תפריט עמוד

בית המלוכה האנגלי: דיוקן

בית המלוכה האנגלי: דיוקן

בשנות החמישים עוד האמינו כ־35 אחוזים מהבריטים שהמלכה נבחרה על ידי אלוהים. בסוף שנות התשעים נאלץ בית המלוכה להתמודד עם דרישות למיסוי הון, עם שערוריות בלתי פוסקות, עם צילה הכבד של הנסיכה דיאנה ועם תהיות על עצם נחיצותו של מוסד המלוכה. דיוקנו של שבט ווינדזור כתואם משפחת אדמס

בבריטניה של סוף האלף השני, עדיין אפשר לחפש אתונות ולמצוא מלוכה. כל אבן שתשליכו תפגע באיזה נסיך, דוכס, רוזן, מרקיז או סתם אציל כחול דם. כל דבר הוא "מלכותי": הדואר מלכותי, התיאטרון הלאומי מלכותי, בתי חולים ובתי ספר הם מלכותיים, אולמות קונצרטים הם מלכותיים, לשמם של אינספור ארגונים, התאחדויות ואיגודים משתרבב כמעט באופן אוטומטי איזה תואר מלכותי, וכמעט בכל סופרמרקט יש אבן פינה עם דיוקנה של המלכה העמלנית, שגזרה את הסרט, הרימה כוסית או סתם העניקה גושפנקה מלכותית גם פה.
למלכה יש תעודת זהות? התעניינה פעם בט מידלר, ואם כן, מה כתוב בה? המקצוע: מלכה? או שאולי במקום תעודה, היא מראה בול עם הדיוקן שלה, או שטר של חמש לירות שטרלינג? כשנאלצו לעדכן מעט את שטרות הכסף ולהציג בהם את המלכה כפי שהיא היום – כלומר, אשה שנעוריה מאחוריה – הופיעה באחד העיתונים קריקטורה שבה מנסה הוד רוממותה לגהץ את השטרות וליישר את סימני הזמן שנחרשו בקלסתרה. אבל הזמן בשלו, ממשיך לעבור, לרוץ ואף לטוס, ובית המלוכה מוסיף לדהור, מן הסתם על סוסים אריסטוקרטיים (הם כל כך אוהבים סוסים, וכל כך דומים להם) לעבר המילניום הבא, ועדיין אין רואים את קיצו. עם כל הרצון והלצון הטוב, מדובר בשערורייה.
"מושחתים, נמאסתם" היא סיסמה השאולה אמנם מאקלים אחר, אך כוחה יפה לממלכה המפוררת, שמשהו מוכרח להיות רקוב בה, כשאל מול גלי אבטלה, מלחמות אחים (ושלום בעייתי) באירלנד השסועה, משברים של מהגרים ושלל צרות קיומיות בוערות אחרות, ממשיך האלפיון העליון לטבול במנעמים, לאכול עוגות ולרחף בתוך בועה מנותקת מכל מציאות, של ציד שועלים, מירוצי סוסים ונשפים באופרה (המלכותית, כמובן); והכל על חשבון משלם המיסים. בעשור האחרון, ובמיוחד לאחר מותה של "מלכת הלבבות", הנסיכה דיאנה, לרבים באנגליה זה מתחיל להימאס, וחדשות לבקרים נשמעים רעיונות שונים ומשונים למיסוי ההון של המלכה, לרפורמות במוסד המלוכה עצמו, ואפילו להעברתו הסופית מן העולם.

אבן ריחיים על צוואר הקדמה
בית המלוכה האנגלי התפתח במהלך מאות שנים, מאז ימי הביניים, והגבלות על כוחם המוחלט של המלכים הוחלו כבר ב־1215. ברוני האצולה אילצו אז את המלך ג'ון להכיר

חייל במשמר המלכה, ארמון בקינגהאם. הפתרון לשריפה הגדולה בווינדזור ב-1992 היה לפתוח את שערי ארמון בקינגהאם לציבור, כדי לממן את הנזקים | צילום: טל גליק

בזכויותיהם במגילת החירויות הגדולה, המאגנה כרטה, שהפכה עם השנים למגילת יסוד של זכויות העם. כוחו של בית המלוכה צומצם עוד במהלך השנים בעקבות מלחמות אזרחים, חיזוק מעמדו של הפרלמנט, תהליכים תחוקתיים שונים ורפורמות דתיות. בשנות השישים של המאה ה־17 לא היססו רדיקלים להביע הרהורים בדבר הפיכת הממלכה לרפובליקה, אולם לבד מתקופה קצרה – בין 1649 ל־1660, שבה הפכה אנגליה לרפובליקה – נשמר הרצף ההיסטורי של המונרכיה.
המונרכיה החוקתית שאנו מכירים היום התגבשה והתפתחה במאות ה־18 וה־19, כאשר הכוח הפוליטי הממשי היה בידי בית הנבחרים, ובית המלוכה שימש בעיקר מוסד סמלי, שקשורים בו הערצה ומסתורין שקשה להסבירם במונחים רציונליים. עד שנות התשעים של המאה ה־20, התקפות על המונרכיה היו כמעט בגדר טאבו. ב־1956, למשל, שנים ספורות אחרי הכתרתה של המלכה הנוכחית, אליזבת השנייה, הראה סקר דעת קהל של "גאלופ", כי לא פחות מ־35 אחוזים מהאוכלוסיה מאמינים שהוד רוממותה נבחרה על ידי אלוהים. מלכת אנגליה מכהנת גם כראש הכנסייה האנגליקנית, והמושג "קסמה של המלוכה" חזר ועלה בדיונים על המונרכיה והבהיר שמהותו של המוסד אינה רציונלית מיסודה.
אחרי טקס הכתרתה של אליזבת השנייה, ב־1953, טען הארכיבישוף מקנטרברי כי העם התקרב לאלוהים בזכות המעמד. המלכה עצמה דיברה אז על "המשפחה האימפריאלית הגדולה שאליה כולנו שייכים". בריטניה שאפה לעידן זהב אליזבתני נוסף, בדומה לזה של אליזבת הראשונה, אבל המציאות אמרה את שלה: בריטניה נחלשה ככוח עולמי, האימפריה גוועה והתפוררה כבר מזמן, ובאופן בלתי נמנע התפוגגה הילת הקדושה מעל בית המלוכה.
בשנים שמאז מלחמת העולם השנייה חל פיחות גם במעמדם ובחשיבותם של סמלים אחרים שעימם מקושרת המונרכיה, ובעיקר של הכנסייה האנגליקנית וחבר העמים הבריטי. התהליך התעצם והודגש בתקופתה של מרגרט תאצ'ר, שקראה למודרניזציה של החברה הבריטית באמצעות רפורמות של מוסדות מסורתיים, כך שישקפו אתוס תחרותי יותר, המכוון יותר לצורכי ה"שוק". בתוכנית הרפורמה נכללו רשויות ממלכתיות וממשלתיות, הבי.בי.סי, הכנסייה האנגליקנית והאוניברסיטאות, אך לא המונרכיה, שתאצ'ר היתה ממצדדיה המושבעים. ובכל זאת, הרוח הספקנית שעוררה תאצ'ר עשתה את שלה. ברית אנטי־מלוכנית מוזרה ומפתיעה נחשפה בין העוינות השמאלנית הוותיקה לפריווילגיות הניתנות מתוקף ירושה לבין הדרישה התאצ'ריסטית, מימין, שמוסדות מסורתיים יצדיקו את קיומם.
אט־אט הולכת ומעמיקה גישתם האמביוולנטית של הנתינים למוסד המלוכה, ולראשונה מזה כמאה שנים מוצא עצמו בית המלוכה נאבק על קיומו. מחקרים וסקרים מגלים, כי העם נקרע בין התרפקות על סמלים פטריוטיים ועל מסורת עתיקת יומין, שיש בה זוהר, תפארת ואלמנטים נחשקים של סיפורי אגדות ואופרות סבון, לבין התפכחות מציאותית ובוגרת, גם אם כואבת, מאשליות ותפיסת המונרכיה כאבן ריחיים אנכרוניסטית על צוואר הקדמה. מעבר לדיון העקרוני, אליו נשוב בהמשך, רבים ברחבי הממלכה מתחילים לשאול שאלות על עניינים פרוזאיים יותר; למשל, כסף.
 
כמה עולה המלכה למשלם המיסים
הונה של המלכה הוא עדיין אחת התעלומות הבריטיות הגדולות. ברשימות "האנשים העשירים ביותר בממלכה", כגון זו השנתית של ה"סנדיי טיימס", שמור להוד רוממותה

כנסיית ווסטמינסטר. מלכת אנגליה מכהנת גם כראש הכנסייה האנגליקנית. אחרי טקס הכתרתה של אליזבת השנייה ב-1953, טען הארכיבישוף מקנטרברי כי העם התקרב לאלוהים בזכות המעמד | צילום: טל גליק

מקום של כבוד בעשירייה הפותחת, עם הערכת הון ממוצעת של 700 מיליון לירות שטרלינג (ובעברית: יותר מחמישה מיליארד שקלים). דוברי הארמון טוענים, כי ההערכות מוגזמות ומופרכות וכוללות בטעות את הארמונות המלכותיים, אוצרות האמנות ותכשיטי הכתר, שאינם בבעלותה הפרטית של המלכה, המחויבת להעבירם ליורשיה; ובכל זאת, ברור שמדובר באשה מאוד לא ענייה.
בית המלוכה הוא בעל האדמות הגדול ביותר בבריטניה. בבעלותה הפרטית של המלכה נמצאים נכסי דלא ניידי מפוארים כמו ארמונות בלמורָל וסדרינגהאם, סנינגהיל פארק (בית הדוכס מיורק) ועוד. המלכה גם מקבלת הכנסה קבועה ממחוז לנקסטר (מיסי רכוש ואדמות, שכר דירה וכדומה) בהתאם למסורת הנמשכת מאז 1399, והכספים מוחזקים בקרן מיוחדת המיועדת למלך או למלכה התורניים. ב־1998 הגיע הסכום בקרן לשישה מיליון לירות שטרלינג.
באופן רשמי, המלכה אינה מקבלת משכורת מהמדינה, אבל הפרלמנט מספק לה מדי שנה סכום צנוע (בשנה שעברה זה היה שמונה מיליון לירות שטרלינג) לכיסוי הוצאותיה הרשמיות ולמילוי מחויבויותיה כראש המדינה, בנוסף ל"מלגות" מיוחדות לצורך אחזקת הארמונות (שהסתכמו ב־1996 ב־20 מיליון לירות שטרלינג). גם לבני משפחת המלוכה הזוטרים לא צריך לדאוג; הם מוחזקים כלכלית בידי הפרלמנט, ולפי הערכות אחרונות, משפחת המלוכה כולה עולה למשלם המיסים כ־50 מיליון לירות שטרלינג בשנה.
ומה בנוגע למס הכנסה על קופות הארמון? המלכה חושבת על זה, תודה, היא שוקלת בכובד ראש, וכל פעם נראה שהנה היא נכנעת ונעתרת, אבל לא, לא עכשיו, אולי בקרוב, תחזרו בעוד מאה־מאתיים שנה. ההשתמטות המלכותית מתשלום מס הכנסה היתה סוד ידוע דורות רבים, עד לפיצוץ ב־1993, אז חשף תחקיר מיוחד של ה"דיילי מירור" את הבושה וקרא למחדל בשמו. את התחקיר יזם העורך הפוליטי של העיתון באותה תקופה, אליסטר קמפבל, שהיום, מעניין לציין, הוא יועץ התקשורת הבכיר ויד ימינו של ראש הממשלה טוני בלייר.
הלחץ הכבד שהופעל על המלכה, ואשר המשיך בסערה ציבורית ופרלמנטרית (בראש המגנים עמדה המפלגה השלישית בגודלה, הליברל־דמוקרטית), הביא את המלכה, בעצלתיים אמנם, "להתנדב" לשלם מס; אבל עד עצם הרגע הזה, אופף ערפל סמיך את ההסדר הבלעדי שלה עם שלטונות המס, ושום פירוט מדויק לא יצא מהארמון להאיר בו את עיני האזרחים והנתינים. לטענת ה"דיילי מירור", המלכה קיבלה הטבות חסרות תקדים מרשויות המס, והיא משלמת קמצוץ סמלי בלבד (כמיליון לירות שטרלינג בשנה) על הכנסותיה העצומות.

למכונת הכסף החדשה קוראים דיאנה
סאטירות כמו "המלכה ואני" של סו טאוסנד (ספר שעובד גם למחזה) אולי יתגלו פעם כנבואיות, אך בינתיים הן מבטאות את רחשי ליבם של אזרחים רבים. טאוסנד ציירה תסריט שבו מדיח העם את משפחת המלוכה, מנשל אותה מכל הונה ונכסיה ובועט את חבריה המפונקים לעולם האמיתי, לג'ונגל של שיכון מצוקה בדרום לונדון. שם לומדת המונרכיה על בשרה הוורדרד הישרדות מהי (אם אין עוגות אוכלים לחם, ואפילו מגלים כמה הוא עולה). הנסיכה דיאנה (שהיצירה הושחזה שנים אחדות לפני מותה) היא היחידה שמצליחה לחלוב כמה לירות מתחתית החבית שאליה הוצנחה, ומוכרת את חתימתה לכל דיכפין.
אותה חתימה מופיעה היום, באורח שנוי במחלוקת, על קופסאות מרגרינה, ששיעור מסוים

דוכן לממכר מזכרות בצ'יינה טאון. גם לאחר מותה, הנסיכה דיאנה ממשיכה לתפקד כמכרה זהב למכונת כסף | צילום: אמנון אבישי

מהכנסות מכירתן אמור לנדוד לקרן הצדקה על שם הנסיכה המנוחה. דיאנה ממשיכה לתפקד כמכונת כסף רעבתנית. בצד הממחטות, המגבות, הספלים, הבובות ושאר המזכרות, הפירטיות ברובן (לא נעים אפילו להזכיר את זה, אבל בין היתר מציעים למכירה "העתק" מזויף של רשיון הנהיגה שלה. אין גבול), מוגשות האפשרויות הרשמיות, ובראשן הזכות לעלות לרגל לאחוזת הקבר. זרים עדיין אינם מורשים להשתטח על קבר הצדקת עצמו, אלא רק לצפות בו ממרחק, להתבשם מאוויר הקודש של בית המשפחה, להתהלך בין המדשאות הנאות ולבקר בתערוכת צילומים לזכר דיאנה.
התענוג, לידיעת הנאיבים שבכם, לא בא בחינם וגם לא בזול (עשר לירות שטרלינג לגולגולת). הוגה הפרויקט וקברניטו הוא אחיה הצעיר של דיאנה, שהרעיד אינספור מיתרים בינלאומיים בנאום האשכבה שנשא בלוויה ההיא, רק כדי שזמן קצר אחר כך יתברר למרבה הזוועה כי גם הוא, כמו רבים מבכירי משפחת המלוכה שאותם ניגח ואף האשים כמעט במפורש בהרס חיי אחותו, אינו אלא נואף חסר לב שדרדר את אשתו לאלכוהוליזם והקפיד להתמקח איתה כאחרון הרוכלים על פרטי – ובעיקר פרוטות – הגירושין.
ככל שנרצה להאמין בטוהר כוונותיו לגבי פתיחת שערי האחוזה לציבור (ערפל כבד עטף את שיעור ההכנסות המדויק שיופקד, אם בכלל, בקרן הצדקה), קשה שלא לראות את העסקיוּת הצרופה והצינית שביוזמה זו. דיאנה היא מכרה זהב, ואחיה הוא ראש הכורים; והיה לו ממי ללמוד. כשנקלע אביו הרוזן ספנסר למשבר כלכלי, לפחות בעיני אשתו השנייה ריין, הוא הסב את ביתו למוזיאון וגבה כסף בעבור חשיפת הצלחות, המצעים, הטרקלינים והגנים למבחן המציצנים.
הוא, לפחות, התהדר בייחוסו כאבי הנסיכה מוולס, אבל אצילים בדרגתו וגם זוטרים ממנו, מיני דודנים רחוקים וספיחים של בית המלוכה על שלל סניפיו, זרועותיו וגרורותיו, למדו את הפטנט וחגגו עליו. העיקרון פשוט ואכזרי: דלת־העם חפצה לראות איך חיה האצולה? בבקשה, שיציצו וייפגעו, וישלמו. בז'אנר אצולת דרג ב', מלוכנים או יורשיהם, החושפים את מעונם בתשלום, טלו לדוגמה את הנרייטה הווארד, הרוזנת מסאפוק, בת המאה ה־18. אחוזתה המפוארת בפרבר העילית הלונדוני טוויקנהאם, שנקראת מארבל היל האוס 
(Marble Hill House), מכילה, בין היתר, ציורים של פאולו ג'ובני פאניני ואוסף מרהיב של ריהוט ג'ורג'יאני מוקדם. בקומת הכניסה אפילו מוקרן סרט הדרכה מיוחד על "החיים והזמנים של הנרייטה הווארד". אבל את מי מעניינים חייה של הנרייטה הווארד? שתקפוץ הקונטסה!

עוד הברקה של המלכה אליזבת
הדג, כמובן, מסריח מהראש. היתה זו המונרכיה הנוכחית שבחרה לפתוח לפני הפרולטריון נכסים כגון טירת ווינדזור – מושב מלכותי מאז ימי וויליאם הכובש, שאחת האטרקציות בו היא בית הבובות של המלכה מרי, שנבנה למענה במשך שלוש שנים על ידי 1,500 פועלים. כמה סמלי – העם יורק דם והמלכה משחקת בבובות; והעם, כמובן, נדרש אחר כך לשלם במיטב כספו כדי לחזות בתוצאות. בית המלוכה אינו מחויב כמובן להציג הכל לראווה, אבל זה עסק משתלם.
ומה היה הפתרון של אליזבת השנייה לשריפה הגדולה בווינדזור, ב־1992? נכון, לפתוח גם את שערי ארמון בקינגהאם לציבור, כדי לממן את הנזקים. הבניין המרשים, שנבנה 
ב־1703 עבור הדוכס מבקינגהאם, נרכש על ידי ג'ורג' השלישי ב־1762. בנו, ג'ורג' הרביעי, הטיל ב־1825 על אדריכל החצר שלו, ג'ון נאש, להרחיבו ולהסב אותו לארמון. 
ב־1837 החליטה המלכה ויקטוריה הצעירה להפוך את הארמון לביתה ולמשכנה הרשמי, ובעקבותיה הלכו כל בני משפחת המלוכה מאז ועד היום. ב־1913, כאשר היה ג'ורג' החמישי למלך,

תלמידים במקרים באתרים מלכותיים בקבוצות מאורגנות. הכל מנקר עיניים,מה שאולי מעודד אותם להדביק מסטיקים על ספות הרוקוקו, מתחת לאפה של המורה | צילום: טל גליק

קיבלה החזית המזרחית את חזותה הניאו־קלאסית הנוכחית, במסגרת השיפוץ היסודי של הארמון בידי אדריכל הצמרת אסטון ווב.
18 חדרים פתוחים היום לביקור הקהל, והתורים אדירים. מה הם רואים שם? חדר השומרים מעוטר בפסלי ויקטוריה ואלברט. חדר האורחים הירוק (עם רהיטי המלכה שרלוט) עדיין משמר את רוב הארכיטקטורה המקורית של נאש. אטרקציה נוספת היא מערכת כלי הפורצלן של ג'ורג' הרביעי. אפשר לבקר גם בגלריית התמונות, שגודלה כגודל שני מגרשי טניס, ובה הקפידה ויקטוריה לקיים את כל הנשפים המלכותיים. מרבית היצירות הולנדיות ופלמיות, וערכן לא יסולא בפז. עוד בתצוגה: כלי זהב וכסף, כלי חרסינה, רישומים, תחריטים, ציורי מים, פסלים ויצירות טקסטיל. קירות חדר האוכל מכוסים משי אדום. בחדר האורחים בוהקות למרחקים נברשות זכוכית מדהימות. באולם השיש מוצגים פסלי מופת נוספים, ובקצהו גרם מדרגות ענק המקשר את האולם לקומה המרכזית וללב הארמון הישן, שם היתה לג'ורג' השלישי מערכת חדרים פרטית. הכניסה בתשלום, והכל מנקר עיניים, מה שמעודד אולי את אלפי התלמידים האנגלים, הבאים לבקר בקבוצות מאורגנות, להדביק מסטיקים על ספות הרוקוקו, מתחת לאפה של המורה.
מקום נוסף בלונדון שבו יכולים הנתינים להיפרד מכספם למען קופת בית המלוכה הוא המפטון קורט, שעל גדת התמזה. האחוזה היפהפייה נבנתה כמושב מלכותי בידי הקרדינל רב־העוצמה וולשי ב־1514, ועברה לרשות הנרי השמיני מפיל המורא 15 שנים אחר כך. התוספות של הנרי למקום כוללות את גג הקאפלה המלכותית, שעל בנייתו עמלו מאה פועלים במשך תשעה חודשים. בסוף המאה ה־17 הזמינו המלכים וויליאם ומרי בנייה מחדש של המעונות המלכותיים בסגנון הרנסאנס הקלאסי (וב־1986 פגעה במעונות שריפה קשה, ובינתיים הם שופצו רק חלקית). האטרקציות של המקום כוללות את השעון האסטרונומי (מ־1540), שבו השמש עדיין מקיפה את כדור הארץ, ואת הגנים המרהיבים  ובהם המבוך המפורסם שהונצח ב"שלושה בסירה אחת"; הדרך האידיאלית והנעימה ביותר ללכת לאיבוד. לקינוח, מספק הפארק הסמוך שלל אגמים מלאכותיים וצבאים אמיתיים.
לסחיטת ההמונים אין סוף. כל פעם אפשר לשחרר עוד חורבה או שכיית חמדה ולשעשע בהן את קוני הכרטיסים, הרעבים לכל פירור משולחן המלוכה. כך, למשל, הוכרז על השלמת "הגן החדש של המלכה האֵם בטירת וואלמר" בקנט; ביג דיל, הייתם חושבים לעצמכם, אבל התורים, הנה זה פלא, כבר משתרכים.
בביקורים במקומות הללו זוכה הקהל בהעשרה תרבותית, וגם היסטורית, אם כי ההיסטוריה של בריטניה היא לא תמיד משהו שנעים להיזכר בו, על קולקציית הקטסטרופות המיותרות, למשל, תחביבו של הנרי השמיני לערוף את ראשי נשותיו. החוויה אינה מקרבת את הציבור הרחב אל בית המלוכה, אלא מנכרת ומעמיקה עוד יותר את התהום הפעורה ביניהם; מכיוון שהקהל רואה שם את כל מה שלעולם לא יהיה שלו, את כל התפארת שלעד תהיה נחלתם של המיוחסים והשווים יותר – מתכשיטי הכתר ועד הרמברנדטים, הוורמירים והוואן דאייקים, לדוגמה, התלויים ב"גלריית המלכה ויקטוריה" שבארמון בקינגהאם. והכניסה, כמובן, בתשלום.

קרקס האימים של שבט ווינדזור
לשינוי בתחושות העממיות כלפי מוסד המונרכיה תרמו, כמובן, גם האסונות המשפחתיים של בני משפחת המלוכה הנוכחית, הפלישה התקשורתית חסרת המעצורים לפרטיותם והבזבזנות, הנהנתנות והפזרנות הכמעט פליליות באקלים של מיתון והידוק חגורה. גם ריחוקה של המלכה מנתיניה אינו תורם לפופולריות של המונרכיה. אליזבת השנייה אינה מסוג המונרכים שאפשר להיתקל בהם סתם ככה ברחוב. להיתקל אפשר בפרגי, הדוכסית

סקרים מגלים כי העם נקרע בין התרפקות על מסורת שיש בה אלמנטים נחשקים של סיפורי אגדות, לבין התפכחות מציאותית ובוגרת מאשליית המונרכיה | צילום: טל גליק

מיורק שנפרדה ממשפחת המלוכה, וגם דיאנה נראתה לא פעם בתור למקדונלד'ס. לפעמים, בדידותה של המלכה למרחקים ארוכים ממש נוגעת ללב. לא מזמן יצאה מהארמון הודעה בזו הלשון: "המלכה בחנה סדרה חדשה של בולים לכבוד המילניום, והעירה כי באחד מהם ראשה נראה כאילו הוא עולה מתוך ארובה". אפילו בבולים אין לה מנוחה, למסכנה. וחייה הרי כבר מזמן יצאו מכלל שליטה. כל כך הרבה כביסה מלוכלכת במשפחה, וכולה מכובסת לעיני כל – ומה יגידו השכנים, כלומר הנתינים.
בכל הקשור ל"ערכי המשפחה", בית המלוכה חדל מזמן לספק דגמים לחיקוי ולהשראה, ובהחלט אינו מבטא תקינות פוליטית, עם זכות הקדימה השמורה לזכרים במשפחה במירוץ אל הכתר (הנסיכה אן, המבוגרת מהנסיך צ'רלס, לא תירש את הכתר, רק מפני שאתרע מזלה ונולד לה אח. למעשה, כל שלושת אחיה וילדיהם קודמים לה בדרך אל כיסא המלוכה, והיא מדורגת שמינית בלבד).
מביוגרפיות רשמיות ולא רשמיות, שעל תוכנן הושגה הסכמה כללית בבירת הממלכה, מצטייר הרושם כי משפחת אדמס היא משפחת קוסבי לעומת בנות שבט ווינדזור ובניו. בעלה של אליזבת, הנסיך פיליפ, הוא שתיין, סנילי ובוגדני. לאורך השנים נקשר שמו בשמות נשים רבות, ומגוריהם הנפרדים של המלך והמלכה הם סוד ידוע. אחותה, הנסיכה מרגרט, עוד שבר כלי אלכוהוליסטי, אשה חולנית ומרת נפש, עשתה בושות איומות בעבר, עם רפרטואר המאהבים הססגוני והבעייתי שלה, בהם גנגסטרים נודעים לשמצה, שאחד מהם, במסיבה מפורסמת בנוכחות מרגרט, ביצע תעלול של הגשת כוסות בירה בעזרת איבר מינו. בתה, אן, אמנם שנונה, אך חמוצה, שלא לומר מרה כלענה, אולי משום שהפסידה את הכתר לאחיה צ'רלס.
בניה של המלכה הם סדרה מפוארת של נפלים. צ'רלס, שהתחתן עם האשה הלא נכונה כשליבו היה שייך לקמילה, הוא אינטלקטואל דה לה שמאטע, שהמלכה בשום פנים אינה ממהרת להעביר לו את שרביטה (למרות שהוא כבר לא ילד, בן 50 אם לדייק, ומשתוקק לעלות על כס המלוכה). אנדרו הוא קצין כושל וג'נטלמן מפוקפק, ואדוארד הוא כישלון מוחלט, שאינו מתמיד בשום ג'וב ומתקשה להדוף את השמועות על מיניותו האלטרנטיבית. גם המלכה האֵם היא משענת קנה רצוץ לאליזבת המתוסכלת; לפי הדיווחים, היא מטורללת ומטושטשת, נשמעה שואלת ביותר מדי מעמדים רשמיים מי היא ואיפה היא נמצאת, והחמור מכל – אוכלת בשר ברבורים.

מותה של האופציה האנושית והקסומה  
בנאומה המסורתי לחג המולד ולשנה האזרחית החדשה, מתייחסת המלכה לאסונות השנה החולפת, ויש לה דרכים משונות לעשות זאת. בעקבות התרסקות מטוס פאן־אם בלוקרבי אמרה: "המקרה העיב על שמחת החג של משפחות רבות". העיב?! שמחת החג?! ריבונו של עולם, ה"מקרה" הרס למאות משפחות את החיים. כמה אטומה ומנותקת יכולה המלכה להיות?
הרבה יותר ממה שנדמה, התברר. "מלכת הלבבות", הנסיכה דיאנה, שבהומור עצמי נואש קראה לעצמה "האסירה מוולס", זכתה ביחס מחפיר מצד הארמון, שהסתיים עם גירושיה בהשפלה הצורבת של נטילת התואר "הוד רוממותה". דווקא ממנה, הפופולרית והאהודה מכל בני המשפחה. הדור הצעיר נקשר לבית המלוכה בעיקר בזכות דיאנה ובאמצעותה. ילדות קטנות חלמו להיות כמוה, נסיכה מהאגדות, עד שהבלון התפוצץ והאגדה התנפצה.

המפטון קורט. האחוזה היפהפייה נבנתה כמושב מלכותי ב-1514. מאטרקציות המקום: השעון האסטרונומי (מ-1540), שבו השמש עדיין מקיפה את כדור הארץ, הגנים המרהיבים והמבוך | צילום: טל גליק

בחייה, ובעיקר במותה, הביאה דיאנה לקרע ולמשבר האמון החריף ביותר של האומה במופע האימים הקרקסי הזה, המכונה בית המלוכה. בראיון המפורסם, ההיסטורי (ומבחינת המלכה לפחות, הנודע לשמצה) של דיאנה למרטין באשיר, איש "פנורמה" של הבי.בי.סי, היא הרעישה עולמות כשדיברה בגילוי לב על תקופות הדיכאון שלה, על הבולימיה (הפרעות האכילה), על ניסיון ההתאבדות ועל התנכרות משפחת המלוכה אליה, הנטע הזר שסירב לשחק את המשחק לפי הכללים שלהם. היא אישרה שצ'רלס היה מאוהב כל אותן שנים בקמילה פרקר־בולס הנשואה, ונישא לה רק מתוך מחויבות לאמו. היא סיפרה על הקור הרגשי במשפחת המלוכה, הנובע מחינוך שלפיו אין להראות רגשות בפומבי ואין להביע חיבה מעבר למינימום ההכרחי.
דיאנה היתה האלטרנטיבה היחידה בדורות האחרונים לבית מלוכה מתנשא ומרוחק מהעם. היא היתה האופציה האנושית, הכמעט בלתי אפשרית, זו שאינה חוששת להיראות טוב, להתלבש טוב, ללחוץ ידיים של חולי איידס, ובעיקר – להפגין חום וקרבה לילדיה, גם בפומבי, ובכל הזדמנות אפשרית. היה בה שילוב מעורר השתאות של נסיכה ובובת ברבי חיה עם אשה של ממש, עממית, פתוחה וכנה. היא היתה הנסיכה של העם, של האזרח הפשוט, והיה קל ונעים להזדהות איתה וללכת שבי אחריה. רבים ברחבי הממלכה מתקשים לסלוח למלכה ולמשפחת המלוכה כולה, שמיררו את חייה של דיאנה והפנו לה כתף צוננת בשעותיה הקשות.

משפחת מלוכה על אופניים?
מעלותיה של דיאנה לא היו אולי יוצאות דופן בהשוואה לבני אנוש רגילים, אולם הן הטילו אור מכער על מגרעות המונרכים האחרים. אי־נחיצותם נראית עכשיו חריפה מתמיד. מה הצורך בחבורת אוכלי חינם חובבי סוסים, שרק מכבידים על ארנקי האזרחים ועל המורל הלאומי? שאלה מצוינת, שבריטניה עדיין מנסה לפצח.
עם כל הקושי להשתחרר ממסורת עתיקת יומין, רעיון הרפובליקה נראה משנה לשנה פחות ופחות ביזארי. רוי האטרסלי, ממנהיגי הלייבור לשעבר, אמר כי מוסד המונרכיה "מצעיד את בריטניה לכיוון הלא נכון… הוא מעודד אנשים לחשוב שכוחה וגדולתה של בריטניה הם בעבר, במקום בעתיד האפשרי… זה מוסד שמאדיר את החברה המיוחסת, ההיררכית. הוא מכריז בעצם קיומו שאנשים מסוימים, כתוצאה מקשרי דם ולידה, נעלים ושווים יותר מאנשים אחרים".
זו נקודה רגישה ועדינה, במיוחד בחברה שעדיין נאבקת בשיטת המעמדות העתיקה וחותרת לשוויוניות. אירועים כמו מירוץ הסוסים באסקוט מאששים בכל פעם מחדש את התחושה, שהצלחה נמדדת לפי התקבלות למועדון בלתי נראה יותר מאשר בזכות הישגים ממשיים. מסיבות הגן של המלכה מוצגות אמנם כאירועים לא פורמליים, אבל הסלקציה הקפדנית של אורחיהן (כלומר, של אלה הראויים בפוטנציה ללחיצת יד מלכותית) מבהירה כי המרחק בין העם למלכתו עדיין רב.
לצד התנועה הפרו־רפובליקנית, שכוחה וקולה הולכים וגוברים, מנהלים כלי התקשורת דיונים פומביים באשר לעתיד המונרכיה. שני נושאים חוקתיים מעורבים בוויכוח. הראשון, האם על בריטניה להישאר מונרכיה או להפוך לרפובליקה; והשני, מה לעשות עם זכויותיה החוקתיות הפורמליות של המלכה. הוד רוממותה פותחת את מושב הפרלמנט בנאום שנכתב על ידי הממשלה ולא על ידיה, שבו מפורטת מדיניות הממשלה שהמלכה מקבלת כנתון סופי; היא ממנה את ראשי הממשלה, אך רק לפי תוצאות הבחירות; בידיה אמנם לפרק את הפרלמנט בנסיבות מיוחדות, אך זו סמכות שמעולם לא הפעילה; היא לעולם אינה מתערבת בהחלטות הממשלה ובחקיקותיה; היא נפגשת אמנם מדי שבוע עם ראש הממשלה, אולם את השקפותיה ודעותיה, הנשענות לרוב על דברי יועציה, היא מביעה רק בדלתיים סגורות; המלכה ממונה גם על בית הלורדים, שהוא הגרסה האצילה של הפרלמנט, ואשר נדרש לכל הצעות החוק של המוסד המקביל. האם לשמר סמכויות פורמליות אלה או שמא להפקיען מידי המלכה ולהעבירן, למשל, לידי בית הנבחרים.
קריאה לצמצום המונרכיה לפי הדגם הסקנדינבי או ההולנדי ("משפחת מלוכה על אופניים") נראית בעייתית. קשה לדמיין את הנסיכים והנסיכות, שלא לדבר על המלכה עצמה, על אופניים, וחשוב מכך – ברור שבלי הפאר, הזוהר וכל הטררם, פשוט אין טעם בבית המלוכה, שהראוותנות היא תמצית כוחו וקסמו. מונרכיה מכווצת, מצומקת וצנועה לא באה, אם כן, בחשבון. איך בכל זאת אפשר לשלב את המוסד הזה עם שאיפות הקדמה של האלף הבא? האם יש פתרון ביניים, או שהאופציות היחידות הן המשך המצב הקיים מול חיסול מוחלט של בית המלוכה?
עד שיוכרע עתיד המונרכיה (וכמו בעניין מס ההכנסה, יש להם כשרון לא מבוטל לדחות את הקץ), דיאנה תונצח, כך הוכרז, בגן זיכרון, צפונית לארמון קנסינגטון, שיוביל לפארק סנט ג'יימס. הגן יהיה צנוע בהרבה מזה הגרנדיוזי שתוכנן במקור, והוא ילווה בשורה של מגרשי משחקים לילדים ברחבי הממלכה, שייקראו על שם דיאנה. הכניסה והשימוש באתרי ההנצחה יהיו, לשם שינוי, בחינם. גם אחרי מותה מיטיבה הנסיכה הקסומה עם הנתינים.

האם היית ביעד הזה?

  • 2

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

קובנט גרדן, לונדון

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    *

    code

    כתבות מלונדון

    טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים
    טיול בלונדון בעקבות ג'ק המרטש ופושעים נוספים

    ברחובותיה של לונדון חיו ופעלו כמה מהפושעים הגדולים בהיסטוריה, שסיפוריהם הפכו לסרטים פופולריים. כתב הפלילים הוותיק בוקי נאה, שעולם הפשע הוא חלק משגרת חייו, מספר על לונדון של ג'ק המרטש, האחים התאומים קריי וחברי הכנופיה של "הג'וב הבריטי" ...

    לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה
    לונדון עם ילדים: ארבעה ימים בעיר ובסביבתה

    פארקים מעוררי קנאה, טירות עתיקות, חנויות צעצועים מלהיבות והרבה הארי פוטר - בלונדון יש כל מה שצריך לחופשה משפחתית מענגת. רשמים מארבעה ימים נפלאים עם בת העשר בלונדון וסביבתה

    קיו גרדנס – ביקור אביבי
    קיו גרדנס – ביקור אביבי

    בקיו גרדנס, הגנים הבוטניים הגדולים והמפורסמים בעולם, תמצאו יערות, אגמים, חממות עם צמחים טרופיים ואחרים, ערוגות פרחים ססגוניות, מדשאות, ארמונות וגם אטרקציות לכל המשפחה. מדריך לביקור בגנים