תפריט עמוד

גורילות באוגנדה – טרק בשמורת בווינדי

כל קשיי ההליכה במעלה המדרון התלול והחלקלק נשכחו למראה המחזה המרנין: גורי גורילות השתובבו בעשב, בעוד אמם מריחה זר פרחים שזה עתה קטפה. ואז נשמעו נהמות וקולות תיפוף. המנהיג כסוף הגב הגיע

גורילות באוגנדה – טרק בשמורת בווינדי

שעת בוקר מוקדמת, השמש טרם זרחה. לפני שאנחנו נכנסים לרכב אנחנו עורכים טקס קטן: כל אחד בתורו נוהם ודופק על בית החזה כמנהג הגורילות – ציון תחילתו של הטרק בעקבות היצורים הגדולים האלה. אנחנו יוצאים לדרך, אט אט החשיכה נמוגה. מטפסים במעלה הר גבוה, חולפים על פני כפרים וכפריים. מחלונות הרכב נשקפים אנשים הולכים למקורות מים ועל ראשם ג'ריקנים צהובים. אין מים זורמים במרביתה של אוגנדה, שלא לדבר על חשמל. הצבע הירוק על גווניו השונים שולט, עדרי עזים על מורדות ההר בזווית בלתי אפשרית כמעט, פה ושם פרה או שתיים עם קרניים ארוכות ארוכות. אני חושב לעצמי, האם אין חיות טורפות באזור?

אחרי נסיעה מטלטלת של כשעתיים אנחנו מגיעים לשמורת בווינדי (Bwindi), מחנים את הג'יפ ועושים את דרכנו במעלה הדרך הארוכה עד לנקודת הכינוס של רשות חיות הבר האוגנדית, UWA. הקבוצה שלנו מונה שמונה: שני בריטים, שני הולנדים, שני בלגים, ספרדי (צלם של מגזין טבע) וישראלי, כנראה המבוגר בחבורה. מלווים אותנו מדריכים, סבלים, שומרים חמושים ברובי קלצ'ניקוב. האחראי מעביר שורה של הנחיות והוראות, שהן בגדר "מאסט" בטרק מסוג זה. אחד מהמלווים עובר בינינו ומוודא ששולי המכנסיים תחובים בתוך הגרביים, כנגד נמלת האש הנפוצה באזור, בודק שלכולנו יש מספיק בקבוקי שתייה. אנחנו מקבלים מקלות הליכה, שיתבררו כעזר רב בעליות והירידות המרובות – אחרי העשירית הפסקתי למנותן…

רגע לפני היציאה האחראי אומר: "שימו לב, אין כל ביטחון שנפגוש את משפחת הגורילות, מאחר שהן תמיד בתנועה בחיפוש אחר מזון". רק זה חסר לי, אני חושב לעצמי. שילמתי 500 דולר, חיכיתי חצי שנה לקבל את האישור לראות את הגורילות, ועכשיו לא בטוח שנפגוש אותן!

שמורת בווינדי. אור השמש לא חודר מבעד העלווה הצפופה | צילום: אייסטוק

בסבך היער
שמורת בווינדי נמצאת לא רחוק ממפגש הגבולות אוגנדה-קונגו-רואנדה, בלב יער גשם משווני הנמצא בהרים המגיעים עד לגובה 2,500 מטר. בשמורה חיות כמה משפחות של גורילות המונות כ-300 פרטים. הגורילות נמצאות רוב הזמן בתנועה, בחיפוש אחר מזון. כל משפחה מונהגת בידי זכר דומיננטי – כסוף גב (Silver Back).

אנחנו מתחילים לנוע בקצב מהיר, לפנינו שני סיירים שתפקידם לעקוב אחרי שאריות גללים שהותירו הגורילות כדי לקבוע מסלול הליכתן, בידי הגששים סכינים ארוכות באמצעותן הם חותכים ענפי שרכים ושורשים שעלולים להפריע לנו בהליכה. הרגלים מתחילות לכאוב, הזיעה ניגרת במורד החולצה. כל כמה דקות עוצרים כדי לקבל דיווח מהגששים בדבר מיקומה של משפחת הגורילות. ממשיכים ללכת בתוך יער הגשם הסבוך, שאור השמש אינו חודר מבעד ענפיו, הקרקע בוצית וחלקה, הרגלים מחליקות על האזוב והעלווה שעל הקרקע או מסתבכות בין ענפי המטפסים והשרכים. יותר מפעם מצאתי עצמי שכוב פרקדן לאחר שהחלקתי, מסתכל סביבי ומגלה שאני לא היחיד שהחליק על האזוב המרקיב.

הדרך בשמורה. קרקע בוצית וחלקה, שרכים ושורשים סבוכים

כך חולפת שעה ועוד אחת ועוד אחת, אין כל זכר לגורילות. כדי לעודד את רוחנו האחראי מבטיח מדי פעם שהנה, עוד מעט נפגוש בגורילות, כיוון שהגששים גילו ענפים רמוסים, עדות לכך שחלפה במקום משפחת גורילות. אנחנו כבר כשלוש שעות בדרך ההררית הסבוכה. את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים בעמידה, נשענים על עץ, שכן התוואי נמצא במדרון תלול מכדי לשבת. אני מחליף מלים עם הגבר הבלגי ושנינו צוחקים מכך שכל אחד מאיתנו שילם מאות דולרים כדי לעבור מסע תלאות וייסורים, וכל זאת בלי הבטחה שבכלל נראה גורילות!

אנחנו ממשיכים בדרך. מאחור משתרך הבלגי, נתמך בידי בחורה צעירה. המסע המפרך מצריך הרבה כוחות פיזיים ותעצומות נפש. שש שעות שאנו הולכים וטרם נתגלתה ולו גורילה אחת. הבעת ייאוש נראית על פניהם של חברי הקבוצה. בשעת צהרים עוצרים שוב כדי לאכול, והריטואל חוזר על עצמו: אנחנו עומדים במדרון תלול, כל אחד נתמך בעץ כדי לא להחליק. אחרי הפסקת הצהרים, חוזרים למסע האינסופי אחר המשפחה האבודה. מדי כמה דקות עוצרים לדקה או שתיים כדי להסדיר קצב הנשימה וחוזרים לטפס. ככל שחולף הזמן המאמץ נותן אותותיו, והרגליים מתקשות להתרומם מעל הסבך הצפוף והשורשים המתפתלים.

המשפחה נמצאה
לפתע מודיע האחראי כי הגששים גילו ערמת גללים טרייה. מעולם לא שמחתי כל כך לשמוע בשורה כה מסריחה. כאיש אחד התחלנו לרוץ כאיילות צעירות במעלה ההר, הרגליים נכשלות בשורשים הסבוכים ומחליקות על העלווה המרקיבה, הלב עובד בעומס, הראות כמפוח מנסות להעביר מעט אוויר לאיברים, מרגישים את הלמות הדופק ברקות (הגובה, הגובה). אני מגיע למקום בלתי עביר ומחליט להמשיך בזחילה. כנראה ביצעתי תנועה לא נכונה, וכאב חד חולף בקרסולי הימני. אני עוצר נאנק מכאבים ומבקש מאחד המלווים שימצא לי תחבושת כדי שאוכל לקבע את הקרסול, אבל לרגע לא חשבתי לחדול. הייתי כאחוז אמוק לראות הגורילות.

אני ממשיך ללכת, אמנם בצליעה ותוך כדי כאבים, אבל ממשיך ללכת. העיקר למצוא את הגורילות. שמונה שעות לאחר תחילת הטרק מצאנו את משפחת הגורילות "שלנו". כל אחד מאנשי הקבוצה תופס עמדת צילום נוחה והמצלמות מתחילות לתקתק. אני חייב להביא כמה שיותר תצלומים לנכדיי, כדי לגבות את הסיפורים על משפחת הגורילות שחיה לה אי שם בדרום מערב-אוגנדה.

כעשרה מטרים ממני זוג גורי גורילות משחקים ומשתובבים כילדים קטנים. קרוב יותר אני מבחין באמא גורילה קוטפת זר פרחים ומקרבת לאפה כדי להריח, מעשה אנושי לכל דבר! המצלמה שלי פשוטה מאוד ואני מחליט להתקרב כדי לצלם תמונות ברורות וטובות יותר. גם שאר בני הקבוצה מתקרבים אל הגורילות. 

ההתרגשות עולה על הפחד ואנחנו מתקרבים מאוד לגורילות

אנחנו עומדים במרחק של שלושה מטרים מהן כשלפתע אני שומע נהמות וקול תיפוף על חזה. המנהיג כסוף הגב הגיע והוא מודיע על קיומו! הוא מזנק באוויר, נתלה על ענף גמיש ומדלג באמצעותו עד לאמא גורילה. הוא מחבק אותה מאחור, מגלגל עלה, מכניסו לפיו ולועס. מדי פעם ידו מונפת להבריח זבובים או חרקים מטרידנים אחרים.

ביני לבין עצמי אני חושב על דיאלוג שהיה יכול להתנהל בינינו, בן האדם וכסוף הגב. הוא היה אומר לי, בוא, תטעם קצת מהעלים, תכיר את המשפחה, תריח את הפרחים, תתמכר לשקט. ואני הייתי משיב לכסוף הגב, אם אין קפה, אני לא בא… המחשבות מתמקדות בדמוניזציה שנעשתה ליצורים האלה, בעיקר בעקבות הסרט "קינג קונג", שמציג את הגורילה כמפלצת ענקית ואכזרית. השהות בת השעה במחיצתם הוכיחה לי שבני המשפחה שלנו הם אמנם שעירים וענקיים, אך כל התנהלותם עדינות ורוך. הם נראו לי יותר אנושיים מהרבה בני אדם שהכרתי.

תקריב של הזכר המנהיג, כסוף הגב. סרטי האימה לא עשו עמו חסד

את הדרך חזרה אני עושה בצליעה, עם קרסול חבול ונפוח, מרוצה על שעלה בידי לצפות ביצורים הנהדרים האלה.

הטרק בעקבות הגורילות הוא חלק ממסע גדול באפריקה, הבטחה שקוימה באיחור. תמונות ורשמים מהמסע האפריקאי אפשר לראות בקישור הבא>>

עוד כתבות על גורילות באוגנדה:

אוגנדה: שמורת בווינדי, יער הגורילות ההרריות  
אוגנדה: שמורת בווינדי, יער הגורילות ההרריות

קרוב למשולש הגבולות אוגנדה־רואנדה־קונגו נודדות גורילות נטולות כל רגש לאומי בין שלוש המדינות. יגאל סרנה יצא לשמורת הגורילות בווינדי שבאוגנדה ושירך רגליו במעבה הג'ונגל בחיפוש אחר הקופים הגדולים בעולם
 
 
 
גורילות באפריקה – ענקי ההרים השחורים  
גורילות באפריקה – ענקי ההרים השחורים

300 גורילות הרים חיות בהרי וירונגה, אנשי השמורה מנסים לאפשר להן לחיות בשלווה, אבל אין קץ להפרעות: ציידים קוטלים אותן, חקלאים משתלטים על אדמתן, והמלחמה באיזור מאיימת על קיומן.
 
 



הרצאה אינטרנטית: סיישל - איי גן העדן

האם המאמר הזה עזר לך?

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *