תפריט עמוד

ברלין: עיר אחת, תשע נשמות

ברלין: עיר אחת, תשע נשמות

ברלין של סוף שנות התשעים אינה אותה עיר של תחילת העשור, ובוודאי לא זו שלפני האיחוד. ברלין משתקמת, משתפצת ומתכוננת במרץ להכתרתה מחדש לבירת גרמניה השלמה באפריל הקרוב, על אפן ועל חמתן של בון ופרנקפורט ומינכן, ושל אלה שעוד זוכרים את לקחי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי

היא חיכתה, ברלין, עד סוף המאה, עד לאחר האיחוד בין שני חלקי גרמניה, כדי להשליך את הסמרטוטים האחרונים של התבוסה במלחמת העולם השנייה ולנופף סופסוף את עושרה בכיכרות. זה קורה עכשיו: העיר היא אתר בנייה עצום, רוטט וגועש, מהבהב הבטחות חדשות.
חברות הענק הבינלאומיות נוהרות אליה בהמוניהן, טובי האדריכלים בעולם – פרנק גרי, אלדו רוסי, פיליפ ג'ונסון, זאהה חדיד – מרימים עבורה יצירות פאר ארכיטקטוניות, או לפחות מגישים הצעות. וברלין היא לא איזו כלה נובורישית

בית קפה ברובע קרויצברג, הרובע התורכי וה"אלטרנטיבי". ובברלין כמו בברלין: בכל מקום שיש בו שלושה אנשים, פותחים בית קפה ומקימים אירועי תרבות

מהעולם השלישי; אצלה הכסף בא עם נדוניה של איכויות בנייה ומודעות אקולוגית, בצד תקנות עירוניות קפדניות. חוק עתיק להגנה משריפות אוסר להקים בה בתים מעל חמש קומות – הגובה שאליו הגיעו אז סולמות הכבאים. גם כיום אפשר לספור על אצבעות הידיים את מספר רבי־הקומות בעיר.  
מרכזי הערים באירופה התפתחו במשך מאות שנים והם בנויים בצפיפות; כל התעוזה הצרפתית נדרשה כדי להרוס רובע עתיק בפריז ולהקים את מרכז פומפידו. השטחים המתים בלב ברלין הם ארץ הפלאות, חלום מגאלומני של ארכיטקט. כל יום נוהרים התיירים לאינפו־בוקס האדום, הנוצץ, שהורם בתוך שלושה חודשים בלבד בלב הישימון האדיר של פוטסדאמרפלאץ – ליד מרכז השלטון של הרייך השלישי שגולח במלחמה, ותחתיו קבורים, בין היתר, מרתפי המפקדה של היטלר. עכשיו, ממגדל התצפית, נשקפים סביב סביב יערות של עגורנים ופיגומים, קוביות הקומפלקס הבוהק של האדריכל פיליפ ג'ונסון, מערכת כבישים בהקמה, תחנות מטרו, תעלות להטיית מימי נהר שְפְרֶה 
(Spree).
בשדרות אונטר דן לינדן, השאנז־אליזה של ברלין הישנה, מרימים אבן אחרי אבן את הפאר שנחרב במלחמה. מלון אדלון, שהיה היקר והמהודר בעיר, כבר נבנה מחדש בשחזור מדוקדק, כולל הריהוט, הנברשות וריח העושר הכבד, הסנובי. בפרידריכשטראסה, שהיה רחוב הבילויים והתיאטראות, שיפצו את הארמונות ששרדו והקימו בצידם בתי כלבו ומשרדים מסוגננים, מותאמים היטב לקו הארט־דקו הנקי, הנדיר. צריך לאמץ את העיניים כדי למצוא, בין כלבו "לפאייט" הנוצץ לעטי מון־בלאן וליהלומן צמרת, כרזה מתוחה על בניין פינתי: "האוס דר דמוקרטי".

בית הדמוקרטיה ובית הקפה
בית הדמוקרטיה תקוע ליזמים של ברלין החדשה, לאדוני ההון המנצח, כמו עצם בגרון. לקראת סוף תקופת הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית (DDR) נמסר הבניין לשש תנועות שמאל לא־ממסדי, פמיניסטיות וירוקים; אף אחד לא חלם אז על ספסרות בנכסי דלא־ניידי בפרידריכשטראסה. לאחר האיחוד, כשהולאם חלק מנכסי המפלגה הסוציאליסטית במזרח־גרמניה (נכסים, צריך לומר, רבים ועצומים; המפלגה הרי היתה שם נרדף למדינה), הוחלט להחרים גם את בית הדמוקרטיה. חברי התנועות – אלה שלא התמסרו לממסד החדש – ערערו על ההחלטה. הוקמה ועדה מיוחדת בעניינם, שעדיין יושבת על המדוכה. אולי ייתנו

השטחים המתים בלב ברלין הם ארץ הפלאות, חלום מגאלומני של ארכיטקט. ברלין הומה כיום כרישים של נכסי דלא-ניידי וערכם של בניינים מטים ליפול נוסק לשמים

להם בניין חלופי; המיקום הנוכחי מנקר עיניים כמו שן שחורה בפה מלא זהב.
ברלין הומה כיום כרישים של נכסי דלא־ניידי. ערכם של בניינים מטים ליפול, שכוחי אל, נוסק לשמים. הנה, ממש ליד תחנת הרכבת התחתית בפוטסדאמרפלאץ עומד אחד כזה, חצי בניין עם חצי גג שנכרת לשניים באיזו הפצצה, פעור חלונות, מוקף מגרש, שעליו כבר דוהרים הדחפורים. הוא תקוע לו, החצי חורבה, בסמוך לאיזור המיועד להקמת קריית הממשלה החדשה. לכאן  אמורים לעבור כל משרדי הממשלה והפרלמנט באפריל 99', וברלין תהיה שוב בירת גרמניה השלמה, על אפן ועל חמתן של בון ופרנקפורט ומינכן, ושל אלה שעוד זוכרים את לקחי עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הקבורים עד היום במרתפים חתומים תחת לוחות בטון בחצרות ובבתי העיר.
בינתיים, בבית הדמוקרטיה, על לוח הכניסה, מתריסים נגד הכיבוש: פנתרים אפורים (איגוד גימלאים), בהאים, קמפיין להחרמת "סימנס", קוליקה כורדיסטאן, אינדונסיה WATCH, סיוע לעובדים זרים, מוזיאון לאמנות אסורה. ויש גם בית קפה, כי כזו היא ברלין; בכל מקום שיש בו שלושה אנשים, פותחים בית קפה ומקיימים אירועי תרבות אלטרנטיבית. ובמדרגות, בתערוכת קריקטורות, מצויר קבלן נסער ניצב על פיגומים ומגמגם התנצלויות לתוך הטלפון הנייד שלו. היה איזה בלבול בקריאת התוכנית, הוא אומר, ספרתי שמונים ואחד בניינים במקום שמונים, הם הרימו כאן בניין מיותר… מה אתה אומר, זה לא משנה? אה, גם השמונים מיותרים… אני מבין… מבחינת קיזוז המיסים שלך זה היינו הך… אז הכל בסדר, מה?

תרבות פורחת מהביבים  
"ברלין, בך מרקד המוות -/ פוקסטרוט וג'אז -/ הרפובליקה מבלה כמו בת־מלך -/ אל תשכחיני באחד במאי / עת כל הניצנים הנצו!", כתב ולטר מרינג, מלך משוררי הקברטים של ברלין בשנות הרפובליקה של ויימאר.
ברלין היא הראי האפל שבו משתקפות כל התהפוכות של אירופה במאה ה־20. בשנים הראשונות של המאה היא פורצת בריקוד בקצב פוטוריסטי, מודרניסטי, מאמצת את העולם החדש והתיעוש, ואז באה המלחמה הראשונה. ברלין צונחת לתחתית הבור, אינפלציה מחרידה, מנוולת, אבל מתוך הביבים פורחים האקספרסיוניזם והדאדא בציור ובשירה ובקולנוע, שסוחפים את כל אירופה, וב־1918 היא חווה מהפכת רחוב. רוזה לוקסמבורג האדומה וקרל ליבקנכט היפה עולים על בריקדות ומכריזים על רפובליקה סוציאליסטית שנגדעת מיד, מהר כל כך שאפילו לא הספיקה להתכער. שניהם נרצחים

הכנסייה לזכר הקייזר וילהלם בברייטשאיידפלאץ, ליד רחוב קורפירסטנדאם (קוּ'דאם), 1998. גרמניה המערבית סיבסדה את רלין בסכומי עתק, להצגת חלון ראווה נוצץ בפני הגרמנים שמעבר לגבול

בינואר 1919 ונשמרים בזיכרון טהורים וקדושים, עד כדי כך שאפילו המחיקה הקבועה של ההיסטוריה ושמות גיבוריה, שהיא לחם החוק של ברלין, מדלגת עליהם. לרוזה יש עד היום כיכר ליד אלכסנדרפלאץ (את האנדרטה שהקים לה הארכיטקט ההולנדי מיז ואן דר רוהה הרסו הנאצים), ולקרל יש אנדרטה, האנדרטה הקומוניסטית האחרונה בברלין שלא נופצה, בינתיים.
מה שקרה אחר כך ידוע היטב. הנאצים מגיעים ומוחצים בבעיטת מגף גס את כל הערוגה המדהימה, הצבעונית, של המיזוג התרבותי היהודי־גרמני שמרכזו בברלין: הסופר והפילוסוף ולטר בנימין,  שנעשה מפורסם רק שנים אחר כך, הסופר אלפרד דבלין, המלחין ארנולד שנברג, הפיסיקאי אלברט איינשטיין, המלחין קורט וייל, המשוררת והמחזאית אלזה לסקר־שילר, הארכיטקט אריק מנדלסון ועוד ועוד ועוד. חלקם מתאבדים או מושמדים והאחרים יוצאים לגלות, יחד עם ברטולד ברכט והצייר גיאורג גרוס והסופרים תומאס והיינריך מאן ובמאי הסרטים פריץ לאנג והאדריכלים ולטר גרופיוס ומיז ואן דר רוהה; והאוברטורה המפוארת של המאה ה־20 פוקעת בקול צרימה נוקב.
מכת החסד מגיעה ב־1945. 310 סדרות של הפצצות מן האוויר גורסות את העיר ל־70 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת בניין. את השנים הבאות מעבירים בפינוי האשפה, האנדרטאות החדשות הן טנקים של צבא השחרור האדום ופסל של "אשת הפסולת" עם את ביד, ושוב ברלין ניצבת על קו החזית, היא מרימה חומה, כאן עובר הגבול בין המערב למזרח, בין שתי האימפריות שחילקו ביניהן את העולם, ארצות־הברית מצד אחד, ברית־המועצות מהצד השני, וחילופי מרגלים באמצע, על גשר גלינקה הברלינאי.
ואז, בנובמבר 1989, החומה נסדקת, ודרך הפרצה נסחף בזרם אדירים כל הגוש המזרחי. ברית־המועצות איננה, גרמניה מאוחדת, ברלין משתקמת, משתפצת, יש לה תשע נשמות, אדומות, חומות, שחורות, ירוקות, היא כבר צועדת אל האלף הבא. אבל אולי המאה שלה נגמרה, אולי מעבר לפינה מחכה עיר אחרת שתתפוס את מקומה במרכז העצבים של המאה ה־21.

ריח גוויות ומפציצי הצימוקים
בחורף 1947 הסכימה המפקדה הצרפתית בברלין לאפשר לבמאי האיטלקי רוברטו רוסליני לצלם סרט בעיר. קרלו ליצאני, שצורף כעוזר במאי ותסריטאי לצוות ההפקה, תיאר במכתב לחבריו מן המפלגה הקומוניסטית ברומא את רשמיו הראשונים: "רושם עז משרה בברלין הדממה במספר רחובות עצומים, תחומים בבניינים גבוהים שמרחוק נראים שלמים, ולמעשה הם מרוקנים ושבריריים כלוחות תפאורה… אינני מאמין שברלין תוכל להיבנות מחדש. בכל מקום עומד ריח גוויות, ומדי פעם מגיחה תנועה נסערת, גברים, נשים וילדים נושאים שקים, מריצות, מכונית בודדת, חשמלית. הרעב מחריד, אלפי ברלינאים יתאבדו בחורף הקרוב, בעיקר מפני שלא נראה שום מוצא באופק. להיפך, המצב מחמיר".
הסרט "ברלין שנת אפס" צולם כשחורבות ברלין משמשות לו תפאורה, והשחקנים עצמם נלקחו מהרחובות. התסריט כמעט שלא נכתב, הוא צץ מתוך המציאות עצמה וצייר במלוא אימתו את הלקח הנורא של ברלין; העיר, שלמשך שנים מספר היתה לבירת אימפריה ופרשה זרועות תמנון על העולם כולו, ספגה

מאז 1995 משמשת ברלין כעיר בירה, יחד עם בון. באפריל 99' יעבור הפרלמנט מבון לברלין והיא לבדה תהיה בירת גרמניה

מכה פיסית ומוראלית שנראתה – אז – ללא תקנה. יותר מ־90 אחוזים מהעיר נהרסו. בחורף 1947 לבדו מתו 60,000 תושבים מקור או מרעב, כותב ג'ורג' קלייר, יהודי וינאי שהסתפח לחיל המצב הבריטי בברלין. קלייר כותב בזכרונותיו על התדהמה שעוררו בו צעדיו הראשונים בעיר, ממנה התלהב רק כמה שנים קודם לכן, כששהה בה ערב ליל הבדולח בדרך המנוסה של משפחתו למערב. "ברלין של 1938 תקפה את אוזניך בקרשנדו חיוניים, צווחניים… מהומה של צופרי מכוניות מתפרצים, מעצורים חורקים, אוטובוסים נוחרים, חשמליות מצטלצלות, מוכרי עיתונים צועקים. אבל עכשיו… ההעדר הזה של ההמולה הקבועה של חיי־עיר היה מערער יותר ממראה המבנים המופצצים והחרבים, מקווי המיתאר המשוננים של קירות שבורים, ממסגרים פיסות שמים. לזה ציפיתי, אבל לא לעיר שהודממה ללחישה".
במסגרת עבודתו בוועדה לדה־נאציפיקציה של ברלין ומתן "תעודות הכשר" למי שהוכיחו את אי־השתייכותם למנגנון הנאצי, היה קלייר היהודי עד בשנים 1946־1947 למצוקת האוכלוסיה הגרמנית. אבל כשפרץ הנס הכלכלי בגרמניה, וקלייר ראה במו עיניו את החנויות מתמלאות לפתע בסחורות שאי־אפשר היה לייצר מהיום למחר, הוא שאל את עצמו: "האם לא היה שם יותר עושר, האם לא היו יותר סחורות שהוטמנו בסתר, מכפי שאפשר היה להאמין? שאם לא כן, איך אפשר להסביר את הנס שהתרחש יום לאחר שהדויטשמארק החדש החליף את הרייכסמארק חסר הערך?".
את הנס הכלכלי של גרמניה המערבית סיבסדה ארצות־הברית, כדי להציב מחסום בפני התפשטות הקומוניזם באירופה. בשנים 1948־1949, באחד המשברים החמורים ביותר של המלחמה הקרה, חסמו הסובייטים את פרוזדורי הגישה למערב ברלין; ארצות־הברית הפעילה רכבת אווירית מתמדת כדי לספק סחורות לאי המערבי הנצור. בברלין קראו למטוסי הסיוע "מפציצי הצימוקים". לאחר חלוקת גרמניה ב־1949 והקמת החומה ב־1961, המשיכה ממשלת הרפובליקה הפדרלית של גרמניה המערבית לסבסד את ברלין בסכומי עתק, על מנת שתציג חלון ראווה נוצץ בפני הגרמנים שמעבר לגבול. מן הצד השני, ומאותה סיבה, איפשרו שלטונות הDDR – לתושבי בירתם חיים טובים יותר מאלה שסיפק הסוציאליזם במקומות רחוקים יותר מעין המערב.

אמנות אלטרנטיבית ונפילת החומה
עד 1989 היתה ברלין המערבית אי מוזר, מבודד וקצת פרוע בלב הטריטוריה של הסוציאליזם. החומה זרקה עליה צל גדול, סמלי, ובשנות השמונים היא קיבלה ערך מוסף מהגרפיטי. זה היה סמל מוצלח כל כך, והצטלם יפה כל כך, שמהר מאוד הוא הפך למותג. קית' הרינג בא מניו־יורק לצייר עליה, וכל צוותי הטלוויזיה בעולם רצו בעקבותיו. וים ונדרס צילם את "מלאכים בשמי ברלין" והפך במכת קסם אחת מבמאי אוונגרד לשובר קופות. במועדונים הזרוקים של

"מצעד האהבה" של צעירי ברלין, קיץ 1998. ברקע: עמוד הניצחון המוזהב, עוד אחד מסמליה של ברלין

קרויצברג, הרובע התורכי, בין דוכני הדונאר והבקלאווה וכתובות גרפיטי ענקיות של ה־P.K.K, תנועת השחרור הכורדית, ניגן ניק קייב עם להקת ה-Bad Seeds. גלוחי ראש ניאו־נאצים, רדיקלים שמאליים וקומוניסטים כורדים פשטו מדי פעם על הרחובות וניהלו קרבות עם המשטרה.
לברלין היה אז צליל שחור, אנרכיסטי. היא שאבה אליה מכל העולם אמנים ואנשים צעירים שחיפשו ריגושים מסוג אחר. מגרמניה המערבית הגיע כל מי שלא רצה לשרת בצבא, כי על תושבי העיר, לפי חוקי החלוקה, לא חל חוק גיוס.
ההיסטוריה חשפה שיניים בכל מקום, גם ברובעי המגורים הבורגניים של המערב. שטחים עצומים פערו לועות שחורים, ריקים, אל השמים, בין שתי החומות וגדרות התיל שהפרידו את המערב מן המזרח, במקום שבו פעם הלב של ברלין כשהיתה בירת גרמניה. מבני הציבור גולחו שם מעל פני האדמה, כמו תזכורת לבלהות הנאציזם. כמעט בכל שכונה הציגו קירות אפורים את עירומם במקום שבו עמד פעם בית. שלטים הורו לעוברים ושבים באיזה איזור שליטה הם נמצאים – צרפתי, בריטי, אמריקאי – ובכניסות לאיזור השליטה הרוסי, שעבר לרשות הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית, בצ'ק־פוינט צ'רלי ובפרידריכשטראסה, עמדו חיילים עם נשק דרוך, וכלבים ענקיים סיירו לאורך הגדרות. כמעט כל נסיעה ב־Bahn־U, הרכבת התחתית הנושנה של ברלין, עברה דרך תחנות רפאים דוממות, חסומות בקירות לבנים, שחלקן נשמרו על ידי שוטרים חמושים; תחנות בטריטוריית האויב.
בניגוד לתפאורה המצמררת הזו, שימרה ברלין גם פן שובה לב של עיר לא גדולה, לא גבוהה מדי, משופעת גנים ציבוריים וגינות ירק קטנות, נשפכת כמעט ללא תפרים לתוך יערות ואיזור כפרי. היא לא התפתחה בקצב רצחני כמו

קרויצברג, הרובע התורכי. בין דוכני הדונאר והבקלאווה וכתובות הגרפיטי של תנועת השחרור הכורדית, הסתובבו גם ניאו-נאצים, רדיקלים שמאליים וקומוניסטים כורדים

הכרכים הגדולים של אירופה, כי לאחר המלחמה כפו בעלות הברית על גרמניה ביזור של מרכזי השלטון והכלכלה. ברלין הפכה לבירת התרבות האלטרנטיבית של אירופה, ושיקמה את בתי האופרה והתיאטראות שלה במקביל. חיי אמנות סוערים והתארגנויות פוליטיות של השוליים אפיינו לא רק את מערב העיר אלא גם את מזרחה, בירת ה־DDR, עד לקריסת החומה והגוש המזרחי כולו.
זה היה מפעים, להגיע לברלין 
ב־1989. החומה רק נפרצה. טסתי ממילאנו במטוס קטן של חברת התעופה המזרח־גרמנית; כבר היה ברור לכולם, גם לצוות, שהחברה הזו עושה את רגעיה האחרונים בשמים. אבל בשדה התעופה שֵנפלד שררו עדיין נימוסים של מדינה טוטליטרית. הדלפקים של בדיקת הדרכונים היו חסומים בדלתות כפולות מלפנים ומאחור, חייל כיוון נשק אל פני הנבדק. השוטרים סירבו לקבל דולרים לתשלום אשרת המעבר. הרכבת משדה התעופה הגיעה לתחנת פרידריכשטראסה, ושם, במעבר הגבול, כבר הורגש הלך הרוח הפתוח, החדש. מבקרים זרמו מצד לצד.
הפער בין שני חלקי העיר היה חד, הולם כמו אגרוף בבטן. זה היה באביב. אני זוכרת את מראה הגינה המלבלבת, בית קפה עם שמשיות ובתי שיכון חדישים, בהירים, בשכונה שבה התארחתי במערב העיר, ובקצה הרחוב שלט בצרפתית – "כאן קצה איזור השליטה הצרפתי" – ואחר כך מין תחום אפור; גדול ואפור ולא נודע.
אחר כך, כשביקרתי בצד השני של הרחוב, מעבר לחומה, נכנסתי למסעדה בבית ברטולד ברכט. כדי להיכנס היה צריך לצלצל בפעמון, מישהו הציץ בעינית, בסוף גם פתח. בפנים, בין תפאורות נושנות מן התיאטרון של ברכט, עמדו שולחנות וספסלים. מקום הישיבה לא היה נתון לבחירה. המנהל – הוא לא נראה כמו מלצר – הושיב אותנו בצד זוג מקומי, מרצה באוניברסיטת הומבולד ואשתו, ספרנית. דיברנו, כמובן, על האיחוד. האם היה אז נושא אחר בעיר?
הם לא היו הרוסים משמחה, הפרופסור ואשתו. בניגוד לתמונה שהציגה התקשורת העולמית באותה עת, הם שיקפו את החששות העמוקים – שרובם התגשמו בינתיים – של רבים מאזרחי ה־DDR, ממה שהיה בפועל סיפוח, לא איחוד. הם לא רצו למעברים הפתוחים לקבל מאה מארק – מתנת ממשלת גרמניה המערבית לאזרחיה החדשים – ולבקר בחנויות הכלבו בקוּ'דאם, הרחוב הראשי של העיר המערבית, צינור חלונות הראווה המנצנצים והמדפים הגדושים כל טוב, שסמל מרצדס ענק זורח מעליו יומם ולילה, מסתובב על צירו לאט, כמו עינו הפקוחה של ההון שלא ינום ולא יישן.

אופנת עילית והגל היהודי
"החשמליות מתגלגלות, חשמליות צהובות עם קרונות נגררים חולפות על פני אלכסנדרפלאץ המרוצף קרשים, מסוכן לקפוץ בשעת הנסיעה. באנהופשטראסה פתוח למעבר, חד־סטרי לכיוון קניגשטראסה, עבור על פני ורטהיים. מי שרוצה לנסוע מזרחה, צריך לעשות סיבוב דרך קלוסטרשטראסה, ליד מפקדת המשטרה. הרכבות מתגלגלות מהתחנה לגשר יאנוביץ, הקטר נושף קיטור אל־על, נעצר בדיוק מעל פסל ההגמון, שלוסבראו, הכניסה בפינה הבאה" (מתוך: "ברלין אלכסנדרפלאץ", אלפרד דבלין, 1929. מגרמנית: ד"ר ניצה בן־ארי).
לגיבור הרומן הגאוני של דבלין קוראים פרנץ ביברקופף, אבל הגיבורה הראשית שלו היא ברלין. התמכרתי לעיר הזאת לפני שראיתי אותה; דבלין הנחית לי אותה על הראש כמו פטיש, וכשהתחלתי לשוטט באיזור אלכסנדרפלאץ – זה היה בינואר 1993, שנתיים אחרי האיחוד – הלכתי

בית הכנסת הגדול ברחוב אורניינבורג. גל של פילושמיות שוטף את ברלין בימים אלה, מעניק תווית הכשר יהודית לגעגועים לעיר שהיתה פעם ואיננה עוד

בשוינהאוזר־אלי ומולאקשטראסה ורוזנטלרפלאץ המוזנחים, הריקים למחצה, המטים ליפול, מרחרחת בכל מקום את עקבות הספר הזה ואת חיי הכרך של שנות העשרים, שהיה צפוף וסואן וגדוש חשמליות ויהודים וחידושים מודרניים ופושעים קטנים ואנרגיות פוליטיות אדירות, מלאות הבטחה, הרסניות.
החורף עמד בעיצומו, הטמפרטורה צנחה כבר לעשרים מעלות מתחת לאפס, הכפור צבע את העיר בשחור. לא היה אפילו גבעול עשב או עלה ירוק להתנחם בו בין חומות החצרות הפנימיות. איזור מיטה 
(Mitte) ושוננפירטל, הרובע היהודי הישן, הפכו לאחר האיחוד למעוז התרבות הצעירה, האלטרנטיבית, של ברלין. הצעירים נטשו את קרויצברג ופלשו לבתי הרובע, שהיה לפני המלחמה מרכז הומה בתי מלאכה ומסחר ובתי עניים, שיפצו אותם כלאחר יד, הקימו קומונות, צבעו סיסמאות אנטי־פאשיסטיות וציורים פראיים על הקירות. סמרטוטים אדומים השתרבבו מחלונות. בכל פינה נפתח בית קפה או מועדון, לא מהסוג המעוצב; להיפך, היה למקומות האלה מראה פרוע, מתריס. פה ושם עמדה איזו מכונית טראבי ישנה, תוצרת הגוש המזרחי, שנזרקה להחליד בכפור. חשמליות הבהבו ברקים כחולים. חוץ מזה, עברו שם רק מכוניות מועטות. אבל היזמים לא התמהמהו הרבה. הם נתנו לילדים להשתעשע קצת, לפרוץ את הדרך, ואז הגיעו הבולדוזרים. באותם ימים ב־1993 הפכו את הדפים האחרונים בפרק האנרכיסטי של הרובע.
היום זה המקום הכי אופנתי בברלין. השיפוצים בעיצומם, אופנת עילית נושקת לגלריות, בתי הקפה מתפוצצים מכסף, אוטובוסים של תיירים נשפכים לתוך האקשה־הוך, הדובדבן בקצפת של הרובע, פרויקט שיקום יוקרתי של קומפלקס חצרות בסגנון ארט־נובו. שם, לצד מעצב־אופנה ומעצב־שיער ומעצב־תכשיטים, יש תיאטרון־קברט נוסח ימי ברלין העליזים, עם שלט: "יידישער מוזיק אונד היסטוריש ארט", כי זה הגל החדש: הגל היהודי. בקברט "מטרופול" מציגים את העיירה היהודית אנטבקה של שלום עליכם בצד מחזה בווארי עם כובעים טירוליים וחצאיות דירנדל. במועדונים הכי נחשבים מנגנים מוסיקה חסידית, הצעירים הגרמנים רוקעים רגליים לקצב נעימות מהשטעטל. על הקירות תלויות מודעות למסיבת "גטו־בלאסט־סולי", סולידריות בקצב הטכנו מתובלת ביידישקייט.
אפשר לומר שהתחייה של מיטה החלה בסימן הכוכב היהודי, תחת צילו של בית הכנסת הגדול ברחוב אורניינבורגר, ששופץ כבר בשלהי תקופת ה־DDR, וכיפות הזהב האוריינטליות שלו (סמל לעושרה ולגאוותה של הקהילה, כפי

האינפו-בוקס האדום, הנוצץ, שהורם בתוך שלושה חודשים בלבד בפוטסדאמרפלאץ – ליד מרכז השלטון של הרייך שגולח המלחמה, תחתיו קבורים, בין היתר, מרתפי המפקדה של היטלר

שראה אותה האדריכל קנובלאוך במאה שעברה) זהרו מעל לרחובות השרויים בעזובה. הכתובת שהיתה לאירוניה מרה בליל הבדולח – "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" – שוקמה. מן השמות המחוקים של החייטים והסנדלרים והרוכלים היהודים שאיכלסו את הבתים מסביב צמחו ברים מתוחכמים כמו "זילברשטיין"; מחורבות העגה היהודית הישנה של העולם התחתון בברלין קם "תכל'ס" – שילוב של סדנאות אמנים, מועדוני הופעות, קולנוע וברים, שהקימה קומונה של אמנים צעירים ממזרח העיר וממערבה בין הריסות בית מסחר יהודי שחרב במלחמה. אפילו בתי קפה "ישראליים" הופיעו כאן, "אורן" ליד בית הכנסת הגדול, ו"בית קפה" בצד בית הכנסת של קהילת "עדת ישראל".
בינתיים סולקו מן הקומונות שלהם כמעט כל המהפכנים שפלשו לבתי הרובע, "זילברשטיין" התפתח יפה ל"זילברשטיין־סושי", ל"אורן" נולד אח, "רימון". רבים מהמבנים הושבו לבעלים יהודים (המתגוררים אי־שם בארצות־הברית, בקנדה או בישראל), שופצו, הושכרו במחירים נאים. "Milk and honey taken far far away", מבשרת כתובת גרפיטי מעל אחד ממעוזי היאפים בשוננפירטל.
"ניוזוויק" הקדיש בקיץ 1998 גיליון לפילושמיות השוטפת את גרמניה, וליתר דיוק, את ברלין. רוב כיתות העברית שמציעה הקהילה בברלין מאוכלסות בלא־יהודים; הורים שולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודיים כי שם, אומרים, החינוך טוב יותר. יש כאלה שמסתייגים מהאהבה המופגנת, אומרים שמעברה השני מסתתרת האנטישמיות. אבל נדמה שהגעגועים של ברלין ליהודיהָ אינם אלא ניסיון להעניק לגיטימציה לגעגועים בכלל, לנוסטלגיה: חמישים שנה היה העבר חטוטרת שנשאו הגרמנים על גבם, משהו שצריך להיפטר ממנו. אבל מי יכול לחיות בלי עבר לאורך זמן? לכן מדביקים תווית הכשר יהודית על הגעגועים לעיר שהיתה פעם ואיננה, וכעת צומחת על שרידיה המטרופולין החדשה של גרמניה של האלף השלישי. "מעבר לרחוב הורסים הכל, הורסים את הבתים ליד המסילה, מאיפה יש להם כסף לזה, העיר ברלין עשירה, ואנחנו משלמים את המיסים" ("ברלין אלכסנדרפלאץ").


תודת המערכת לחברת "לופטהנזה" על הסיוע בהפקת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code