תפריט עמוד

אתרים שפריזאים אוהבים

אתרים שפריזאים אוהבים

במובנים רבים, פריז של היום אינה אותה עיר שהיתה רק לפני עשורים אחדים. בדומה למלכי העבר, גם נשיאי צרפת במאה ה־20 שאפו להטביע את חותמם על העיר ועל הנצח באמצעות עבודות בנייה גרנדיוזיות. שפע מרשים של מבני ציבור ותרבות צץ בעיר: ממרכז פומפידו ומוזיאון אורסה ועד לרובע לה דפאנס וקשת הניצחון החדשה, לה גראן ארש. אפילו פריזאים סנובים כבר לא מתביישים להיות תיירים בעירם.

לתייר שבא לפריז מזמנת העיר בועה גדולה, נעימה מאוד, שנושקת פה ושם לחיים האמיתיים, הלא תמיד קלים, של האוכלוסיה, אבל בדרך כלל היא מרחפת לה במסלולים מקבילים לאלה של הפריזאים האמיתיים. להבדיל מהתיירים, שמכתתים רגליהם בשדרותיה של פריז, ממתינים במשך שעות בתורים ארוכים לפני מגדל אייפל ובקופות של מוזיאון הלובר, נמנעים הפריזאים מכל מה שנדמה בעיניהם כקרתני. וכי איזה פריזאי שפוי יעלה בדעתו לעלות על מגדל אייפל, ועוד להמתין שעתיים בתור? וכך גם לגבי נוטר דאם (Notre Dame), הסאקרה קר (Sacré Cœur), שער הניצחון (Arc de Triomphe) ועוד שכיות חמדה ותיקות בעלות שם בינלאומי, שהביקור בהן, בעיני הפריזאי, יאה רק לפרובינציאלים ולתיירים.

לפריזאים מקומות משלהם לבקר בהם. הם אוהבים את מה שמציעים רבעים צדדיים, שתייר, גם אחרי שבועיים בפריז, לא בהכרח שמע עליהם. למשל, גני דה בוט שומון (Parc des Buttes Chaumont), שהם אולי היפים בפריז. 

כך היה בעבר, אך כיום, במידה רבה, המציאות של פריז השתנתה. בתוך קצת

במאה ה-19 מחה הברון אוסמן חלקים נרחבים של פריז, שהתקיימו מאז ימי הביניים, כדי לפנות מקום לסלילת השדרות הרחבות, הניצבות בפריז עד היום | איור משנת 1858 של Gravure sur Bois

יותר משני עשורים, לעיניהם המשתאות של התושבים, השתנתה עירם, וכמות מרשימה של מבני ציבור ותרבות צצו בה, משנים את נופה העירוני ואת אופיה לבלי הכר. רובע השוק הסיטונאי הפך למרכז פומפידו
(Centre Pompidou) בעל העיצוב העתידני, בתי המטבחיים היו למוזיאון המדע ולקריית המוזיקה, תחנת רכבת שיועדה להריסה היתה למוזיאון אורסה (Orsay) לאמנות מודרנית, רובע עסקים המתנשא לגבהים, לה דפאנס 
(La Défense), צמח בפאתי העיר ובליבו קשת ניצחון בסגנון שלהי המאה ה־20, והלובר עבר מהפכה מוחלטת וצימח פירמידה של זכוכית. וזה רק חלק מרשימת המלאי. 

כך, בתוך שני עשורים, הפכו הפריזאים לתיירים בעירם, והם גודשים את האתרים החדשים בצד התיירים מרחבי תבל. צריך לספר זאת, מפני שמי שלא ביקר בפריז זמן רב ייתכן שאינו מודע לעובדה כי מבחינת מצאי ה"אטרקציות" פריז היא עיר חדשה כמעט. לעומת שנות השבעים, היום יש לתייר תעסוקה לעוד ארבעה־חמישה ימים מלאים. וזה כשלעצמו, במכפלת עשרות המיליונים המבקרים בעיר מדי שנה, מצדיק את מיליארדי הדולרים – כמעט 20 – שהושקעו בפרויקטים הענקיים בשנים האחרונות.

במהלך החלק הראשון של המאה ה־20 לא התקיימה בנייה מונומנטלית בפריז, והעיר ידעה עליות ומורדות. בתום מלחמת העולם השנייה ב־1945, לאחר חמש שנות מלחמה וכיבוש נאצי, נאלצה צרפת, פצועה וחבולה, לעסוק בהתאוששות כלכלית, בהתמודדות כושלת עם שאיפתם לעצמאות

הברון אוסמן

של עמי הודו, סין ואפריקה – שהיו נתונים תחת שלטונה הזר – ובשיקום המארג הפנימי העדין של החברה מוכת המלחמה. 

האיש המזוהה יותר מכל עם השינוי הגדול ועם ההתאוששות המדהימה שהתחוללו בצרפת הוא שארל דה גול, מנהיג צרפת החופשית, מי שסימל את המאבק בשלטון הנאצי ולאחר מכן כיהן כנשיא המדינה בשנים 1959־1969. הוא התחיל לערוך שינויים עמוקים בצרפת, והפך אותה בתוך כמה שנים למדינה ללא מושבות, עם חברה מודרנית ומשק משגשג. רק בראשית שנות השישים של המאה החולפת – במקביל לתהליך כללי של שגשוג ומעבר לכלכלה של המאה ה־20 ולחברה של מכונית לכל פועל, טלוויזיה בכל בית וצריכת תרבות מוגברת – חזרו השליטים ליזום בנייה מונומנטלית בפריז, בנוסח מלכי העבר.

בימי דה גול בנו בפריז כמה מבנים מרשימים, אך עדיין לא מהותיים מבחינת שינוי פניה של העיר ועתיד התיירות בה. בייחוד, התחילו לפנות את רובע השוק הסיטונאי שבלב הכרך, ההאל (Halles), שמכונה גם "הבטן של פריז", לראנז'יס (Rungis), הסמוכה לנמל התעופה אורלי 
(Orly). את המלאכה המשיך הנשיא ז'ורז' פומפידו, שנבחר ב־1969. מרכז פומפידו, שבנייתו החלה ב־1972 והוא מנציח את שמו של הנשיא, היה סנונית ראשונה בגל של בנייה מונומנטלית, שיכבוש את פריז בשנים הבאות וישנה את פניה לנצח.

מבחינת מצאי ה"אטרקציות" לעומת שנות השבעים, היום
יש לתייר תעסוקה לעוד ארבעה־חמישה ימים. זה כשלעצמו, במכפלת מיליוני תיירים מדי שנה, מצדיק
את מיליארדי הדולרים שהושקעו בפרויקטים ענקיים בשנים האחרונות

ממלך למלך, מחשמן לקיסר
לאורך כל הדורות התחוללו שינויים בפריז – רבעים נבנו מחדש, מבנים חשובים נבנו, נהרסו ונשכחו ואחרים החליפו אותם בנוף ובתודעה. פריז התפתחה ויפתה ממלך למלך, מחשמן לקיסר. כל אחד ואחד ביקש להותיר בעיר הבירה יד לשמו ולתקופתו.
אם נבחן את המונומנטים החשובים, ניווכח לדעת שרובם ככולם הם פרי יוזמתם של שליטים (מגדל אייפל הוא חריג), וכי היוזמות של גורמים פרטיים ועסקיים מועטות מאוד בתחום זה. גם עיריית פריז אינה חתומה על הגשמות אדריכליות רבות, ואפילו הברון אוסמן, שהרחיב מאוד במחצית השנייה של המאה ה־19 את גבולותיה של פריז מערבה ובנה את הרבעים המודרניים דאז, פעל במצוות הקיסר ולא העירייה. עד היום מופקדת העירייה בעיקר על בניית שכונות מגורים למעוטי יכולת.

פיתוחה של פריז במושגי הדר ויופי שמור זה 20 שנה ויותר לדרי ארמון האליזה (Palais de l’Elysée), משכן הנשיאים. על פי החוקה של הרפובליקה החמישית, יש לנשיא "תחום שמור", בעיקר מדיניות החוץ והביטחון. הנשיאים פומפידו, ואלרי ז'יסקאר ד'אסטן, ובמיוחד פרנסואה

מרכז פומפידו. בינואר 2000 נפתח המרכז מחדש לאחר שנתיים של שיפוצים שהקנו לו, בין היתר, את הספרייה הנוחה ביותר במרכז פריז. מרכז פומפידו היה הראשון בעבודות הגדולות (הוא נבנה בשנים 1972-1977), ופתיחתו מחדש היא בבחינת סגירת מעגל, כי זה שנים אין כל התחלת בנייה של מונומנט גדול בעיר
צילום: יואל שתרוג, ערגה אל-עמי

מיטראן, שכונה "המלך" ופעל בהתאם, הוסיפו לתחום השמור את הטיפול האישי בפריז ושמרו עליו בקנאות. 

דווקא הנשיא הנוכחי, ז'אק שיראק, שבמשך שנים ארוכות, כראש העירייה, ניגן כינור שני בצד הנשיאים והניח להם ליפות את עירו בלא שיטרח ובלא שישלם, עושה הרבה פחות. אולי מפני שכל הפרויקטים הגדולים כבר הושלמו. 

ההבדל המהותי בין מלכים לנשיאים לא היה באופן השימוש בכספי ציבור, אלא במטרה שלשמה הוצאו. המלכים נהגו לבנות לעצמם ארמונות, מצודות והיכלות דת מפוארים. הנשיאים הקימו בעיקר אתרי תרבות חילוניים להמונים, בקנה מידה שעניין את העולם כולו.

משום מה, נטו שליטי צרפת מאז ומעולם להפקיד את מלאכת התכנון בידיהם של אדריכלים זרים. את בניית האגף שלו בלובר הפקיד לואי ה־14 בידי אדריכל איטלקי, ובצרפת לא אהבו זאת. מיטראן, ממשיך דרכם של המלכים, בחר על דעת עצמו, ללא מכרז, באדריכל אמריקאי ממוצא סיני בשם יאו מינג פיי, כדי לטבוע את חותם הנשיאות שלו בלובר. בצרפת לא אהבו זאת. 

רוב הפרויקטים הגדולים החדשים תוכננו ועוצבו בידי אדריכלים זרים מאיטליה, שווייץ, דנמרק, קנדה ועוד, שזכו בתחרויות. לא נעים לגאווה הלאומית, אבל הצרפתים נהגו בהגינות, וכך יש לאתרים העכשוויים ביותר חותם רב לאומי.

כל נשיא טיפח "בייבי" משלו, לעיתים פעוטון שלם של פרויקטים, אך גם השלים באדיקות, או עם שינויים מועטים, את יוזמות קודמו והזמינו כאורח כבוד לחנוכת האתר שיזם. כאילו לא היה עימות ימין־שמאל

מבית מטבחיים למוזיאון מדע
מראשית שנות השבעים, לפרויקטים היקרים והעצומים הללו יש שם: העבודות הגדולות, הגראן טראוו (Les Grands Travaux). אלה הם פרויקטים ענקיים, מרביתם נקודתיים, רוב רובם מוסדות אמנות ותרבות, חלקם בנייה חדשה וחלקם שיפוץ מרהיב של מבנים קיימים והסבתם. כל אחת מהתוכניות עלתה למשלם המיסים מיליארדי פרנקים.

פומפידו, ד'אסטן, מיטראן – כל נשיא יזם משהו משלו, פיקח על התכנון והביצוע בשטח, סייע להתגבר על קשיים ומצוקות, תכנוניות ובעיקר תקציביות. במשך זמן מה פעל גם משרד ממשלתי לעבודות הגדולות, שעל אף שהיה חלק מהממשלה של איש הימין שיראק, היה כפוף למרותו של הנשיא הסוציאליסטי מיטראן.

כל נשיא טיפח "בייבי" משלו, לעיתים פעוטון שלם של פרויקטים, אך גם השלים באדיקות, או עם שינויים מועטים, את יוזמות קודמו והזמינו כאורח

מוזיאון המדע והתעשייה. הנשיא ד'אסטן היה זה שנתן את האות לתחילת בנייתו של המוזיאון, השוכן היכן שהיה פעם בית המטבחיים הראשי של פריז. בנייתו החלה בשנת 1979 והסתיימה בשנת 1986, בימי כהונתו של הנשיא מיטראן | צילום: משה שי

כבוד לחנוכת האתר שיזם. כאילו לא היה עימות ימין־שמאל, כאילו היו הכל מאוחדים באותה גישה ממלכתית שפריז הנצחית היא של כולם, ואין גבול למה שראוי להשקיע בהאדרתה. 

מכולם הגדיל לעשות מיטראן. בתקופת שלטונו היו הגראן טראוו לדת המדינה. צרפת השקיעה אז מיליארדי דולרים, רובם ככולם מתקציב המדינה, בכמה פרויקטים עצומים שהתנהלו בעת ובעונה אחת, ושחלק מהם החלו עוד לפני עלייתו לשלטון  של מיטראן ב־1981. פרויקט בולט אחד שהושלם בימיו היה פיתוח דה לה וילט (La Villette) שבצפון מזרח פריז, איזור עני ומוכה פשע.

במסגרת פרויקט זה, שהנשיא ד'אסטן החל בו, הוקם מוזיאון המדעים והתעשייה, השוכן היכן שהיה פעם בית המטבחיים הראשי של פריז. סביבו, בעלות של מאות מיליוני דולרים, עוצב הפארק הגדול, ובהדרגה נבנו בו מבנים שונים. הראשון שבהם היה לה זנית 
(Le Zenith), אולם מופעי הרוק העצום, השני הוא קריית המוזיקה המרשימה. 

היום יש לאתרי התרבות תפקיד חשוב בקירוב אוכלוסיות מהגרים מהאיזור ומהפרברים הצפוניים למוזיקה, ובמניעת פשיעה ושימוש בסמים בפארק.
בימי שלטונו של מיטראן הסתיימה גם בנייתו של מוזיאון אורסה לאמנות מודרנית בתחנת רכבת לשעבר, מבנה יפהפה משנת 1900, שנחנך בשנת 1986. במוזיאון מוצג אוצר של ציורים, פסלים וחפצי אמנות מהשנים 1848־1914, והוא כולל יצירות של אמנים אימפרסיוניסטים ופוסט אימפרסיוניסטים.

תכנונה המבריק של האיטלקייה גאיה אאולנטי שימר קווים לדמותה של תחנת הרכבת ויצר נוף פנימי מרשים. המוזיאון היה לאתר תרבות תיירותי, שתורים ארוכים משתרכים בפתחו תדיר, ובאולמותיו צפוף לעיתים כמו בקרונות המטרו בשעה שש בערב.

מעתה ואילך תוכניות הבנייה הציבורית בפריז הן צנועות יותר, ולמרות צניעותן עולה כל אחת מהן כמה עשרות מיליוני דולרים: המוזיאון החדש לאמנות ולהיסטוריה
של היהדות, שיקומו של המוזיאון למקצועות טכניים, שיקום המוזיאון לטבע בגן הצמחים והקמת מוזיאון לאתנוגרפיה

מנהטן בפריז
בימי מיטראן השלימו את בניית רובע לה דפאנס שבצפון מערב העיר, פרויקט שהחל בסוף שנות החמישים ויצר נוף של מנהטן בעיבורי פריז. בליבו של רובע לה דפאנס ניצבת הקשת הגדולה, גראן ארש 
(Grande Arche) – השער הענקי ששינה את קו הרקיע במערב פריז ועומד בקצה קו ישר שנמתח מחצר הלובר, דרך שער קארוסל 
(Carrousel) הקטן והאובליסק של כיכר קונקורד 
(Place de la Concorde), לאורך שאנז אליזה (Champs Elysées) ודרך שער הניצחון, עד לקודקודו ברובע לה דפאנס. למרגלות הקשת, אגב, ניצבת המזרקה של האמן הישראלי יעקב אגם.

מתכנן הקשת, האדריכל הדני יוהן אוטו פון ספרקלסן, שזכה במכרז לתכנון הגראן ארש, התמודד מול מתחרים רבים. הקשת שוקלת 300 אלף טון, גובהה 110 מטר ורוחבה 70 מטר, והיא עשויה ממלט בזיגוג של שיש קררה וגרניט אפור. הקורות האנכיות העצומות של הקשת משמשות למשרדים, והקורה האופקית העליונה היא מוזיאון ומרפסת תצפית, שפריז נשקפת ממנה בזווית לא מוכרת. בניית הקשת הסתיימה בשנת 1989 והיתה אחד הפרויקטים האחרונים של מיטראן. 

הגדול והמרשים בגראן טראוו בכלל ובמעשי מיטראן בפרט הוא "הלובר הגדול" – פרויקט שנמשך שנים, נבנה שלבים שלבים ורק לאחרונה הושלם כליל. הוא זיכה את פריז במוזיאון הגדול, היפה והמשוכלל באירופה, ואולי

הגראן ארש. הקשת שוקלת 300 אלף טון, גובהה מגיע ל-110 מטר ורוחבה 70 מטר, והיא עשויה ממלט בזיגוג של שיש קררה וגרניט אפור. הקורות האנכיות העצומות של הקשת משמשות משרדים, והקורה האופקית העליונה היא מוזיאון ומרפסת תצפית, שפריז נשקפת ממנה בזווית לא מוכרת
צילום: דובי טל

אף בעולם כולו. הדגם לחיקוי היה מוזיאון ארמיטאז' שבסנט פטרבורג, רוסיה, אך הלובר חדיש ממנו מבחינת תנאי התצוגה והביקור.
בסביבות שנת 1200 נבנה הלובר כמבצר. במחצית המאה ה־16 הוסב המבנה לארמון המלך, ורק לאחר המהפכה הצרפתית, בשנת 1793, החל המבנה את הקריירה שלו כמוזיאון ציבורי. לפני שיפוץ המוזיאון, היה הלובר מיושן ומסובך למבקרים בו. אוצרות אמנות נרקבו במרתפים ובעליות גג, לא מוגנות מחום, קור ולחות, בשל חוסר בשטחי תצוגה. 

היום הלובר הוא מוזיאון נפלא: רציונלי, מאורגן היטב, ידידותי למוצגים ולהמוני המבקרים. שיפוץ הלובר – במסגרת תוכנית השיקום שכונתה "גראן לובר" – היה אחד הפרויקטים הגדולים של שנות השמונים; בין השאר, נוספה למבנה פירמידת זכוכית בגובה 21 מטר, הניצבת בכניסה אליו. בתחילה היא נחשבה לביטוי של חוסר טעם, אבל בהמשך הצליחה לכבוש את לב המבקרים, שיוצאים, מתנשפים, לריצת מרתון באולמות המלאים ציורים, פסלים ועתיקות, שהמפורסמים שבהם הם המונה ליזה, ונוס ממילו ופסל הניצחון המכונף מסמותראקי. 

מתחת ללובר נכרתה "עיר" תת קרקעית של בתי מלאכה, דרכי גישה, מעבדות ומחסנים, וגם מרכז קניות. בבת אחת הפך מוזיאון הלובר

תחנת הרכבת אורסה לפני שהפכה למוזיאון

לאטרקציה התיירותית מספר אחת באירופה, אבן שואבת לא רק לזרים, אלא גם לפריזאים.
מיטראן הקים גם את מכון העולם הערבי, מול נוטר דאם, שמחצית ממימונו הגיעה ממדינות ערב. האדריכל ז'אן נובל תכנן את המבנה ברוח חדשנית: בין היתר, הוא עיצב חלונות הפועלים כצמצמי עדשה של מצלמה, לפי עוצמת האור הבא מבחוץ. המכון נועד לסמל את האחווה בין צרפת למדינות ערב, אך הוא נכשל כאתר מוזיאלי ובשנתיים האחרונות מנסים לצקת בו תכנים מחודשים.

כסופר ואוהב ספר יזם מיטראן את "הספרייה הגדולה", ששמה הרשמי הוא de Bibliothèque Nationale France – ארבעה מגדלים ענקיים ליד נהר הסן, בדרום מזרח פריז, שאליהם הועברו במבצע חשאי ספרי הספרייה הלאומית, ששכנו במחסנים צפופים ומיושנים בספרייה העתיקה במרכז פריז. במגדלי הספרייה הרובוטית של מיטראן נשמרות קומות ריקות רבות, ממתינות לספרים שייכתבו ב־30 השנים הקרובות.

ואחרון אחרון חביב, מוזיאון ימי הביניים, הגובל בבולוואר סן מישל 
(Boulevard Saint Michel). משהותי הארוכה בפריז, הוא זכור לי כמוזיאון קלוּני (Cluny), הפתוח וסגור לפרקים. לאחר שנים ארוכות של שיפוץ, הוא פתח שעריו ומבטיח עונג רב לחובבי התקופה, שיעמדו משתאים מול כמה משכיות החמדה החשובות ביותר של ימי הביניים.

סגירת מעגל
הספרייה היא הפרויקט האחרון בסדרת הענקים. בנייתה נמשכה יותר מ־20 שנה, היא העסיקה רבבות אנשים ועלתה מיליארדי פרנקים למשלם המיסים. בכך נסתם הגולל על העבודות הגדולות. מאז תוכניות הבנייה הציבורית בפריז הפכו צנועות יותר, ולמרות צניעותן עולה כל אחת מהן כמה עשרות מיליוני דולרים:

מוזיאון אורסה לאמנות מודרנית. המוזיאון נבנה בתחנת רכבת לשעבר, מבנה יפהפה משנת 1900 (ראו תמונה למעלה), תכנונה המבריק של האיטלקייה גאיה אאולנטי שימר קווים לדמותה של תחנת הרכבת ויצר נוף פנימי מרשים | צילום: דובי טל

המוזיאון החדש לאמנות ולהיסטוריה של היהדות (ראו חוברת "מטיילים"), שיקום המוזיאון למקצועות טכניים (Arts et Metiers), הקרוב לליבם של אוהבי אומברטו אקו, ובעיקר ספרו "המטוטלת של פוקו" (המטוטלת שוכנת במוזיאון, וכשביקרתי שם בזמן העבודות היה הפריט מאוחסן בארגז). עוד תוכנית היא שיקום המוזיאון לטבע בגן הצמחים והקמת מוזיאון לאתנוגרפיה. אולי בזכות סיומן של העבודות יימצאו תקציבים גם לערי השדה, שבכל הנוגע לפרויקטים ממלכתיים זכו עד כה לפירורים בלבד.

בינואר 2000 נפתח מחדש מרכז פומפידו לאחר שנתיים של שיפוצים, שהקנו לו, בין היתר, את הספרייה הנוחה ביותר במרכז פריז. מרכז פומפידו היה הראשון בפרויקטים של הגראן טראוו. המבנה, בעל העיצוב העתידני, הוקם בשנים 1972־1977 והוקדש לאמנות מודרנית ולאמנות בת זמננו. מספר המבקרים בו גדול לאין שיעור ממספרם בכל אתר אחר בפריז. פתיחתו מחדש של מרכז פומפידו היא בבחינת סגירת מעגל, כי זה שנים אין כל התחלת בנייה של מונומנט גדול בבירה. העבודות הגדולות שייכות כעת לעבר, ותקופה חשובה הפכה לעוד פרק בתולדות פריז.

תודת המערכת לאסתר זנדברג ובני לוינשטיין על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.

טירת הנשרים בדרום צרפת

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

כתבות מפריז

סדנאות בישול בצרפת
סדנאות בישול בצרפת

טיול לצרפת, בירת הגסטרונומיה העולמית, מהווה הזדמנות מצוינת לשפר את הכישורים הקולינריים. בין אם אתם מחפשים סדנה יומית למקרונים בפריז, רוצים ללמוד להכין גבינות בצפון צרפת או מעדיפים קורס בישול של שבוע בפרובנס - קבלו המלצות לסדנאות הבישול ...

פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות
פריז לצעירים – בילויים בעיר האורות

איפה תוכלו ליהנות מקוקטייל עם תצפית נהדרת על העיר, באיזה מלון תלונו במחיר מצחיק ותקבלו אופניים בחינם, באיזה פארק תוכלו להשתזף ליד סטודנטים מקומיים ואיפה תמצאו אוכל טבעוני ובריא? טיפים והמלצות לצעירים שרוצים לטייל בפריז

טיפים לפריז: המלצות שוות לעיר האורות
טיפים לפריז: המלצות שוות לעיר האורות

איך מגיעים משדה התעופה לעיר, מתי אפשר להיכנס למוזיאונים בחינם, איפה תמצאו את המאפים הטובים ומהן נקודות התצפית הכי יפות? אספנו טיפים לפריז שיהפכו את החופשה שלכם למוצלחת במיוחד