תפריט עמוד

ברלין: להתראות לנין

ברלין: להתראות לנין

חומת ברלין אמנם נפלה, אבל כיום מתברר שבין מזרח ברלין למערבה עמד יותר מאשר קיר אבנים. שנים של קיום במציאות נפרדת הותירו את חותמן, ורגש הזרות בין אזרחי העיר עדיין לא עבר מן העולם. שליחת "מסע אחר", מיכל פלג, שוטטה על קו התפר

באביב 89' טסתי ממילנו בחברת התעופה אינטרפלוּג ונחתתי בשדה התעופה שנפלד, ברלין־מזרח, שם הוחתם הדרכון שלי בחותמת מעבר כך שאוכל לנסוע ברכבת בשטחה הריבוני של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית לתחנת פרידריכשטראסה (Friedrichstrasse), ולחצות את הגבול לברלין המערבית.
כעבור פחות משלוש שנים, כשחזרתי לעיר, אינטרפלוג כבר היתה מקורקעת כמו המדינה שהפעילה אותה, ושרידי חומת הגבול, או חתיכות בטון מקושקשות בגרפיטי ממקור אחר, נמכרו כמזכרות לתיירים ליד אתרים עליזים שהיו עד לא מזמן מוצבי האימה של המלחמה הקרה, בעיקר על ידי מהגרים קשי יום ממדינות הגוש המזרחי לשעבר, שגנבו את הגבול למערב בתקווה להשתלב בשוק החופשי ולרכוש לעצמם טלוויזיה, מכונית יפנית, ולמצער — זוג מכנסי ג'ינס.

למרות קרנבל החומה
באותו הזמן, חורף 1992, ברלין עוד לא הספיקה לטשטש את הסימנים להיסטוריה הקרובה והרחוקה יותר שלה, ואלה היו מפוזרים בכל מקום, בעיקר בשטחי ההפקר הגדולים על תוואי החומה, אך גם ברבעים של לב העיר, כמו מיטה (Mitte), שויננפירטל (Scheunenviertel) ופרנצלאואר ברג
(Prenzlauer Berg) – שהיו כולם בריבונות גרמניה המזרחית ובשל כך לא זכו בהזרקות הון כמו שכניהם מעבר למסך הברזל – ושימרו במידה לא מעטה את תמונת האובדן וההרס של מלחמת העולם השנייה, ואפילו רמזים חיוורים לחיים שהוכחדו על ידי המשטר הנאצי, בדמות שמות הדיירים היהודים, שלא נמחקו לגמרי מעל כניסות לחצרות אחוריות זנוחות, וקווי המתאר של דירותיהם על גבי קירות שנשארו עומדים חשופים במקום בו קרס הבניין השכן.

ברחובות עוד חנו לא מעט "טראבּי" — טראבאנט, מכונית הדגל או הטראנטה של ה־ד.ד.ר – ותחת השלטים האפורים של "אוֹבּסט אוּנד גמוּסה" (פירות וירקות) הוסיפו בעלי חנויות אפורים מן המשטר הקודם למכור ביד קפוצה את מרכולתם האפורה, בשעה שמן הצד השני – כי זה היה, עדיין ולמרות הקרנבל הגדול של הפלת החומה, הצד השני – יכול היה כל "אוֹסי" (כינוי החיבה המפוקפק לאחים המזרחים) לשזוף עיניו בשפע הארץ המובטחת בסופרמרקטים ידידותיים לצרכן. אפילו הפרוטומה של ולדימיר איליץ' לנין, נתונה בתיבת עץ אדומה להגנה מפני הכפור, עוד לא התנדפה מחזית הבלוק העצום של שגרירות ברית המועצות לשעבר, מעצמת בטון ששלטה בלא מתחרים על שדרת אונטר דן לינדן (Unter den Linden), עד שהקימו לצדה, בשחזור מדוקדק, את משכנות העבר העשירים, כמו מלון "אדלון", סמל החיים הטובים בברלין הישנה.

ציור קיר מימי הרפובליקה המזרח גרמנית בכניסה למשרד האוצר שבמזרח ברלין. השמירה הקפדנית על היצירה היא ביטוי למגמת הרטרו הרווחת בעיר | צילום : טל גליק

ימי הזוהר והאנרכיה
בחורף ההוא האיחוד היה טרי למדי ותהליך ההשתלטות של המערב על המזרח בחיתוליו. אלה היו שלהי תקופת הזוהר הקצרה של השמאל האלטרנטיבי, כאשר כל בניין שני ברובע מיטה היה בית "תפוס" (בית נטוש שפלשו אליו סקווטרים). חזיתות הבתים המתפוררות לבשו סמרטוטים צבעוניים — בעיקר אדומים — וכתובות גרפיטי מצוירות, סמלי ה"אנטי פה" (אנטי פאשיזמוס), ואילו בתי קפה ומועדונים מאולתרים פעלו במרתפים ובחצרות.
יכולת להיקלע בטעות לקרבות רחוב בין נאצי סקינס, גלוחי הראש הניאו נאצים שהרחיבו את שורותיהם בתגבורת זועמת מן המזרח, ובין רדיקלים של השמאל ומיליטנטים מארגון הפ.ק.ק הכורדי, ובין שני המחנות גם יחד לכוחות המשטרה. מערכות התחבורה של שני חלקי העיר אוחדו כבר, אבל על קו הגבול המתפתל בין רבעיה העוינים של ברלין חלפו עדיין הרכבות התחתיות בתחנות רפאים חשוכות ומשיבות צינה שהיו חסומות במשך שנים.

מזרח גרמניה הפכה למותג,
ראשי התיבות של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (DDR) מתנוססים בגוני בז' על תיקים ובגדי מעצבים

היו גם מחזות אבסורד: ערב אחד, במועדון תרבות נידח, ראיתי את אחד מרבי המרגלים הנודעים בעולם, לומד מרב חב"ד מירושלים להדליק נר של חנוכה בחברתם של כמה עשרות מהגרים יהודים, רובם קשישים, ממדינות חבר העמים לשעבר (בזכות חקיקה של הרגע האחרון בפרלמנט המזרח גרמני, נאלצה גם גרמניה המאוחדת להכיר בזכות השיבה של יהודים ממוצא גרמני ולהעניק להם אזרחות). מרקוס וולף, שנודע בתואר "האיש ללא פנים" ונחשב מודל לדמותו של קארלה ברומנים של ג'ון לה קארה, היה ראש הריגול הנגדי של גרמניה המזרחית, ופרש רשת ג'יגולוס בשם הציני "רומיאו" לרגלי מזכירות עריריות במיניסטריונים של המערב, והיה אחראי לשתילת המרגל הבכיר גינתר גיום ובעקיפין – לנפילתו של הקנצלר וילי בראנדט. היום הוא מתפרנס מפרסום רומנים אוטוביוגרפיים וממכירת ראיונות לתקשורת.

המזרח כמותג
וולף היה אולי בין הראשונים לאתר את הפוטנציאל הגלום בסחורות מזרחיות שפג תוקפן בשוק החופשי, אבל עד מהרה התברר לכל שמדובר במקור הכנסה יציב וארוך טווח: מזרח גרמניה והסוציאליזם בכללותו הפכו למותג. ראשי התיבות של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (DDR), כמו גם "אינטרפלוג" ומוסדות אחרים של המדינה שעברה מן העולם מתנוססים בגוני בז' אופייניים על תיקים ובגדי מעצבים. תחנות הטלוויזיה משדרות תוכניות "אוסטלגיה" — נוסטלגיה למזרח — בפריים טיים. סרט הקולנוע "להתראות, לנין", שעניינו מבט ביקורתי מן הצד המזרחי של החומה על האיחוד, היה לשובר קופות ותרם לתחילתה של אופנה אוסטלגית, הפוך על הפוך, בנוסח המחוספס־מחתרתי המקובל בברלין עוד מן הימים שבהם ניק קייב היה מנגן במועדונים שחורים בקרויצברג (Kreuzberg) וקית הרינג בא לצייר על החומה לפני שמת מאיידס.
הכל משתלב יפה ברוח המוּלטי־קוּלטי (Multi Cultural בסלנג המקומי) הנינוחה שירדה על העיר לאחר השלמת האיחוד הלכה למעשה ונצחון ההון על מובלעות האנרכיה. הבתים התפוסים בלב ברלין נקנו על ידי אנשי עסקים מן המערב או הוחזרו לרשות בעליהם היהודים מעבר לים, ובכל מקרה שופצו מן המסד עד הטפחות והושכרו לבוהמיינים מבוססים יותר מהסקווטרים, חלוצי היישוב מחדש. במקום גרפיטי יצירתי, מקשקשים בני נוער את שם כנופיית הרחוב שלהם על הקירות. גם בתי הקפה והברים הקשוחים ברובעי מיטה ופרנצלאואר ברג החליפו תפאורה, ומאות מתחרים הצטרפו אליהם. תחת כל "אובסט אונד גמוסה" יושבים מעצבי בגדים מתוחכמים במחירים מפולפלים. האקשה הפה (Hackesche Höfe), מערך חצרות ברלינאי טיפוסי שאכלס בתי מלאכה ודירות של המעמד הנמוך, רבים מהם אוסט יודן (מהגרים יהודים מן המזרח), עבר שחזור עדכני ומשמש כתחנת תיירים מפורסמת, גדושה בוטיקים קסומים, מסעדות ואפילו תיאטרון יידיש, כולל הופעות כליזמרים — אופנה מוזיקלית נפוצה בברלין בשנים האחרונות.

מגדל שמירה ליד פוטסדאמר פלאץ. יותר ממאה איש נהרגו במהלך נסיונות לחצות את החומה | צילום : נפתלי הילגר

תרבות המרכאות
ה"מזרח" — במרכאות כפולות — נמכר בהאקשה־הפה כמו ה"יידישקייט"; שניהם מולטי־קולטי. בין מרכאות אפשר למכור היום גם "נאציקייט": באלטה שונאהוזר אלה (Alte Schönhauser Allee), רחובו הראשי של שויננפירטל ("רובע הסמרטוטרים" הישן, מרכז החיים היהודיים בברלין במאה ה־19 ותחילת המאה העשרים) יש חנות בשם Elternhaus ("בית אבות"), שמציעה למכירה חולצות טי וביגוד צבאי עם ססמאות וסמלי הרייך השלישי, בגימור מעוצב המשלב הומור ומשחקי לשון בנוסח "ארבייט מאכט ארבייט" ("העבודה מעבידה") או "מיין קאמפף" מעל ציור של חמור: בדיחה.
בזווית חלון הראווה, בין כפפות אגרוף בדוגמת הדגל האמריקאי לתצלום עליז, יש גם שתי בובות קטנות של יהודים מצחיקים כאלה, עם פאות וזקן, אחד עטוף בטלית והשני מצויד בשטריימל ורובה מוכסף, זרוע נצנצים: עוד בדיחה. הלקוחות העיקריים של "בית אבות" הם נערות וילדים מעודכנים.

מחוץ למרכאות, אסור על פי חוק להשתמש בברלין בסמלי הרייך השלישי, ולכן נאלצים הניאו נאצים לפתח כוח דמיון ולתקשר בקודים חלופיים. במקום דגל צלב הקרס, למשל, הם תולים את דגל איחוד מדינות הדרום שהובסו במלחמת האזרחים האמריקאית. את השמות האסורים מחליפים בשמותיהן של להקות רוק המזוהות עם הנאצי סקינס.
אבל המרכאות של האירוניה הן הפתרון הסופי האלגנטי ביותר. ללכת עם, להרגיש בלי או להיפך, מה זה משנה: כולנו יודעים שמדובר, בסך הכל, במותג עונתי. ימי המאבקים האידיאולוגיים נגמרו. ברלין היא עכשיו מולטי־קולטי.

החומה הפנימית
הרוח החדשה מנשבת על פני השטח, אבל מתקשה לטאטא את רגש הזרות ההדדית מאזרחי שני חצאיה של ברלין, רגש שטופח על ידי ממשלות עוינות ואידיאולוגיות סותרות, שתי מערכות חינוך נבדלות ושנים של קיום יומיומי במציאות נפרדת, מוסתרת מאחורי חומות ורצועת מוות. מארק, מערב ברלינאי בשנות השלושים, בוגר אוניברסיטה לקולנוע, בעל מקצוע חופשי ודעות מתקדמות מכל בחינה שהיא, סיפר לי שהוא עדיין מרגיש בבירור

"אין להם משמעת עבודה", מתאר מארק המערב ברלינאי את בני דורו מן המזרח. הרוח החדשה מתקשה לטאטא את רגש הזרות ההדדית

בהבדל בינו ובין בני דורו מן המזרח: אין להם משמעת עבודה, אמר. לא חינכו אותם, כמונו, לעמידה בזמנים ולהצטיינות מקצועית. הם רגילים להתבטל. לא בלי אירוניה עצמית, הוא סיכם את העניין בכך שהגרמנים מן המזרח לא כל כך גרמנים.
לעומת זאת, סיפר מארק, אביו רואה את ה"אוסיס" כאחראים להרעת מצבו הכלכלי, בלי שמץ של אירוניה. מאז האיחוד נפסקו הסובסידיות שקיבל העסק שלו (הקלות מס והטבות אחרות שהוענקו ביד רחבה לתושבי ברלין המערבית כתמריץ לחיים בעיר הנצורה), הוא נאלץ להתמודד כאחד מרבים בשוק החופשי, וסובל מן המיתון – עוד אחת מן הבעיות הכלכליות של גרמניה המאוחדת.

מרירות הדדית
מארק זוכר את ברלין של נעוריו כאילו היתה שמורת טבע: אינטימית, ידידותית, מוגנת מן הרעש והאלימות האופייניים לערים גדולות. הוא עצמו גדל בפרבר וילות בורגני והחומה שכנה הרחק בירכתי התודעה שלו, מחוץ לטווח ראייה; לא היתה שום סיבה להתקרב אליה.
גרמניה המזרחית היתה המדינה העוינת שבה צריך לעבור כדי לצאת לחופש מחוץ לברלין, בגרמניה המערבית או במדינות מערביות אחרות, ושהשוטרים שלה אורבים לאורך כביש הפרוזדור לסטייה הזעירה ביותר מן המהירות המותרת, בשביל לסחוט כמה שיותר דולרים מהנהג המערבי; את הקנס היה צריך לשלם במקום.
אביו, הוא נזכר, היה יוצא לדרך מצויד במפה שעליה מסומנות נקודות המארב

כרזה שהיא חלק מתערוכת רחוב בנושא עיצוב שיער בכניסה לתחנת הרכבת בפוטסדאמר פלאץ. הכל משתלב ברוח המולטי-קולטי הנינוחה שירדה על העיר לאחר האיחוד  
צילום : טל גליק

ונוהג במהירות מופרזת בין הנקודות האלה. גם כשהאוסיס התחכמו, והחתימו אותך בכניסה לכביש כדי שיוכלו לבדוק בכמה זמן עברת את הדרך לנקודת היציאה, אבא של מארק לא ויתר. הוא היה נוסע במהירות מופרזת ואחר כך מאט לזחילה, לפי חישוב מדוקדק, ואם הקדים בכל זאת היה עוצר בצד הדרך ומחכה. זה היה מעצבן את כולם, אבל בשביל אבא של מארק זה היה עניין עקרוני: הוא לא ייתן שהאוסיס יסדרו אותו.
רבים מן הצד השני חשים בדיוק אותה מרירות כמו אביו של מארק, ואפילו על אותו רקע – הכלכלה. בדרך כלל, הסיבות שלהם מבוססות יותר: עבורם משמעותו המעשית של האיחוד היתה, במלה בוטה אחת, כיבוש.
הכסף המזרח גרמני הפך לנייר, והחיים – למשחק מונופול. נוסף למעבר הפתאומי ממערך עבודה מוגן לשוק תחרותי חסר רחמים, הובטחה בהסכם האיחוד עדיפות למערב גרמנים במקומות עבודה, בעיקר במשרות מנהליות או במוסדות להשכלה גבוהה. איתור משתפי פעולה עם השטאזי נעשה, משנודעו ממדי התופעה, לציד מכשפות שהרס את חייהם של רבבות. אבל, מעבר להיבטים הכלכליים, הלך והתברר שהאוסיס איבדו משהו עמוק וכואב עוד יותר: הם איבדו את כבודם. הערכים, התרבות וההיסטוריה שלהם הפכו נלעגים, במקרה הטוב; במקרים אחרים הושוו לפשעי הנאציזם. ועכשיו הם נעשו לעוד מותג.

המובלעת האחרונה
האלטרנטיבה האמיתית של המזרח, ללא מרכאות, מוסיפה להתקיים בברלין בקהילות שיתופיות, ביוזמות תרבות, אמנות ופעילות פוליטית וגם באורח חייהם של אנשים רבים, ממזרח וממערב, שלא נכנעו לתביעות הרודנות של הצריכה. "אקוּד" (ACUD), למשל, היא עמותה שייסדו ארבעה מזרח גרמנים בתקופת האיחוד והיום שותפים בה כעשרים חברים, ממזרח ומערב. זה שנים מציע הבניין התפוס של "אקוד" ערבים ספרותיים, קולנוע, קבוצת תיאטרון, שיעורי ריקוד והופעות מוזיקליות במחירים שגם מובטלי העיר הרבים יכולים להרשות לעצמם.
הסיפור של "אקוד" הוא סיפור ברלינאי טיפוסי: הבניין התפוס התגלה כירושתה של יהודייה מישראל והוחזר לרשותה; היא החליטה למכור. אז נפתח מאבק ממושך בין יהודית, נציגת העמותה, ובין אנשי עסקים מהמערב. זה היה מאבק שנראה, על פניו, אבוד מראש, אבל יהודית היא לוחמת גרילה פוליטית ותיקה: ברגע האחרון השיגה תמיכה כספית מארגון הומניטרי והקדימה את המתווכים, עורכי הדין והיזם המערבי במרוץ לחתימה על החוזה. עכשיו משפצים החברים בעצמם את הבניין, בסיוע כספי של ממשלת הרובע.

יהודית היתה ממתנגדי המשטר וישבה בכלא במזרח גרמניה, אבל כמו רבים מחבריה היא לחמה למען שינוי מבפנים – ולא למכירת חיסול של האידיאולוגיה הסוציאליסטית. היא משתייכת לשוליים הפעילים, מגיניה של המובלעת האחרונה בברלין ושומרי החומה השברירית שמפרידה עדיין בין אורח החיים שלהם ובין חברת הצריכה של החלום – או הסיוט – האמריקאי.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות