תפריט עמוד

גבון: היום הרבה גורילות

גבון: היום הרבה גורילות

במסגרת נסיונותיה של מדינת גבון שבמרכז אפריקה להיכנס לשוק התיירות האקולוגית, נחנך שם פרויקט שבו מרגילים את אוכלוסיית הגורילות הנדירה לנוכחות בני אדם. אוהד ארזי הלך ביער גשם בעקבות גשש ננס, וניצל בנס מפילים ונמלים

למפת גבון »

"היום הרבה גורילות", אמר לי ז'אן פייר, הגשש המקומי, וכרת בתנועה זריזה ענף נוסף בעזרת המצ'טה שבידו. "היום יום טוב", הוא הבטיח באנגלית רצוצה ובמבטא צרפתי כבד. צעדתי בעקבותיו לאורך השביל, עמוק אל תוך יער הגשם של הפארק הלאומי לה לופה (La Lopé), במדינת גבון (Gabon) שבחלקה המערבי של מרכז אפריקה. ביקרתי בפארק במסגרת ספארי שריכז ECOFAC, ארגון צרפתי העוסק בשימור יערות הגשם של מרכז אפריקה. הארגון הקים מחנה לתיירות אקולוגית בלב השמורה, והוא מעסיק גששים מקומיים שמובילים את התיירים בעקבותיהן של הגורילות החיות בשמורה. ז'אן פייר, הגשש שלי, הציץ מעבר לגבו, כדי לוודא שאני עדיין מאחוריו, והבטיח שוב: "היום הרבה גורילות". אי אפשר היה שלא להאמין לחיוך הרחב והחם שלו.

זכר גורילה צעיר באי פטי אוונגו, שלחופי גבון. האי משמש כאתר שיקום עבור גורילות, לפני השבתן אל סביבתן הטבעית בשמורות הטבע בגבון

המשכנו לצעוד בדממה בתוך יער הגשם הסבוך. אף על פי שהשמש זרחה שעה קודם לכן, היער היה חשוך ואפלולי. קרני השמש הבודדות שהצליחו לחדור מבעד לצמחייה הכבדה האירו את חופת היער כאלומות המאירות קתדרלה ענקית. חשתי שכל פינה ביער שוקקת חיים. קורי עכביש נטוו בין העלים, כל ענף רקוב וכל גזע עץ הפכו בית גידול לזחלי חרקים ופטריות. היער כולו נראה כאורגניזם עצום, בו דבר אינו מתבזבז, ומה שמת מספק מזון לחיים חדשים.
לפתע נעצר ז'אן פייר במקומו, והצביע על שיח נמוך בעל עלים רחבים. "פיל!", הוא קרא בלחישה. "עקבות טריים, מהיום!". לא ראיתי כלום. שאלתי את ז'אן פייר בשקט איך הוא יודע שעבר שם פיל היום, והוא ניסה להסביר לי בצרפתית משהו בנוגע לאופן בו העלים נרמסו. לא הבנתי דבר אך הנהנתי לאות הסכמה, והמשכנו בדרכנו.

יערות גשם וסוואנות
גורילות לא ראינו באותו בוקר, אבל ז'אן פייר הראה לי הרבה עצים. הוא הפנה את תשומת לבי לעצים גדולים כבתים, לעצים חלולים שאפשר לישון בתוכם ולעצים גבוהים כגורדי שחקים. חלפנו על פני עצים טפיליים שצומחים מסביב לעצים אחרים עד שהם חונקים אותם, ועל פני עצים שצומחים ישר, עקום, באלכסון ואף בסיבובים, במאבק לקלוט כל קרן אור קלושה. העצים משמשים את תושבי היער לכל מטרה: כמחסה, כסימני דרך, וכחומר גלם להכנת מזון ותרופות.
עצים אינם חסרים בגבון, שכן קרוב לשמונים אחוזים משטחה של המדינה עדיין מכוסים ביערות גשם בראשיתיים. הודות לשפע המחצבים המצויים במדינה, בעיקר נפט, מנגן ואורניום, גבון לא פיתחה מעולם חקלאות של ממש או תעשייה כבדה. רוב תושביה, כ־1.3 מיליון איש בסך הכל, מתקיימים באופן זה או אחר מקומץ מכרות וקידוחי נפט, ומתגוררים לאורך החוף או בסמוך למחצבות. כל יתר שטחי המדינה מכוסים במעטה ירוק ובלתי חדיר של יערות גשם. גבון אף אינה מגדלת את רוב מזונה באופן עצמאי, אלא מייבאת את הדרוש מקמרון הסמוכה. במטרה לנצל מבחינה כלכלית את המשאב הירוק שלה, הכריזה ממשלת גבון בשנים האחרונות על הקמת 13 פארקים לאומיים, המגנים על עשרה אחוזים משטחה.
אחד מאותם פארקים לאומיים הוא שמורת לה לופה, בה סיירתי עם ז'אן פייר. השמורה הוקמה במטרה לשמר את סביבת המחייה של גורילות השפלה  
הנדירות. הן קטנות יותר מגורילות ההר המוכרות, וחיות בקבוצות בנות פרטים ספורים בלבד. גורילות השפלה הללו חיות רק באזור אחד בעולם, אגן קונגו, שבחלקו המערבי נמצאת לה לופה. שמורה זו, מלבד תפקידה כבית גידולן של גורילות השפלה, מהווה שילוב נדיר של יערות גשם טרופיים וסוואנות רחבות ידיים. בשמורה מגוון רחב של בעלי חיים, לרבות ריכוזים גבוהים במיוחד של יונקים גדולים, כמו פילים, גורילות ושימפנזות, ויותר מ־1,500 מיני צמחים. רק בשעות אחר הצהריים שבנו ז'אן פייר ואני למחנה. הוא ליווה אותי לבקתתי ונפרד ממני לשלום. "היום לא יום טוב", הוא התנצל, "היום לא גורילות". "אולי מחר", אמרתי בחיוך, והוא הסכים בהתלהבות, "אולי מחר".

חופת היער בג'ונגלים של שמורת לה לופה. החופה חוסמת כשבעים אחוז מהאור הנופל על צמרות העצים, כך שהשכבות התחתונות של היער נותרות אפלוליות

מציידים לפקחים
אבל למחרת יצא ז'אן פייר לחופש בן יומיים, אל משפחתו המתגוררת בכפר לופה, מרחק שעתיים נסיעה ברכב שטח. במקומו ליווה אותי הגשש דידייה. מאחר שדידייה אינו
דובר אנגלית, הצטרפה אלינו ורוניקה, ביולוגית איטלקייה, שעובדת בשמורה כחוקרת ומשמשת, בין היתר, כמתורגמנית. לדידייה, כך נאמר לי, היה מזל. ביום הקודם, בשעה שאני פסעתי בשבילי היער עם ז'אן פייר, הוא פגש פנים אל פנים להקת גורילות. שני התיירים הגרמנים שסיירו עימו זכו לראות את הזכר הדומיננטי של להקה, כסוף הגב, ממרחק חמישה מטרים בלבד. בתקווה לפגשן שוב הוביל אותנו דידייה אל אותו המקום בדיוק. 
הבטתי בגבו של דידייה, שצעד לפני וניווט במיומנות ביער העצום. לא יכולתי שלא להתרשם מן האופן שבו הוא, ז'אן פייר ושאר בני שבט הבאקה (Baka), מוצאים את דרכם ביער ללא היסוס. בני השבט משתייכים לקבוצה אתנית המכונה "פיגמאים", או ננסים. בעבר הפיגמאים נפוצו בכל רחבי מרכז אפריקה, אך כיום נותרו באפריקה כולה רק כמה עשרות אלפים מהם, המתגוררים ברובם בקונגו וגבון.

קני טרמיטים בערבות הסוואנה הדרומיות של שמורת לה לופה. שמורה זו, בית גידולן של גורילות השפלה, מהווה שילוב נדיר של יערות גשם טרופיים וסוואנות רחבות ידיים

ביקשתי מוורוניקה לשאול את דידייה כיצד הוא מוצא את דרכו ביער. "לפי העצים", הוא השיב בפשטות. "תראה איך העץ הזה קמור", הוא הסביר, "ואיך גזע העץ שלידו נראה כמו רגל של פיל. הנה עץ שעומד בודד במרכזו של סבך שיחים קטן, ותראה איך ענפי העץ ההוא עבים במיוחד". מדהים לחשוב שדידייה מסוגל להוביל אותנו לנקודה שנמצאת במרחק שלוש שעות הליכה, בתוך סבך ירוק ואינסופי, רק על סמך הדמיון והשוני שבין עץ אחד למשנהו. לי כולם נראו דומים.
תוך כדי הליכה, ורוניקה סיפרה לי מעט על אודות תוכנית ה"הִתְרַגְלוּת" (Habituation) של הגורילות בשמורה. המונח "התרגלות" מתייחס להרגלת בעלי חיים לסביבת אנשים, מבלי ליצור יחסי תלות ומרות. היא הסבירה שאמנם הוכרז על יצירת הפארקים הלאומיים, אולם לרשויות אין כיום די כסף לנהל אפילו פארק אחד. הממשלה קיבלה החלטה אסטרטגית לנסות ולמשוך תיירים מחו"ל, במטרה להפוך למעצמת תיירות אקולוגית כדוגמת קוסטה ריקה וקניה.
"מדובר בתהליך של ביצה ותרנגולת", סיפרה ורוניקה. "עד שלא יהיו תיירים לא יהיה כסף לפארקים, אך ללא פארקים לא יבואו תיירים. כאן, במיקונגו (מחנה  של ECOFAC בשמורה), אנחנו מנסים להרגיל את הגורילות שבטבע להימצאותם של בני אדם בסביבה, כדי להניח יסודות לתיירות אקולוגית". היא המשיכה והסבירה כי תוכנית התרגלות דומה הצליחה עם גורילות ההר ברואנדה, תחת פיקוחה של הביולוגית הידועה דיאן פוסי. זהו ניסיון ראשון לעשות דבר דומה עם גורילות השפלה. "גורילות השפלה הן זהירות וחוששות מפני בני אדם, בשל שנים ארוכות של ציד בלתי חוקי. המפתח להצלחת התוכנית", סיכמה ורוניקה, "הוא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, במטרה להוכיח שעדיף לשמור על הגורילות מאשר לאכול אותן". לא הופתעתי לגלות כי כל הגששים הפיגמאים שעובדים במחנה מיקונגו עסקו בעבר בציד בלתי חוקי.
באותו היום וגם למחרת, כאשר יצאתי שוב עם דידייה וורוניקה, לא ראינו גורילות. לי לא

המדריך דונלד שורק באמצעות עלי 
Maranthes aubrevillei כדי לקרוא לקופי הקולובוס. השריקה מחכה את קריאתם של הקופים, ואלו מגיבים בשריקות ויללות, ומתקרבים בסקרנות אל מקור הרעש

היה אכפת. נהניתי מכל דקה במרחבים האדירים של יערות הגשם. דידייה הסביר לי על אודות השימושים הרבים של הצמחים ביער: הוא הראה כיצד מגרדים את קליפתו הצהבהבה של עץ, מרתיחים אותה ומטפטפים את התמיסה לעין, כתרופה לקדחת צהובה. לאחר מכן ניגש לעץ אחר והסביר שיש לבשל את עליו ולשתות את התבשיל, כתרופה נפלאה לשלשול. ואז הדגים כיצד עליו של שיח נמוך ובשרני משמשים כתרופה למכת חום, ואילו השרף של עץ עבה וגבוה מתפקד כ"דבק" לאיחוי פצעים.
לצמחים רבים יישומים שאינם רפואיים, והם משמשים כחומר בערה מצוין, לבניית מחסה ואף ככלי נשק. מעניין במיוחד היה עץ דק בעל קליפה מנומרת, המשמש ל"צרכים רומנטיים", כפי שהגדיר זאת דידייה: גבר החושד שאשתו בוגדת בו יכול לקשור אותה לגזע ולדפוק על הקליפה. בתוך מספר דקות, העץ והאשה מתכסים ברבבות נמלים בעלות עוקץ כואב במיוחד, והאשה מספרת מיד את האמת. שאלתי את דידייה אם כבר היתה לו הזדמנות לקשור מישהי לעץ, והוא השיב, ברצינות גמורה, "לא, אבל עדיין אינני נשוי".

בין הפילים לנמלים
אף על פי שוורוניקה ודידייה תדרכו אותי באריכות באשר לנוהלי הבטיחות במקרה של מפגש עם גורילות, הבנתי שהן לאו דווקא הדבר המסוכן ביותר ביער. למעשה, כמעט כל דבר ביער הוא מסוכן – הפילים, הנחשים, החרקים ובעיקר הנמלים ואפילו הצמחים עצמם. הפיגמאים חוששים בעיקר מן הפילים, שכן פילי היער (Loxodonta cyclotis) של מרכז אפריקה, הנודעים במזגם העצבני ובהתנהגותם הטריטוריאלית, צועדים בשבילי היער במהירות רבה ובדממה כמעט מוחלטת. מספר פעמים באותו היום שמענו פילים עוברים בסמוך אלינו. בכל אותן הפעמים לא ראיתי אותם, אולם לבי הלם בחוזקה כל אימת שדידייה סימן לנו לעצור ולהתכונן לרוץ, שכן אם פיל תוקף אדם, אמצעי ההתגוננות היחיד הוא לברוח אל תוך השיחים ולקוות לטוב.
אני חששתי דווקא מן הנמלים. בשמורת לה לופה רוחשים עשרות מינים של נמלים, ובהם נמלי הגדוד (Dorylus nigricanas), שזכו במדריך הטיולים שלי לכינוי "המוות השחור". הגששים סיפרו שנמלים אלה מכלות כל שעומד בדרכן, ומותירות מאחוריהן רק עצמות מבהיקות בלובנן. ביומי השני בשמורה פגשנו בנחיל כזה. כבר מרחוק שמעתי את הרעש המונוטוני, המכני משהו, של מיליוני נמלים שנעות קדימה כגוף אחד בעל מטרה יחידה – לאכול ולכלות כל מה שנקרה בדרכו. הנמלים חצו את רצפת היער בטור שחור, ארוך ורחב.
דידייה חיפש את הנקודה הצרה ביותר בכביש הנמלים – רוחבה היה כעשרים מטר – והכין אותנו לחצייה. שלושתנו הידקנו את מכנסי הכותנה העבים שלבשנו, ומתחנו מעליהם את מגפי הגומי הגבוהים. ריססנו את המגפיים בתכשיר דוחה חרקים, וחצינו את הנחיל בריצת אמוק, שלוותה, אצלי לפחות, בזעקות אימה.
לאחר ששלושתנו חצינו בבטחה, הסבירה לי ורוניקה שאם הנמלים עולות מעל המגף וזוחלות אל מתחת למכנסיים, יש לרוץ מיד לנהר הקרוב, להתפשט ולקפוץ אל המים. "אבל", היא חייכה, "אז העלוקות והתנינים עשויים לאכול אותך בעודך בחיים". אותי זה לא הצחיק.

חוויה תיירותית מאתגרת
היום הרביעי היה גם יומי האחרון בשמורה, לפני שהיה עלי לשוב לליברוויל (Libreville), עיר הבירה של גבון. ז'אן פייר חזר מחופשתו ושוב התלוויתי אליו. הוא קידם את פני בחיוך, ואמר: "היום יום טוב. היום הרבה גורילות".
לא טרחתי לנסות ולהסביר לז'אן פייר שבאמת לא אכפת לי אם נפגוש בגורילות או לא.

נהר אוגווה בכניסה לשמורת לה לופה. השמורה מציעה גם לינה נוחה במלון מפואר, וגם הרפתקה במחנות פשוטים עמוק בלב הג'ונגל

דבקותו במשימת הגישוש היתה ראויה לשבח, שהרי בסופו של דבר, עתידו של הפארק תלוי ביכולתו לאתר גורילות ולהרגיל אותן למגע עם בני אדם. עבור מרבית המטיילים, הקשרים עם הפיגמאים, המראות השקטים ושלל הקופים, הציפורים והחרקים, אינם סיבה מספקת להגיע לגבון ולהוציא מאות דולרים ליום על ספארי בג'ונגלים האינסופיים.
בין מדינות אפריקה נערכת כיום תחרות קשה על כיסם של התיירים האקולוגים האמידים מצפון אמריקה ואירופה. בקניה, טנזניה, דרום אפריקה ובמקומות נוספים, תיירים נחשפים למגוון רחב של יונקים גדולים במרחבי הסוואנה. המגע עם בעלי חיים מרשימים כאריות, ג'ירפות, פילים והיפופוטמים הוא קל ונגיש במסגרת סיורי רכב בשמורות טבע גדולות ומסודרות יחסית. בהשוואה לכך, החוויה התיירותית בשמורת לה לופה היא, איך לומר, מאתגרת. ללא יכולת להציע אטרקציה ייחודית, כמו מפגשים ודאיים כמעט עם גורילות, ספק אם תוכניתה של גבון להפוך למעצמה תיירותית תצא אל הפועל. ללא תיירות, ייעלמו השמורות ועימן גם מראות הטבע הייחודיים ובעלי החיים הנפלאים.
תוך כדי הליכה הרהרתי ברשמים שאקח עימי בשובי אל הציוויליזציה. במהלך ארבעת הימים בגן העדן הירוק והמסוכן ההוא, למדתי לשתות מים מענפים של עצים, לבנות מחסה מעלי שיח ולזהות עקבות של פיל. שחיתי בברכות צלולות, קפצתי ממפלים קטנים וביקרתי במרבץ מלח שעל גדת אחד הנהרות. חזיתי במאות מינים של חרקים, לרבות פרפרים בצבע סגול־ניאון עז, בעשרות מיני ציפורים ובארבעה מיני קופים שונים.
לקראת סוף היום, חשתי כי ז'אן פייר מאוכזב מכך שעדיין לא איתרנו גורילות. הוא איבד עניין במלאכת הגישוש והחל למלמל לעצמו "גורילות רעות, גורילות רעות". ביקשתי הזדמנות לנסות ולהוביל אותנו חזרה אל המחנה, ועברתי לעמדת המוביל. ככל שביליתי יותר ביער, חשתי שחושי הולכים ומתחדדים. מרחוק קלטתי את קריאותיהם של קופי הקולובוס (Colobus sp.) השחורים ואת נהמותיהם העמוקות של חזירי הבר. הבחנתי בקני הטרמיטים העצומים והאזנתי לרחשן הבלתי פוסק של הנמלים. הצלחתי לזהות עצים שראיתי בבוקר, וידעתי כי אנו מתקרבים אל המחנה. הרגשתי דרוך יותר, קשוב יותר, חי יותר.
לבסוף, כאשר בקתות המחנה כבר הציצו מבעד לסבך, הודיתי לז'אן פייר וניסיתי לעודד אותו. "אולי מחר נראה גורילות", אמרתי באופטימיות, למרות ששנינו ידענו כי זה יומי האחרון בשמורה. דברי השפיעו על ז'אן פייר באופן חיובי. רוחו התרוממה וזיק של התלהבות ניצת בעיניו. "מחר יום טוב", הבטיח. הוא לחץ את ידי, נפנף לשלום וקרא: "מחר. מחר הרבה גורילות".


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות