תפריט עמוד

בתי קברות בלונדון

בתי קברות בלונדון

בתי הקברות של לונדון מספקים שפע של אתרים מסתוריים, מרתקים ואף משעשעים לשוחרי הקברים ולציידי המוזרויות הבריטיות. דני קרמן ערך מסע בין קברים עלומים ומציבות טחובות, והעלה באוב את סיפוריהם של חמישה בתי קברות לבני אדם ואחד לחיות מחמד

 

"אתה איש צעיר בחופשה, אתה חייב לעצמך קצת בידור, בוא ותראה את הגולגלות"… כך אומר הזקן הצולע, שומר בית הקברות, לג'רום ק. ג'רום, בפרק השביעי של "שלושה בסירה אחת". ניסיון של שנים יש לזקן, והוא יודע כי בין המטיילים יימצא תמיד משוגע לקברים, מציבות וכתובות מטושטשות (ורצוי שיהיו מכוסות בטחב).
אבל ג'רום, כפי שאתם זוכרים, לא היה הקליינט הכי מוצלח של הזקן.
"אתה רוצה לראות את הקברים?" שואל הזקן.
"לא", כועס ג'רום, "אני רוצה לעמוד כאן ככה, ולהישען על הקיר הישן הזה, אז הסתלק ואל תפריע לי. כולי מלא רוך, יופי ומחשבות נשגבות, וככה אני רוצה להמשיך ולעמוד ולחוש את כל היפה והנעים, ואתה מתפרץ ורומס את הכל עם השטויות שלך על קברים ומציבות. עוף מכאן, זקן עלוב, וחפש מישהו שיקבור אותך ואני אשלם חצי מהעלות".
וכשהזקן ממשיך להטריד אותו, אומר לו ג'רום בכעס, שאם הוא רוצה לראות קברים, יש לו מספיק קברים משלו, והוא מונה אותם: "הקבר של הדוד פוג'ר ב'קנסל גרין', הקבר של סבא שלי ב'בו' שיש בו מקום לשמונה אורחים, קבר הלבנים של דודתי סוזן שיש עליו תבליט משיש של קומקום קפה, שעלה לנו הרבה כסף".
לוּ היה הזקן פונה אלי במקום אל ג'רום, הייתי מביא לו הרבה נחת. אני שייך לציידי הקברים והמציבות, ובנושא זה יש ללונדון הרבה מה להציע לי.
ההבדל בין בתי הקברות האנגליים לצרפתיים דומה להבדל בין הגנים האנגליים לגנים הצרפתיים. בלונדון כמעט אין בתי קברות מסודרים ומבריקים כמו הפר לאשז או המונמארטר, ובוודאי לא אוסף ארמונות כמו בבית הקברות של גנואה. חלקים גדולים של בית הקברות בהייגייט (Highgate), בית הקברות המתויר ביותר בלונדון, נראים כאילו אין יד אדם נוגעת בהם. מי שירצה להגיע לקברה של ג'ורג' אליוט, למשל, לא ימצא דרך סלולה בסבך.
רוב אנשי השם – מלכים, אנשי אצולה, אנשי רוח וגיבורי מלחמה – קבורים בכנסיות של מרכז לונדון, בעיקר בכנסיית ווסטמינסטר אבי – מבוך מסתורי ותרבותי מרתק, שאוהבי הקברים יבלו בו ימים אחדים. בחרתי להביא כאן את סיפוריהם של שישה אתרי קבורה בלונדון – חמישה מהם בתי קברות לבני אדם, ובית קברות אחד לחיות מחמד.

גבעת העצמות בבנהיל פילדס
כמה מאות מטרים צפונית לסיטי של לונדון, ממערב לסיטי רוד, באיזור שנקרא פינסבורי (Finsbury), נמצא בית קברות קטן ומפתיע – בנהיל פילדס (Bunhill Fields). הכניסה אליו היא מול המרכז המתודיסטי וביתו של ג'ון ווסלי, שקבור במרכז עצמו. הקרבה אל הכנסייה המתודיסטית אינה מקרית. בית הקברות של בנהיל הוא אתר קבורה של הנון־קונפורמיסטים – שם כללי באנגליה לכ־300 הכיתות הנוצריות שאינן שייכות לאנגליקנים או לקתולים, ובעיקר לאלה שהתנגדו לטקסי הקבורה על פי ספר התפילות Book of Common. השם בנהיל הוא כנראה סירוס של השם  Bone Hill (גבעת העצמות). כאן היה בור ענק שנקברו בו חללי מגיפות, ובמגיפה הגדולה של שנת 1665 נקברו כאן יותר מ־100,000 אנשים.
מי שמזדמן הנה במקרה, מופתע לראות את "שלושת הגדולים" של האתר הזה, שאם היו

חצר הקבורה בכנסיית סנט ג'ון, אחת הפינות השקטות ביותר בלונדון. ההבדל בין בתי הקברות האנגליים לצרפתיים דומה להבדל בין הגנים האנגליים לגנים הצרפתיים. בלונדון הם נראים כאילו אין יד אדם נוגעת בהם

שייכים לזרם המרכזי האנגליקני, היו נחים ליד שאר המכובדים ב"פינת המשוררים" בווסטמינסטר אבי. הראשון שבהם הוא ג'ון בניאן (Bunyan), הסופר שפירסם את הספר "דרך הצליין" 
("The Pilgrim Progress")
 
בשני חלקים – חלק ראשון ב־1678 ושני ב־1684. בניאן, ששוכב כאן מ־1688, היה אמנם קלוויניסט (ולכן נקבר כאן) ובימי הרסטורציה אפילו נרדף וישב בכלא. אבל "דרך הצליין", שהוא ספר מוסר דתי, היה רב־המכר הגדול ביותר במאה ה־17 ובמאה ה־18 ועלה בכמות המכירות אפילו על "רובינזון קרוזו" של דניאל דפו (Defoe), השכן שקבור מתחת לאובליסק כמה מטרים מבניאן. היום, לעומת זאת, כמעט לא תמצאו מישהו שקונה את "דרך הצליין", ו"רובינזון קרוזו" הוא הספר הנפוץ ביותר בהיסטוריה של הספרות המערבית.
בימינו ובמחוזותינו, כשמרבים לדבר על "גבול הסאטירה" ועל מקומו של הסופר כמבקר חברתי ופוליטי, כדאי לזכור כי כשהיה דפו בן 42, נתלו בכל לונדון מודעות שמבקשות להסגיר אותו, לאחר שפירסם רשימה סאטירית דתית. פרס של 50 לירות שטרלינג הובטח למי שיסגיר את האיש, שתואר במודעה כ"ממוצע קומה, בעל שיער חום כהה (אבל חובש בדרך כלל פאה), אף נשרי, סנטר בולט ושומה גדולה ליד פיו".

ואכן, לאחר כמה חודשים נתפס דפו, הועמד לדין והורשע. שלוש פעמים העמידו אותו על עמוד הקלון בצ'יפסייד (St. Cheapside), רחוב הקניות הראשי של הסיטי. עונש כזה היה מסתיים בדרך כלל במוות בידי ההמון, שהיה מיידה בנענש מכל הבא ליד, כולל חתולים חיים ומתים, אבל חבריו ומעריציו של הסופר הגנו עליו, וההמון – שהיה מורכב גם הוא ממעריציו – זרק עליו בעיקר פרחים. דפו קבור כאן משנת 1731.
האישיות השלישית, שנחה ממש לידו, מתחת למציבה צנועה במיוחד, הוא וויליאם בלייק 
(Blake), דייר חדש יחסית לקודמיו, שהובא לכאן ב־1827. אם אכן יש לנשמה חיים לאחר המוות, ייתכן שתצליחו לפגוש גם את רוחו בסביבה. בלייק עצמו, על כל פנים, האמין בכך וטען שאחיו המת מדריך אותו ומורה לו מה לכתוב ולצייר. השילוב האנגלי כל כך של סופר, משורר, צייר, מאייר, מיסטיקן ואפילו מוסיקאי עשה את בלייק לאחת הדמויות המרתקות ביותר בתרבות של המאה ה־18 והמאה ה־19. בימי חייו לא זכה להצלחה כצייר, בגלל האיבה ששררה בינו לבין מי שייצג את הקונצנזוס באמנות – סר ג'ושוע ריינולדס האהוב. היום, ריינולדס עדיין אהוב על שוחרי האמנות באנגליה, אבל בלייק ללא ספק נערץ.
בהתקפות ה"בליץ" על לונדון במלחמת העולם השנייה חרב בית הקברות הזה, ולאחר ששופץ – איש לא מבטיח עוד שכל אחד משלושת החשובים האלה אכן מונח מתחת למציבה שנושאת את שמו. המרכז המתודיסטי שנמצא מול בנהיל פילדס שווה ביקור, ואם אתם נכנסים לשם, חפשו בחצר שמצפון לכנסייה את קברה של דיים מרי פייג' (Page). הגברת המתודיסטית הנכבדה הזאת היתה חולה במחלה קשה, ועל קברה בחרו יקיריה לחרוט את הכתובת הבאה: "במשך 67 חודשים שאבו מגופה 240 גלונים של מים בלי שהיא התלוננה או גילתה סימני פחד מהטיפול הקשה".
לפני שאתם עוזבים את האיזור או בוחרים לנוח בפאב "אנג'ל" הסמוך, כדאי שתדעו שהאיזור הזה קשור בשמו של גאון אנגלי נוסף, ג'ון מילטון, שבסוף ימיו גר מעבר לרחוב (בבית שאינו קיים היום) וכתב כאן חלקים מ"גן העדן האבוד". מילטון קבור לא הרחק מכאן, בכנסיית סנט ג'יילס קריפלגייט (St. Giles Cripplegate) שבמתחם ה"ברביקן".

מהפכנים ושודדי גופות בהייגייט

בשנות השלושים של המאה ה־19, ובעיקר לאחר מגיפת הכולירה של 1832, עמדה לונדון בפני בעיות קבורה קשות. הכנסיות של הכפרים שמהם מורכבת לונדון לא עמדו בעומס המתים, והפרלמנט העביר חוק שהתיר להקים בתי קברות פרטיים. הראשון שבהם היה בית הקברות של קנסל גרין (אליו נגיע בהמשך), וכמה שנים מאוחר יותר, בשנת 1839, נפתח הייגייט – בית הקברות המתויר ביותר בלונדון.
האתר הזה מחולק לשניים. את הצד המערבי סגרו לקהל בשנת 1975 והיום אפשר (וכדאי מאוד) לבקר בו בסיורים מאורגנים. בצד הזה אני מפקיד אתכם בידי המדריכים של בית הקברות, שהם מצוינים בדרך כלל. אבל כדי לעורר את תיאבונכם, אומר לכם כי בין הקבורים שם תמצאו את בני משפחת דיקנס (פרט לצ'רלס עצמו, שקבור ב"פינת המשוררים" בווסטמינסטר אבי), בני משפחת רוזטי (פרט לדנטה גבריאל, שקבור בבירצ'ינגטון שבקנט) והמדען הדגול מייקל פאראדי (שעליו אמר מורו, סר המפרי דייווי:

בית הקברות בהייגייט. המוני תיירים מגיעים לכאן כדי לפקוד את קברו של קרל מארקס, בן למשפחת רבנים בגרמניה שהפך לאתאיסט ושינה את העולם. לצידו קבורים גם אשתו, בתו, נכדו והמטפלת המשפחתית
איור: דני קרמן

"הרבה דברים חשובים גיליתי בחיי כמדען, אבל התגלית החשובה ביותר שלי היא פאראדי"). פאראדי גילה את תכונותיו של השדה המגנטי ויצר את הדינמו הראשון, וכך הפך את החשמל – שהיה עד אז שעשוע של קוסמים – לכוח המניע של התעשייה והייצור.
אחד האחרונים שנקברו פה הוא ג'ייקוב ברונובסקי, יהודי פולני שהגיע לאנגליה בשנת 1920, למד באוניברסיטת קיימברידג' ועד גיל 50 עסק במתימטיקה ובכלכלה. ואז, כשהוא במיטב שנותיו, החל ברונובסקי לעסוק כמעט בכל תחומי התרבות. הוא כתב ספרים, הרצה והופיע ברדיו ובטלוויזיה. ברונובסקי, מאנשי האשכולות האחרונים בנוסח הרנסאנס, מת ונקבר בהייגייט בשנת 1975.
הצד המזרחי של בית הקברות פתוח למבקרים, ולכאן מגיעים התיירים בעיקר כדי לפקוד את קברו של קרל מארקס, בן למשפחת רבנים בגרמניה שהפך לאתאיסט ושינה את העולם. בגיל 32, ממש באמצע חייו, הגיע מארקס ללונדון וחי שם חיי דחק, כששותפו לרעיון, פרידריך אנגלס, שחי אף הוא בלונדון, תומך בו מדי פעם בכסף. מארקס נקבר כאן ב־1883. מול קברו של מארקס נמצא קברו של ספנסר. הצירוף "מארקס אנד ספנסר" הוא מרשם להצלחה באנגליה, בעיקר כשאחד השותפים הוא יהודי; אבל כאן מדובר בצירוף מקרים חביב שאינו קשור לרשת המסחרית האהובה כל כך על ישראלים. הרברט ספנסר, בן זמנו של מארקס, היה פילוסוף ואיש מדע ונחשב לאבי מדעי החברה המודרניים באנגליה. הוא נקבר כאן ב־1903.
עוד לפני קברו של מארקס, מצד הכניסה, נמצא האובליסק שעל קברה של ג'ורג' אליוט, שמה הספרותי של מרי אן אוואנס, מי שכתבה, בין השאר, את "דניאל דירוֹנדה", "התחנה של הפלוֹס" ו"סיילס מארינר", שהכרנו בשם "האורג מריבלוי". ג'ורג' אליוט לא נקברה ב"פינת המשוררים" שבווסטמינסטר אבי, למרות המאמצים שעשו מקורביה לאחר מותה. האם הסיבה היא היותה אשה, או שמא היתה כאן נקמה על הדעות האנטי־דתיות שנתנה להן ביטוי בחייה? צ'רלס דיקנס, בן זמנה של ג'ורג' אליוט, הוא ללא ספק סופר חשוב ממנה, אבל בתל־אביב אין רחוב על שם דיקנס ויש רחוב ג'ורג' אליוט. הסיבה ברורה: העם הנבחר בוחר להצדיע למי שבחייה גילתה הערכה ואפילו הערצה לעם הנבחר.
הדייר החשוב האחרון בצד הזה של בית הקברות הוא סר רלף ריצ'רדסון. מציבת הבטון הפשוטה שהוקמה כאן ב־1983 מכסה על אחד השחקנים הנפלאים של התיאטרון האנגלי. בצעירותו רצה ריצ'רדסון להיות כומר ואפילו עיתונאי, אבל מרגע שנשבה בקסמי התיאטרון, הוא הקדיש את חייו לבמה (אם כי השתתף גם ב־40 סרטי קולנוע).

במשך 150 השנים שבהן היה הייגייט בית קברות חי, ראה השדה הזה ימים טובים של עסקים פורחים ותקופות טובות פחות שעליהן נכתב: "גדודים של סוחרים ויקטוריאנים, אנשי צבא, אלמנות ושופטים מתפוררים אט אט אל האנונימיות מתחת לשתילי עצים רכים ושפע של רכילות מרושעת".
חברים שוחרי הרפתקאות של "החברה הבריטית למסתורין" פרצו בלילות לקברים, הוציאו גופות למטרות פולחן, והכומר שעמד בראש החברה ישב כמה שנים בכלא בעוון חילול קברים בהייגייט. חלק גדול מהשטח מוזנח גם היום, אבל הדוברים הרשמיים טוענים שנעשים מאמצים גדולים לשיקום האתר האהוב על התיירים.

סופרים ומהנדסים בקנסל גרין
קנסל גרין (Kensal Green) הוא, כאמור, בית הקברות המסחרי הראשון שהוקם בלונדון, שטח צר ומאורך, הגדול בשטחו פי שלושה משני האגפים של הייגייט ונמצא בקנסל טאון שבצפון־מערב העיר. הכניסה הראשית היא מצד הארו רוד (Harrow Road), כ־500 מטרים מזרחית לתחנת התחתית קנסל גרין. ארבעה סופרים חשובים ושני מהנדסים חשובים לא פחות קבורים כאן, ואני מביא את שמותיהם על פי הקרבה לשער הכניסה.
הראשון הוא וויליאם מייקפיס תאקרי 
(Thackeray). ב"פינת המשוררים" בווסטמינסטר אבי יש אמנם פסל זיכרון שלו, אבל הוא עצמו נח כאן. בדומה לדיקנס, הצעיר ממנו בשנה, כתב גם תאקרי הצעיר את סיפוריו
הראשונים בשם בדוי, מ.א. טיטמארש. הרומן

חצר הכנסייה ברחוב צ'רצ' רו, המסטד. פרט לצייר קונסטבל, אין בחצר הנפלאה הזאת שמות מפורסמים, לבד אולי מקברו של ג'ון האריסון, ממציא ובונה של כרונומטרים ומכשירי ניווט ימיים, שנקבר כאן ב-1776

הראשון שכתב בשמו הביא לו פרסום רב. זה היה "יריד ההבלים", סאטירה לעגנית על החברה הגבוהה, רומן שהתפרסם בהמשכים כמנהג הימים ההם. עשר שנים לפניו כתב דיקנס את "מועדון הפיקוויקים", שגם בו היתה ביקורת הומוריסטית, בעיקר על אוכלוסיית ה"קלאבס", המועדונים החברתיים, שתאקרי אהב לשבת בהם בסוף ימיו ואף כתב שם חלק מיצירותיו. אגב, את השם "יריד ההבלים" טבע לפניו ג'ון בניאן, שפגשנו בבית הקברות בנהיל פילדס.
המבקר ג'ון רסקין כתב כי "תאקרי מתיישב כמו זבוב על מה שהתכוונת לאכול לארוחת ערב וגורם לך בחילה מהאוכל"; אבל הציבור למד לאהוב את הדמויות רודפות האופנה והתענוגות (שתאקרי גם צייר) לא פחות מאשר את הפיקוויקים, ותקופה ארוכה היה הספר נושא לוויכוחים בסלונים הלונדוניים. בגיל 25 נשא תאקרי לאשה את איזבלה שו, ג'ינג'ית חיוורת. נולדו להם שלוש בנות, ואז התברר לו שאשתו חולה במחלת נפש ומנסה להתאבד פעם אחר פעם. חייו הפכו לגיהנום, והוא עצמו חווה את מה שכתב בגיל 37 בסוף "יריד ההבלים": "אה! הבל הבלים! וכי מי מאיתנו מאושר בעולם הזה? מי מאיתנו יוצא ממנו וחצי תאוותו בידו? ואם היה משיג אותה, האם היה מסתפק בה? הבה, ילדים, נחזיר את הבובות לתיבה ונסגור אותה, כי תם המחזה".
קרוב לתאקרי תמצאו את קבריהם של הברונלים: מארק איזמבארד ברונל (Brunel) ובנו, ששמו מרשים עוד יותר, איזמבארד קינגדום ברונל. שני מהנדסים ומחדשים מן התקופה הוויקטוריאנית, ששינו את החיים באנגליה במאה ה־19 בזכות המנהרות, הגשרים, מסילות הברזל והאוניות שתיכננו. אני חוטא כלפיהם בחטא הקיצור, שעליו אכפר בהזדמנות אחרת.

בערך באמצע האתר, קצת אחרי הכנסייה, עומד צלב פשוט מעל קברו של הסופר ווילקי קולינס, מי שנחשב לאבי הספרות הבלשית האנגלית. קולינס הקדים את סר ארתור קונן דויל ועיצב דמות של בלש אנגלי, סרג'נט קאף. נהוג לחשוב שקולינס הושפע מידידו צ'רלס דיקנס, המבוגר ממנו ב־12 שנים, אבל יש טוענים כי דיקנס, ברומנים האחרונים שלו, הושפע מקולינס.
כמעט מולו, קצת בהמשך, נמצא הסופר השלישי של קנסל גרין, אנתוני טרולופ. על קברו נכתב בפשטות: "הוא היה בעל אוהב, אב אוהב וחבר אמיתי". ואכן, הבוהמה הספרותית של המאה ה־19 לא יכולה להתפאר בדמות צבעונית במיוחד. טרולופ, שהיה צעיר מתאקרי בארבע שנים, מתואר כפרנואיד מגודל וחסר חן, שאפילו אמו, שפירסמה כמה ספרים, לא האמינה בכשרונו. ואולי כאן המקום להזכיר, כי סופרים כמו הות'ורן, טולסטוי והנרי ג'יימס לא חשבו כמו אמו של טרולופ, והעריצו אותו. טרולופ חי וכתב כמו פקיד ממשלתי מסור וקפדן. עד גיל 52 היה מפקח בשירות הדואר הבריטי, ובכל יום היה יושב אל שולחנו וכותב במשך שעתיים וחצי. על פי תוכנית שקבע, הוא היה כותב אלף מלים בשעה. ואכן, כשמת, היו על המדפים 65 ספרים שכתב, מהם 47 רומנים.
באותו גוש בצד דרום, בחלק הקרוב לתעלת גראנד יוניון, חבוי בצל עץ גדול קברו של ג'יימס הנרי לי האנט (Leigh Hunt) – עיתונאי, סופר ומחזאי. האנט היה גם פעיל פוליטי רדיקלי שבילה שנתיים בכלא, לאחר שכינה מעל דפי העיתון את המלך ג'ורג' הרביעי "שקרן" וגם "אדוניס שמן בן 50". מאוחר יותר השתנו הרוחות בבית המלוכה, והמלכה הצעירה ויקטוריה, בת אחיו של ג'ורג' הרביעי, הפכה למעריצתו של האנט.
בקנסל גרין עומדות גם כמה מציבות יוצאות דופן, כמו המציבה דמויית הכורסה של הנרי ראסל, מלחין של מוסיקה קלה, שנטמן כאן ב־1900, או מציבה של משפחת קוק (Cooke), שעליה עומד סוס וילד קטן יושב למרגלותיו.

פמיניסטית ורופא המלכה בברומפטון
ביקור בבית הקברות של ברומפטון, מערבית לצ'לסי (תחתית: West Brompton), הוא טיול נפלא. אוהבי מציבות וקברים לא יחמיצו אותו, למרות שכמעט אין בו סלבריטאים של ממש, מלבד הפמיניסטית האמיצה שנחה כאן, אמלין פנקהרסט (Punkhurst). אם אתם באים מהכניסה הצפונית, תמצאו אותה בשדירה המרכזית בצד שמאל. הצלב חסר ההשראה אינו מעיד על הדמות ההרואית החשובה הזאת: לוחמת למתן זכויות לנשים ובעיקר זכות ההצבעה.
פסלה של אמלין פנקהרסט ניצב היום ליד ארמון הפרלמנט, בכניסה לגני ויקטוריה טאוור, אבל בשנות פעילותה התייחסו אליה כאל פושעת. הכוח שהיה לאשה החכמה והיפהפייה הזאת הוא נדיר. כשהיתה פנקהרסט בת 45, לאחר שבעלה מת והיא נכשלה בעסקי מכירות, ייסדה "איגוד חברתי ופוליטי של נשים" (WSPU). היו לה שתי בנות, סילביה וכריסטבל, שעזרו לה במאבקיה.
המאבקים שניהלו הסוּפְרָז'יסְטיוֹת בהנהגתה היו אלימים ורבי השראה. הן כתבו סיסמאות

ברומפטון. כאן קבורה אמלין פנקהרסט, לוחמת לזכויות נשים בתחילת המאה. המאבקים שניהלו הסוּפרָז'יסטיות בהנהגתה היו אלימים ורבי השראה, אך רק ב-1918 העניקו באנגליה זכות בחירה לנשים (מעל גיל 30)

על גופן ועל בגדיהן התחתוניים וחשפו אותן במקומות ציבוריים. הן קראו סיסמאות ברגעים הדרמטיים ביותר, באולמות תיאטרון ואופרה. הן היו מוכנות להיאסר, ובכלא היו פוקקות את פיהן כדי שלא יוכלו להאכיל אותן. בשלב מאוחר יותר עברו ליידוי אבנים וגרמו נזק עצום לרכוש, אם כי נזהרו שלא לפגוע בבני אדם. פנקהרסט עצמה נכלאה שמונה פעמים, ובימים שלא היתה בכלא התרוצצה ברחבי אנגליה וגם בארצות־הברית ובקנדה, ונשאה דברים נלהבים באוזני כל מי שרצה לשמוע. המשטרה התייחסה אל הסופרז'יסטיות כאל פורעות חוק, וכפי שזה קורה לעיתים קרובות, העובדה שהיו משכילות ובנות תרבות גרמה לשוטרים ולבריונים מזדמנים להיות יותר אלימים כלפיהן.
מלחמת העולם הראשונה קטעה את מלחמת הקודש של הסופרז'יסטיות, ובשנת 1918 העניקו באנגליה זכות בחירה לנשים (מעל גיל 30). שנה מאוחר יותר ניתנה להן גם הזכות להיבחר לפרלמנט. פנקהרסט ניסתה לחזור לעסקים ופתחה בית־תה בריוויירה הצרפתית ונכשלה שוב. בשנת 1928 מתה אמלין פנקהרסט ונקברה כאן, ושנתיים מאוחר יותר התאספו שוטרים רבים ליד קברה; הפעם לא כדי להכות. היתה זו תזמורת המשטרה שבאה לנגן את הימנון הנשים. פנקהרסט כבר היתה לגיבורה רשמית.
בשביל המקביל משמאל נמצא קברו של הרופא ד"ר ג'ון סנו (Snow), שנקבר כאן 
ב־1858. הרבה סיפורים קשורים בשמו של האיש הזה, שהיה הראשון שהשתמש בכלורופורם להרדמת מנותחים. הוא אפילו הרדים את המלכה ויקטוריה כאשר ילדה את שני ילדיה האחרונים.
ברחוב ברודוויק (Broadwick St.) שבסוהו, במרכז לונדון, יש פאב שנושא את שמו של הדוקטור. ליד הפאב אפשר לראות משאבת מים, שעומדת לזכר המשאבה המקורית שניצבה כאן בראשית המאה ה־19. בשנת 1832, בעת מגיפת הכולירה, פירק ד"ר סנו את הידית של המשאבה, כדי למנוע את התפשטות המחלה דרך המים. ג'ון ויטיץ', צייד רוחות לונדוני, טוען כי רוחה של המשאבה הנכה היתה פוקדת מאז את הפאב ומבהילה את יושביו. 160 שנה לאחר האירוע הטראומטי, בשנת 1992, הוצבה שם משאבה שלמה עם ידית, ומאז לא ראה איש את הרוח.

קברו של ג'ון קונסטבל בהמסטד
שכונת המסטד הצפונית, שהתפרסמה בעבר בזכות מי המרפא שנבעו מן הבאר שלה, היא היום אחת משכונות המגורים האטרקטיביות ביותר בלונדון. המבנה הטופוגרפי הגִבְעי הכתיב אדריכלות יוצאת דופן, השונה מהבנייה הסטנדרטית בעיר. רחוב צ'רץ' רו (Church Row) הקטן נחשב בעיני רבים לאחד הרחובות המושלמים ביותר שנשארו בלונדון מהתקופה הג'ורג'יאנית. במרכזו נמצאת כנסיית סנט ג'ון, וחצר קבורה קטנה צמודה אליה (ונא לא להתבלבל עם בית הקברות של המסטד).

ברומפטון. עוד מפורסם שקבור כאן הוא ד"ר ג'ון סנו, הרופא הראשון שהשתמש בכלורופורם להרדמת מנותחים. הוא אפילו הרדים את המלכה ויקטוריה כאשר ילדה את שני ילדיה האחרונים

מעריצי הצייר האנגלי ג'ון קונסטבל (ואני בהם) עולים לרגל אל החצר הזאת. קונסטבל נולד במחוז סאפוק (Suffolk), אבל בשנים האחרונות של חייו חי כאן, בכפר של המסטד, וכאן, באחת הפינות השקטות ביותר בלונדון, ליד גדר הברזל, עומד קבר המשפחה שלו. בעניין קונסטבל אני נוהג במידת הקיצור ומרשה לעצמי לומר כי הוא "מצייר הרבה יותר טוב מכפי שזה נראה", וממליץ לבקר בתצוגה הקבועה של עבודותיו באגף הנרי קול שבמוזיאון ויקטוריה ואלברט.
פרט לקונסטבל, אין בחצר הנפלאה הזאת שמות מפורסמים, לבד אולי מקברו של ג'ון האריסון, ממציא ובונה של כרונומטרים ומכשירי ניווט ימיים, שנקבר כאן ב־1776. בתחילת המאה ה־19, כאשר מלאה חצר הכנסייה בקברים, סופח אליה החלק שמצפון לכנסייה, בצד "הדרך הקדושה" 
(Holy Walk). מן הגדר שמימין לצ'רץ' רו אפשר להבחין במציבה העדינה של השחקנית הנפלאה קיי קנדל האריסון, שבני דורי זוכרים בגעגועים מהסרט "ג'נבייב". הכתובת הקליגרפית המסולסלת שעל המציבה אומרת: "אשתו האהובה מאוד של רקס". קיי קנדל, שהיתה אשתו של רקס האריסון, מתה ב־1959 מלוקמיה, בגיל 30.
לא רחוק מקיי קנדל האריסון נח יו גייטסקל, מי שהיה מנהיג הלייבור עד מותו ב־1963. עוד שניים  מן הקבורים כאן הראויים לציון הם אב ובנו – האב, ג'ורג' דה מוריֶה, היה קריקטוריסט ואחד העורכים של העיתון הסאטירי "פאנץ'", ובערוב ימיו היה לסופר מצליח. בנו, ג'רארד דה מוריה, היה שחקן, מנהל תיאטרון ובעיקר – אביה של הסופרת דפנה דה מוריה.

כלבים וחיות אחרות בהייד פארק

שער ויקטוריה של ההייד פארק נמצא כמה מאות מטרים מזרחית לתחנת התחתית לנקסטר גייט, בבייסווטר רוד (Bayswater Rd.). בכניסה, ליד השער מימין, חבוי בית הקברות הקטנטן לחיות מחמד. הראשון שנקבר פה היה כלבה האהוב של הדוכסית מקיימברידג', שקיבלה רשות מיוחדת ממנהל הפארק לקבור אותו פה ב־1893. עד שנת 1967, נקברו כאן כ־300 כלבים, חתולים ועופות, שעל מציבותיהם חקוקות כתובות בנוסח: "הוא ביקש כל כך מעט והעניק כל כך הרבה".
הכלב המפורסם ביותר שקבור פה הוא כלב המשטרה טופר. אחרי מותו בשנת 1893 נכתב עליו במגאזין "סטראנד": "לטופר היו נטיות לטירוף, והוא אכל את עצמו למוות". החתול החשוב, לפחות על פי המציבה המרשימה, הוא ג'ינג'ר בְּלית, שמכונה "מלך החתולים".
העם האנגלי העמיד משוגעים רבים לחיות מחמד, אבל הוא העמיד גם את ג'ורג' אורוול, האיש שחיבר את "חוות החיות". במאמר בשם "העם האנגלי" תיאר אורוול בית קברות לחיות מחמד באנגליה: "זהו אולי המחזה המבעית ביותר בכל בריטניה".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קובנט גרדן, לונדון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מלונדון

טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים
טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים

ברחובותיה של לונדון חיו ופעלו כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שסיפוריהם הפכו לסרטים פופולריים. כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה, שעולם הפשע הוא חלק משגרת חייו, מספר על לונדון של ג'ק המרטש, האחים התאומים קריי וחברי הכנופיה של "הג'וב הבריטי" ...

לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה
לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה

פארקים מעוררי קנאה, טירות עתיקות, חנויות צעצועים מלהיבות והרבה הארי פוטר - בלונדון יש כל מה שצריך לחופשה משפחתית מענגת. רשמים מארבעה ימים נפלאים עם בת העשר בלונדון וסביבתה

קיו גרדנס – ביקור אביבי
קיו גרדנס – ביקור אביבי

בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים הגדולים והמפורסמים בעולם, תמצאו יערות, אגמים, חממות עם צמחים טרופיים ואחרים, ערוגות פרחים ססגוניות, מדשאות, ארמונות וגם אטרקציות לכל המשפחה. מדריך לביקור בגנים