תפריט עמוד

גיישה, לא מה שחשבת

גיישה, לא מה שחשבת

הגיישה היפנית אינה זונה וגם לא סתם מארחת. היא אשת אמנויות מוכשרת ורב גונית - הדמות האידיאלית של הרעיה היפנית, שאיננה קיימת במציאות. הסופרת שפרה הורן שהתה ביפן חמש שנים, והיא משרטטת קווים לדמותה של הגיישה, מין בסכנת הכחדה

בערב קיץ של יולי 1989 הופיעה גברת, מאופרת בכבדות, בשעת צפיית שיא בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של יפן. היתה זו גיישה לא צעירה, שהתלוננה מרה על פטרונה. ברשימת החטאים שגוללה קבל עם ועדה מנתה את חטא הקמצנות. היא טענה שהפטרון אינו רוכש עבורה קימונו יקרים ההכרחיים לעבודתה.
השערורייה שפרצה בעקבות הצהרתה הביאה להתפטרות הפטרון, סוֹסוּקֵה אוּנוֹ – ראש ממשלת יפן דאז, "מיסטר קלין" (האדון הנקי), כפי שכונה ביפן כאשר הגיע למשרתו הרמה

כל חייה של הגיישה הם טקס ארוך וססגוני, והם מוקדשים רובם ככולם לאהבת האסתטיקה: שירה, גינונים, טקס התה, משחקי חברה | צילום: מורן הראובני

בעקבות שערוריות קודמיו. 69 ימים בלבד כיהן אונו כראש ממשלתה של יפן עד התפוצצות הפרשה, שבעקבותיה הופיעה גם אשתו החוקית על מסך הטלוויזיה. היא ביקשה את סליחת העם על מעשיו הנלוזים של בעלה ועל עוגמת הנפש שגרם לאומה היפנית.
ראיון של גיישה בטלוויזיה היפנית היה אירוע נדיר ביותר והתלוותה אליו שערורייה רבתי. הסקנדל לא פרץ בשל העובדה שראש ממשלת יפן שימש פטרון לגיישה; התופעה היתה מקובלת בקרב בני המעמד העליון ביפן, שלעתים אף התחרו זה בזה במספר הפילגשים שהחזיקו. הרוחות סערו משום שנעשה כאן מעשה שלא ייעשה, חילול הקודש, עבירה על טאבו.
אחד מכללי היסוד באתיקה הלא כתובה של הגיישה הוא שמירה על דיסקרטיות. גיישה לא תתראיין, לא תסגיר ברבים את שם פטרונה, לא תספר סודות ששמעה בחדרי חדרים, ומובן שאל לה לתאר את מנהגיו המיניים או הכספיים של פטרונה. שהרי בכל הקשור למוסד הגיישות, יש לשמור על מסתורין, המלבה את הסקרנות. גיישות נהגו תמיד להתגאות בכך שסודות רבים כל כך השמיעו הלקוחות המכובדים בין מחיצות הנייר הדקות של חדרי בתי התה, ואת כל אלה הן ייקחו עימן לקבר.
בחודש שבו התפוצצה הפרשה חמקו להן הגיישות באלגנטיות מן הארונות וצוטטו בתקשורת בתגובה על המעשה הנורא. "נכון, תמיד נעדיף לקוח שלבו חם וידיו רחבות ולא את הקמצנים", אמרה גיישה בגמלאות, "אבל לעולם לא נדבר על הפטרון שלנו. אנחנו מאומנות לדיסקרטיות".
גברברי יפן, צאצאי הסמוראים, התחרו אז זה בזה בסיפורים על גיישות. באותו חודש הוזמנתי לארוחת ערב בחברת איש עסקים יפני. בצעד נדיר הוא נענה לבקשתי והסכים לצרף את יוקו־סן, אשתו. א־פרופו הגיישה של ראש ממשלתו, הוא סיפר לי בגאווה על הגיישה הפרטית שלו, זו שאת בתוליה קנה בהון עתק במכירה פומבית, ומאז היא שוכבת רק איתו. יוקו־סן התחמקה ממבטי, השפילה את עיניה אל מפת השולחן וחייכה במבוכה. "אין מתח בין האשה החוקית והגיישה", היא הסבירה לי בשיחה אינטימית שניהלנו למחרת. "הגיישה אינה מאיימת על חיי המשפחה".
יוקו־סן, שנישאה לבעלה בנישואי שידוך וניהלה עימו חיי משפחה מהוגנים וחסרי תשוקה, חזרה והסבירה ללא שמץ של מבוכה כי בחברה היפנית, במיוחד בקרב בעלי הממון והשררה, לגיטימי בהחלט שלבעל יש פילגש. לעתים זו הגיישה. לרעיה ולגיישה יש תפקידים שונים לחלוטין בחיי הגבר. "לפעמים גם אני משתמשת בשירותיה", הסבירה לי יוקו־סן. "כאשר אני רוצה לשכנע את בעלי בהחלטה חשובה הקשורה לבית ולמשפחה, אני פונה אליה, כי היא מסוגלת לשוחח איתו על נושאים שעליהם אני מעדיפה שלא לדבר.

"תמיד נעדיף לקוח שלבו חם וידיו רחבות ולא את הקמצנים, אבל לעולם לא נדבר על הפטרון שלנו. אנחנו מאומנות לדיסקרטיות"

מלבד זאת, היא מגיעה אלינו אחת לשנה, בראש השנה, ומביאה לי מתנה".
חברה אחרת סיפרה לי שתפקידה של הגיישה ניכר גם כאשר פטרונה הולך מן העולם. היא שעוזרת למשפחה השקועה באבלה בהכנות ללוויה ודואגת לכל הסידורים בתקופת האבל. האשה החוקית נבחרה בשל יכולתה להיות רעיה צייתנית ואם טובה לצאצאים שייוולדו. הגיישה המתוחכמת היא בת הזוג הרגשית והמינית, יועצת הסתרים ואשת אמונו של הגבר.

פמיניזם נוסח יפן
מי היא אותה גיישה, היכולה להפיל ראשי ממשלה מכסאם ולנהל מערכת יחסים קורקטית וטובה עם נשות מאהביהן? הגיישה היא אשת אמנויות (גֵיי – אמנות, שָה – נפש, אדם). אמות המידה המערביות אינן מבחינות בין הגיישה לזונה, שהרי שתיהן מוכרות את חסדיהן.

אחד מכללי היסוד באתיקה הלא כתובה של הגיישה הוא שמירה על דיסקרטיות. בכל הקשור למוסד הגיישות, יש לשמור על מיסתורין, המלבה את הסקרנות
צילום: איילת אידלברג

אך הגיישה אינה מחשיבה עצמה לזונה. כל חייה הם טקס ארוך וססגוני, והם מוקדשים רובם ככולם לאהבת האסתטיקה: שירה, גינונים, טקס התה, משחקי חברה. הגיישה היא הדמות האידיאלית של הרעיה היפנית, שאיננה קיימת במציאות.
אף על פי שתפקידה המרכזי של הגיישה הוא לבדר גברים ולספק את צורכיהם, יש הטוענים כי היא מגלמת דווקא את הפמיניזם: הגיישה, הנותרת כל ימי חייה ברווקותה, היא אשה העובדת למחייתה ומפרנסת את עצמה היטב. הגברים המתגודדים סביבה משמשים לה לעתים כלי משחק ומשלמים לה סכומי עתק עבור הזכות לשהות במחיצתה. פטרונה הוא הגבר שעימו תשכב, ולו תהיה בדרך כלל נאמנה כל ימי חייה. גיישות שאין להן פטרון יעדיפו לקיים יחסים ארוכי טווח עם אחד הלקוחות, בתקווה שיהפוך באחד הימים לפטרונן, ישלם עבור בית גיישות שינוהל על ידיהן וישחרר אותן מעבודתן הקשה. יש גיישות המטפחות כמיהה להינשא לאחר הלקוחות העשירים, ללדת לו ילדים ולחיות חיים של כבוד, ללא דאגות פרנסה. מאותו הפטרון זוכה הגיישה לכבוד, לכסף ולקימונו מפוארים, ואין היא אמורה לשרתו כאשתו. גם אין היא  צריכה לדאוג לימי זקנה ושיבה, כי תמיד יימצא שימוש לכישוריה ולידע הרב שצברה. בקיצור: אשה עצמאית, בלתי תלויה, העובדת קשה לפרנסתה ובוחרת בקפדנות את שותפיה למיטה.
בעיני בני המערב, כמעט כל אשה יפנית נאה הלובשת קימונו, שפניה מאופרות בכבדות ושתסרוקתה כמגדל עטור קישוטים ומסרקות, היא גיישה. נתחיל, אם כך, בקימונו. בימינו, ביפן המודרנית, נעטף הקימונו בנייר משי דק ומרשרש, נדחק למגירות עמוקות וחשוכות ובוקע משם לאוורור רק באירועים משפחתיים ובחגים. באמצעות הקימונו שתלבש מצהירה האשה על עצמה: הוא מצביע על מצבה המשפחתי, על מעמדה בחברה, על ממוֹנה ולעתים גם על מקצועה. הגיישה, לעומת זאת, תקפיד ללבוש את הקימונו במשך כל ימי חייה. אלו הם מדי עבודתה, ואין הם כקימונו של עקרת הבית הנשואה, של הנערה הרווקה או של הכלה.
הגיישה מפגינה את מקצועיותה גם בחוש האיקי (iki), השיק המיוחד שלה, וחדי העין מקרב היפנים יזהו אותה באופן שבו היא נושאת את הקימונו על גופה. את חגורת הקימונו – האוֹבּי הרחב – היא תחגור מטה למותניה; עורפה העירום, המאופר בחלקו, יתנוסס בפיתוי ארוטי מתוך הצווארון הנמוך מעט באיזור הגב; ותמיד יבצבץ מהקימונו שלה שמץ מלבושה התחתון. בכלל, האדום, הנחשב בעיני הגבר היפני לצבע ארוטי, משמש את הגיישות ומסמל יופי, אושר ושמחה. פיהן צבוע באדום ומשורטט כדובדבן ולבניהן אדומים, מפני שלפי אמונה מקובלת ביפן, כך הן מקילות על כאבי הווסת וגם שומרות על אבריהן המוצנעים מכל צרה.

זו לא גברת, זה אדון
הגיישה הראשונה הופיעה במסיבות בתי התה בראשית המאה ה־17. במפתיע, היה זה גבר מחופש לאשה. בעזרת תיפוף בתוף וסיפורים משעשעים בידרו גיישות ממין זכר את האורחים. רק בסביבות שנת 1780 ביססו הגיישות הנשים את מעמדן כמשוררות, מוזיקאיות ואמניות האהבה והבידור.
בימי שלטונה של שושלת השוֹגוּנים טוֹקוּגאווה (1603־1867), המכונים גם תקופת האדו
(Edo, טוקיו של ימינו), פיקחו חוקי ממשל חמורים על הפרדת המעמדות, בין השאר בתחום הזנות. כך נוסדו רובעי שעשועים בקיוטו (Kyoto) ובאֶדוֹ, ונחקקו חוקים (שנשמרים עד היום) המבחינים בצורה ברורה בין הגיישות לזונות ומעגנים את זכויות הגיישה ואת חובותיה. הגיישות, שנקראו באותה תקופה גֵייגי, נחשבו לבעלות מעמד מכובד, והן נבדלו מזונות באורח חייהן, בשירותים הניתנים להן ובתלבושותיהן.
בתקופה זו, כאשר רוב פטרוני הגיישות היו השוגונים, דמה לבוש הגיישה ללבוש הלוחמים. הן חבשו כובעים רחבים, נשאו עימן חרבות מעוטרות ונהגו, עד לפני כמאה שנה, להשחיר את שיניהן, מנהג שמקורו אינו ידוע ושהיה מקובל גם בקרב נשים נשואות ביפן. במשך השנים הפכו השיניים לבנות והבגדים נשיים: הגיישות נוהגות ללבוש קימונו הדור, שצבעיו ודוגמאותיו משתנים על פי עונות השנה.

הופעת גיישות בפני זרים היא בזבוז גמור. "ממילא אתם לא מבינים את האמנות שלהן, ולא תצליחו להעריך את רמתן הגבוהה ואת שנינותן"

הרבה זונות ואמנים – ציירים, משוררים, מספרי סיפורים, רקדנים ומתאבקי סומו – התגודדו ביפן של תקופת השוגונים ברובעי התענוגות והארוטיקה, שכונו יוקאקו
(Ukaku) ושהתנהלו בפיקוח ממשלת השוגון. בעולם של אז, עולם דת השינְטוּ העתיקה, קידשו את הארוטיקה והאריכו לתאר – בסיפורים, בשירים ובציורים – את העונג שבמין. בקרב הזונות והאמנים חיו כקבוצה נבדלת ונעלה הגיישות – נשות האמנות, וטיפחו את חוג לקוחותיהן האקסקלוסיבי.

הקימונו של האם המחנכת
בעבר הרחוק למדו את מקצוע הגיישה בנות שנולדו לגיישות או ילדות שמוצאן במשפחות עניות. אם הילדה נְחַנה בעור פנים בהיר ובחן מסוים, יכלו הוריה למכור אותה לבית גיישות

עורפה העירום של הגיישה, המאופר בחלקו, מתנוסס בפיתוי מתוך הצווארון הנמוך מעט באיזור הגב; מהקימונו של הגיישה יבצבץ תמיד שמץ מלבושה התחתון
צילום: איילת אידלברג

והפקידו אותה בידי האוקמיסאן (Okamisan), האמא המחנכת, שמשקיעה כסף רב בחינוכן ובתלבושתן. ההורים האמינו שמכירת הילדה לבית הגיישות נעשית לטובתה, כי שם תזכה למזון, לביגוד, לחינוך וגם לשכר צנוע (רוב הכנסותיהן בשנים הראשונות נעלמו בשרוולי הקימונו העמוקים של האוקמיסאן כדי לממן את דמי הלימוד היקרים).
חינוכן של הגיישות התחיל בגיל צעיר מאוד. הגיישה האידיאלית מתחילה את חינוכה בגיל שש, שישה חודשים ושישה ימים. האימונים, המתחילים בגיל צעיר כל כך, אינם מסתיימים לעולם, והגיישה תלמד שירים, מנגינות וצעדי ריקוד חדשים במשך כל ימי חייה. את מסכת האימונים מתחילה המתלמדת בלימוד שתי סוגיות: כיצד להשתחוות וכיצד לפתוח את דלתות השוֹג'י – דלתות ההזזה האופייניות לבית היפני. בהמשך מתאמנת הגיישה לקראת עתידה בלימוד טקס התה, ריקוד, שירה, נגינה בכלי פריטה ואמנות השיחה (או לדברי היפנים, "יצירת אווירה חיובית וטובה החשובה לאנשי עסקים").
בגיל 21 על המתלמדת להחליט אם ברצונה להיות גיישה או לפרוש כדי להינשא ולהקים משפחה. כדי להתבסס בעולם הגיישות עליה להיבחן על ידי גיישות ותיקות. אם עברה העלמה את המבחנים, היא זוכה בשם חדש ועוברת טקס חניכה הנקרא אריגאה (Erigae), ובתרגום לעברית: שינוי הצווארון (מאדום ללבן). בד בבד נהגו למכור את בתולי העלמה במעין מכירה פומבית לכל המרבה במחיר. לטענת היפנים, המנהג פס מן העולם. גיישה טרייה מכונה בשם שין־בּאנָה ("פרח חדש"), והיא מחזיקה בכינוי כשנה.

סבתות טובות לב
בדומה לבני המערב, דמיינתי את הגיישות באמצעות ספרות יפנית, ספרים על יפן וחיתוכי העץ המרהיבים שתיארו את נשות התענוגות של תקופת האֶדוֹ – נשות העולם הצף ("העולם הצף" הוא כינוי לעולם השעשועים והנהנתנות של תקופת האדו. כינוי דומה ניתן  לזרם המרכזי של תחריטי העץ של התקופה, "ציורי העולם הצף").
לכן כל כך התרגשתי כשהוזמנתי לארוחת ערב במסעדה מפוארת בטוקיו, שאליה הוזמנו גם גיישות. אל האולם המרווח, המכוסה במחצלות אורז מסורתיות, נכנסו שלוש נשים בוגרות ונעימות סבר, תסרוקת גבוהה לראשיהן, פניהן מטויחות באיפור הלבן, פה דובדבן מצויר על שפתותיהן, חיוכן מבריק בשיני זהב וגופן העבה כרוך בקימונו מפואר. היו אלו הג'יקאטה
(Jikata), הגיישות המזמרות, להבדיל מהטצ'יקאטה (Tachikata), הגיישות המרקדות, לרוב מתלמדות, המשעשעות את האורחים בריקודים מסורתיים.

"כאשר אני רוצה לשכנע את בעלי בהחלטה חשובה הקשורה לבית ולמשפחה, אני פונה אל הגיישה, כי היא מסוגלת לשוחח איתו על נושאים שעליהם אני מעדיפה לא לדבר"

הגיישות התיישבו מולנו, ניגנו בכלי הפריטה קוֹטוֹ וליוו את נגינתן בקולות גבוהים המאמצים את מיתרי הקול, שנשמעו כיללות. היפנים אכן מכנים קול מלאכותי זה, של אוקטבות הגבוהות מהקול הטבעי, בשם נֵקוֹ־צ'אן, שהוא כינוי חיבה לחתול.
כשהופשרה האווירה בחדר, בעזרת סאקֵה ובירה שמזגו הגיישות מיד משהתרוקנה הכוס, הן היו במיטבן: סיפרו סיפורים משעשעים, החמיאו לגברים, מוללו את שער החזה של הזרים והשמיעו צווחות קטנות של התפעלות (למרבית היפנים גוף חלק בהשוואה לזרים), האכילו את הנוכרים שהתקשו לאחוז במקלות האכילה וחזרו ומילאו את כוסות השתייה.
בשיאו של הערב שעשעו אותנו הגיישות בקיפולי נייר והציבו על השולחן להקה מכובדת של עגורי נייר צבעוניים. לי הן נראו יותר כחבורה של סבתות טובות לב, המתאמצות לשעשע את נכדיהן המשועממים אשר הופקדו תחת חסותן.
חזרתי הביתה מאוכזבת על שנופץ החלום שלי. מאוחר יותר הסבירו לי חברי היפנים שהופעת גיישות בפני זרים היא בזבוז גמור. ממילא אתם לא מבינים את האמנות שלהן, טענו, ולא תצליחו להעריך את רמתן הגבוהה ואת שנינותן. ידעתי שהם צודקים. מעולם לא הרגשתי מגושמת, נבוכה, מתוסכלת וחסרת אונים כמו שחשתי תחת מתקפתן הבידורית של הגיישות, שאנחנו, בני המערב, לעולם לא נבין.

עולם הולך ונעלם
סכנת הכחדה מאיימת היום על עולמן של הגיישות. צעירות יפניות רבות החושקות במקצוע האירוח אינן מעוניינות להקדיש את חייהן לאמנויות הכרוכות בוויתור על חיי המשפחה. הן בוחרות במקצוע המארחת, שאינו דורש התמסרות מלאה כחיי הגיישה.
מוסד המארחות שנוא על הגיישות. המארחות "הזולות" הפכו בנות תחרות לגיישות

גיישה בקיוטו. גיישה אידיאלית מתחילה את חינוכה בגיל שש, שישה חודשים ושישה ימים. את מסכת האימונים מתחילה המתלמדת בשתי סוגיות: כיצד להשתחוות וכיצד לפתוח את דלתות ההששה האופייניות לבית היפני
צילום: טל גליק

המעודנות והמלומדות וגרמו לבלבול היוצרות בקרב הדיוטות וזרים. המארחות של ימינו החלו את דרכן בשנות השלושים של המאה העשרים. הן היו ידועות אז בכינוי נערות קפה, והיום אפשר לפגוש אותן בברים. בדומה לגיישה, גם את המארחת אין לראות כזונה. רובן נשואות או גרושות, ותפקידן הרשמי הוא לדאוג לכך שהלקוח יזכה לבילוי ראוי לשמו. המארחת מקבלת אותו בכניסה, מובילה אותו למקומו, דואגת למלא את כוסו, מנהלת איתו שיחה קלילה, שרה ורוקדת עימו אם יחפוץ בכך. המארחת צריכה לצחוק מבדיחותיו, לענות על שאלותיו גם אם הן נושאות גוון ארוטי (העיקר, כאמור, לענג את הלקוח) ולגרום לו להרגיש גברי, רצוי, נחשק וחכם.
בשל התחרות עם מוסד המארחות וחוסר נכונותן של בנות יפן להקדיש את חייהן למקצוע הגיישה, הופכות הגיישות לקבוצת עילית נכחדת. עבור בילוי מענג בחברתן יש לשלם מחיר גבוה, ולאור המיתון הכלכלי שבו שקועה יפן יותר מעשור, אנשי עסקים יפנים רבים נוטים להעדיף את שירותיה הזולים בהרבה של המארחת ולוותר על הבילוי היוקרתי אצל הגיישה.
לפני כעשור, בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, פעלו ביפן כ־15 אלף גיישות. מספרן הולך ופוחת, ולא ירחק היום שבו נוכל לראות רק תמונות של גיישות – במדריכי תיירים שפג תוקפם, בציורי העולם הצף, בספרי ההיסטוריה ובאתרי האינטרנט.

המזרח הרחוק – למדריך המלא>>

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מיפן

נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת
נסיעת עסקים לטוקיו: כל מה שצריך לדעת

פגישת עסקים בטוקיו שונה לגמרי מפגישת עסקים בישראל. בתפיסה היפנית, על האדם לפעול כל הזמן על מנת לייצר הרמוניה ויש כללים וקודים ברורים לדרכי התנהגות, ללבוש, אפילו לארוחת הערב בתום יום העסקים. כדי שהפגישות העסקיות בטוקיו יניבו את ...

טיול ליפן, הארץ שלא מפסיקה להפתיע
טיול ליפן, הארץ שלא מפסיקה להפתיע

יפן לא דומה לאף מדינה אחרת. היא שקטה וסוערת, מפתיעה ומרגשת, יש בה שילוב מושלם של טבע וערים, תרבות ואוכל, תחבורה ציבורית מעולה, אנשים מקסימים ואינספור הזדמנויות צילום מושלמות. המצלמה של רותם פריפר לא נחה לרגע

המדריך המלא לטיול משפחתי בטוקיו
המדריך המלא לטיול משפחתי בטוקיו

טוקיו, המשלבת בין קדמה טכנולוגית למסורות עתיקות, היא אחד היעדים המעניינים והמסקרנים ביותר למשפחות. רובוטים עתידניים, אורות ניאון מסחררים, פארקי שעשועים, גנים ואפשרויות טיול בטבע ליד העיר - כל אלה ישמחו במידה שווה את הילדים וההורים