בית אולגה חנקין – אל המנוחה ואל הנחלה

המקום נסגר בגלל סכנת התמוטטות המצוק, לא ברור אם ישוקם

אולי בגלל גלי הים המתנפצים אל סלעי הכורכר, אולי בגלל הנוף הנשקף מאופק עד אופק, אולי בגלל חזון העתיד ואולי בגלל זכרונות העבר החליט יהושע חנקין לקרוא למקום הזה "גבעת אולגה". את הגבעה הזו אהב חנקין מכל רבבות הדונמים שגאל. ואת אולגה, אשתו, אהב מכל הנשים הרבות שצדו את עיניו.
אולגה היתה הבת הבכורה במשפחת בלקינד. הוריה ואחיה הצעירים עלו לארץ ישראל כבר בשנת 1882, אך אולגה העדיפה להישאר ברוסיה, שם רכשה מיומנות כמיילדת – מלאכה עתיקה הדורשת רגישות וחכמה, נחישות ואהבה.
במשך שלוש שנים היתה אולגה רחוקה ממשפחתה שביקשה להכות שורש בארץ ישראל, ואז החליטה כי הגיע זמנה להצטרף אל אהוביה. היא הגיעה לחוף יפו. כבדת גוף, לא נאה במיוחד, בת למעלה משלושים שנה ועדיין רווקה. פאני, אחותה הצעירה ממנה, כבר היתה נשואה ללוליק פיינברג ואם לשתי בנות. ב־1889 תלד פאני, בעזרתה המיומנת של אולגה, בן זכר — אבשלום פיינברג — שלימים ייוודע כאגרונום, מאהב, משורר ולוחם מחתרת ניל"י, ופרשת חייו ומותו תהיה לאגדה.

גואל אדמות ישראל

כחלק מן המפגש המחודש עם המשפחה מצאה פתאום אולגה את עצמה תחת מכבש לחצם של ההורים, שהיו מודאגים מרווקותה המאוחרת. וכך, בתיווכם המגושם של כל בני המשפחה המורחבת, נישאה אולגה בלקינד ב־1888 ליהושע חנקין הצעיר, אחד מעשרת ילדיו של יהודה (אידל) לייב חנקין מראשון לציון.
הם היו זוג מוזר למדי: הפרש גילים של 13 שנים היה ביניהם, ובניגוד למוסכמות, דווקא האישה היא שהיתה המבוגרת מן השניים. אולי כדי לצמצם את המבוכה שיכולה היתה להיגרם נוכח פער גילים זה, החל יהושע לגדל את זקנו ולהאריך את שערו, וכך נראה מבוגר מכפי גילו. זקן רב מידות זה יהפוך ברבות השנים לסמלו.
מיד עם נישואיהם ביקשה אולגה הנמרצת להשתלב בעבודת בעלה, אלא שלחנקין לא היתה עבודה במובן המקובל. באותה העת הוא ניסה את כוחו במסחר מקרקעין ורכש חלקת אדמה, אך בהיעדר קונים חשב למוכרה למיסיון הפרוטסטנטי. אולגה שמעה זאת ונבעתה. במלוא גופה ניצבה מול בעלה הצנום והבהירה לו, "אם תמכור את אדמת ארץ ישראל למסיתים, טוב מותי מחיי!" חנקין נעתר לרעייתו ואכן ראה ברכה – האדמה נמכרה לקבוצת "מנוחה ונחלה", ועליה הוקמה המושבה רחובות.
עִסקה ראשונה זו היתה ראשיתה של פעילות קדחתנית, הרפתקנית וסוערת, שנפרשה על פני עשרות שנים שבמהלכן רכש חנקין עבור התנועה הציונית קרקע בהיקף כולל של 600 אלף דונם. כבר בחייו נודע חנקין כ"גואל אדמות ישראל".
כל אותן השנים עמדה אולגה לצדו. בעצותיה החכמות ובתושייתה סייעה לו לנווט את דרכו בתחום הסבוך והמסוכן. היא עזרה לו להיחלץ מצרות רבות ואף יצאה עימו לגלות מייסרת כאשר גורש מן הארץ בידי התורכים בימי מלחמת העולם הראשונה.

בית בודד על גבעה
אולגה עצמה נודעה בארץ כמיילדת מסורה שלא ידעה מורא. ציודה המקצועי כלל תיק מיילדות ושוט שבאמצעותו גירשה כלבים שהתנפלו עליה בדרכה. במרוצת השנים יילדה

צילומים ומכתבים של בני הזוג חנקין (בתמונה מימין) המוצגים בבית הקפה

בלי הבדל דת מאות ילדים. את פועלה אפפה הילה של קדושה, וחנקין חסה בצל המוניטין של רעייתו. אך לעג הגורל: אולגה, המיילדת הגדולה, מעולם לא זכתה ללדת, ואילו יהושע, גואל האדמה הגדול, לא הגיע לבית קבע משל עצמו.
בשנת 1932 הוכרע סכסוך משפטי ממושך שניהל חנקין כנגד השבט הבדווי אינפיעאת בעניין רצועת החוף שבין חדרה לים. חנקין זכה במשפט, ובכך מימש את הבטחתו לאנשי חדרה בדבר פתיחת מוצא אל הים. באותה העת כבר חשו אולגה ויהושע את קולות הזקנה האורבת להם, בטרם הגיעו אל המנוחה והנחלה.
חנקין החליט להקים בחוף חדרה "קייטנה", שכונת וילות במונחים של ימינו, ושם לבנות גם את ביתם. על גבעת הכורכר מעל המפרץ נבנה בית בסגנון בינלאומי שהשקיף למרחוק אל הים הגדול שבמערב, אל הרי השומרון שבמזרח, אל הכרמל שבצפון ואל חוף השרון שבדרום.
תוכנית הקייטנה בחדרה לא יצאה אל הפועל, ובית חנקין היה למעשה המבנה היחיד שבנייתו הושלמה, והוא נותר לבדו ככתר ססגוני בראש גבעת הכורכר. אולם בני הזוג חנקין לא זכו לגור בבית. שׂבעת שנים ומעשים נפטרה אולגה ב־1942 ונקברה במערה מעל מעיין חרוד, שגם אדמתו נגאלה בידי בעלה. כאשר נפטר יהושע חנקין, ב־1945, הוא נקבר לצדה של אשתו, וכך שבו בני הזוג, צמודים לבלי הפרד, אל אדמת ארץ אהבתם, שעליה הטביעו שניהם חותם עמוק כל כך.

להשקיף אל הגלים
הבית על ראש הגבעה נותר בשיממונו, והגבעה עצמה נודעה כ"גבעת אולגה". לימים ניתן שם זה גם לשכונה שהוקמה בסמוך לגבעה. הזמן לא היטיב עם בית חנקין. רסס ים ליחך את אבניו, בני אדם ואיתני הטבע נגסו ביופיו. בשנות התשעים של המאה העשרים הוקם בחוף חדרה "כפר הים" – פרויקט אשר על איכויותיו האסתטיות, המוסריות, המשפטיות והחברתיות ראוי לטפל במדור אחר – אך אפילו מפלצת אבן זו לא הצליחה לפגום בקסמו של חוף חדרה, שהוא אחד מקטעי החוף היפים בארץ.
לאחרונה, לאחר שנים ארוכות של הזנחה, זכה  הבית ההיסטורי לעדנה. מי שהתגייסו לשיקום הבית ולשחזורו הן המועצה לשימור אתרים, בניהולו הנמרץ של רכזה בשרון רן חדוותי, עיריית חדרה והחברה הכלכלית חדרה. בעזרת אריק ואלה, זוג צעיר, נחוש וחרוץ, נפתח בבית אולגה המשופץ בית קפה המעוצב בטוב טעם, ברגישות, במסירות ובכישרון, מתוך מתן ביטוי לערכי המורשת שהבית אוצר בין קירותיו.
שוב אפשר לטפס במדרגות האבן הנושנות, להשקיף על הנוף ההולך ונפרש למרחוק, לשבת בשלווה על מרפסת האבן ולהתבונן מבעד לחלון הבית, שממנו נשקפים הגלים, הנוף, החזון, הזכרונות ובעיקר — קסמה של האהבה הסוערת שפעמה בין שתי הדמויות שחייהן היו קודש לאדמה ולאדם.

———-

מרכז סיורים ארצי: המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות מפעילה מרכז סיורים ארצי בשם "מבטים על בתים". המרכז מתמחה בסיורים ייחודיים באתרי שימור היסטוריים בארץ.