תפריט עמוד

גורילות באפריקה – ענקי ההרים השחורים

גורילות באפריקה – ענקי ההרים השחורים

300 גורילות הרים חיות בהרי וירונגה, במפגש הגבולות של אוגנדה, רואנדה וקונגו. כאן הן לחוצות בין שלושה גבולות מדיניים, המוני פליטים ולועות פעורים של הרי געש. אנשי השמורה מנסים לאפשר להן לחיות בשלווה, אבל אין קץ להפרעות: ציידים קוטלים אותן, חקלאים משתלטים על אדמתן ומלחמות באיזור מאיימות על קיומן

דרך עפר עוצרת נשימה מובילה אל שמורת וירונגה (VIRUNGA). היא מתפתלת במעלה הרים גבוהים, יורדת אל עמקים צרים ומלחכת שולי אגמים, ושוב מטפסת אל הרכס הבא. בני השבטים בָּצִ'יגָה ובָּפוּמְבִּירָה בחרו לחיות בהרים אלה. זה מאות שנים הם מבראים חלקות יער ומעבדים את המדרונות התלולים באמצעות טרסות המטפסות, בכל גוני הירוק, עד לראשי ההרים.

לאחר שעות של ירידה לעמקים וטיפוס על רכסים מתגלה, מעבר ל"מדרגות הירוקות", שרשרת פראית של חרוטים געשיים עצומים הניצבים בטור מעל ההרים. קרל אייקלי, זואולוג וחוקר שעקב אחרי גורילות ההרים בביתן שבהרי וירונגה עד יום מותו, הכריז שזהו המקום היפה ביותר בעולם.

אל המדרונות האלה, בהם נפגשים גבולות אוגנדה, רואנדה וקונגו (זאיר), נדחקו 300 גורילות הרים, כמחצית מאוכלוסיית בעלי החיים הללו באפריקה. כאן הן חיות לחוצות בין שלושה גבולות מדיניים, המוני אדם הצובאים על שטחיהן, והלועות הפעורים של הרי הגעש.

ענקים שחורים
בגובה 2,500 מטרים הותרנו את אפרי העשב הפתוחים מאחור, ונכנסנו אל יער עצי החזרן הסבוך. חיות היער הגדולות – הפילים, התאואים והאנטילופות – כבר היו פה ופרצו להן שבילים בסבך שבין שיחי העשב הנמוכים בשולי ההרים והאחו האפרו־אלפיני בראשי הפסגות. שיבה, פקח שמורת הטבע מגאהינגה, לבוש מדי חאקי ומצויד ברובה, הוביל אותנו במיומנות רבה בפיתולי השבילים הצרים, מניף סכין ארוכה וקוצץ ענפים סרבניים שחסמו את המעברים.

שיבה ליווה אותנו, שישה טיילים סקרנים ובני מזל ממקומות שונים בעולם. חוקי השמורה החמורים מאפשרים לשישה אנשים בלבד להיכנס אליה מדי יום ולצפות בגורילות. זאת, כדי לצמצם למינימום את ההפרעה לשגרת חיי הקופים הגדולים. תמורת האישור, שילם כל אחד מאיתנו סכום של כמאה וחמישים דולר, השווה לשכר רבע־שנתי של פועל אוגנדי.

שמרנו על שקט, והשתדלנו להקשיב בדריכות לרעשי הסבך, כדי לזהות את קולות הגורילות. "מוקדם מדי", חייך שיבה, "דרך ארוכה עוד לפנינו". למרות אוויר ההרים הקריר, הזענו לאחר צעדה של כמה שעות בסבך. ולמרות הבגדים הארוכים והנעליים הגבוהות, היה גופנו שרוט כולו.

"הנה הסימנים הראשונים לגורילות", אמר שיבה והצביע על צֶבֶר קליפות לבנות של נצרי חזרן. בין העצים מצאנו צברים רבים נוספים שפיזרו הגורילות על פני השטח בזמן שסעדו את ליבם. "כאן הם ישנו הלילה", הכריז שיבה בהמשך הדרך, והורה על משטחי עשב מרופדים בענפים ירוקים ומעוכים. "הקן הגדול הוא של הזכר הגדול, והקינים האחרים הם של שאר הגורילות בחבורה". ספרנו שמונה קינים. שיבה קבע שהיו במקום תשע גורילות, והראה לנו קן אחד בו היו גללים גדולים ולצידם גללים זעירים. "כאן ישנו נקבה והגור הצעיר שלה", הסביר. "חוץ מזה, אני מכיר היטב את החבורה הזאת ויודע שיש בה תשעה פרטים".


גורילה צעירה בשמורת בווינדי באוגנדה  | צילום: פיליפ מילנה, פליקר (לחצו על התמונה להגדלה)
המשכנו להתקדם, מפלסים לנו דרך ועוקבים אחר קליפות, נצרים וענפים שבורים, שהותירו הגורילות. שעה חלפה מאז ראינו את הסימנים הראשונים. לפתע היסה אותנו שיבה בתנועות נרגשות. במרחק מטרים ספורים מאיתנו, מאחורי מסך הענפים והעלים, בקרחת יער, ישבה חבורת גורילות והתבוננה לעברנו. הם היו ענקים, בעלי פרווה שחורה, פנים רחבות וגבות בולטות, ונראו מופתעים למדי לראות אותנו, אורחים בלתי קרואים שחדרו לביתם.

זכר גדול ממדים עם ראש עצום וכתפיים ענקיות הביט בנו במבט זועף, הזדקף על רגליו המוצקות וחבט בשתי ידיו חבטות חזקות ומתריעות על חזהו. "גוליבר", מילמלה מטיילת עבת צמה בקול רועד. שיבה הורה לנו להנמיך קומה, להתיישב ולהשפיל מבט. הוא החל לחקות קולות הרגעה, כדי לפייס את דעתו של הענק. חשש קל התגנב לליבי: האם קופי האדם הללו, בעלי המראה האימתני והשרירים העצומים, הם אכן אותם ענקים שלווים וטובי לב שהבטיחו לנו?

מפגשים ראשונים
שמעם של קופי האדם הענקיים החיים באפריקה הגיע לאירופה רק במחצית המאה ה־19, לאחר שמשלחות מחקר שהגיעו ליבשת צפו בהם. בספר משנת 1861 מתאר דוּ שָאיוֹ את המגע עם גורילת שפלה פראית במערב אפריקה: "עיניו החלו רושפות אש. הוא דמה ליצור בלהות נורא, אחת מאותן מפלצות, חציין אדם וחציין חיה. הוא נעצר ושאג שוב שאגה נוראית. לבסוף נעמד במרחק שישה מטרים מאיתנו". באותה תקופה היו למצבים קשים מעין אלה אמצעי טיפול פשוטים: "כשפתח בשאגה נוספת, תוך שחבט על חזהו בחמת זעם, ירינו בו והרגנוהו".

רק בראשית המאה העשרים נצפו לראשונה גורילות ההרים במרכז אפריקה. משלחת צבאית גרמנית, בראשותו של סרן אוסקר פון ברינגה, העפילה על שרשרת הרי וירונגה, צפתה ב"קופים שחורים גדולים" וירתה בשניים מהם. תת־המין החדש (Gorilla gorilla beringei) כונה למרבה האירוניה על שם האדם הראשון שירה בהם. חוקרים נוספים שהגיעו לאיזור כדי להציץ בחיות המשונות, גם הם קטלו אותם והביאו עשרות דוגמאות לא־חיות למוזיאונים באירופה.

למזלן של הגורילות, הגיע למקום חוקר בשם קרל אייקלי, שהתרשם מהם וממקום משכנם, ושכנע את מלך בלגיה להקים את הפארק הלאומי הראשון ביבשת אפריקה, שכונה "פארק לאומי אלברט" על שם המלך. הפארק נוסד ב־1925 ושמו שונה מאוחר יותר לשמורת וירונגה, שפירושו בשפת קִינִיהָרוּאָנְדָה – שמורת ההרים.

אייקלי היה הראשון שערך תצפיות מדעיות על חיי הגורילות בטבע. הוא סבר שהקופים הפראיים אינם אלא ענקים טובי מזג, החיים בשקט ובשלווה בבית ההרים שלהם. אלא שבטרם הספיק להוכיח את השערותיו מת מדלקת ראות ונקבר בהרים, שאותם אהב.עוד שלושה עשורים חלפו בטרם התחילו להבין את התנהגותן של הגורילות. בסוף שנות החמישים ערך הזואולוג ג'ורג' שאלר מחקר שדה מקיף, ופרסם שני ספרים חשובים בעקבות זאת. בשנת 1963 הגיעה דיאן פוסי, תיירת אמריקאית, למסע ספארי ראשון באפריקה. במהלכו היא ביקרה את הגורילות בביתן שבהרים ופגשה את ד"ר לואיס ליקי שחקר את שרידי האדם הקדמון בקניון אולדובאי בטנזניה. שלוש שנים לאחר מכן, בתמיכתו של ליקי, שבה דיאן פוסי לחיות בקרב קופי האדם, ונשארה עימם במשך 13 שנים. ספרה "גורילות בערפל" תורגם לשפות רבות, זכה לעיבוד קולנועי ועורר עניין רב בגורלן של הגורילות.

דיאן פוסי גילתה כיצד אפשר להרגיל את הענקים השעירים לחברת בני אדם. כך, למשל, היא הבהירה כי אדם העומד במלוא קומתו ומישיר מבט אל עיני הקופים עלול להיתפס כמי שקורא עליהם תיגר. לעומת זאת, הליכה על ארבע וישיבה מול הגורילות מפיגה את פחד הקופים מפני הזר. מנסיונה האישי גילתה פוסי, כי טיפוס שלומיאלי על עץ תוך שבירת הענפים, התנשפויות וקללות לא הבריח את הגורילות הסקרניות. להיפך, הן יצאו מהסבך, התיישבו בשורה, וצפו במאמציה בעניין רב.


צמד גורילות מתבוננות במבקרים מבחוץ. החוקרת דיאן פוסי גילתה לשאר העולם את קסמם של הענקים השחורים
קרובי משפחה
הגורילה הענק התבונן בנו רגע ארוך, ואז הסתובב והראה לנו את גבו ועליו פס לרוחב בגוון כסף מבהיק. הוא התרחק מעט ונכנס אל בין העצים, שם השתרע על הקרקע ונעלם מעינינו. "זהו ביגינגו, שפירושו זרועות חזקות", לחש לנו שיבה, "הוא המנהיג של קבוצת נִיָיקָגֶזִי. זוהי קבוצה קטנה של תשע גורילות, שכבר שנים רבות חוקרים את התנהגותה. הם הסתגלו לנוכחותם של בני אדם. בעצם, אנחנו רק עורכים להם היכרות מחודשת עם קרובי משפחה שאותם לא ראו זמן רב", צחק שיבה.

לינאוס, חוקר הטבע הראשון שעסק במיון יעיל של בעלי חיים, קבע כבר בשנת 1758 כי יש קשר קרוב בין בני אדם לקופים, ואיגד אותם בסדרת הפרימאטים. האדם וקופי האדם הם פרימאטים חסרי זנב, בעלי חמש אצבעות בכל הגפיים ואגודל הנפרד משאר האצבעות.

החוקרים משערים כי משפחת האדם (הומינידים) התפצלה במהלך האבולוציה ממשפחת קופי האדם (פונגידים) רק לפני חמישה עד עשרה מיליון שנים (תלוי באסכולה המדעית). לפונגידים מאפיינים גופניים קרובים מאוד לאלה של בני האדם, ואנו יכולים ללמוד רבות על התנהגותם של אבות אבותינו הפרימאטים מתוך התבוננות בקופי אדם אלה.

לגורילות מבנה גוף מוצק וכבד וזרועות הארוכות מן הרגליים. כאמור, אין להם זנב, ראשם גדול, המצח צר והגבות בולטות. העיניים קטנות וקרובות זו לזו, והאף שטוח ורחב. הגולגולת המוארכת מהווה בסיס לשרירי הצוואר והלסת החזקים. פרוותם צפופה, קצרה ושחורה. הזכרים הבוגרים מתהדרים בשער גב בצבע אפור כסוף, והם מכונים "כסופי הגב" (SILVER BACK).  הזכרים הגדולים עשויים להגיע לגובה של 1.80 מטרים, ומשקלם עשוי להגיע ל־200 קילוגרם.

למרות גודלם המרשים וכוחם הרב ולמרות המראה המאיים, הם צמחוניים לחלוטין וחוטאים רק מעט באכילת נמלים. בדרך כלל, הם רודפי שלום, ואת הסכסוכים הפנימיים הם פותרים באמצעות מחוות איום. יחד עם זאת, סכסוכים בין חבורות יריבות עלולים להוביל לקרבות אכזריים עם אבידות בנפש. דיאן פוסי מספרת בספרה על תקרית אלימה, שבה ננשכו ארבעה קופים וסבלו מפצעים חמורים, וגור בן עשרה חודשים ננשך למוות.

חיים בצוותא
בקרחת היער נותרו מונזרו ("אשה מאושרת"), נקבה בוגרת, ומתבגר בן ארבע שנים בשם מבירימבירי ("יחדיו"). הם עסקו בקטיף איטי של עלים מן השיחים ולעיסתם. מתוך סבך החזרן פרץ לפתע מאפיה ("תינוק מגודל"), גור שמנמן, ונדחק אל מונזרו. הקופה התעלמה ממנו והמשיכה לאכול. אז ניסה הקוף הקטן את מזלו אצל מבירימבירי שמיד אחז בו, גילגל אותו על העשב ועל גופו שלו, חיבק אותו והתפנה כולו למשחק עליז. רעש ענפים חזק נשמע, וראשה של ניירמוויזה ("אשה יפה וצנועה") הגיח מעל לחזרן וצפה בדאגה אימהית לעברו של מאפיה הקטן. היא ישבה כך שעה ארוכה, עד שקרס הסבך תחתיה ברעש רב, והיא התגלגלה אל העשב ומיהרה להיעלם; אולי מצניעות ומבושה.

גורילות ההרים חיות בחבורות המונות עד שלושים פרטים, 16 פרטים בממוצע לקבוצה. בקבוצה ממוצעת יש שלושה זכרים בוגרים כסופי גב, שש נקבות בוגרות, שלושה מתבגרים וארבעה צעירים. הגורילות מגיעות לבגרות מינית בשלב מוקדם בחייהן: הזכרים בגיל תשע, והנקבות בגיל שבע או שמונה. לנקבות יש מחזור חודשי קבוע, ויחסי המין אינם מוגבלים לעונות ייחום, אך נוטים להתרכז בזמן הביוץ. תנוחות ההזדווגות מגוונות: פנים אל פנים, ומאחור. משך ההריון הוא כתשעה חודשים.

רק מנהיג החבורה כסוף הגב מזדווג עם הנקבות הבוגרות בחבורה. הזכרים המגיעים לבגרות מנסים לגרש את המנהיג ולהשתלט על החבורה, או מקבלים את מרותו ומקבלים עליהם תפקיד של זכר נחות, העוזר בהגנה על הקבוצה מפני איומים מבחוץ. זכר מתבגר עשוי לעזוב את הקבוצה ולהקים חבורה חדשה, שהוא עומד בראשה. הוא גם עשוי להתקבל לחבורה אחרת, אם הזכר השליט בה מחליט שהוא אינו מהווה איום לגביו. חלק מהזכרים הבוגרים מתאגדים לחבורות של רווקים המבלים את זמנם יחד, עד שיצוץ משהו טוב יותר.
כאשר מצליח זכר להביס את המנהיג ולהשתלט על חבורת גורילות, הוא הורג את הצעירים היונקים, ומעבֵּר את האמהות המיניקות. כאן פועל החוק הסוציו־ביולוגי, לפיו הכוח המניע את בעלי החיים הוא הדחף להעביר את הגנים שלהם לדורות הבאים.
גם נקבות מחליפות חבורות כשהן מגיעות לבגרות, ועשויות להמשיך כך כל חייהן. בכך הן תורמות להעשרת המאגר הגנטי של קבוצות הגורילות. רק נקבות המטופלות בוולדות מגלות יציבות יחסית ונשארות באותה חבורה במשך חמש שנים לפחות, כדי לטפל בצאצאיהן.

חבורות הגורילות חיות בנחלות קבועות ותחומות שמשתנות רק בגלל התנאים האקלימיים, בדרך כלל בהתאם לעונות השנה. גודלן נע בין עשרים לשלושים קילומטרים רבועים. לעיתים קרובות חופפות הנחלות של שתי קבוצות. כאשר קורה וחבורות נפגשות באותו איזור, דואגים המנהיגים כסופי הגב להכריז על כוחם בטפיחות חזה רמות ובמחוות אזהרה. מפגשים אלה הם הזדמנות לבני החבורות לעבור מקבוצה לקבוצה.

"קבוצת הגורילות הזאת אינה נמצאת כל הזמן באותו מקום", הסביר לנו שיבה. "הם נעים בין אוגנדה לזאיר בחיפוש מתמיד אחר מזון. בחודש דצמבר, כשמתחילה העונה היבשה והחמה, מתייבש העשב ואי־אפשר למצוא נצרי חזרן, אז לוקח בינגינגו את כל החבורה לזאיר, אל המורדות המערביים של ההר, שם לח יותר ויש שפע יחסי של מזון. באפריל, כשמתחילים הגשמים, הם חוזרים לאוגנדה ומגיעים לכאן".

שטח מצומצם
במערב אפריקה ובמישורים שבמזרח זאיר חיים שני תתי מינים אחרים של גורילות. אלה ידועים כגורילות השפלה והם קרוביהם של גורילות ההרים. משני תתי מינים אלה נותרו בטבע כ־10,000 פרטים. הגורילות, אותם אפשר לראות בגני החיות, שייכים לתתי מינים אלה. גורילות ההרים נבדלות מקרוביהן בסביבת מגוריהן הגבוהה יחסית, שלה אקלים לח וקריר. הן בעלות פרווה ארוכה יותר, נחיריים רחבים, חזה גדול, קודקוד מחודד וגפיים קצרות יותר.

רק 600 גורילות הרים נותרו לפליטה בחיק הטבע. הם חיים בשתי אוכלוסיות נפרדות על פני שטחים מצומצמים במרכז אפריקה. מחציתם, בשמורת יער הגשם בווינדי (BWINDI) שבמערב אוגנדה, והמחצית השנייה, לא הרחק משם, 25 קילומטרים בקו אווירי, בשמורת הטבע וירונגה, המשתרעת על פני 430 קילומטרים רבועים. בעבר השתרעו שטחי המחיה של גורילות ההרים על פני אזורים הרריים נרחבים במרכז אפריקה; אלא שבני השבטים בָּפוּמְבִִּירָה ובָּצִ'יגָה דחקו את רגליהן. הם חדרו אל לב ההרים והעמקים הפוריים, כרתו את היערות ועיבדו בחריצות את האדמה. יער הגשם, שבו התגוררו הקופים, פינה את מקומו למדרגות חקלאיות ולשדות ירוקים. הגורילות נאלצו להצטופף ביער בווינדי הבלתי חדיר, וביער החזרן על המדרונות הגבוהים של הרי וירונגה.

בסוף המאה שעברה היו הרי וירונגה סלע מחלוקת בין שלוש מעצמות אירופיות: בלגיה שלטה בשטחה של זאיר, גרמניה ברואנדה ובריטניה באוגנדה. ב־1910 נקבעה נקודת הגבול המשולשת בפסגת הר סביניו (SABINYO, פירוש השם "שיני הסב", והוא מצביע על המרווחים בין פסגות ההר) בגובה 3,645 מטרים. באיזור הוקמה שמורה המשותפת לזאיר, לרואנדה ולאוגנדה. זאיר הקדישה לשמורה 240 קילומטרים רבועים ואת מירב הגורילות של הפארק; רואנדה תרמה 125 קילומטרים רבועים, ושטח השמורה המצוי בתחומה נקרא פארק דה־וולקן, והאוגנדים נתנו 33.7 קילומטרים רבועים בלבד, על המדרונות הצפוניים של ההרים סביניו, מוהאבורה (MUHABURA, "המדריך") שגובהו 4,127 מטרים והר גהינגה (GAHINGA, "ערימת אבנים"), שגובהו 3,475 ועל שמו קרוי האיזור האוגנדי כולו.

קופים במלכודת
רחש של שבירת ענפים נשמע מאחור. שיבה היסה אותנו ופילס לעצמו מעבר בסבך. מקץ דקות אחדות חזר וסימן לנו להצטרף אליו. צעדנו אחריו בשקט, מחסירים פעימת לב עם כל רחש של ענף שנשבר תחת רגלינו ומקווים שהקופים הגדולים לא יברחו. בין ענפי החיזרן ראינו זוג גורילות. הזכר כסוף הגב שאכל בשלווה הפסיק את פעילותו והתבונן בנו בחשדנות. הנקבה הביטה בנו בשלווה וחזרה לעיסוקה: היא תלשה עלים, מעכה ולעסה אותם באיטיות.

"זהו מארק", הציג שיבה את הזכר כסוף הגב בלחש. "הוא לא מתבודד עם הנקבה, אלא עוזר לביגינגו להשגיח על החבורה". "השם שלו לא נשמע מקומי", העירה עבת הצמה. "קראנו לו על שם חוקר מאירופה, שלא היתה לו אשה", צחק שיבה. הנקבה התרוממה ושלחה את זרועה לעבר ענפים גבוהים יותר, ואז הבחנו שאין לה כף יד. "יש לנו כאן מלחמה מתמדת נגד ציד לא חוקי", סיפר שיבה. "הציידים מניחים מלכודות כדי לצוד אנטילופות וארנבות, ואנחנו הורסים אותן ומשחררים את החיות, אבל לפעמים נלכדת בהן גורילה צעירה ופזיזה. הזכרים כסופי הגב אמנם למדו לשחרר את בני חבורתם הלכודים, אבל לפעמים נפצעות הגורילות ומתות מזיהומים. לעיתים הן מאבדות איברים ונשארות נכות כמו קבוקו ("גידמת").

דיאן פוסי נתקלה בגורילות רבות שנפלו במלכודות כאלו. היא מספרת, למשל, על נקבה בת ארבע, שובבה ומלאת חיים, שנתפסה יום אחד בשעת משחק במלכודת, ולולאת ברזל התהדקה סביב קרסולה. היא הצליחה לנתק את עצמה ממוט המלכודת, אבל לא מהלולאה. "במשך שישים יום מלאי ייסורים", כתבה פוסי בספרה "גורילות בערפל", "העמיק החוט לחדור בבשרה, היא הלכה ונחלשה עד שהגורילה הצעירה והמצומקת מתה מנמק מלווה בדלקת ראות".

ציידים נהגו להרוג גורילות לצרכים של מאגיה שחורה. הם היו מעשנים חשיש וכך אזרו אומץ לצאת לציד. לאחר שהרגו את הגורילות, זכרים בדרך כלל, חתכו את אוזניהם, את הלשון, האצבעות ואיברי המין. את האיברים הכרותים בישלו יחד עם חומרים נוספים שקיבלו מרופאי אליל ממחוז קיבו (KIBO), ויצרו שיקוי אפרודיזיאקי שאמור היה להאדיר את כוח הגברא. למזלם של הגורילות, מתרחק הדור הצעיר מן המסורות ומההשפעות של רופאי האליל, והאמונה בכוח הגברא של הקופים הגדולים הולכת ופוחתת. אבל לא חסרים רעיונות מפלצתיים חדשים. ציידים הרגו במשך זמן מה את הגורילות, כדי לפחלץ אותן ולהכין מהגולגלות ומכפות הידיים מאפרות, אותן מכרו לתיירים רודפי מציאות וחסרי מצפון. עשרות גורילות הומתו לצרכים אלה, עד שהושם קץ למנהג מזעזע זה.

אבל מה שמאיים על גורילות ההרים הן בעיקר יוזמות של העולם המערבי. דיאן פוסי מספרת, למשל, על משלחת שהגיעה בשנות השבעים לאיזור מן העיר קלן בגרמניה, ואנשיה ביקשו להם גור של גורילת הרים עבור גן החיות שלהם. בתמורה, הבטיחו מענק כספי לשמורת הטבע, רכב סיור וכמה טובות הנאה לנוגעים בדבר. אנשי השמורה שלחו ציידים לביצוע המשימה. הם הרגו עשר גורילות שניסו להגן על הגורה שנלכדה, ואת הגורילה הקטנה שמרו במשך שישה שבועות בתנאי מחנק, ללא מזון, כשהיא קשורה בחוטי ברזל. פוסי הצילה אותה מידיהם קראה לה קוקו, טיפלה בה במסירות והצליחה להחזיר לה את כוחותיה ואת שמחת החיים שלה.

באותו זמן לכדו ציידים גורה נוספת מקבוצה שבה היו שמונה גורילות. כל בני הקבוצה נהרגו בניסיון להגן על הגורילה הקטנה. מנהל השמורה העביר אותה לידי פוסי כשהיא חלשה ופצועה. פוסי קראה לה פקר, וגידלה אותה יחד עם קוקו. מקץ חודשים ספורים הגיע מנהל השמורה ודרש את הגורילות בחזרה. פוסי סירבה, והוא איים עליה שאם לא תיתן אותן ישלח ציידים לתפוס גורילות אחרות. קוקו ופקר הועברו לגן החיות של קלן, ושנים ספורות לאחר מכן מתו שם, בהפרש של חודש זו מזו.


מפגשים עם גורילות באוגנדה. כדי להגיע אל קופי האדם צריך לטפס במדרון תלול
הסכנה נמשכת
דיאן פוסי נרצחה בשנות השמונים. תעלומת הרצח לא נפתרה עד היום. למרות שחלפו שנים רבות, לא הרבה השתנה. הציידים ממשיכים לפקוד את השמורות ולהרוג גורילות. בחודש מארס 1995 נכנסו ציידים מסיגי גבול אל שמורת יער בווינדי, הרגו בחניתות ארבעה גורילות: נקבה וזכר שחור גב (שגבו לא הכסיף עדיין) ושני מתבגרים. הגורילות היו שייכים לחבורה מוכרת בת 18 פרטים, שאומנה להסתגל לחברת בני אדם לצורכי מחקר מדעי. שני גורים נוספים נעלמו. ייתכן שהציידים, בשיתוף עם עובדי השמורה, הרגו את הארבעה במהלך הניסיון לתפוס את הגורים, אותם תיכננו למכור לגני חיות.

באוגוסט 1995 דיווחו איכרים בזאיר כי מצאו גורילה בשדותיהם. פקחי השמורה שחשו למקום מצאו את גופותיהם של רובגו, זכר כסוף גב שהיה מנהיג של חבורת גורילות מוכרת, ונקבה. לשניים התלווה גורילה צעיר, בנה של הנקבה, שהיה בחיים. כשזיהה את הפקחים שנהגו לצפות על החבורה, הוא רץ ונצמד אליהם. הם הביאו אותו אל קבוצתו, ורק לאחר היסוסים רבים נפרד הצעיר מהפקחים והתחבר חזרה לחבריו. הוא היה כבר גדול, ויכול היה להתקיים גם ללא אימו המתה.

כיום זוכות הגורילות באיזור להגנתו של IGCP, ארגון בינלאומי העוסק בשמירה ארוכת טווח של גורילות ההרים ובשמירה על אזורי היערות באוגנדה, רואנדה וזאיר, המשמשים להם בית. הארגון עובד בשיתוף פעולה הדוק עם גורמי שמירת טבע רשמיים בשלוש המדינות. בין השאר, הוא דאג לספק מזון לכ־700,000 פליטים שנמלטו מרואנדה במהלך מלחמת שבטי ההוטו והטוטסי בשנת 1994 והתיישבו בשולי היערות של אוגנדה וזאיר, ופיקח על אזורים אלה. הוא גם מצייד את פקחי השמורות בשלוש המדינות במכשירי קשר, כלי רכב, מדים וכלי נשק ודואג לשיפור שכר העובדים המקומיים, כדי שיהיה להם אינטרס להגביר את מאבקם בציד הלא חוקי, וכדי להגן על חיות היער מפני הפליטים הרעבים המגיעים לאיזור בהמוניהם.

קבוקו סיימה ללעוס את ארוחתה והתרחקה לאיטה אל תוך היער. מארק השתהה מעט, ולבסוף קם והלך בעקבותיה. מן הסבך שמענו את קולות הגורילות עד שנמוגו אל תוך היער.

ימים ספורים לאחר שעזבתי את הרי וירונגה ושמורת הגורילות, התלהטו הרוחות ברואנדה ובזאיר והתלקחה שוב המלחמה בין שבטי ההוטו והטוטסי. צבא זאיר הוסיף שמן למדורה בכך שגירש את הפליטים משטחו. כאשר נטבחים אלפי בני אדם, ומיליונים אחרים מציפים את הדרכים וגודשים את היערות כדי לשרוד, לא רבים חושבים על 300 הגורילות שנלכדו במרכז המהומה.

למידע נוסף על טיול באוגנדה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 3

    לא מעוניין

הרצאה: אתיופיה - ארץ הנופים הפראיים, התרבויות והשבטים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות