תפריט עמוד

בתי קפה בברלין – שיר הלל

בתי קפה בברלין – שיר הלל

בברלין יש בתי קפה אמיתיים, רוטטים - בתי קפה שהם טבעיים לעיר כמו דוכני פלאפל לתל אביב. זוהי ברלין: איש־איש ובית הקפה שלו. לא פלא שרשת "סטארבאקס" האמריקאית נחלה כישלון חרוץ כאשר ניסתה להשיג דריסת רגל בעיר. בני ציפר שב מברלין עם שיר הלל

 
בתל אביב היו פעם בתי קפה בסגנון של ברלין וכיום לא נותר מהם אף לא אחד. אולי רק אחד נותר, בית הקפה "מרסנד" העומד זנוח לגורלו ברחוב בן יהודה, וכל היתר, מ"שטרן" ועד "רוול", תמו לגווע זה מכבר. מי זוכר, למשל, שפעם "קפולסקי" היה רשת של שני בית קפה ברחוב אלנבי, שניהם בסגנון של קונדיטוריה מרכז אירופאית.

בימים ההם לא חלמו כאן לאמץ את דגם בית הקפה האיטלו־אמריקאי עם המלצריות הדקיקות בשחור המציעות את הקיש דה ז'ור ושואלות אם "הכל בסדר". איש לא חלם, כי אז, עצם הישיבה בבית קפה נחשבה קצת בגדר עברה בורגנית־סלונית על חוקי הסוציאליזם והשוויון. בחיפה ובירושלים הם המשיכו להתקיים עוד זמן מה, בתי הקפה הללו, שנראו כערי מקלט לפנסיונרים, אחרי שתל אביב מחקה במודע את שיירי זיקתה אל עברה המיובא ממרכז אירופה. עם הזמן נשכחו אפילו הגעגועים אל המקומות הללו הסגורים אל הרחוב בווילונות, שבהם מלצרית מבוגרת וארנק עור שחור המונח על בטנה עומדת לפניך ומחשבת את החשבון ואת העודף בעל פה, ובכניסה שורת ווים ועליהם מוטות תלויים על קרסים, ובתוך כל מוט מושחל העיתון היומי, והמגזין הגרמני "שטרן".

ואז באתי אל ברלין – הביקור הראשון שלי בה היה ב־1995 ומאז לא חדלתי לשוב אליה – ומצאתי שם בלי משים את תל אביב האבודה, זו של טרם גילוי ה"לאטה מקיאטו" וה"הכל בסדר?". שם, פשוט, הם מוכרחים, בשל הקור, להתכנס באולמות מחוממים וסגורים אל הרחוב. ושם, פשוט, הם מוכרחים, בשל חוקי הסוציאליזם והשוויון, לא לנצל כמו כאן צעירים חסרי ברירה אלא להעסיק מלצרים שזה מקצועם רבות בשנים, אלה של ארנק העור המונח על הבטן. בקיצור, באתי אל ברלין ומצאתי בתי קפה אמיתיים. בתי קפה שהם טבעיים לעיר כמו דוכני פלאפל לתל אביב.


זמיר צרוד בקפה שחור
המפגש הראשון הזה לא נעשה בלי תדהמה גדולה. בלילה הראשון שלנו בכרך הגדול, עלינו – חבורה מפוחדת קצת של סופרים מישראל ובראשה סמי מיכאל – אל הקומה השנייה של "שווארצס קפה" (Schwarzes Café, "קפה שחור") שבקאנטשטראסה (Kantstrasse), השוכן בבניין אטום לרחוב ומראהו אפל כעין מועדון לצעירים־צעירים מלא עשן ומוזיקה רועשת. לפתע פתאום פרצה מאי שם אל מרכז החדר דמות שימים רבים אחר כך עוד ראיתיה בחלומותי: זקן חסר שיניים, שהוסבר כי היה בצעירותו גדול זמרי הדראג של העיר, ואיבד את קולו, והידרדר לסמים, והתמכר לטיפה המרה. הוא לבש שמלת ערב של אשה גדולה ממידותיו, שנשרכה אחריו על הרצפה, והתכוון לשיר, ואמנם שר, בקול צרוד ודק. נאמר לי שכינויו היה "הזמיר". בתום השיר עבר בין השולחנות ואסף מעות. סמי מיכאל הביט בי ואני בו כאומרים, "הזוהי ברלין?".

לימים פגשתיו שוב, את הזמיר הצרוד הלה, בבית קפה אחר, "הגדה האחרת" (Anderes Ufer) שברובע שנברג (Shöneberg). זהו בית הקפה הראשון בברלין שיוחד במלואו לעדה ההומוסקסואלית והכניסה אליו חסומה לכל עובר ושב. המבקש להיכנס צריך ללחוץ על כפתור של מצילה: סוג של סלקציה טבעית, הרומזת כי מי שאין לבו לבני מינו ודגלו אינו דגל שלל צבעי הקשת המתנוסס מעל לדלת, אין לו מה לחפש שם.

ובכן, אותו "זמיר" ישב שם הפעם כלקוח בין לקוחות, ואז קם מן השולחן והלך אל הדלפק לצחק עם המוזג. זוהי ברלין: איש־איש ובית הקפה שלו. וכמו שהיה כמדומה בתל אביב של פעם ואבד בה, בית קפה אינו ראוי לשמו בלי קורטוב של טעם חטא, של עבירה ולוּ זעירה על מה שצריך להיות האיפוק הנאות.


אציל נורווגי בגן החורף
המחלוקת מהו בית הקפה היפה ביותר של ברלין נטושה בין ה"וינטרגארטן" (Wintergarten, "גן החורף") שבקומת הקרקע של "בית הספרות" (Literaturhaus) שברחוב היונים או "פזננשטראסה" (Fasanenstrasse) בלשונם, ובין "איינשטיין", זה המקורי, השוכן ברחוב האלקטורים, בלשונם "קורפירשטנשטראסה" (Kurfürstenstrasse), בווילה מוארת באור נברשות גדולות משנות השלושים, ספונה בעץ, ומאחוריה גן דובדבנים יפה.

בשני המקרים, בית הקפה הוא קודם כל בית במובן המקורי של המלה, כלומר, מקום שנכנסים אליו מן הרחוב דרך שער, פותחים אותו ועולים כמה מדרגות, ואז, בפנים, נפתח לפניך עולם ריחני וצבעוני ותזזיתי. אתה מצד אחד בתוך בית, ומצד אחר זה ההפך הגמור של הסדר הביתי, ולוּ מפני שחולקים אותו איתך המון זרים שאין לך עימם ולא כלום לבד מהחטא המשותף הזה של בואכם לכאן.
 

בית הקפה "איינשטיין", המתחרה ב"וינטרגארטן" על תואר היופי, המפורסם בשטרודל הווינאי שלו. כאן מתברר שוב, כי לבית קפה לא באים בהכרח בשביל הקפה, אלא בשביל רטט החטא


ב"וינטרגארטן" – יש לציין שהוא נודע לתהילה על הארוחות הקלות שלו וארוחות הבוקר, ואם מתמזל המזל וזורחת השמש מוציאים שולחנות אל החצר ואוכלים אותן סביב ברכת הדגים הסגלגלה – התרחשה לי אחת הפגישות המוזרות ביותר שהיתה לי בימי חלדי. הכרתי בבית קולנוע בחור אחד, שעל פי טבעת הזהב הענודה לאצבעו הבנתי שהוא בן אצילים. ואמנם היה הבחור ברונט נורווגי, שבא לברלין כדי להתהולל בדרך שאין באפשרותו להתהולל בארצו.

ספל הקפה ששתינו סביב שולחן אחד בפינת ה"וינטרגארטן" אחרי הקולנוע הוא דבר שלא במהרה יישכח. כפתורי מקטורנו של הנסיך הנורווגי היו עשויים מטבעות כסף עתיקים. זמן מה החזקתי בפנקסי את הפתק שעליו כתב לי את כתובתו בנורווגיה, אם כי ידעתי מראש שלא תהיה לנו פגישה שנייה, ואם תהיה היא לא תצליח להתחרות בקסמה של הפגישה הראשונה באולם גבה התקרה של ה"וינטרגארטן". זה היה, על פי המסופר, בית של יהודים, שהוחרם על ידי הנאצים והיה בית זונות בעת המלחמה וגם זמן מה אחריה.


דודנית אמריקאית באיינשטיין
בית הקפה "איינשטיין" מפורסם בשטרודל הווינאי שלו. כדי להספיק לאכול ממנו יש לבוא בחמש או בשש אחר הצהריים. הוא גם מפורסם ב"קייזרשמארן" שלו, קרעי פנקייק בצימוקים ושזיפים. ל"איינשטיין" לקחתי את ילדי כדי להטעימם פעם אחת ולתמיד טעם של בית קפה אירופאי אמיתי.

"איינשטיין" – בסניפו החדש יותר בשדרת אונטר דן לינדן (Unter den Linden), הבנוי בסגנון בית קפה של שנות העשרים – היה מקום הפגישה הברלינאית עם דודניתי האמריקאית ז'קלין, שהחיים סחפו אותה אל גרמניה, ושם, ערב אחד, התערבנו בינינו על המלצר: דודניתי היתה סבורה משום מה שעלם החמודות שחור התלתלים הוא יהודי. אני חשבתי שהיא טועה. נאלצנו לשאול אותו בדרך עקיפה למוצאו: ניצחתי בהתערבות – הוא היה קרואטי. בערב ההוא רוקנו שם בקבוק שמפניה ואכלנו צלי בקר נוסח וינה מלווה בקניידל ענקי רוטט בצלחת מרק. כי זאת יש לדעת שוב: לבית קפה לא באים בהכרח בשביל הקפה אלא בשביל רטט החטא.


צפריר החופש בשמי הבירה
בספרה של פניה עוז־זלצברגר, "ישראלים, ברלין", שהיה זמן מה רב מכר בארץ, היא מספרת על צעיר ישראלי אחד המגלם בחיים שאיווה לו לחיות בברלין את כל מה שמושך אותנו, הישראלים, בכרך הגרמני הגדול הזה. שם הבחור הפרוע וחסר המנוחה צפריר כהן, ועוד הרבה לפני היכרותה של עוז ־זלצברגר איתו, נפשי נקשרה בנפשו.

למן ביקורי הראשון בברלין הוא סימל לי את רוח החופש מכל המוסרות שבעולם. בלעדיו לא הייתי יודע דבר וחצי דבר על חיי הלילה והחטא של ברלין – למזלי, אלה אינם עניינה של רשימה זו – וגם לא על חיי אחר הצהריים והערב שלה, כלומר חיי בתי הקפה. צפריר החופש שלנו (הוא כועס עד היום על המחברת של "ישראלים, ברלין", שהשתלטה בלי רשות, לדבריו, על הביוגרפיה שלו) גר ברובע הפועלים קרויצברג (Kreuzberg), רובע המהגרים התורכים והבוהמה.

ברחוב הראשי של הרובע, אוראניינשטראסה (Oranienstrasse), שידע מהומות והפגנות אלימות, יש מקום ושמו "שמי הבירה" או "בירהימל" (Bierhimmel) בלשונם, שהוא הגִרסה הפרועה, הגסה והפיוטית ביותר של בית קפה ברלינאי, שאיבד את כל סממני הבורגנות הקשורים במונח "בית קפה" ונעשה גוף עירום של הדבר שלשמו הולכים לבית קפה, כלומר: להתפרע. ערב אחד לפני שנים אחדות עשינו, צפריר, בני הצעיר ואנוכי, את הדרך, מ"איינשטיין" הבורגני אל "בירהימל" הפרולטרי. בדרך העיר צפריר את נמי ברלין בחיקוי של שרהל'ה שרון שרה את "לשיר זה כמו להיות ירדן".

צפריר כהן ב"בירהימל" ("שמי הבירה"), הגרסה הפרועה, הגסה והפיוטית ביותר של בית קפה ברלינאי, שאיבד את כל סממני הבורגנות הקשורים במונח "בית קפה" 


"בירהימל" גולש אל הרחוב וכלל לא מפני שבעליו מוציאים החוצה שולחנות וכיסאות. המנהג הוא שסתם קונים בקבוק ושותים אותו על המדרכה שלפני בית הקפה, וצפוף לפעמים עד להתפקע על המדרכה, עד שעוברים אל הכביש ובתור שולחנות משמשים מכסי המנוע של המכוניות החונות בקרבת מקום, וכל זה הוא "שמי הבירה".

אני יודע שרשת "סטארבאקס" האמריקאית ניסתה להשיג לה דריסת רגל בברלין ונחלה כישלון חרוץ, מה שמלמד על בריאותה הנפשית הגדולה של ברלין ועל התנגדותה הטבעית לאותו קפה בכוסות נייר, סמלו המובהק ביותר אולי של עידן הגלובליזציה ושל הלא כלום המעוטר בקצף ועטוף בקרטון ויש בו יותר אריזה מקפה. הידד לך, ברלין, על נצחונך.


געגועים לתל אביב על גדות השפרה
עוד המון בתי קפה בברלין עולים על דעתי ועל כולם יש לי חשק לספר. אחד הדקדנטיים שבהם, בית קפה שהזמן באמת עצר בו מלכת, הוא בוכוואלד (Buchwald), בית קפה וקונדיטוריה המתמחה ברולדה של קרם הקרויה במתכונים עבריים שהביאו עימן לארץ סבתות ייקיות מסוימות בשם "עוגת גזע עץ" (Baumkuchen).

בית הקפה המוזר שוכן בשכונת בלבו (Bellevue), מאחורי הטירונת הלבנה המשמשת כמשכן הנשיא של גרמניה, לגדות אחת מתעלות השפרה (Spree), הנהר החוצה את ברלין ומסתעף בה לנתיבי מים שחורים־מכסיפים. בבית הקפה הזה הריהוט הוא משנות החמישים והלקוחות משנות החמישים וכלי הקפה והתה המעוטרים בפרחים קטנטנים היו יכולים להיות של סבתא מתל אביב, ואפילו העוגה היתה יכולה להיות מתל אביב, חוץ מהעובדה שכאן, בתל אביב, גנבו לנו את תל אביב שהיתה לטובת ה"לאטה מקיאטו".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות