תפריט עמוד

בלפסט: רחובות לוהטים

בלפסט: רחובות לוהטים

יובל בן־עמי נזכר בימים שעשה ברחובות בלפסט הבוערת בחברת בחורה קתולית שחיה עם פרוטסטנטים. סוף שבוע סוער בעיר שרחובותיה יצוקים איבה טהורה.

היו לה שיערות שאטניות, דקיקות כקורי עכביש, כתפיים רזות ושפתיים דקיקות שהתעקלו לכדי חריץ של חיוך. היא היתה היפוכן של יתר הבחורות בפאב שבבנדורן (Bundoran), ברפובליקה של אירלנד. אלה נשאו רעמות של שיער אדמוני מעל לפרצופים עגולים וצווארוני גולף. הן ביטאו חמימות כפרית, היא ביטאה סכנה. קראו לה מרי־תרזה קון, וזה עתה, בעקבות פטפוט פאבי אירי ידידותי, הזמינה אותי להתארח בדירתה שמעבר לגבול, בבלפסט.
"אבל דבר אחד", הזהירה, "אל תקרא לי מרי־תרזה כשאתה שם. אני גרה בשכונה פרוטסטנטית קיצונית מאוד, והשכנים לא יודעים שאני קתולית. הם חושבים שקוראים לי שרה".
"באמת?" נפערו עיני, "מה את עושה שם?"
"כשהחלטתי לעבוד על התואר שלי בצפון רציתי לעשות מזה חוויה, אז שכרתי דירה דווקא בשכונה ההיא עם סטודנטית אחרת, שהיא פרוטסטנטית. בינתיים הכל בסדר, אבל זה בכל זאת מוזר. זה קצת כמו שאתה כישראלי תלך לגור עם הפלסטינים".
"ואגיד לאנשים שקוראים לי עאדל?"
"משהו כזה".
"ומה ההורים חושבים על זה?"
 "אין להם מושג", הודתה ולגמה לגימה ארוכה מכוס הגינס שלה. היה בגמיעה משהו מלנכולי, כמו הרמת הכוסית האחרונה של חייל העומד לשוב לשדה הקרב. החמשוש של מרי־תרזה הלך והסתיים. מחר יישא אותה האוטובוס מן העיירה בנדורן על פני מגדלי השמירה האפורים של הצבא הבריטי היישר אל הטריטוריה רדופת הבלגאן של צפון אירלנד.

"הם חיות, הכתומים. תיזהר, בחור"
הגעתי אל בלפסט כעבור שבוע בטרמפים. האדון המשופם שהסיע אותי על פני הגבול ברכב מסחרי הצהיר שהוא חבר זוטר בצבא הרפובליקני האירי (IRA), ומסר לי את גרסתו להיסטוריה של הצפון. לדבריו, בריטניה שלטה בכל אירלנד במשך כ־850 שנים, ובמהלכן התעמרה באוכלוסייה הכבושה בדרכים מגוונות. בעקבות המהפכה האירית, שתחילתה ב־1916, פרשה האימפריה טיפין טיפין מן האי הירוק, עד שהותירה ברשותה רק שישה מחוזות בצפונו.
הצידוק להמשך השליטה הבריטית בצפון נגע לזהותם הדתית והפוליטית של רוב תושביו. אלה היו צאצאיהם של סקוטים ואנגלים שהגיעו לאזור בראשית המאה ה־17. מאחר שהיו פרוטסטנטים, לא התערו בקהילה המקומית הקתולית ונותרו נאמנים לכתר יותר מאשר לחירות העם האירי. הממשלה הבריטית הצהירה שמחובתה להגן עליהם ודבקה בחזקתה

על המחוזות, לפחות כל זמן שהם הרוב.
בהדרגה הפך הצפון למפולג בין שתי קבוצות כמעט שוות בגודלן: קתולים שזהותם אירית לגמרי ופרוטסטנטים. את הקתולים סימל הצבע הירוק, צבע גבעותיה של ארצם. הפרוטסטנטים הניפו את הכתום. זהו צבע שושלתו של מלך אנגליה וויליאם השלישי, "המלך בילי", זה שבשנת 1690 הביס צבא של מורדים אירים ואת בעלי בריתם הצרפתים על הנהר בוין (Boyne) שבאירלנד והנציח את שליטתה של בריטניה הפרוטסטנטית באי. שני הצבעים מופיעים גם בדגל הרפובליקה של אירלנד, וביניהם הצבע הלבן, המייצג פשרה ושלום.
לדברי הנהג, מראש לא היה סיכוי לפשרה או לשלום בצפון. הממשל הבריטי הוסיף להתנכל שם לקתולים, לא אִפשר להם להחזיק במשרות ציבוריות, הנציח את העוני בעיירותיהם ובשכונותיהם, רדף אותם והשפיל אותם. הקתולים הפגינו, והמשטרה הבריטית הגיבה באלימות. בעיצומן של שנות השבעים של המאה העשרים היו העימותים לפרעות של ממש וזכו לכינוי "הצרות". הקתולים טיפחו את "צבאם" המפורסם,
ה־IRA, ואת זרועו הפוליטית, שין פיין. הפרוטסטנטים הקימו מיליציה משלהם וטיפחו ארגון פוליטי קיצוני ושמו "מסדר הכתומים".
"הם חיות, הכתומים", אמר הנהג, "תיזהר מאוד, בחור. ותגיד לידידה שלך מרי שתעשה לעצמה טובה ותצא מהשכונה הזאת". הוא הותיר אותי ברחוב ושמו דרך דונגל 
(Donegal Road), שבו ניצב ביתה של מרי, וחמק משם בחיפזון. עמדתי בין ציורי קיר עצומים שבהם נראו מכונות ירייה, דגלים כתומים וכף יד אדומה המסמלת את הדבקות הפרוטסטנטית בכתר. מן המכולת הסמוכה נשמעו צלילי מארש צבאי מוקלט. עוברים ושבים ברחוב המטונף סקרו אותי ואת תרמילי בעיניים חשדניות. אולי בעצם לא צריך להיענות לכל הזמנה ידידותית שמקבלים בפאב. 

מעבר למפתן נגלו לנו שני נערים השוברים את חלונה של מכונית חונה, מדרדרים אותה אל מרכז הרחוב ושופכים עליה בנזין. "רגע!" הזדעקתי, "זו מכונית של פרוטסטנטי!"

"יש אקשן בעיר, תיכף נעשה טיול"
מרי עשתה ככל יכולתה כדי שארגיש כמו בבית. היא הכינה מרק עוף טוב, ובזמן שהתבשל ניגנה בגיטרה שירים של הזמר האירי פול בריידי. לאחר כשעה של פריטה ובִּעבּוּּע ישבנו לשולחן בחברת שותפתה לדירה, דורות'י. משהו בער בלהבות צהבהבות מבעד לתריסים, והערתי על כך באוזניהן.
"אוי ואבוי. מה התאריך היום?" שאלה מרי.
"השבעה ביולי", השיבה דורות'י, "אוי לא".
"מה אוי לא?" חקרתי.
"הם כבר התחילו", הסבירה מרי. "12 ביולי הוא יום הניצחון של המלך בילי על הנהר בוין. בכל שנה הכתומים רוצים לערוך מצעד ולעבור דרך השכונות הקתוליות. המשטרה לא נותנת להם, ואז הם משתגעים ושורפים מכוניות. בעצם, למה להתלונן?" שאלה, "יש אקשן בעיר, תיכף נעשה טיול ונספוג קצת אווירה".
האווירה שבחוץ כללה חיזיון של השלכת בקבוקי תבערה. אחרי שעה של התהלכות בין מדורות ענקיות ומכוניות יוקדות גילינו שדרכנו נחסמה על ידי פורעים המשליכים פצצות מתוצרת בית על משוריינים של המשטרה. נצמדנו לקיר של אחד הבתים והצטופפנו בין תושבים אחרים של השכונה – מרי בחיוך נרגש, אני בתדהמה, דורות'י בבעתה. "למה בכלל יצאנו מהבית?" קוננה, "את מטורפת, מרי, זה מה שאת".
מרי שתקה, אבל לאחר שפרצה המשטרה את הדרך ושבנו לדירה פנתה אל שותפתה בזעם: "אמרתי לך שלעולם, אבל לעולם, אל תגידי את שמי האמיתי בציבור!" חיוורון לחייה, שהדם עדיין לא שב אליהן, היה הבקע הראשון שנגלה לי בנועזות ההרפתקנית שלה.   

אלימות. ציור על קיר בבלפסט
צילום: קיקה קירשנבאום

בערב המחרת כבר היה אותו הבקע מאוחה לגמרי, לפחות למראית עין. שבתי מיום של שוטטות במרכזה המטופח והנייטרלי של העיר, יום של ניסיונות כושלים להבחין בין בני שתי הקבוצות לפי מבטאם או חזותם. את מרי מצאתי עומדת אצל החלון ומתבוננת במכונית הבוערת הראשונה של הלילה. "כבר התחיל!" צהלה, "קדימה, יוצאים לטיול".
מעבר למפתן נגלו לנו שני נערים השוברים את חלונה של מכונית חונה, מדרדרים אותה אל מרכזו של הרחוב ומושחים אותה בבנזין. "רגע!" הזדעקתי, "זו מכונית מהשכונה, מכונית של פרוטסטנטי!"
"כמובן," השיבה מרי, "הם לא מעזים להיכנס לשכונות של הקתולים, אז הם שורפים את המכוניות של השכנים שלהם. אין גבול לטמטום". המכונית החלה לבעור, והרוח נשאה את העשן מבעד לחלונותיו של בית מגורים סמוך. "מישהו צריך לומר לחבר'ה הצעירים לא לשרוף ליד הבתים", העירה עוברת אורח.
"למה אף אחד לא אומר שצריך להגיד להם לא לשרוף מכוניות בכלל?" תמהה מרי בלחש באוזני.      
הסמכות הבוגרת המניעה את החבר'ה הצעירים נתגלתה לנו מעבר לפינת הרחוב. חמישה מחברי מסדר הכתומים, כולם גברים כבודים, התגודדו שם מול פתח בית הלשכה המקומי של ארגונם. בהיותם נאמני בריטניה, עטו החמישה את מה שנתפש בעיניהם כלבוש בריטי מסורתי: מגבעות נוקשות, מטריות ומעילי גשם, זאת אף על פי שהשמים צרובי העשן היו נקיים לחלוטין מעננים, אולי לראשונה בתולדות אירלנד. "מעולם לא הייתי קרובה כל כך אל כתומים אמיתיים", אמרה לי מרי משחלפנו על פניהם.
אני, על כל ישראליותי, מעולם לא צעדתי סמוך כל כך לאש אלימה מבערת. ההשוואות לאינתיפאדה היו בלתי נמנעות אך גם מבלבלות. צפון אירלנד היתה מעין ישראל רטובה ששני הכוחות הנִצים בה היו זהים זה לזה בלשון ובחזות ומאמינים באותה הדת פחות או יותר. היה קשה להחליט אם השוני שבין השפות השמיות האחיות, הפערים שבין דתות המזרח התיכון הסוגדות לאותו האל וההבדלים המוגבלים ביותר שבין חזותם של יהודים לערבים הופך את המלחמה שלנו לאבסורדית פחות. התנחמתי בכך שאצלנו איש אינו מסתובב במגבעות מיושנות ומטופשות.

גילינו שדרכנו אל הבית נחסמה על ידי פורעים המשליכים פצצות מתוצרת בית על משוריינים של המשטרה. נצמדנו לקיר של אחד הבתים והצטופפנו בין תושבים אחרים של השכונה

"לא יום טוב לפעם ראשונה"
למחרת היה יום שבת, ומרי ביקשה לצאת מהעיר. יצאנו אל שולי האוטוסטרדה ותפסנו טרמפים אל עיירת דייגים קטנה ושמה בליגלי (Ballygally), שם אכלנו מרק דגים בין ים אפור ורוגש ובין גבעות ירוקות ומפתות. לרגעים אחדים היה אפשר לשכוח את בלפסט ואת בערתה, אבל הם תמו מיד כשעלינו לטרמפ חזרה. "אני מקווה שנצליח להגיע לעיר", הודיע הנהג, "הכתומים חוסמים את הכבישים".
מאחר שלא ידענו מאיזה מחנה הוא, השבנו בהנהון ולא הבענו טרוניה או דאגה. כעשרה קילומטרים מהעיר אכן הצטרפנו לפקק תנועה פוליטי. אלא שכאן הפתיע אותנו הנהג. "אני אדבר איתם", אמר. "אני נהג אמבולנס בדרך למשמרת, וגם החברים שלהם יצטרכו אמבולנסים הלילה בעיר". הוא אץ אל עבר ההמון שחסם את הכביש ושב בלוויית אחד מחברי המסדר. לאחר שעקפנו את הפקק והמשכנו בדרך הריקה שמענו אותו מפטיר מתחת לשפם: "כלבים כתומים".
"הוא משלנו", לחשה מרי על אוזני. אף על פי שנדרתי שלא להזדהות עם אחד מהצדדים, מצאתי שאני נרגש כמוה. מעניין איך הייתי חש לו התארחתי אצל בחורה פרוטסטנטית שבחרה לגור בין הקתולים.
הנהג נפרד מאיתנו בפינת רחוב נורת' (North Street) ושדרות רויאל (Royal Avenue), בלוק אחד מביתה של מרי. היא נשארה בלי תזוזה על המדרכה, חיוורת עוד יותר משהיתה כשקראה דורות'י בשמה האמיתי. מתברר ששדרות רויאל קנאיות אפילו בהשוואה לרחוב של מרי או לפולס רוד (Falls road), מעוז הקתולים הלוחמנים. "מעולם לא הלכתי מכאן", הודתה, "והתשעה ביולי הוא לא יום טוב לעשות את זה בפעם הראשונה". "אז בואי נלך מסביב", הצעתי, אבל את מרי אי אפשר לפתות בתבוסתנות. היא החלה לצעוד במעלה הרחוב, ואני בעקבותיה.  
כל אורכן של שדרות רויאל מרחוב נורת' עד לדרך דונגל הוא מאתיים מטר לכל היותר, אבל כל מטר היה יצוק איבה טהורה. ציורי הקיר היו אלימים ומוטרפים יותר מבכל פינה אחרת בעיר. הדמויות שבהם עטו כיסויי ראש מלאים וכיוונו את נשקם היישר אל עין המתבונן. מי, לכל הרוחות, רוצה שילדי שכונתו יגדלו בין מראות שכאלה? עשן עלה מכל פחי האשפה שברחוב, ואשפה לרוב התגלגלה סביבם. אפר לבן כיסה את המדרכות ואת חלונותיהן של המכוניות.
לצד מכונית חונה עמד אדם לבוש שחורים והרעים תוכחות מספר כתבי הקודש באוזני עדת מאמינים קפואת פנים ותנועה. על גג המכונית היה מונח רמקול, וקולו של המטיף הדהד בכל הרחוב. לא רציתי לשמוע את דבריו, אבל גם לא לרוץ, כדי שלא למשוך תשומת לב. נותר לי רק לפסוע באטיות לצד מרי בלי להביט בה. גווי היה זקוף – כדי לשדר ביטחון ורגיעה, אבל לבי כוסה כבר בשכבה דקה של אפר לבן, מתנתה המפוקפקת של בלפסט.
בלילה ההוא כבר לא רצתה מרי לצאת לטיול. היא הביעה תשוקה להשתכר, ואני יצאתי בגפי אל רובע הסטודנטים הנייטרלי, הידוע בכינוי "ארצות הקודש" (The Holy Lands) כדי להביא לה בקבוק גדול של סיידר כהיל. למחרת ארזנו איש איש את מטלטליו ועזבנו את העיר הקודחת. מרי שבה לבנדורן, אני הפלגתי במעבורת לסקוטלנד. דורות'י יצאה לעיירת הולדתה אניסקילן (Enniskillen), שם התרחש כעבור שבוע פיגוע רב־הרוגים. כששבתי אל העיר כעבור שנה כבר לא מצאתי בה ולו אחת מהשתיים.

***
כל הדברים הללו התרחשו בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים. מאז התקדם בצפון אירלנד תהליך שלום, ה־IRA התפרק מנשקו, ורחובות הצפון ידעו שנים של שלווה יחסית. אבל בקיץ האחרון שוב בערו מכוניות, ומכוניות אחרות נהפכו על גגותיהן כשנוסעיהן בתוכן. שוב עפו בקבוקי תבערה ואבנים ושוב נעקרו פנסי רחוב.
איש לא נוסף על כ־3,600 ההרוגים של "הצרות" מתחילתן, אבל יותר משישים מתושבי בלפסט נלקחו לבתי החולים בשל פציעות. כשקראתי על כך בעיתון נזכרתי איך קראה דורות'י למרי "מטורפת", ושוב תהיתי אם בסופו של דבר לא היתה דווקא היא האדם השפוי היחיד בעיר.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

חוויה ירוקה באירלנד

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *