תפריט עמוד

בית התה היפני – הרוגע והשלווה

בית התה היפני – הרוגע והשלווה

בית התה היפני מעניק לבאים בשעריו שלווה ורוגע. הנכנסים לבית התה מנתקים עצמם מטרדות היום-יום, וזוכים להזדככות הנפש, לאירוח אינטימי, לשיחה תרבותית ולספל תה המוגש במהלך טקס בעל מסורת ארוכה

במשך מאות שנים גידלו הסינים וטיפחו את שיח התה כדי לנצל את התכונות הגלומות בעליו המבושלים. במאה השמינית נסעו נזירים יפניים לסין כדי להשתלם במרכז הדת, התוודעו אל התה ונשבו בקסמיו. הם שתו את התה, תמצית עלים חלוטים, כדי להפיג עייפות וגם כסגולה לבריאות הגוף. בשובם ליפן הביאו עימם עלי תה. מאוחר יותר הצליחו להבריח זרעים ולבסוף הצליחו גם לביית את השיח ולגדלו בארצם.
במאה ה-13 הביאו עמם נזירי הזן אופנה סינית חדשה – תה מאבקת עלים טחונים. מאתיים שנה לאחר מכן הפך התה למשקה חברתי, ועמד במרכזן של מסיבות רבות משתתפים. היפנים, שהפכו אניני טעם בנושא התה, ערכו תחרויות שתיה שבהן היה על האורחים לנחש את זני התה שהוגשו. המארחים ניצלו את המסיבות הללו כהזדמנות להציג לראווה חפצי אמנות שהיו בבעלותם.
מעמד הסמוראים רכש לעצמו באותה תקופה חשיבות גדלה והולכת. הם היו לאצולה, לא רק בשררה, בעושר ובתרבות "החיים המתוקים", אלא גם בקידום התרבות.
טקס התה נולד הן מתוך החיפוש אחר ריגושים חדשים ורעיונות לבילוי שעות הפנאי, והן בשל קרבתם של הסמוראים לתורת הזן-בודהיזם. מבין מגוון צורות הטקס שהתפתחו במהלך ההיסטוריה, מוקדש מאמר זה לטקס התה הקרוב ביותר ברוחו לזן-בודהיזם.
התווית "טקס" היא תרגום מגושם מדי למה שנקרא ביפן סאדו – דרך התה – ביטוי הנושא כוונה כנה ועמוקה להורות על דרך חיים. מי שהיתוו את הדרך היו מספר אנשי רוח גדולים במאות ה-15 וה-16 שהפכו את התה לדרך חייהם. הם פיתחו והכתיבו את המסגרת ואת הכללים לאותו מפגש חברתי, שבמהלכו מכין מארח ספל תה לקומץ אורחיו, כציר מרכזי של אירוע בעל חשיבות תרבותית עמוקה ביותר.
בית התה והגן המוביל אליו עוצבו על ידי אותם מורי תה גדולים, אנשי זן, כדי להוות סביבה הולמת לאירוע חשוב כל כך. הגן נועד להכין את האווירה המתאימה ובית התה הוא "כלי התחבורה" למסע נפשי מיוחד.

ההיכרות עם בית התה חשובה משני היבטים: ראשית, בית התה מציג במיקרו-קוסמוס התגבשות של רעיונות מרכזיים בחשיבה ובאמנות היפנית. שנית, מורי התה היו הראשונים שהצליחו לתרגם לשפה אדריכלית רעיונות אלו, ובכך פתחו עידן חדש באדריכלות היפ

נית. בית התה השפיע על האדריכלות היפנית לאורך כל תקופת אדו (מאות 19-16), ומהווה עדיין מקור השראה חשוב ליוצרים מרכזיים באדריכלות היפנית המודרנית.

ביקתת הנזיר
אחד התפקידים של טקס התה הוא בריחה מהמציאות אל עולם נפשי, רוחני ותרבותי אחר, נעלה יותר. דוגמה אחרת של מקום כזה, שבו שואף האדם להגיע למצב רוחני מיוחד, היא ביקתת נזיר הזן המתבודד ביער. ואכן, ביקתת הנזיר היתה נקודת מוצא ומקור השראה לעיצובו האדריכלי של בית התה.
בצירוף "עיצוב ביקתת הנזיר" טמונה סתירה פנימית. ביקתת הנזיר נועדה לתת מסתור מפגעי הטבע ותשובה לצרכיו הקיומיים הבסיסיים ביותר של המתגורר בה. עיצוב אינו כלול במסגרת הגדרה זו, וקישוט הוא כבר בגדר מותרות. סתירה דומה אפשר למצוא במושג רחב יותר "אמנות הזן".
עיצוב חלל כדי שייראה נטול עיצוב היא משימה קשה מאד. הגדלים מוכתבים כמעט לחלוטין, החומרים חייבים להיות מן הטבע, ועליהם להפגין את האיכויות ואת הערכים הטבעיים שלהם. יש להימנע מכל קישוט שהוא מעשה ידי אדם. מאמץ רב של מחשבה ועבודה מושקע כדי ליצור מקום בהשראת ביקתת היער העניה, ובו בזמן להעשיר אותה בעומק תרבותי וברעיונות עיצוביים יחודיים.

עץ לא מהוקצע
המאמץ הראשון נעשה בבחירת החומרים. בוני בתי התה פורטים לפרטי פרטים דקויות קלות של גוונים ומרקמים המתגלים בחומרים שיש לטבע להציע.
המעצב מתאמץ למצוא בטבע חומרים יוצאי דופן. למשל, מחפשים גזעי עצים שעוותו בצורה מיוחדת ומעניינת – על-ידי כוחות הטבע ולא בידי אדם.
מקור ששימש רבות את מורי התה הם בתי כפר ישנים שהשנים הרבות "עיצבו" בהם את צורת העץ. דוגמא נפוצה היא השימוש בקני במבוק, שנלקחו מהמדפים שמעל האח המסורתית. החום והעשן העניקו להם במהלך עשרות שנים גוון חום כהה ומיוחד.
למרות אותו חיפוש מאומץ אחר המיוחד ויוצא הדופן, בביצוע הסופי מופעל הרבה מאד ריסון עצמי. המאמץ העיקרי נשאר לעצב חלל שקט והרמוני.
המבנה עשוי קורות ועמודי עץ. לעיתים נותר העץ בקליפתו, ויש שחלקה מקולף. במקרים אחרים ההקצעה גסה ומשאירה פינות עגולות של גזע העץ הטבעי.
הקירות עשויים אדמה, טיט ותבן, מטויחים על גבי שתי וערב של במבוק מתוח בין עמודי העץ. בדרך כלל נותר הקיר ללא כל ציפוי, לכן מקפידים לבחור את הטיט בגוון הרצוי, לפעמים ממקורות מרוחקים מאד. קירות הטיט מותירים את העמודים והקורות חשופים יותר מטפח, לפחות כלפי החלל הפנימי.
הגג עשוי "קש" או קליפות עץ על גבי תשתית של קני במבוק. לעיתים הגג חשוף גם לחלל הפנימי, והמתבונן מן החדר רואה את מוטות הבמבוק התומכים בו. החבלים הקשורים על המוטות בקפידה רבה הופכים גם הם חלק מהעיצוב. כשחלל הגג נסגר בתקרה תותבת היא עשויה לוחות עץ. שימוש נפוץ נעשה בלוחות עץ הנוצרים במכת גרזן אחת ולא מנוסרים ומוחלקים.

רצפת העץ מורמת כחצי מטר מעל האדמה ומצופה במזרוני טטאמי. הטטאמי הוא מעין מזרון קשה עשוי קש דחוס בעובי של כ-5 סנטימטר, באורך כ-180 סנטימטר וברוחב כ-90 סנטימטר, מצופה במחצלת קש עדינה המחוזקת בשני סרטי בד רחבים בשוליים הארוכים. מחצלת הקש העדינה שמצפה את הטטאמי מוחלפת פעם בשנה, בתחילת האביב, במחצלת עשויה קש שטרם התייבש, והוא עדיין ירקרק ומדיף ניחוח חציר טרי. זו דוגמא נוספת להקפדה על חומרים מן הטבע ולשמירה על איכויותיהם הטבעיות.

חדר הטטאמי בבית התה בקנזאווה. הטטאמי מצפה מקיר לקיר את כל רצפות החללים החשובים באדריכלות היפנית | צילום: אייסטוק
שני טטאמי בלבד
מזרון הטטאמי משמש כיחידת המידה הבסיסית באדריכלות היפנית. הטטאמי מצפה מקיר לקיר את כל רצפות החללים החשובים באדריכלות היפנית, ארמונות כבתי מגורים, ומשמש לא רק לציון גודלם של החדרים, אלא גם נותן להם את שמם. החדרים אינם נקראים על פי שימושם אלא "חדר שמונת הטטאמי", "חדר שש הטטאמי" (רוחב כ-2.70 מ' ואורך כ-3.60 מ').
בתחילת דרכן של מסיבות התה היפניות הוגש התה באולמות גדולים למדי. עם התפתחותו של הבילוי האינטימי יותר הלכו וקטנו החללים. במאה ה-15 בנה אחד ממורי התה המוקדמים, מורטה שוקו, חדר תה של 4 וחצי טטאמי (ריבוע שצלעו 2.70 מ') וגודל בתי התה המשיך להצטמצם. חדר שגודלו שלושה טטאמי (אורך 3.60 מ' ורוחב 1.80 מ') הפך למקובל ביותר, ובסוף המאה ה-16 בנה מורה התה הגדול, סן נו ריקיו חדר בן שני טטאמי בלבד. לאחר שהוכנסו שינויים בשטחו של החדר, השתנו גם מידותיו האחרות ואבזריו השונים.
גובה התקרה טטאמי אחד (1.80 מ' מהרצפה) או אך מעט יותר. הדלת שדרכה נכנס המארח לחדר היא בגובה 1.2 מ' עד 1.5 מ'. הדוגמא הקיצונית ביותר היא כניסת האורחים: פתח מרובע שאורך צלעו אינו עולה על 70 סנטימטר. גודלו של הפתח מוגבל כל-כך, כדי שהסמוראים לא יוכלו להיכנס בחרבם. את החרב משאירים תלויה בחוץ, על מתקן מיוחד, כדי לסמל את השלום ואת השלווה שהם במרכז טכס התה, ואת השיוויון בין הסמוראים לבין שאר האנשים.
אין כנראה תקדים הסטורי לכך שחלל כה קטן זכה לחשיבות תרבותית מרכזית כל כך, ובהתאם לתשומת הלב של מעצביו, כפי שזכה לה חדר התה. כל המושגים של חלל אדריכלי, תפישת החלל ועיצובו משתנים בקנה מידה כזה. המפגש האנושי עם החדר ועם האלמנטים שבו הם בתקריב ("קלוז-אפ") כה גדול עד שמרקמי החומרים השונים מקבלים חשיבות רבה בעיצוב החלל. את סוג העץ, למשל, בוחרים בקפידה ותוך התחשבות בהתאמת דוגמת הסיבים שלו לשאר החומרים בחדר. בחירת החומר היא רק צעד ראשון הקודם להחלטה על כיוון חיתוך העץ וכיוון הנחתו. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לבחירת השיטה של עיבוד פני העץ, כלומר להחלטה איך ובאיזו מידה יודגש המרקם.


שש חזיתות

לחדר שש חזיתות שהן מושא העיצוב – ארבעה קירות, רצפה ותקרה. החומרים הם אותם חומרים טבעיים שהוזכרו, אך תכנון החזיתות הוא גיאומטרי ומופשט. (מבקרים רבים כבר ציינו את הדמיון בין חזיתות כאלו מן המאות ה-17-16, לבין ציוריו של מונדריאן).
כל תחזית זוכה לעיצוב משלה. בניגוד למקובל באדריכלות מערבית, קווים אופקיים או אנכיים, המחלקים "גראפית" את החזיתות, אינם עוברים ממישור למישור. לכל מישור מוענק שיווי המשקל העיצובי שלו בנפרד. ההרמוניה בין החזיתות מושגת בזכות אחדות החומרים והגוונים הטבעיים שלהם.
תכנון בית התה מתחיל בקביעת גודל החדר – ששה, ארבעה וחצי או שני טטאמי. עיצוב הרצפה מתחיל בקביעת גודלם הסופי של מזרוני הטטאמי, ובבחירת הסרט הסוכר. השלב האחרון בתכנון קובע את צורת הצבתם של המזרונים, ואם יש צורך, בשילוב של לוחות עץ ברצפה. לחלוקת הרצפה על ידי הטטאמי יש גם תפקיד בחלוקת החדר לאזורים. טטאמי אחד מוקדש למארח ולכלים להכנת התה. המזרון השני מוקדש לשני אורחים. בחדרים מעט גדולים יותר ישמש טטאמי אחד את אורח הכבוד.
משימה ממושכת יותר היא עיצוב הקירות, שבה קובעים את החלוקה הגיאומטרית על ידי עמודים וקורות, וכן את גדלי הפתחים, החלונות והדלתות, ומיקומם כחלק מהקומפוזיציה. החלונות בדרך כלל מעטים וקטנים, כדי לא להציף את החדר באור ולשמור על אווירה אינטימית וחמימה. חלון עשוי מסגרת עץ סוגר את הפתח בקיר. המסגרת מחולקת לתת-חלוקות מלבניות קטנות יותר שעליהן מודבק "נייר יפני" לבן. החלונות נגררים על מסילות עץ שבולטות מפני הקיר, ומוסיפות קווים אופקיים ארוכים לעיצוב הקירות.

דוגמא מאלפת לביקתת החימר כמקור השראה היא "חלון הסורג". קירות החימר נעשו כאמור על ידי טיוח תשתית של שריג במבוק מתוח בין עמודים וקורות. במקום שבו רצו ליצור חלון פשוט לא טייחו קטע קטן של קיר, כך שתשתית שריג הבמבוק נותרה חשופה ויצרה באופן מיידי וללא כל מאמץ מיוחד חלון המסורג בבמבוק. מעצבי בתי תה שאלו רעיון פשוט זה הן בזכות יופיו המיוחד והן מפני שהוא מאזכר את הביקתה. מעצבי בית התה לא יכלו לסמוך על האקראיות של שריג הבמבוק הגס, ובמקום שתיכננו מראש חלון, דאגו לשתול בתשתית הקיר קני במבוק שנבחרו על ידם בקפדנות, בזווית, במרווחים ובקצב שנראה להם.
חלוקת התקרה, בדומה לטטאמי, משמשת להגדרת אזורים שונים. בחדר קטן של שלושה טטאמי, על אף גודלו המזערי, אפשר למצוא שלושה קטעים של תקרה, שונים בגובהם ובאופן עיצובם. קרוב לפתח הכניסה המזערי ניתן למצוא קטע תקרה משופע עשוי בגימור גס יותר המסמל "אולם כניסה". בקטע שבו יושבים האורחים, התקרה בדרך כלל הגבוהה ביותר, רמת הגימור שלה הגבוהה ביותר ועיצובה קפדני. מעל המארח התקרה נמוכה יותר, ועיצובה הפשוט מעיד על צניעות המארח הממעיט בערך עצמו.


עמוד העץ

כיוון שהאורחים יושבים על הטטאמי, אין בחדר רהיטים, ועיצובו מתמצה בשש החזיתות, שהן תפאורת הרקע לאירוע, לאנשים, ולכלי התה שמכניס המארח לחדר. נדיר מאד למצוא חריגה מן החלל המלבני הפשוט של החדר, מלבד שני אלמנטים מיוחדים המופיעים תדירות: עמוד חופשי וגומחה.
האלמנט האדריכלי החריג ביותר בחלל חדר התה הוא עמוד עץ חופשי בין הרצפה לתקרה, בקו המפריד בין המארח לאורחים. העמוד מוצב ליד אחת מפינות החדר, מנותק במרחק של רוחב הטטאמי (כ-90 סנטימטר) מקיר אחד ומעט פחות מהקיר הניצב לו. רצועת קיר קטנה מגשרת לעיתים כקורה בין העמוד לבין הקיר הסמוך ומדגישה את ההפרדה בין האזורים. בהיותו העצם האדריכלי היחיד בתוך החלל התייחסו אליו המעצבים כאל התכשיט המיוחד של החדר. גם בעיצובו של עמוד זה אין חריגה מהעקרון של בלעדיות החומרים הטבעיים, ונוכחותו היא תוצאה של המאמץ למצוא ענף עץ מיוחד בצורתו, מכופף, מעוקל או מעוות בצורה מעניינת, בחירת הקטע המעניין מתוכו והצבתו בחדר בצורה המתאימה. העמוד נשאר בדרך-כלל הקליפתו, אלא אם כן גילה המתכנן שהמרקם שהתפתח לקליפה הוא יצרה מעניינת יותר של הטבע שיש להבליט אותה. מיקומו של העמוד הזה בין איזור האורחים לבין זה של המארח אמנם מדגיש את הגדרת האזורים, אך אינו מספיק, ואינו מיועד ליצור הפרדה פיסית אמיתית בין החללים. יותר משהעמוד מפריד ביניהם הוא משמש מחווה עיצובית המקשרת בין האזורים.

חריגה שכיחה מאד בחלל המלבני הפשוט של חדר התה היא הטוקונומה – גומחה בקיר החדר המשמשת מסגרת לסידור הפרחים שמכין המארח למאורע, ולמגילה התלויה שבחר להציג. החדר נעדר כאמור כל קישוט, או ציורי קיר. כל החלל מקרין את הגוונים האמיתיים של חומריו הטבעיים. החריג היחיד, הזוכה להדגשה יתרה ותופס מקום מרכזי בחוויה, הוא תוכנה של הטוקונומה. המארח מקפיד מאד בבחירת התמונה (מגילה) בטוקונומה לקראת כל אירוע בחדר התה. לפעמים תוחלף התמונה יותר מפעם אחת במהלך ארוח ממושך של אותה קבוצת אנשים. התמונה עשויה להיות מחווה אישית לאורח הראשי מתוך הכרות אישית ביניהם, או התייחסות לעונת השנה או למזג האוויר באמצעות ציור או שיר כתוב בקליגרפיה. לחלופין זו קליגרפיה של פתגם או אימרה היכולים לכוון את השיחה בהמשך הערב. סידור הפרחים של המארח מוצג למרגלות התמונה, על לוח עץ מיוחד ברצפת הגומחה, לרוב מוגבה מעט מהטטאמי. סידור הפרחים הוא השתקפות של הטבע ועונת השנה אל תוך החלל, והאיזכור החזותי הישיר היחיד שלהם, כיוון שחלונות הנייר נותרים מוגפים.
מספרים שהשוגון הידיושי הזמין עצמו אל גנו של ריקין כדי לראות את הפריחה הנפלאה שהיתה אצלו באותה שנה, לדברי מכריהם המשותפים. ריקיו נענה והזמין אותו לתה ביום מסוים. הידיושי הגיע לגן וגילה לתדהמתו שאין בכל הגן אף לא פרח אחד. בחמת זעם חצה את החצר ונכנס לחדר התה. בטוקונומה היה מונח פרח אחד בודד. היה זה הפרח היפה ביותר שראה הידיושי באותה העונה, וטכס התה היה בלתי נשכח.
טקס תה מסורתי ביפן. השיא של חווית השהות בבית התה | צילום: אייסטוק
עלים בגן
הקבלת החלל והאירוע – הטקס – היא השיא של חווית השהות בבית התה. "טקס התה" היא חוויה רבת פנים, הפונה אל כל חושי האדם מהרגע שהוא חוצה את שער הגן וצועד בשביל אל בית התה.
קטע הגן הוא אינו איזור ביניים שנועד ליצור את פסק הזמן המתאים להיפטר מטרדות היום-יום, ולהיכנס למצב הנפשי הנכון לקראת הפגישה בבית התה. השביל מוביל אל שוקת אבן קטנה שבה שוטפים את הידיים ואת הפה, לטובת ההיגיינה כמובן, אך יותר מכך כדי להדגיש את הזדככות הנפש. מכאן מוביל השביל אל פתח האורחים בקיר בית התה. מסירים את החרב ומניחים אותה על המדף המיועד לכך, ונכנסים בכפיפה, על הברכיים, אל תוך החדר. יש חוויה כמעט מינית בחדירה מבעד לפתח הזעיר אל תוך החלל דמוי הרחם: קטן, חמים, ומואר באור עמום. מרגע זה אדם חש את החדר בעוצמה יוצאת דופן ובאמצעות כל חושיו. ידיו, רגליו וברכיו חשים את רצפת הטטאמי מרגע הזחילה פנימה ולכל אורך הארוח. הישיבה על הרצפה אופיינית לכל יפן, אך בטקס התה יושבים ישירות על הטטאמי, ללא כריות ישיבה, עובדה המחזקת את הקשר הפיסי החזק והנמשך אל החדר.
חוש הריח אינו מפסיק להשתתף בחוויה, ריח הטטאמי, שהעוצמה והגוון של ניחוחו משדרים מייד את עונת השנה, מצטרף לריח הגחלים הבוערות וכפיסי העץ הריחני שהוספו לאש, ולבסוף יתווספו גם ריחות האוכל והשתיה. האוזניים אינן מפסיקות לקלוט מבעד לדממה האופפת את האירוע: צליל גונג מתוך הבית מסמן לאורחים שהם מוזמנים להיכנס מהגן לחדר התה. העצים מרשרשים בחצר מעבר לחלונות נייר קלות נפתחות ונסגרות במעבה הבית, קימונו מרשרש, טפיפת רגליים. המים רוחשים על האש במרכז החדר. המארח נכנס וסוגר אחריו את הדלת בטריקה מכוונת. הכנת התה עצמו מלווה בהרבה קולות שהמאחר נהנה להדגיש – ריקון אבקת התה אל הקערית בנקישה מודגשת, המים נמזגים אל הקערה מגובה מתאים ליצור צליל נעים, ועודף המים מוחזר מן התרווד למיכל בצליל מתכתי עמום מתמשך. התה נבחש תוך רשרוש מיוחד שאורכו מבוקר בקפדנות, וגם שתיית התה נעשית בשלוש לגימות מודגשות בצליל.

החוויה החזותית משלימה, קושרת את הקצוות ביחד לתמונה מלאה ומגשרת אל החוויה האינטלקטואלית. מרגע חציית שער הגן העיניים סוקרות אותו ונהנות מהנוף. מי שכבר ביקר בגן קולט את השינויים העונתיים, ונהנה מהצורה שבה הגן מתוכנן על מנת לנצל אותם במיטבם. יחד עם כל אלה נבחן המאמץ שהשקיע המארח בגן לקראת הביקור הנוכחי. מספרים על ריקיו שהיה מגרף את הגן ומנקה אותו למשעי, ואחר כך ניגש לכמה עצים ומנער אותם היטב, כדי שיהיו כמה עלים מונחים בטבעיות על קרקע הגן.
עם הכניסה לחדר התה חוזרת אותה תחושה של מפגש עם ארכיטקטורה ב"צילום קרוב". הקירות והתקרה קרובים מהרגיל, עד שנראה בבירור המרקם של החומרים. יש הנאה בגילוי ובשיפוט של בחירת החומרים, צורתם וגווניהם ליצירת ההרמוניה של החלל. מרגע הכניסה ולכל אורך האירוח יש גילויים קטנים של פרטים שלא נתגלו מייד או אפילו בהזדמנויות קודמות. כמו למשל צורה מיוחדת של "חלון סורג", צורת קשירה יוצאת דופן של מוטות הבמבוק בתקרה, או המרקם המיוחד של לוח העץ ברצפת הטוקונומה. העיניים עוברות לטוקונומה. המתבונן מעריך את סידור הפרחים., ושולח מבט ממושך יותר אל המגילה התלויה. כאן האתגר האינטלקטואלי הראשון – לפענח את הכתות והמצויר, אולי גם לזהות את האמן, ולקלוט את הרלוונטיות (שקיימת תמיד) לאירוע הספציפי.
יש אתגרים אינטלקטואליים קטנים המוצנעים בעיצוב, ובאים לאורח כגילויים במהלך האירוח. כמו הגילוי שהתבן בטיט סודר כך שיראה כמו מחטי אורן על אדמת היער, או ששני עמודים כמעט זהים בפינות נגדיות של החדר – האחד נותר בקליפתו והשני נחשף לחלוטין – מסמלים את היין והיאנג.

תשומת הלב עוברת עתה מהטוקונומה לכלי התה: שפת האח, קדירת המים הרוחשת, כלי למים טריים, מיכל אבקת התה, כפית האבקה, כלי הבחישה, תרווד הבמבוק, ולבסוף הקערית שבה מוגש התה. כל אלה נבחרו בקפידה על-ידי המארח. מאחורי כל אחד יש סיפור – אמן ידוע, או תגלית יוצאת דופן של אמן אלמוני; כלי עתיק, מפורסם בכך שהיה בבעלותו של נזיר זן מפורסם, או שנתקבל ממורה תה חשוב. כל אחד מהכלים מיוחד בצורתו ובעיצובו. הכלים, חלקם מסודרים בחדר עם כניסת האורחים וחלקם מובאים על ידי המארח במהלך הזמן, מהווים כל אחד חלק של המכלול הגדול. כולם מצטרפים עם סידור הפרחים, התמונה והחדר להרמוניה אחת.
אדם, אירוע, חלל אדריכלי ועיצובו מצטרפים לחוויה פיסית, רגשית ואינטלקטואלית אחת.

 לקריאה נוספת:

 

טקס תה: שלווה גדולה
טקס תה: שלווה גדולה
היום, כשאנו רוצים להכין תה, אנו מרתיחים מים ושופכים אותם על שקיק נייר. התרבות שאנו נחשפים לה כיום פירושה, המאמץ הקטן ביותר בעבור התמורה הגדולה ביותר, …
עמליה עפרת  | צילום: שרה סנגר

 

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

יום בבית ספר ביפן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code