תפריט עמוד
שעת בוקר ממש לא מוקדמת, והמטוס שלנו (עשרים מקומות, שני פרופלורים) מתחיל לטפס מעלה־מעלה. הרי האלפים המושלגים מתנשאים למולנו. את הפסגות הראשונות הוא חולף בלי בעיה, אבל הפסגות נמתחות והולכות מבעד לחלון, וסופן לא נראה לעין. יחס האוויר־דלק במנוע המקרטע מתחיל לפנות נגדנו. אנחנו מתחילים להחליף בינינו מבטים מודאגים. דומה שעוד רגע נתרסק אל צלעו של הר ונמתין לבטהובן, כלב הסאן ברנרד, שיבוא להציל אותנו. רק חיוכן המרגיע של שתי הדיילות המקסימות שמנסות לשכנע אותנו לרכוש את הסנדוויצ'ים שהן עצמן הכינו, מבהיר לנו שהכל כנראה בשליטה. עוד פסגה ועוד אחת – והנה הרכס מאחורינו ואנחנו מתחילים בגלישה לכיוון אינסברוק (Innsbruck).

 

אינסברוק היא בירת חבל טירול (Tirol), הנמצא במערב אוסטריה, על גבול איטליה. זהו אחד הנופים המרשימים והמדהימים באירופה, ובו פסגות רבות המתנשאות מעל לגובה של 3,000 מטר. בשדה התעופה הקטן של העיר אנשים חייכנים מקבלים את פנינו החיוורות מעט.
יעדנו, עמק שטובאי (Stubai) וקרחון שטובאי, נמצא במרחק של כארבעים קילומטרים מדרום־מערב לאינסברוק. אנחנו נדחקים אל תוך המסחרית כשליד ההגה מתיישב לו מקומי, בן בלי גיל, מזוקן, פניו צרובות ומפיו נפלטים להם אדי אלכוהול ברמה שלא היתה מביישת מפעל לזיקוק וודקה בסיביר. ההוראה עוברת חיש קל בין כולם: "לא להדליק סיגריה ליד הנהג, כל העסק עלול להתפוצץ". הנסיעה עוברת בשלום, וכחצי שעה מאוחר יותר אנחנו נכנסים אל העיירה נוישטיפ
(Neustift). המראה שנגלה לעינינו במהלך הנסיעה מרהיב ביופיו: לכל אורכו של העמק הנפלא והציורי (בקתות ובתי עץ, נחלים, ירוק שופע, שלג, פרות וחוזר חלילה) פזורות להן עיירות ציוריות, האחת יפה מרעותה.

 

 

צילום: ריצ'רד רוג'רס

 

השילוש הקדוש

 

עוד לפני שהנחנו כף רגל אחת על השלג פצחנו באכילה. זה המקום לציין שמי שמקפיד על תזונה נאותה ייאלץ כנראה לוותר על אחד משני דברים: על ביקור באוסטריה או על בדיקות הדם שאחרי החופשה, שכן דומה כי טיגון, שמן ושומן הם שלושת היסודות של המטבח המקומי. דוגמה לכך היא הגרסה האוסטרית לפסטלים המרוקניים המוכרים לנו: בצק דק ופריך המגולגל בצורות גיאומטריות שונות וממולא בגבינות עזים מותכות. קינחנו בנתח מאפה שטרודל תפוחים חם טבול ברוטב וניל ולימון ועברנו היישר לקודש הקודשים – השלאפשטונדה. תעשו מה שאתם רוצים באוסטריה, אבל אל תחזרו בלי להתנסות בשלוש חוויות שמימיות: שניצל בסגנון וינאי, שטרודל תפוחים חם ושנת צהריים.
בערב, אחרי עוד כמה אלפי קלוריות מהסוג המשמין וכמה ליטרים של נוזלים מהסוג המשכר,עלינו לחדרים ספוני העץ (בעצם, הכל כאן מעץ, אפילו המעלית), במטרה לצבור כוחות לקראת יום המחר.

 

קמנו בבוקר לשקט מדהים מסביב. עוד ארוחת בוקר שהרופא לא יאהב לקרוא עליה, והאוטובוס פורק את כולנו בפתח של אתר הסקי שטובאי. החיסרון היחיד של אתר שטובאי הוא במיקומם של המלונות וחדרי האירוח. בניגוד לאתרים רבים, שבהם אפשר להתחיל לגלוש כמעט מפתח המלון, כאן העיירות ממוקמות במרחק של כעשרים דקות נסיעה מהאתר. האוטובוסים עוברים ביניהן ומעמיסים בחינם את כל מי שחשקה נפשו לעלות לאתר.

 

שטובאי הוא אתר הסקי הקרחוני הגדול באוסטריה ואחד מהגדולים בעולם. הודות לקרחון הוא אחד מאתרי הגלישה המעטים באירופה שאפשר לגלוש בהם במשך כל השנה. גובהו של האתר הוא 1,750־3,200 מטר.
שטובאי נחשב אתר יפה ונוח, ויש בו למעלה מארבעים קילומטרים של מסלולים למתחילים, מרחק דומה של מסלולים לרמה הבינונית והמתקדמת ועוד כעשרה קילומטרים של מסלולים "שחורים", ובעברית "הכניסה למי שלא פסיכי – אסורה בהחלט".
התיישבנו באחת מעשרות המעליות הפועלות על ההר העצום. הנוף מסביב משכר ביופיו: הרכבל עולה, ובזה אחר זה נחשפים עמקים נסתרים, צוקים מחודדים ופסגות מושלגות. עשרות מטרים מתחת לקרונית שלנו, התלויה בין שמים לשלג, התרוצצו אלפי נקודות. כמה דקות מאוחר יותר הפכנו גם אנחנו לאחדות מאותן הנקודות הגולשות במורד ההר.

 

מסיבה קפואה

 

אף על פי שכותב שורות אלה רחוק מלהיות גולש מופלא ועשוי ללא חת, השילוב המדהים הזה, של שלג צחור, שמש חמימה ותחושת החופש הזורמת בוורידים, מנטרל כל מחשבה לוותר על התענוג. את הצעד הראשון עושים לבד. את השאר עושה הטבע, ובעיקר הכוחות הפיזיקליים הפועלים על גוף הנמצא בירידה כשלרגליו קשורים שני קרשים בעלי כושר חיכוך מינימלי.
הרמן המדריך אמנם הסביר באריכות כיצד עוצרים בעזרת שיכול הרגליים, אך אני בוחר דווקא באפשרות השנייה — פישוקן. המחשבה היחידה שעברה בראשי ברגעים האלה היתה חרטה עמוקה על כך שהמורה שלי לריתמיקה מכיתה אל"ף לא נכחה במעמד כדי לראות את השפגט שהצלחתי לעשות. עוד התרסקות ועוד אחת, ופתאום נוצר קשר בין תכנון התנועות ובין ביצוען בפועל, הפניות מצליחות לי ואני אפילו עוקף את הגולש השמן ההוא (אז מה אם זו בובת שלג, אל תהיו קטנוניים).

 

 

הסקי הוא ספורט מעייף ומעורר כאחד. בתוך דקות ספורות הקור (4 מעלות מהצד הלא נכון של האפס) מתחיל לרענן, וכל הגוף מזיע מהמאמץ. האנרגיה גועשת, ואני מופתע לגלות שרירים שלא ידעתי על קיומם.
ארבע אחרי הצהריים, והשמש מתחילה להיעלם מאחורי הפסגות. אלפי המבקרים בשטובאי עושים את דרכם במורד ההר, מי בגלישה ומי ברכבל. אנחנו, כמובן, מבכרים את האפשרות השנייה.
כשהרכבל מגיע לתחתית האתר אנחנו יוצאים היישר לעיצומה של… מסיבת ה"אפּרה סקי". אלפי גולשים עומדים בקור העז, שותים אלכוהול (בעיקר שנפס וייגר) ומנענעים את גופם לצלילי מוזיקה קצבית. האווירה מחשמלת, הבירה נשפכת כיין והקור חודר את שכבות הבידוד שעטפתי על גופי.
אז בגלל הספורט, המסיבות, הנוף – מהיפים שתיתקלו בהם בחייכם — ובגלל השלווה. בעיקר בגלל השלווה.

 

אזור האגמים באנגליה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.