גם אוטובוס בירושלים הוא מסע אחר

ב.
לאן נכנסת לראשונה השבת בירושלים? לאוטובוס אחרון של אגד.
הנהג, קירח, ואני הנוסע היחיד ישוב מאחוריו במושב הראשון, והחלל מאחורינו, לאורך כל המושבים הריקים, מלא שבת.
גם הקרחת שלי משתקפת בראי שמעל הנהג. אוטובוס קו 18. הוא עוצר לפני רמזור אדום בשדרות הרצל. מימין – החומה של הר המנוחות הצבאי, ומשמאל – טנדר משטרתי ועל גגו מהבהבת מנורה בכחול. גשם בחוץ. מבעד לחלון הקדמי נוף מאיים. הברק כבר פילח את האפור. הרעם, מתמהמה שנייה אבל בוא יבוא. המגבים נעים ואינם עוצרים נשימה. הגשם הולם בגג הרכב ובדלת הסגורה הולם באגרופו איש מזוקן חבוש מגבעת שחורה בעלת שוליים רחבים. עיני ועיני הנהג מצטלבות בראי שמעליו ושתי הקרחות נראות זהות זו לזו. גם דעתנו על האיש שבחוץ זהה. הדלת לא תיפתח. האיש במגבעת לא ייכנס.
הרעם בא והלך. הגשם ממשיך לזלעף. האפור מבעד לחלון ממשיך לאיים. אבל גם המנורה הכחולה שעל גג הטנדר המשטרתי מהבהבת איומים. רק חסר לו, לנהג, לקבל קנס לכבוד שבת, אם יפתח את הדלת לעיני המשטרה ברמזור אדום. גם לקרחות שלנו דעה אחת:
"לא ולא!"
עוד הרמזור מבצבץ באדום נפתחה הדלת והאיש נכנס. בחוץ נראה נמוך, בפנים – גבוה מאוד. מגבעתו כמעט נגעה בתקרה. מעט משוליה הקדמיים מוטה מטה. הוא הושיט כרטיס לניקוב וכשהתכופף הנהג ליטול את המנקב, התכופף מעליו האיש ואמר:
"אדוני הנהג, אני מודה לך מאוד על שפתחת לפני את הדלת". וטיפת גשם שנקוותה בשוליים המוטים של המגבעת נחתה על קרחת הנהג.
הנהג החזיר לנוסע את הכרטיס המנוקב, הציע לו להיכנס עמוק יותר לטרקלינו, הביט ברמזור שהמשיך באדום וטיפת הגשם המנופחת גלשה לעבר אוזנו הימנית.
הנוסע המזוקן מילא את מבוקשו של הנהג, פסע שלוש פסיעות לתוך חלל השבת, עצר פתאום, הסתובב וחזר. ובעוד הנהג התכופף קמעה והניח את המנקב במקומו הקבוע, התכופף מעליו האיש ואמר:
"אדוני הנהג, אלמלא היית פותח לפני את הדלת, גם אז הייתי מודה לך מאוד מאוד". וטיפת גשם שנייה שנקוותה בשולי המגבעת נחתה על הקרחת.
הרמזור התחלף, הרכב זז. הטנדר המשטרתי הזדרז וחלף על פנינו. החומה של הר המנוחות הצבאי נעלמה מאחורינו וטיפת הגשם השנייה החלה גולשת לעבר האוזן השמאלית.

ג.
מה קורה באוטובוס אגד מלא נוסעים, כשהנהג יוצא בזהירות מהתחנה ומיד נדמה לו שהרחוב הוא מִדבר והוא יבלע אותו בתוך שניות ספורות אבל נאלץ לעצור בתנועה פתאומית בצומת קריית־משה, לפני רמזור המאיים בצהוב. הנוסעים בעמידה, ברכב קו 9, מנערים זה את זה. צעיר גבוה, שקיבל מכה בראש, נצמד לנהג ושופך עליו את כעסו. כועס על הנהג ומיד גם על כל המדינה. ועל המדינה יש ויש מה לכעוס, כל עוד הרמזור אדום.
הנוסעת שיושבת לצידי, רזה ומופנמת, אינה מגיבה על פזיזותו של הנהג, וגם לא על רוגזו של הצעיר. היא מתעוררת לפתע כשאוטובוס נוסף עוצר לידנו ומולה, מבעד לשני החלונות, היא מבחינה בידידה שלה. היא מרימה את קולה וקוראת: "דינה! דינה! למה לא היית בלוויה?"
הצעיר הרוגז שוכח את כעסו על הנהג והמדינה, ומתכופף לראות מי זאת דינה שלא היתה בלוויה. ולדינה קול מתנגן. הוא מתגבר על רעש שני המנועים ושומעים אותה שואלת:
"זהבה-ה-ה! איך זה היה שם בלוויה?"
בשני האוטובוסים, חצי פה חצי שם, ראשים מסתובבים, מתכופפים ומביטים. רוצים לדעת. דינה. זהבה. איך זה באמת היה שם. וזהבה, לצידי, מתמלאת תשוקה לספק לידידתה דינה תיאור מלא של הלוויה. היא כבר לא רזה ולא מופנמת. היא פתוחה כפרח לספר לדינה הכל, כל עוד הרמזור אדום. אבל באותו רגע מתחלף הרמזור. האוטובוס לצידנו מזדרז וחולף ואין דינה. למי תספר? כשגם האוטובוס שלנו החל לזוז הבחינה זהבה בי. היא מודדת אותי בחצי עין ושוקלת בליבה אם כדאי לה לספר לי מה שדינה ביקשה לדעת. מה זאת אומרת כדאי לה? כלום יש לה מישהו אחר? אבל החרדה לא משה מפניה. שמא אני, כמו דינה, ארד בתחנה הבאה ואסתלק באמצע התיאור. ובלחץ הזמן, לפני שהאוטובוס יעצור, מספקת זהבה תיאור מלא של הלוויה, שדינה ביקשה לדעת, בשש מלים קצרות:
"זה לא היה כמו בחתונה שלו".

ד.
התכוונתי לספר על שבעת הקבצנים, על שתי טיפות המים ועל תיאור הלוויה בשידור חי, בטלוויזיה, כשהתקשרו אלי בבהלה וביקשו שאבוא למלא את מקומו של מרואיין שחלה פתאום.
"יש חור בתוכנית ואני אהיה הטלאי", אמרו בטלפון.
הגעתי לבניין הטלוויזיה בלב שמח. השמחה שלי גדלה כשראיתי את המנחה.
יופי. איפור. תבונה בעיניים.
"כן", אמרתי לה.
לפי שהוסכם בינינו לפני כן יהיו שאלה ותשובה לחימום ושתיהן קצרות.
והיא שאלה: "מה עושה לך ירושלים?"
שאלה קצרה. אכן. עיר בת שלושת אלפים שנה. דוד המלך. ישו. רומא. מי עוד? ומי לא? התוכנית תסתיים ואני אמשיך לדבר שנים על שנים. איפה האשה באוטובוס קו 9, זהבה של הלוויה? היכן האיש עם שתי טיפות המים? והיכן רבי נחמן מברצלב והאיש עם עוגת הגבינה? מאין יבוא עזרי?
העזרה המתינה לי יומיים לפני כן באוטובוס מספר 6. צעירה שישבה מאחורי סיפרה לחברתה את שקרה לה לאחרונה. דיברה לאורך חמש תחנות אגד ברחוב יפו ללא פסק זמן. ואני מקשיב והסקרנות מפוצצת לי את הראש. רוצה לראות את פניה. אולי הן משתקפות בראי שמעל הנהג. אני מתאמץ ולשווא. אין זה מן הנימוס לסובב את הראש ולהביט בה. נשארתי עם האוזניים בלבד.
הייתי פעם רועה צאן בקיבוץ. קיץ. ערב. השמש שוקעת. העדר מפוזר על חלקת גזר. כבשה תחת שיח. מאחורי שיח אחד לא היתה כבשה אלא צללית של ארנבת, והיא אינה בורחת. אין לאן. השטח כולו מלא כבשים והארנבת נעוצה במקומה. שקט מסביב. וככל שהשמש שוקעת מתארכות והולכות צלליות אוזניה של הארנבת. בעודי מקשיב לצעירה באוטובוס מספר 6 הפכו אוזני לצלליות של אוזני ארנבת מול שמש שוקעת. ואז, פסק זמן לאחר חמש תחנות, אני שומע את הצעירה השנייה שואלת:
"וכל מה שסיפרת לי עכשיו לא החליף לך את הראש?"
בטלוויזיה, בשידור חי, אמרתי למנחה על שאלתה הקצרה:
"מה עושה לי ירושלים? ירושלים מחליפה לי יום יום את הראש".