תפריט עמוד

גן המושבה בראשון לציון – זיכרונות ילדות

גן המושבה בראשון לציון – זיכרונות ילדות

זיכרונות ילדות מגן המושבה של רישון, כפי שמכנים ילידי ראשון לציון את עירם, מחזירים לימים תמימים ומצחיקים, מלאי משובות נעורים. על מוכרי הגרעינים היריבים, הגלידה האמריקאית המופלאה, משחקי הכדור ובוקי הבבון

עירי רישון (כך מכנים ילידי ראשון לציון את עירם) חוגגת 130 שנים להיווסדה. חשבתי לעצמי איזו מתנה אעניק לעיר, חמוש במצלמתי ירדתי לגן העיר ומול בית העם "ראיתי" בהשתקפות מבעד לשמשות את גן המושבה של פעם: רישון של שנות החמישים, מושבה קטנה עם סיפורים הרבה, וגן מושבה אחד גדול. בשורות הבאות אנסה לקחת אתכם עימי לעולם של פעם, עולם תמים, דמיוני ומצחיק כאחד. כל מה שנכתב כאן הוא מהזיכרון בלבד, השולח שורשים עשרות רבות של שנים לאחור.


בית מכבי, שידע ימים יפים של תחרויות ספורט | הצילום באדיבות מוזיאון ראשון לציון

גבולות גן המושבה שלי נשקו במזרח לרחוב זד"ל שנראה כמו ויה רומאית מרוצפת אבנים עגולות גדולות, שכל הרוכב בו על אופניים שם את נפשו בכפו – לא מעט חתכים ופצעים על אמות ידיי ורגליי היו תוצאה של רכיבה בדרך מרוצפת אבנים זו. בתחילת הרחוב עמד לו זנוח מגדל המים, שראשו היה קטום שנים ארוכות. ממש בסמוך למגדל המים ניצב לו צריף הצופים של שבט לביא, שהיה אבן שואבת לצעירי המושבה (אלה שלא היו במכבי, בנוער העובד או בשומר הצעיר). בהמשכו של הרחוב עמד לו בולט מעל פני הסביבה בית העם, שהפך לימים להיות למעין מתנ"ס, ובו ביליתי לא מעט מימי ילדותי ונערותי. שמעתי כי בימי מלחמת העולם הראשונה הוא הפך למעין בית חולים לצבא התורכי.

הלאה, אני ממשיך בהרהורי ופוגש בגן הילדים (Kindergarten בפי אמי) של הגננת עמנואלה, שהיתה מופקדת באותם זמנים על חינוכם של הרבה מבני התשחורת של המושבה. כמה אהבנו את היציאה לשבילי הגן כדי ללמוד מעט על הטבע, על גן החיות הקטן שהיה ממוקם ממש מול הגן של עמנואלה, על הפיקוסים הענקיים שנראו מסתוריים ויצרו צל עולמים על האדמה, על עץ רחב צמרת שבפינו נקרא עץ הגומי, והיינו מלקטים את השרף שזלג ממנו ויוצרים כדורי גומי קפיציים על חרדונים שחורים (בוחדרי, בתימנית) שנהגו להשתזף על גגות הרעפים, מרימים ומורידים את ראשם, ויום בהיר אחד מהם נפל היישר עלי, בין הגוף לחולצה, ועד שלא שרט אותי כדבעי, לא הרפה.


קהל בפתח קולנוע נעמן | הצילום באדיבות מוזיאון ראשון לציון

מבית הקולנוע נעמן לבית הקפה שלווה
שדרת הדקלים, שצורתה כצלב, עברה מצפון לדרום וממערב למזרח, ובדמיוני היתה שייכת לאפריקה או לכל הפחות לאיים טרופיים. אני חוזר במחשבותיי לאחור, לבתי הקולנוע נעמן וראשון, ונזכר איך פעם "התפלחנו" דרך גגו העשוי דיקט של קולנוע ראשון, ולרוע מזלי תקרת הדיקט נשברה ומצאתי עצמי על רצפת בית הקולנוע בגוף חבול וכואב, כאשר אחד הסדרנים (שהיו מתנדבים של מכבי ולבשו חולצות תכלת בהירות, או של הפועל שלבשו חולצות בגוון כחול כהה) מסר אותי לידי אבי, שהפליא בי מכותיו.

בסמוך לקולנוע נעמן שכן לו אחר כבוד בית הקפה שלווה, שבו הורינו נהגו לשחק בקלפים או סנוקר, וגם ערבי ריקודים נערכו בחצר בית הקפה מדי פעם. מעט לפני בתי הקולנוע שכן מגרש טניס, וסביבו גדר חיה סבוכה מאוד, ששאבה אליה את כדורי הטניס.


בית רוזנטל כיום. כאן גר מר רוזנטל, שהיה היינן הראשי של
יקבי ראשון | צילום: אריה רוזנברג

את צדו הדרומי של גן המושבה תחמו רחוב הכרמל, אשר מעבר לו התנוססו מגדלי מפעל הבירה ומגדל היקב של רישון. בחזית בית מכבי הישן, אולם ספורט שידע ימים יפים של תחרויות ספורט ופעילות תנועת מכבי הצעיר, היה מגרש מכבי הקטן, שבו לימד אותנו המורה להתעמלות זיגי כדור יד והוקי שדה. המשכו של מגרש מכבי הקטן מביא אותנו, אחרי שחצינו שדרת דקלים גדולה, אל בית רוזנטל (בית הפקידות), בית גדול בן שתי קומות שלנו נראה כארמון מארץ האגדות. בבית הזה גר מר רוזנטל, שהיה בזמנו היינן של יקבי ראשון.

מגיעים לצד המערבי של הגן, שם שכנה אחר כבוד בריכה ששימשה פעם להשקיה, אך שנים רבות לא ראתה מים. ברבות הזמן הפכה הבריכה למעין בית שימוש ענקי, שריחו נישא למרחקים, במיוחד עת היתה נושבת רוח מערבית. חלקו המערבי של הגן היה עטוף בעצים אדירי צמרת, ובניהם התנוססה לה סוכה שרוח נעימה נשבה בה תמיד, הצמחייה הסתירה את רחוב הרצל, שהיה נתיב תחבורה סואן מדרום הארץ לתל אביב, וממש בסמוך לצדו המערבי של הגן היתה גם התחנה של קווי האוטובוס "דרום יהודה", אגד של ימינו, לכיוון תל אביב.


כלוב הקופים  | הצילום באדיבות מוזיאון ראשון לציון

צדו הצפוני של הגן גבל ברחוב רוטשילד, והיה למעשה האזור המסחרי של רישון. לאורכו היו חנויות למכביר, ואפילו בתי קפה. בכניסה הצפונית של הגן שכן גן חיים, שהיה המקום היחיד בו אפשר היה לקנות גלידה אמריקאית בטעם שוקולד-וניל. בהמשכו של הרחוב, למעלה, היתה ממוקמת באר המים הראשונה של רישון, וסמוך לה בית המרחץ, המקווה בו נהגו הראשונים לטהר את גופם. לא ניתן לסיים את הקטע הצפוני של גן המושבה מבלי לתאר את שני מוכרי הגרעינים שהיו יריבים מרים: משה גרעינים, שמעשה אומנות היה מלפף גביע נייר עיתון ודוחס פנימה גרעינים שחורים וטעימים, וממולו עגלתו הכחולה של הינדי, עם עששית דולקת בלילה, שתחום התמחותו היה גרגירי תורמוס מעט רטובים אך טעימים מאוד.

בוקי הבבון והדייגים הנועזים
כאני חושב על ילדותי בגן המושבה אני נזכר בימים של חופש בהם היינו מצטיידים בחכות, שהכנו מסיכות קטנות שכופפנו, ויוצאים לדוג ב"נהר". לאמיתו של דבר, הנהר שלנו היה מעין שלולית מים שנפרשה על פני כ-100 מטרים, ובתחילתה היה מפלון מים. כדי לא להיתפס בידי שומר הגן, ביצענו פעולת הסחה: עמדנו ליד כלוב הקופים והרגזנו את בוקי, בבון זכר בעל עכוז אדום גדול, וגרמנו לו לצווח עד לב השמים. לשמע המהומה שחוללנו, שומר הגן היה מגיע במרוצה, או אז אחדים מהנערים היו עומדים על גשר הבטון, משלשלים את החכות למים ולעיתים אף מעלים דג זהב בחכה. לא מעט פעמים הבאנו איתנו מעין רשת כדי לתפוס דגים, ומה רבה היתה אכזבתנו כאשר הדגיגונים הקטנים שתפסנו גדלו להיות קרפדות ולא דגים.


שלג בגן המושבה בשנות החמישים
| הצילום באדיבות מוזיאון ראשון לציון

בגיל מאוחר יותר היינו נקבצים ליד שני ארגזי החול, שם טעמנו לראשונה סיגריה, כמו הגדולים. על המדשאות הרחבות נערכו טורנירי כדורגל "שערים קטנים", משחקי כדור "גלמורה" או חימומים – זורקים לגובה כדור טניס, קבוצת הילדים מתפזרת במהירות, ותופס הכדור היה זורק אותו בעוצמה לעברו של אחד מהבורחים – אם היה פוגע, הנפגע היה זורק מחדש הכדור, מנסה לפגוע באחד הבורחים וחוזר חלילה. שיחקנו גם ב"גניבת דגל", משחק שבו קבוצה אחת היתה צריכה לגנוב את הדגל של הקבוצה האחרת. היו גם לילות שבילינו במעקב אחר זוגות נאהבים שבאו להתבודד בגן.

משה דודל, מומו הנהג ושאר טיפוסי הגן
בגעגועים אני נזכר גם בדמויות שאכלסו את שבילי גן המושבה בעבר. ראש וראשון היה מוכר העיתונים משה דודל, יהודי נמוך קומה, בעל חוש הומור אדיר וחובב הטיפה המרה. דודל היה חובש ברט כחול, זקן פראי עוטר את פניו, וכשהיה מוכר עיתונים נתן את קולו בשירי חזנות באידיש. האגדה מספרת כי אותו משה דודל, שרובנו קראנו לו דרפלה, הגיע יום אחד לישיבת מועצת העיר וביקש את זכות הדיבור. לאחר שזו ניתנה לו, קבל על גובה המדרכות בעיר, מאחר שכל פעם שהוא יורד מהמדרכה לכביש, משתפשף לו התחת. ראש העיר וכל מועצת העיר פרצו בצחוק רועם.


משה דודל, דמות אגדית ברישון 
של פעם | צילום: ניצה וולפנזון

טיפוס ססגוני נוסף היה מומו, יהודי מבוגר, רזה מאוד, אשר היה מדמה עצמו לנהג אוטובוס: נוסע בשבילי הגן קדימה ואחורה, מבצע זינוק בעלייה או חניה לאחור, והכל תוך כדי השמעת קולות של בלמי אוויר ופתיחת דלתות האוטובוס הדמיוני. לא פעם צפר לעברנו בקולו הצפצפני, כדי שנפנה לו ולאוטובוס שלו את הדרך. והיה גם סעדיה שתום העין, שנהג להבהיל אותנו כשרץ לפתע לכיוונינו, או שאג כמו אריה. קצרה היריעה מלתאר את שאר הדמויות הססגוניות שהסתובבו ברחבי הגן – מאדה דאלווה האילם, אמיל הגרלות, דוד "הדייג" ואחרים.

אחרית דבר: הגן של ילדותי, שנקרא גן העיר או גן הנדיב, קיים ושריר גם היום ויש לו אפילו ערך בוויקיפדיה.


האם היית ביעד הזה?

  • 9

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לטייל עם אופניים בנגב

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *