תפריט עמוד

בעקבות ספרים – שירת החולות, שתיקת היערות

בעקבות ספרים – שירת החולות, שתיקת היערות

היערות של א.ב. יהושע ושל הקרן הקיימת, החולות של ס. יזהר ושל הדיונות הגדולות, הים של דויד גרוסמן, של יעקב שבתאי ושל כולנו. מסע בין דפי הספרות העברית ונופים מקומיים

1. היער
"והרי עדיין אין זה יער כי אם תקווה והבטחה לעתיד. כדור השמש נגלה פה ושם בין הצמרות, והפוסעים בין העצים טבולים בתוך שברירי־אור. זה אינו יער רוחש אלא יער שקט עד למאוד, כמו בית קברות. יער של בדידות. האורנים זקופים, רציניים ודקים. כמו גדוד טירונים שממתין למפקדו".
(א.ב. יהושע, "מול היערות", 1963)

שלושים וחמש שנים חלפו מאז כתב א.ב. יהושע את אחד הסיפורים החשובים בתולדות הספרות העברית החדשה, והיער הוא עדיין בבחינת הבטחה ותקווה, והוא מן היערות הכי משונים בעולם: יער ממלכתי נטוע. מדובר בחורשות האורנים הפזורות סביב הכרמל, נניח, אלה שאפשר לראותן מן הכביש העולה מזכרון־יעקב בואכה יקנעם, מגודרות ותחומות היטב בסמלי השלטון ובשלטים המחרידים את שלוות הנוסע: "מנע אש ביערות". ובבת אחת מוטלת על המתבונן האחריות לרגבי העפר ולאורנים המבקעים אותם ולספסלים של הקרן הקיימת ולאנדרטות שבין אלה לבין אלה – רק מכוח ההתבוננות. 

מערך שלם של אנשים עמלניים אחראי לקיומו של היער הזה. בראשית היו מתכנני הקרן הקיימת, אחר כך באו פועלי הדחק ששתלו, מניחי הצינורות שהשקו, האגרונומים שתהו לפשר הכנימות, השומרים שהוטל עליהם למנוע אש ביערות. שום דבר טבעי אין בו, בחורש האורנים המוזר שעל הכרמל. הכל מעשה ידי אדם, והכל מעשה פוליטי שנועד לגרש את הזיכרון הרע שהותירו כאן התורכים, עת כרתו כל מה שצמח בגבעות ובהרים והפכו אותו לחומר הסקה לרכבות שלהם, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בסיפורי הילדים בספרות העברית אין פיות וגמדים ביערות הכרמל, לא טירות קסומות הנגלות לעיני מי שהלך לאיבוד ביער, גם לא מעיינות רכים המפכים תחת העלווה. יער ממלכתי, כאמור. קרן קיימת מעולם לא שתלה בו סודות גדולים, כישוף עתיק, בריות של אגדה. זה לא תפקידה. 

בסיפור של א.ב. יהושע עולה תמיהה עצומה של שומר היערות לעתיד לבוא, מין יפה־נפש ממושקף וטרחני, על עצם קיומו של יער במקומותינו. גם לא מעט אי־נוחות ויראה יש בו, אולי מתוך הזיכרון היהודי הקדום. הרי עם שונא יערות אנחנו. תמיד הם, ועצי הליבנה הטמירים שלהם ופיותיהם ומכשפותיהם, היו נחלותיהם של פריצים. אם לא תעה בהם יהודי ועגלתו בערב שבת, הרי שגזלנים, ליסטים, ליליות ושדים קפצו מתוכו ורצו גם את הכסף וגם את הנפש. בבית הספר לימדו אותי ש"יער" ו"עיר" אצל עגנון הם הפכים גמורים בכל רמה, החל מן המשחק הלשוני הקלוש וכלה במטאפיזי. שכן העיר היא מקום המושב הטבעי של יהודי גלותי, שנדחק אליה בשל האיסור לרכוש אדמות חקלאיות ולעבדן, והיא גם מקומה של הציוויליזציה האנושית. וכל מה שחורג מתחומה – כמו יער – הוא ייצוג של הלא־נודע, האפל, השטני. 

ביער הישראלי הנטוע אין שטניוּת, אבל גם אין בו יופי ונחמה. זה יער פוליטי: השומר המקורי אצל יהושע הוא ערבי כרות־לשון, אילם לחלוטין, שלא ברור אם "אנחנו" או "הם" עשו לו את זה. אבל אי־אפשר לסמוך עליו לגמרי, מפני שבכל זאת גם לו יש אינטרס סמוי או גלוי לשרוף את היער, בהיותו ערבי. לפיכך, מציבים מעליו שומר יהודי, וגם הוא אינו יכול למנוע את האש (אולי הוא זה שהציתהּ בכלל), וגם לא את מראה הכפר הערבי המחוק שמתחת לעלווה. 

זה הסוד שמסתיר היער של יהושע: מחיקה ואלם טוטאליים של "האחר". בסוף הדברים יואשם הערבי בהצתה. כאילו אפשר היה אחרת. דור חדש של שותלי־דחק ומניחי צינורות ומפקחים יעמלו קשה כדי לשקם את החורש הכי מלאכותי בעולם ולמחוק שוב את הכפר שהיה פעם. עד להצתה הבאה.

 2. החול
"…וחוזרים ועולים אל שדה רגבים צהבוני, עם חנוכיות של בוצינים, מעופרות, וכשהרוח חוטפת לרגע את עמוד האבק ומוליכה אותו ביד חזקה הצדה, מיד מתגלה מאחור התל הגדול מלוא קומתו האפורה, נישפה וכיפח, ובראשו אותו אשל כמור כותרת, שמצל על גומת הרביצה רוויית החלומות, שנעשו אבודים כנראה".
(ס. יזהר, "ימי צקלג", 1958)

בערך בזמן שגבעות הארץ הקריחו, ורכבות התורכים נסעו מכאן ולא שבו עוד, נולד ס. יזהר, משורר החולות הגדול של השפה העברית. מי שעדיין קורא את "צקלג" יודע, שלא עלילות גבורה גדולות ימצא בתיאור חבורה של נערים מתלהמים על גבעה, אי־שם בין אשקלון לקסטינה, במלחמת העצמאות. גם לא דמויות שמלוות את הקורא נצח שלם. רק חול: עכרורי ופרוזאי, נדבק לזקָנים ומסמא את העיניים, מגלה ריבוא חריצים וצמחים שאין להם, בפי הקורא, שם עברי או שם בכלל, ונוף שאין לו תואר ולא הדר, וצריך באמת להיות גם בן־חולות וגם יוצר ענק כדי לראות בו את מה שנביאי הבנייה ומכסחי הגבעות ומשמידי החול מעולם לא ראו.

שלושים וארבע שנים שתק יזהר ולא כתב פרוזה. מאז "ימי צקלג" ועד "מקדמות", הנפתח בתיאור זכרון ילדות ראשוני של קו הגבול החמקמק, המתעתע, בין גבעת חול לבין שמים. ביום עכרורי אי־אפשר לדעת מה הוא מה, והיכן סופה של הדיונה ותחילתו של הרקיע. ואין יום אחד של חול דומה למשנהו, ואין עקבות בחול יבש דומות לאלה שעל שפת הים, שם אפשר לנחש את קומתו ואופן הילוכו וגילו של אדם רק על פי מה שטבעו עקביו, כפי שיזהר מנסה ללמד דור של מכחישי־חול ב"מלקומיה יפהפייה", ספרו האחרון שראה אור השנה. מי שמתאהב במשפט של יזהר, שאורכו לפעמים כמה וכמה עמודים משכרים, ייתכן שיתהה בכל זאת עד כמה מדובר כאן ברומנטיזציה מעושה של מה שבעצם אינו קיים ולא היה קיים מעולם. 

פעם גם אני חשבתי כך, ולרגל מותה הסופי של הדיונה הגדולה באשדוד יצאתי לטייל בה עם יזהר ועם צלם, בניסיון אחרון ונואש של החברה להגנת הטבע להציל משהו מגאון־החולות. ואני, שגדלתי בצידה של הדיונה הזאת, ונדמה היה לי שאני מכירה כל רותם וכל נר־לילה, קיבלתי שיעור באהבה לחול. לקטנים ולצנועים מן הצמחים הבוקעים ממנו לאחר הגשם, אלה שאנחנו לא טורחים ללמוד את שמותיהם; לחריצים הארוטיים כל כך, שהרוח מתווה על פני הגבעה. שעה ארוכה השתרע על החול ועקב אחרי משהו, שעין עירונית לעולם לא תבחין בו. נדמה לי, שבסופו של דבר המשהו התפרש כעקבותיה של חיפושית קטנה שהלכה דרך ארוכה על פני מישור ופתאום, בלי שלעולם נדע למה, פנתה לאחור ונעלמה במאורונת קטנה וזהו, סוף. 

סיפור אין כאן, גם לא דרמה. בעקביות של מאהב, רושם יזהר קווים של חול בכל יצירתו: תמיד החול והגבעות הנמוכות והשדות הלא גדולים, הקרויים היום "חבל לכיש" – לא הוד ולא הדר, רק פיסות נוף אחרונות שאינן מעשה ידי אדם ושרובן כבר חיות רק בין דפי הספרים שלו.

3. הים
"…ובעוד הם הולכים התגלה לעיניו הים בכל יופיו – כחול ושקט ואינסופי – והם ירדו לחוף והניחו את בגדיהם ואת המגבת… וניגשו אל שפת המים הרוגעים שכמעט ולא השמיעו איוושה, ואביו, שרוחו היתה טובה עליו, הצביע בידו השזופה כלפי האופק, שהתמזג ברכות רבה עם הים, ואמר ששם נמצאות ארצות יפות, איטליה וספרד ואנגליה והולנד, ושאם חוצים את הים הזה מגיעים אליהן".
(יעקב שבתאי, "זכרון דברים", 1977)

החוף הוא אחד מחופי תל־אביב, בילדותו של גולדמן, הגיבור של שבתאי שחייו תחומים בין הים במערב לבין הקריה במזרח, פחות או יותר, ויחד איתו אנחנו כקוראים הולכים במשעולי תל־אביב ובמשעולי הזיכרון הגחמני עד מותו (הידוע מראש) של הגיבור. ואיזה מין ים מצייר לנו שבתאי? לכל היותר, תפאורה לחה ו"רעש מונוטוני", כרקע למאורות־סנוקר קטנות ובתי זונות ומשגלים חטופים בלי אהבה. ים עירוני, נעדר־נוכח, בשום אופן לא כזה שיושבים על חופיו ותוהים על מהותו, לא כזה שמתבוננים בו ארוכות וחווים דרכו את חילופי הצבעים ואת חילופי העונות. סתם מין מכשול מאיים, תקוע בדרך מכאן ל"ארצות יפות". 

זה רק ים אחד מתוך רבים בפרוזה העברית. יש לנו החוף של "סוגרים את הים" ליהודית קציר, ערש לדרמות אנושיות זעירות, מרירות־מתוקות. ויש זה של "הספר המפורש" לאברהם הפנר, שגיבורו באמת מנסה לשחות, אבל רק אל האבדון, אל החור הכחול הגדול שמצוי לא רחוק מקו הגבול המערבי של תל־אביב. והים של דויד גרוסמן ב"עיין ערך: אהבה", שהוא בכלל מין אלה ילדותית, עצלה וזנותית ומפונקת, המדברת בגוף ראשון על "הערסל הימי הגדול" שהיא מעניקה בנדיבות ליצורי יבשה.

ומה אין? אין כמעט בספרות העברית, ולא במקרה, אנשים שחיים ממש על שפת הים וממנו, כאלה שיש ביניהם לבין שפעת המים קשר אורגני של ממש, כאלה שיודעים לזהות סערה מתקרבת, איכויות של גלים, פשר נהמות של מים. לרוב אפשר להתעלם מקיומו. ודאי בנוף עירוני שחוסם את הים מעיני המתבונן. רק לפעמים נזכרים בכוחו המצמית, כמו גולדמן הילד, בעודו חולם על הארצות היפות שמעבר (וכבר ברור לו שכאן אין ארץ יפה): "וכשהמים הגיעו למותניו נעמד אביו ולקח את ידו והחזיק בה בחוזקה וחזר והיתרה בו שוב ושוב שלא יתרחק, והוא היה עכשיו מתוח, ופתאום הרגיש בתוך הדאגה הזאת לבריאותו ולחייו, בחוסר האונים של אביו ובפחד הגדול, הרודף, שמילא אותו נוכח שפעת המים השקטים, שכוחות אפלים אצורים בהם, אשר בכל רגע וללא כל סיבה עלולים להתפרץ ולכלות את הכל".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

שמורות ימיות בישראל

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות