוגר בן תשע, הצעיר בן שלוש), ושני בניה של אליזבת מנישואים קודמים, בני 12 ו־14. לכל משפחה היו שלוש עגלות, והאחים צירפו למסע גם כמה עגלונים שכירים. בסך הכל היו במשלחת שארגנו 87 אנשים – עשר משפחות עם ילדים ו־16 אנשים בודדים, נחושים בדעתם לקחת את גורלם בידיהם ולהגיע לקליפורניה.
חלומם של המתיישבים החדשים עתיד להתנפץ לרסיסים. חוסר הניסיון של מובילי המסע ואי הכרת השטח הפכו את ההרפתקה לחלום בלהות. בסופו של המסע, לאחר ייסורים רבים, יגיעו לקליפורניה רק 47 איש. 40 איש מתו בדרך, אחדים מהם בנסיבות מזעזעות – החל מרעב וקור קיצוניים וכלה במעשי רצח וקניבליזם.

נתיב השיירות הידוע באותה עת יצא מסנט לואיס (St. Lewis) מערבה לברידג'רס פורט (Bridgers Fort) שבמדינת וויומינג, משם פנה צפון מערבה לאיידהו, ירד דרום מערבה לכיוון נוואדה בואכה קליפורניה. המסעות נמשכו חודשים ארוכים ונערכו בקיץ, לפני שהשלג מכסה את שרשרות ההרים.
באותם ימים טען יזם צעיר בשם לנספורד הסטינגס כי גילה נתיב חדש, שמקצר את הדרך בכ־600 קילומטר. הנתיב המקוצר נמשך מערבה מברידג'רס פורט לאיזור הרי וואסאטץ' 
(Wasatch), משם פנה דרומה לימת המלח הגדולה (Great Salt Lake) שביוטה, והמשיך לאורך מדבר ימת המלח לנוואדה, שם התחבר לנתיב השיירות הקיים. משלחת דונר תכננה להגיע לברידג'רס פורט ולהצטרף שם להסטינגס, שהיה אמור להוביל משלחת אחרת של מהגרים בדרך החדשה.

במחצית אפריל 1846 יוצאת שיירת הקרונות מספרינגפילד לכיוון אינדיפנדנס 
(Independence), מיזורי, משם היא אמורה לעלות על נתיב שיביאה לברידג'רס פורט. המשלחת מגיעה לאינדיפנדנס רק לקראת אמצע מאי. גשמים חזקים יורדים והופכים את הדרכים לעיסת בוץ, אולם מצב רוחם של המהגרים החדשים נשאר מרומם.
ב־11 במאי 1846 כותבת טמסן דונר לאחותה: "אנו הולכים לקליפורניה, למפרץ

איור: יואב הרשטיין

פרנסיסקו. זהו מסע בן ארבעה חודשים. יש לנו שלושה קרונות  עם אוכל ובגדים, כל קרון נגרר על ידי שלושה צמדי שוורים. לקחנו עימנו גם פרות ואנו חולבים אותן, כך שיש לנו חמאה, אם כי לא בכמות שהיינו רוצים. אני מוכנה למסע ואין לי ספק כי נפיק מכך תועלת, ילדינו ואנו".
למחרת עוזבת המשלחת את אינדיפנדנס בדרכה לברידג'רס פורט. לאחר כחודשיים וחצי ו־1,600 קילומטר נכנסת השיירה לברידג'רס פורט, רק כדי לגלות שהשיירה של הסטינגס כבר יצאה לדרך. לאחר דיון קצר והצבעה מחליטים אנשי המשלחת ללכת בנתיב המקוצר, ללא מורה הדרך. ההחלטה היתה אולי דמוקרטית, אבל במבט לאחור – מוטעית וטרגית.
שבועיים אחר כך נקלעת המשלחת לשטח סבוך ולא עביר באיזור הוואסאטץ'. חברי המשלחת נאלצים לסלול דרך מיוחדת לקרונות ומאבדים זמן יקר. הבעיות רק מחריפות כאשר השיירה מגיעה לרצועה מדברית יבשה, שהמתינה להם ממערב לימת המלח הגדולה. במהלך המסע בקטע הזה מאבדת המשלחת מספר רב של שוורים וקרונות עמוסי מזון.

ב-1 בנובמבר 1846 מגיעה המשלחת אל המחסום האחרון לפני קו הסיום – הרי סיירה נוואדה (Sierra Nevada). היא מקימה מחנה באגם טראקי (Truckee), הנקרא כיום אגם דונר (Donner), בגובה של כ־1,800 מטר. החורף כבר כמעט בעיצומו, וסופות השלג הראשונות מקפיאות את האיזור והופכות את המעבר המתוכנן – בגובה של כ־2,200 מטר – לבלתי אפשרי.
פטריק ברין, אחד מחברי המשלחת, מתאר ביומנו ניסיון כושל להגיע למעבר: "חזרנו לעמק ונתקלנו בגשם זלעפות. ביקשנו מחסה מתחת לעצים והבערנו אש, אבל ענפי האורן נתנו כיסוי עלוב ופנינו אל הקרונות. התרנו מהם את השוורים ושכבנו מתחתם כדי להעביר את הלילה. השמים התבהרו, והתמלאנו תקווה רבה. ידיעותינו על הארץ היו כה מועטות, עד כי האמנו שהגשם שירד בעמק יירד גם על ההרים, ימיס את השלג ויא־פשר לנו אולי לחצות את המעבר. זו היתה שגיאה פטאלית".
חברי המשלחת מתארגנים לעבור את החורף הקשה על שפת האגם. המזון המועט, הקור, אמצעי החימום הדלים והמתח גורמים לכך שהסדר החברתי מתפורר. כל משפחה מנסה לקיים את עצמה. תוך זמן קצר נשחטים ונאכלים כל בעלי החיים. סכסוכים בלתי פוסקים מביאים למעשי אלימות. מדי פעם זה נגמר ברצח.

באמצע דצמבר 1846 מחליטה קבוצה של 15 איש, חמש נשים ועשרה גברים, לנסות להזעיק עזרה. הם עוזבים את האגם בקור מקפיא, כמעט ללא מזון, כאשר לרגליהם "נעלי שלג" עשויות סמרטוטים. במהלך מסע "נעלי השלג" –  כך הוא מכונה על ידי החוקרים – מתפתחים עימותים רצחניים, בעיקר על רקע הרעב הקיצוני שבו שרויים חברי הקבוצה.
ביום התשיעי למסע עולה לראשונה נושא אכילת בשר אדם. הם מתלבטים כיצד לבצע זאת: האם להטיל גורל? לערוך דו קרב? או אולי לתת לטבע לעשות את שלו? ההצעה האחרונה התקבלה, ועד מהרה גם נקרתה ההזדמנות לכך. כאשר היה במצב של קהות חושים, שכב ליד המדורה אחד הגברים הצעירים, רווק בשם אנטואן, וזרועו צנחה לאש. אחד האנשים בסביבתו סייע לו לחלצה משם. כאשר זה קרה בשנית, איש לא התערב.
קטעי יומנים שנכתבו על ידי כמה מאנשי המשלחת ועדויות של ניצולים משרטטים תמונה קשה: הקניבליזם הפך כמעט לעניין שבשגרה. במהלך אחד האירועים רודף אחד מאנשי הקבוצה, מר פוסטר, אחרי שני אינדיאנים שהתלוו למשלחת החילוץ ויורה בהם למוות על מנת לאכלם. מתוך 15 החברים במשלחת "נעלי השלג" שורדים רק שבעה. לאחר מסע מסויט שנמשך כחודש, הם מצליחים להגיע למקום התיישבות של אנשים לבנים מעבר להרים, בקליפורניה.

בסוף פברואר 1847 מתגלים מעשי קניבליזם במחנה באגם טראקי. משלחות ההצלה הראשונות שמגיעות לאגם הקפוא מגלות שרידי גופות אכולות. המשלחות מחלצות את האנשים בהדרגה. אקורד הסיום המזעזע מתרחש בחודש אפריל, כאשר משלחת ההצלה הרביעית והאחרונה מגיעה לאגם ומגלה שורד בודד – לואיס קֶסֶבּרג. מסביבו היו פזורים על הקרח שיירים של בשר אדם וקומקומים מלאי דם. התאריך היה 17 באפריל 1847. שנה אחת בדיוק לאחר שהכל החל.

ומה עלה בגורלם של יוזמי המשלחת? ג'ורג' דונר מת במחנה ליד האגם ב־27 במרץ 1847. אשתו, טמסן, ניסתה לחצות למחרת את ההרים בכוחות עצמה, אך נפטרה כמה שעות אחר כך בביתן של לואיס קסברג ליד האגם. שלוש בנותיהם ובנותיו של ג'ורג' מנישואים קודמים חולצו על ידי משלחות ההצלה.
ג'ייקוב דונר מת במחנה ליד האגם באמצע דצמבר 1846. אשתו אליזבת נפטרה באותו מקום בתחילת אפריל 1847, כשבועיים לאחר שנפטרו שני ילדיה הקטנים, בהפרש של חמישה ימים. עוד בן נפטר באותו שבוע. בן נוסף ובתם חולצו על ידי משלחות ההצלה. בנה של אליזבת מנישואים קודמים חולץ במשלחת ההצלה השנייה. הבן השני חולץ על ידי המשלחת הראשונה, אולם מת לאחר החילוץ מאכילת יתר.

לקריאה נוספת:
www.tahoenet.com/tdhs/tpdonner.html
www.freemason.org/cfo/julyaugust2000/donner.htm
http://member.aol.com/DanMRosen/donner/
www.teleport.com/~mhaller

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות