תפריט עמוד

ארמניה: הבנאים הארמנים מקימים בית חדש

ארמניה: הבנאים הארמנים מקימים בית חדש

קל להצביע על קווי הדמיון בין הארמנים ליהודים. מסע עכשווי לארמניה מזמין את ההשוואה הזו, אבל גם מעודד השתאות אל מול שרידי האדריכלות הייחודית של הכנסיות, המסורת הלאומית שזוכה לתחייה והכנסת האורחים, שלא נשחקה בעשרות מלחמות. מי הם הארמנים? איך הצליחו לשרוד ולשמר את אמונתם הדתית? מה הם מצפים למצוא בבית הלאומי שהם מקימים עתה?

האררט הוא נוכח־נפקד. הוא מתרומם ממש מעבר לגבול, קרוב ולא נגיש, בלב מישור האראקס (ARAKS) רחב הידיים, המשתרע ממערב לעיר הבירה ירוֹוָאן. הוא מגיח לפתע מעבר לעיקול, מאחורי גבעה, בין שורות שיכונים אפורים שנותרו כמזכרת עוון לסובייטקאן, האימפריה שקרסה. ההר זקן: מגובנן, כיפת שלג לבנה לראשו, מכתשים עמוקים פעורים בצלעותיו. לעיתים קרובות הוא מסתיר את פניו בעננים. הוא מרחף מעל ארמניה כיישות מסתורית, מצועף וערפילי. השכם בבוקר, בכפר קטן על הגבול התורכי, נחשף בפעם הראשונה לעינינו במלוא הדרו; שעה קלה אחר כך ייעלם שוב מאחורי ענניו. 5,165 מטרים שפרצו מן המישור בשחר ההיסטוריה, חומר עתיק עד כדי כך שהוא כמעט רוח, מבוע של אגדות בריאה שהוזנו בסיפורי בראשית ובמיתוס הבבלי של גלגמש.
לצידו מזדקר האררט הקטן, צעיר ונמוך ממנו (3,925 מטרים), עדיין שומר על גזרת הקונוס המחודד האופיינית להרי געש, ומתריס ברוח נעורים. שניהם רוכבים על הרמה כמו גמל דו־דבשתי. שניהם שייכים כיום לתחומה של תורכיה, שנישלה את הארמנים מאדמותיהם ונכסיהם והשמידה ב־1915, ברצח־עם שעד היום היא מתכחשת לו, יותר ממיליון ארמנים.
האררט קיבל את שמו מממלכת אוררטו הקדומה, והארמנים – בני הייאסטאן, כפי שהם מכנים את ארצם – הם יורשיה של אוררטו. שם ההר פועל עליהם כנוסחת קסמים; הם חולמים עליו במקומות גלותם, תולים את תמונותיו בדירות ובבתי עסק, ובארצם הם צופים בו מעבר לגבול, אחוזי כיסופים. מנזר חורביראפ הוא נקודת התצפית הטובה ביותר. הוא מתרומם על תל קטן בלב המישור, מוקף חומות, ממש על הגבול.
בקאפלה אחת במנזר יש בור צר, לא עמוק במיוחד. כאן בילה גרגורי "מפיץ האור", מייסד הכנסייה הארמנית, 15 שנים. המלך טרדאת השלישי השליך אותו לבור כשנתפס באמונתו האסורה במקדש האלה אנאהיט. אבל אחרי שעינה לא מעט בתולות נוצריות, לקה טרדאת במחלת עור מטרידה ולא החלים עד ששיחרר, בעצת אחותו שהתנצרה, את גרגורי מכלאו. הקדוש הטביל את המלך לנצרות בשנת 301, וטרדאת הכריז על הנצרות כדת המדינה ב־314; כך היתה ארמניה למדינה הנוצרית הראשונה. ועל כך גאוותה עד היום.
הרבה צירי דמיון, אומרים, עוברים בין הארמנים ליהודים. כמה מהם עוברים כאן, במנזר שלרגלי האררט. גם הם מתגעגעים לארץ מובטחת, להר הבלתי מושג שהוא לב האומה. הגלות היא חלק מהווייתם. גם אצלם מזוהה הדת במידה רבה עם הלאום, והכתב הארמני שהומצא על ידי מזרופ משטוטס בשנת 405, הוא אוצרם. בית הספרים הלאומי בירוואן, המטנדאראן, מחזיק אלפי כתבי־יד עתיקים, והוא מקום עלייה לרגל, בנוי כמקדש־מעט עם חזית רבועה, כבדה, שצריך לטפס אליה בגרם מדרגות תלול, מלא פאתוס.
הציר האחרון, העגום, הוא ציר האסונות והחורבן הדולק בעקבות שני העמים. הממלכה הארמנית הקדומה איבדה את עצמאותה במאה הראשונה לספירה, ומאז היא נודדת ממרכז אחד למשנהו, נחרבת וקמה ושוב נחרבת, נכבשת בידי רומאים, פרסים, ערבים, מונגולים, תורכים ורוסים, סופגת רעידות אדמה קטלניות ולבסוף, בראשית המאה ה־20, המכה המכרעת – השואה הארמנית ב־1915 והגירוש ממחוזותיה המזרחיים של תורכיה, יישוביהם העתיקים ב"ארמניה הגדולה". ואולי יש עוד ציר של דמיון; ציר העקשנות, שמקים אותם שוב ושוב על רגליהם ומאיץ בהם להצטיין, להצליח במסחר וברוח, להתבדל, להתעשר, להקים לעצמם אויבים.

שה לעולה

1
1

רוזה, מורה לאנגלית, שימשה עבורינו כמתורגמנית והדריכה אותנו בסבלנות אין קץ. הארמנים החיים על הגבול הרוסי חשים היטב בנוכחותו של הצבא הרוסי באזורם, בשטח ההפקר, לאורך ערוץ הנהר אראקס

בוקר שבת צח וקריר, יום העצמאות החמישי של הרפובליקה הארמנית. בשעה זו מהדהדים רחובותיה של ירוואן ברעם שרשראות הטנקים הרוסיים, שזומנו על ידי הנשיא, טר־פטרוסיאן, למצעד צבאי בבירה. כל השדרות החוצות את הבירה לאורכה ולרוחבה, מן הכיכר המרכזית ועד לכיכר האופרה, מארמון הנשיא ועד לבית הספרים הלאומי, מלאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות צבא. "מפגנים משותפים עם הצבא הארמני", מכנה זאת פטרוסיאן. מתנגדיו באופוזיציה נוטים לקשר את מפגן העוצמה הפוסט־סובייטי דווקא עם הבחירות לנשיאות שיתקיימו למחרת.
באותה שעה עצמה התנהל במנזר חורביראפ טקס שונה לגמרי. משפחה בבגדי חג נכנסה בשערי המנזר, הגבר מושך אחריו בחבל כבשה סרבנית. בפתח הכנסייה קדו לנזיר הקשיש והגישו לו שקיק מלא מלח. מלח לבן, רגיל בתכלית. הנזיר התווה עליו את אות הצלב ומילמל ברכה. אחר כך חזר על התנועות מעל הכבשה והגיש לה חופן מן המלח המבורך בכף ידו. הכבשה נרתעה לאחור. אולי הריחה משהו באוויר הכבד, ריח של דם שיבש על המרצפות העתיקות. מכל מקום, חושיה מבשרים לה רעות.
אב המשפחה דחק את ראשה של החיה הממאנת לתוך המלח. שתאכל. הכומר בירך באריכות את הבת הצעירה, ואחר כך התרחקה המשפחה במדרון אל מתחת לחומות. שם עצרו. האב הוציא סכין וחתך באוזנה של הכבשה. הוא טבל אצבע בדם שנטף ממנה. אחד אחד התייצבו לפניו בני המשפחה והוא התווה על מצחיהם אות צלב בדם. החיה פעתה בקול חלוש, כאילו השלימה כבר עם גורלה. עוד מעט ישחטו אותה, ואת בשרה יחלקו למשפחות עניים.
במהלך הבוקר גבר זרם המבקרים בחורביראפ. השאירו את מכונית הלאדה הישנה למטה, לרגלי הגבעה, או ירדו בחבורות גדולות מאוטובוסים רעועים וטיפסו אל המנזר, גוררים אחריהם את הכבשים והעיזים לטקס המטאח (MATACH). כמה זוגות צעירים מאורסים נשאו בידיהם צמדי יונים. המטאח הוא טקס כפרות, המזכיר את העלאת האיל לעולה במקום יצחק. כאשר מישהו מבני הבית ניצל מסכנה גדולה, מעלים עבורו את קורבן השה. את כל זה סיפרה לנו רוזה. ואניק, בן הכפר הסמוך המופקד על הטיפול במנזר, הביא את רוזה, המורה לאנגלית, כדי שתסביר לנו הכל. רוזה באה בחליפתה הטובה, בעיניים בורקות וחיוך שושנים, והיא תדריך אותנו בסבלנות אין קץ.
כשקרני השמש האחרונות כבו מאחורי האררט, לקחו אותנו ואניק ורוזה לכפר לוסאראט. בדמדומי הערב השחירה צללית של חייל ענק, חמוש ברובה, על הגבעה מעל לכפר. גיבור ארמני שלחם במלחמת העולם הראשונה בשורות הצבא הרוסי נגד התורכים. קרוביו גרים בלוסאראט, וביום העצמאות הקודם אספו מכל התושבים כסף והביאו פַסָל, שיקים לו אנדרטה. עצמאותה של הרפובליקה הצעירה מתקיימת גם כיום בחסות הצבא הרוסי; גדודיו מסיירים בשטח ההפקר לאורך ערוץ הנהר אראקס, על הגבול התורכי שעובר מאחורי גדרות התיל, בקצה הכפר. רוזה לא ראתה מעולם את האראקס. רק לבעלי האדמות שבשטח ההפקר יש רשיון מעבר, והם יוצאים מדי בוקר לעבד את אדמותיהם שם, לרגלי האררט.
"אין בעולם הזה שום דבר שערכו נשמר. רק הידידות", אמר אביו של ואניק, והרים את כוסו לברכה. החיוך לא סר מפניו, פני איכר חרוצות קמטים, העיניים התכולות מאירות מתוך עור קלף צרוב שמש. הוא ישב בשקט אל השולחן, שנערך טוב, ופעם אחר פעם מילא את הכוסות בקוניאק ארמני ונשא ברכה. כל ברכה, יפה ונוגעת ללב מקודמתה. ורוזה תרגמה אותן לאנגלית צחה בקול פעמונים: "אנחנו מדברים שפות שונות, אבל נבין זה את זה"; "הלוואי שתעזבו את הייסטאן והשמחה בלבבכם".
בשנת 1603 כבש המלך הפרסי שאח עבאס את ארמניה, לקח איתו את אבות אבותיהם של ואניק ורוזה לפרס והושיב אותם באיזור איספהאן. הגולים הקימו 12 כפרים משגשגים. ב־1968, בחסות השלטון הסובייטי, חזרו רבות מהמשפחות לרפובליקה הארמנית בברית־המועצות. אביו של ואניק ואביה של רוזה קיבלו אדמות בכפר לוסאראט שבפלך אררט. הם מגדלים גפנים, כפי שעשו אבותיהם באדמה הפורייה של איספהאן. עד שהתפרקה ברית־המועצות לפני כמה שנים, ידעו שלווה ושפע. עכשיו אמנם השיגו עצמאות, אבל החיים קשים.
"יש אימרה אצלנו", אמרה רוזה, "אין מאה שאין בה מלחמה לארמנים. רק ב־70 השנים של השלטון הסובייטי ידענו שלום. כשהסתלקו, חזרו המלחמות". במשך שלוש שנים, מדי קיץ, נאלץ אביה לעזוב את משקו ולצאת להילחם באזרים, שהגיעו כבר למחוז הסמוך. דוד שלה איבד את זרועו בצבא. מרימים כוסית לשלום בהייאסטן.

אומה של בנאים
הקתוליקוס של כל הארמנים, קארקין (KAREKIN) הראשון, נולד בכפר קסאב ליד לטקייה שבסוריה, על הגבול התורכי. את רוב שנותיו עשה בלבנון, שם טיפס ממדרגת כומר לכהונת קתוליקוס של סוריה ולבנון, או בשמן העתיק – קיליקיה, הממלכה של "ארמניה הקטנה". ממקום מושבה של הכנסייה הארמנית ברובע אנטליאס ליד ביירות, תחת מטחי ההפגזות והצליפות של מוסלמים ונוצרים, פלסטינים, סורים וישראלים, חש על בשרו את השנים העקובות מדם של מלחמת האזרחים בלבנון. ואם לא די בכך, עשה כמה שנים באיספהאן, מרכז הקהילה הארמנית באיראן, אחרי המהפכה החומייניסטית. עכשיו הוא ראש הכנסייה הארמנית כולה, שמרכזה בעיר אצ'מיאדזין, לא הרחק מירוואן.
לפני המסע, ברובע הארמני בירושלים העתיקה, העניק לי בישוף גוראך קפיקיאן שני מכתבים; אחד לכל מאן דבעי, השני לידידו הקתוליקוס. המכתב הראשון נשא אותנו דרך מעברי גבול ודרכים לא דרכים, במכוניתו של הארכיבישוף של ירוואן ובג'יפים של כמרים באזורי ספר מרוחקים שבהם הדרכים הרוסות, הדלק הוא מצרך יקר מציאות, ומכוניות אין. הוא גם פתח בפנינו דלתות בתים ומנזרים. המכתב השני זיכה אותי בראיון אצל הקתוליקוס באצ'מיאדזין.
באנגלית מסוגננת להפליא – קארקין הראשון השלים את השכלתו באוקספורד – פרש המנהיג הרוחני של הארמנים את תוכנית החומש שלו. "שליחות, לא אנדרטה", זו תמצית השקפתו על דרכה של הכנסייה, "לא שריד מן העבר, אלא מוסד חי ונושם". והדוקטרינה הזו מוכיחה את עצמה. צעירים שגדלו על ברכי הקומסומול עולים לרגל לאצ'מיאדזין, כדי להתחנך מחדש ככמרים. משם הם שבים אל הערים והכפרים של ארמניה ונגורנו קרבאך, משפצים כנסיות, משקמים קהילות, מקימים רשת סיוע לנזקקים; כמו ש"ס, כמו התנועה האיסלאמית, הם באים מן העם וקשובים לצרכיו. כמוהם, הם צוברים השפעה פוליטית.
הקתוליקוס שואף למחוק את ההשפעה ההרסנית, לדעתו, של 70 שנות קומוניזם ולהחיות את המסורת הנוצרית העתיקה של עמו. בשנת 2001, חגגו הארמנים, ראשונים בעולם הנוצרי, 1,700 שנה לכנסייה שלהם. לרגל האירוע, נבנתה קתדרלה חדשה בירוואן.
מבני הכנסיות הם אבני הדרך של ההיסטוריה הארמנית. זה עם של בנאים: לכל כפר דל בארץ הזו, גם אם אין בו דרך סלולה והביוב זורם בתעלות פתוחות, בתים בנויים לתפארת באבן. את אומנותם הגאונית כבנאים זיקקו בכנסיות, לא בארמונות, ושיכללו אותה בחידושים טכניים ואסתטיים.
היסטוריונים של אדריכלות מאמינים שהעם הקטן ורב־הפעלים הזה, שניצב בתווך בין האימפריות של פרס ורומא (ואחר כך ביזנט), שימש גשר גיאוגרפי והיסטורי בין תרבות המזרח למערב. תקופת הזוהר הראשונה של אמנות הבנייה הארמנית היתה בין המאה החמישית למאה השביעית. את שרידיה אפשר לראות ליד ימת סוואַן ודווין, הבירה העתיקה שכבשו הערבים בשנת 646. הארמנים העבירו אז את מרכזיהם, תחילה מערבה, למישור האראקס, ואחר כך לאיזור ימת ואן באנטליה, סביבה בנו שש ממלכות. ואז, בראשית המאה התשיעית, התחולל הרנסאנס הארכיטקטוני של ארמניה, שהצמיח ערי כנסיות מפוארות. חורבותיהן של אָנִי, קארס, ואן, ארזרום, אחתמאר – כולן מעבר לגבול – מעוררות עד היום השתאות בלב התייר שנקלע למחוזות אלה, בהם עשו התורכים והכורדים כמיטב יכולתם למחות את שרידי הארמנים.
אני, העיר של אלף הכנסיות, היתה ליבו של הנס הארכיטקטוני. היא הוקמה על ידי אשוט הראשון, משושלת המלוכה באגראטיאן, שראתה עצמה כנצר לבית דוד; כמוה כבית באגראטיון הג'ורג'י, ששלט באותה תקופה בשכנות. בתחילת המאה טען ההיסטוריון האוסטרי סטרציגובסקי, כי מצא בכנסיות הארמניות את מקור האדריכלות הגותית, ששינתה את פני אירופה מן המאה ה־12 ואילך.

עיר רפאים
ביום חורפי, תחת שמים אפורים וקודרים, הגענו לשער בגדרות התיל של שטח ההפקר בין ארמניה לתורכיה, משני גדות הנהר אחוריאן (ACHURIAN). מגדל השמירה היה נטוש; החיילים הלכו לאכול. כעבור חצי שעה הופיע בקצה דרך העפר ג'יפ של הצבא הרוסי. אחרי דין ודברים ממושך ושליפת מכתב הקסמים של הבישוף גוראך מירושלים, הסכים הקצין לפתוח את השער וללוות אותנו לגבעה המשקיפה על אני.
הרחק מתחת, בתוך הערוץ הסלעי, זרם בזעף האחוריאן. מעבר לו, על רכס שטוח, מוכה רוחות, האדימו הכנסיות החרבות של עיר הרפאים. הארמנים מתגנבים לכאן לעיתים כדי להתבונן בעיניים כלות בבירתם העתיקה: בקתדרלה הנפלאה שקרסה ורק מחצית המבנה המעוגל שלה מזדקר לשמים, בכנסיות השוממות התלויות על הסלע במורדות הערוץ התלול. השם אני מעורר בהם געגועים מהולים בזעם; זו ירושלים שלהם – מחזה עגום של חורבן בלב מרחבי נוף פראי.
הקצין עמד לידנו ושתק, פניו חתומות. קודם סיפר כי הוא ארמני שוויתר על אזרחותו כדי לשרת בצבא הרוסי. אבל כשהושטנו לו צילומים של אני מן העבר השני, התורכי, לא יכול היה להסיר את עיניו מהם. פתאום פרץ ממנו בשטף הסיפור המוכר, אותו סיפור ארמני חובק עולם על טבח, גירוש וגלות, על סבתא ששרדה את המסע הרגלי המפרך מקארס, על הוריה ואחיה שנרצחו באכזריות. את התמונות לא החזיר; אי־אפשר היה לסרב למבט בעיניו כשביקש לשמור אותן אצלו.
את אני כבש המנהיג הסלג'וקי אלפ ארסלאן בשנת 1064 והפך את כנסיותיה למסגדים. מה שלא הרסו ארסלאן והכובשים השונים שבאו אחריו החריבו רעידות אדמה, הפוקדות שוב ושוב את האיזור רב התלאות. הממשלה התורכית, במסגרת מאמציה להכחשת  הנוכחות של העם הארמני, לצורך הכחשת השואה שביצעה, מזניחה במכוון את מעט העדויות שנותרו.
שרידי אני השוממים מאדם מצויים תחת משטר צבאי, ותייר המבקש לבקר בהם צריך אשרה מיוחדת. אבל לארמנים זיכרון לאומי ארוך. הקתוליקוס קארקין הראשון סיפר כי נפגש עם ההיסטוריונית ברברה טוכמן, מחברת הספר "מצעד האיוולת" ונכדתו של מי שכיהן כשגריר האמריקאי בתורכיה, הנרי מורגנטאו, הראשון שהתריע על מעשי הטבח של התורכים בארמנים. טוכמן, מי שהכריזה שההיסטוריה בלתי צפויה והצביעה כהוכחה על המקרה של ברית־המועצות, נשאה דברים בפני כנס של ארמנים בניו־יורק. "המשיכו לקוות", אמרה להם, רומזת לנכסיהם האבודים, וקארקין הוסיף: "עלינו להיות מוכנים לאחוז בהזדמנות, כשתבוא".
הרנסאנס הארמני נחתם סופית ב־1387, כשטימור־לאנג המונגולי, הכובש הגדול של מרכז אסיה, שטף על פניה בסערה. אבל בין המאה התשיעית למאה ה־14 קמו אלפי כנסיות, רבות מהן עומדות עד היום במצבי שימור שונים. גם כשהן חרבות, הן שומרות על יופיין המוזר, אולי בגלל ההרמוניה בינן לבין הנוף שבתוכו הוצבו, בדומה למקדשי העולם העתיק. כיפותיהן הן תו ההיכר הייחודי שלהן, פסגת ההישגים האדריכליים של הארמנים: יש להן צורת קונוס, פירמידה או מטרייה מחודדת קצוות, הן מתנוססות במרכז הכנסייה, מוגבהות מעל הגג, לא נשענות עליו, ובעיקר – הגוף המעוגל נח על בסיס מרובע או רב צלעות, חיבור מתוחכם ורב־קסם. מבחוץ יוצרות הכנסיות האלה רושם מוצק ורבוע, בעוד שהחלל הפנימי מעוגל ונוסק לגובה. במקומות כמו הגארדזין, אחפאט וסנאהין, שמצפון לימת סוואן, במנזר דאטב, בדאביוונק הנטושה בהרי נגורנו קראבאך, מתגלה מצבור מבנים מוקף חומה כטירה, מתנשא במעבר השער או על צלע הר, תלוי מעל ואדי תלול או עמק נהר שליו, כמעט אף פעם לא על ראש ההר, אלא בערך במחצית הדרך לפסגה.
ביזנט ופרס נאבקות ביניהן על כותלי הכנסיות הארמניות. יש הטוענים שהביזנטים למדו את מלאכתם מהארמנים, ולא להיפך. מכל מקום, לא פעם מתרוממים הפתחים בקשתות פרסיות, או שמפתח הכיפה חצוב בקימור יפהפה, דמוי נטיפים, שמקורו במסגדים האיראניים. על הקירות החיצוניים יש לעיתים תבליטים מסיפורי הברית הישנה והחדשה, ועיטורים בדמות הפטרונים שתרמו את הכסף לבנייתה, חינניים בהרבה מלוחות הפליז במוזיאונים בני זמננו.
החלונות מעטים, והאווירה בפנים אפלולית וחמורה, בדומה למאוזוליאום מן העולם העתיק; ואמנם, הכנסיות הללו שימשו לקבורת המתים לא פחות מששירתו את תפילות החיים.

פצע פעור
הדרך לגומרי היתה זרועה בסימני היגשאר (YEGASHAR), כמו שביל המוביל למאורת הדרקון, זרוע בשיירי קורבנותיו: סדקים פעורים באדמה השחורה, שלדי בתים שגגותיהם קרסו פנימה, עמודי בטון וברזל מעוותים בצידי הכביש, שהיה עשוי מהמורות מהמורות. "יגשאר" היא רעידת אדמה. ב־1988, זמן קצר לאחר מהומות הדמים בנגורנו קראבאך שהביאו לארמניה רבבות פליטים (ומספר כמעט זהה של פליטים אזרים לאזרבידג'אן), התחוללה רעידת האדמה שהרסה עד היסוד את גומרי וקירוואקאן, שתי הערים הגדולות בארמניה אחרי ירוואן, וכפרים רבים בצפון המדינה. בגומרי לבדה נהרגו יותר מ־15 אלף איש. מאות אלפים נותרו בלא קורת גג.
שמונה שנים אחרי האסון, גומרי היא עדיין פצע פעור. בכניסה אליה משתרעת עיר של מצבות, בית קברות שקצהו אינו נראה לעין. הגענו לשם ביום ראשון, יום הבחירות לנשיאות. השמים התעטפו באווירת נכאים קודרת, ודממה כבדה, משונה, קידמה את פנינו. בכיכר המרכזית, מול המלון היחיד שנשאר משום מה ללא פגע, משטחים ריקים, ומחצית מן הקתדרלה, כאילו נחתכה בקפידה בסכין, כביכול תלויה באוויר. כלבי חוצות גרומים שוטטו בין ערימות הפסולת. על חזית המלון הדל, ששימש באותו יום כקלפי, התנוסס דיוקנו של טר־פטרוסיאן בשלל מודעות בחירות. בחדרים עמדו כדי מים וכלי בישול; רוב האורחים מתגוררים כאן דרך קבע. מים זורמים אין. החשמל פועל, וזה חידוש גדול.
גומרי הוא שמה הארמני המחודש של לנינקאן, ולנינקאן היא אלכסנדרופול, שהקימו הצארים הרוסים בקצה האימפריה שלהם. כאן, ברובע היווני שאיננו עוד, נולד ההוגה המסתורי גורצ'ייב. גם העיר הסובייטית שצמחה על מקום ביתו נעלמה במחי אחד, השיכונים שנבנו ברשלנות התמוטטו כולם. ואילו הבתים העתיקים שרדו ברובם, כי הם נמוכים ומוצקים, בנויים באבן בזלת במסורת הקפדנית של הארמנים. מן הכיכר מטפס רחוב קטן ונאה, ובמרכזו רוכלים של זוג נעליים אחד, שני עטים.
מן המסעדות המעטות בוקעת מוסיקת פופ צווחנית, כמו בירוואן וכמו בכל אתר מתחדש אחר בגוש הקומוניסטי לשעבר. פופ מערבי זול, בפול־ווליום, סמל החופש וההצלחה. אבל ב"מועדון התרבות" של גומרי, מוסד אפלולי עם אורות אדומים מנצנצים בעליצות מלאכותית, נענו בהתלהבות לבקשתנו להחליף את הפופ הזייפני ב"מוסיקה של הייאסטן". צעיר כחוש ניגן נעימות קורעות לב באבוב, המוזג והמלצרית יצאו מאחורי הדלפק הריק וחוללו בחן בין השולחנות השוממים.
מעבר לרחוב, אימת היגשאר: מעברות פחונים וקרוונים, אנשים גרים בחלקי בתים הרוסים. קיר סלון מצופה טפט תלוי באוויר – פנים שהיה לחוץ – חושף חיים שנקטעו פתאום. מחנה פליטים. מרפאות של הצלב האדום, מרכזי סיוע שבדיים, איטלקיים, גרמניים. על אחד הפחונים ציור: האררט הגדול והאררט הקטן. בקיר האחורי ציור אחר: עץ דקל ושקיעה צבעונית, וזוג מתחבק מפרסומת לקולה־קולה.
הלאה משם, מחוץ לגבולות העיר, רחוק מזכרונות המוות, מתחילות לצמוח שכונות חדשות. יער של עגורנים, תרומת מדינות המערב. רובם מושבתים. השיכונים החדשים עשויים בטון מלא ואינם מעיזים לחרוג מגובה שלוש־ארבע קומות, על כן הם נפרסים במלוא כיעורם לרוחב הרמה שמעל גומרי־לנינקאן.
בחרנו לעזוב את ההריסות החדשות לטובת ישנות מהן; לא הרחק מפה, על גדת האחפצ'אי, מצויות החורבות של מרמשן, קבוצת כנסיות מן המאות ה־10 וה־11. אבני הטופה הכתומה, הנוחה כל כך לסיתות, מגיחות מבעד למטעי עצי תפוח. פרות רועות בין מבני הכנסיות. השלווה מושלמת. סער המים הגולשים במפל הרים קטן לתוך האחפצ'אי, קריאות רועים מעברו השני של הנהר, שם מתעגלים ההרים הקירחים לתוך תורכיה, מוכתמים פה ושם בטלאי חורשות ירוקות. שני סוסים פורצים בדהרה איטית על קו הרכס. גן עדן קטן בעין החורבן. בבוקר למחרת מצלצלים פעמוני הכנסיות בגומרי: טר־פטרוסיאן ניצח בבחירות.

ריח של הפיכה
בלילה פרצו אנשיו של ואסקן מנוקיאן, מנהיג האופוזיציה, לבניין הפרלמנט, חטפו את יושב הראש והדובר ממפלגת הנשיא והיכו אותם מכות נמרצות. המון זועם צר על ארמון הנשיאות, מאשים את פטרוסיאן בזיוף תוצאות הבחירות. בתוך שעות ספורות כיסו טנקים את הכיכרות, חסמו את הכניסות והיציאות לבירה ואת השדרה הרחבה שבה מרוכזים מבני השלטון. פלוגות צבא פיזרו את המפגינים והקימו מחנות אוהלים בתוך הגנים הציבוריים. ירוואן היא עיר נוחה לשליטה: בשנות העשרים, כשהפכה מעיר ספר קווקזית מנומנמת לבירה, תיכנן אותה מחדש האדריכל תמריאן בתבנית שתי וערב אחידה. שדרות רחבות, גנים גדולים, מבנים מונומנטליים וגושי אבן אדמדמים של בתי דירות חמורי סבר. ארכיטקטורה טוטליטרית.
הארכיבישוף של ירוואן, נרססיאן קארקין, היה מודאג. הוא התייצב לצידו של פטרוסיאן בפומבי, בעצרת הבחירות שלו ובטלוויזיה. הוא קרא לנהוג בהגיון ולהתרחק מן הרגשנות. והנה עכשיו עולה ריח של הפיכה באוויר. את הלילה הסוער עשה הארכיבישוף במשרדו. בבוקר, חיוור מחוסר שינה, עקב אחרי השידורים הממשלתיים ברדיו ובטלוויזיה. בחליפה אזרחית ועם גינוני איש העולם הגדול, הוא נראה כפוליטיקאי רב כוח יותר מאשר כאיש דת. את השכלתו רכש באוניברסיטה גרמנית. לאט לאט התאסף סביבו צי עוזריו ונהגיו. גם הם מודאגים, מאוד. הארכיבישוף נזקק לכל כוח השכנוע שלו כדי לשלוח אחד מהם להסיע אותנו מן העיר הנצורה אל גוריס, שעל גבול נגורנו קראבאך.
פטרוסיאן ומנוקיאן, שני היריבים, החלו את דרכם הפוליטית יחד, בגוף ששמו KARABACH COMETEE, הוועד למען קראבאך. שניהם באו מן האקדמיה. פטרוסיאן – "הנשיא שלנו דובר שמונה שפות", מתגאים בו גם מתנגדיו – עבד בבית הספרים הלאומי. מנוקיאן הוא מתמטיקאי. בתחילה התארגן הוועד בדרישה לסגור כורים גרעיניים ומפעלים של ברית־המועצות שזיהמו את האיזור, ואחר כך תבע איחוד לאומי עם חבל קראברך. המחאה הפכה לכוח פוליטי נגד ברית־המועצות, שהזרים מיליון איש לאותה כיכר שעליה שומר עכשיו פטרוסיאן בעזרת הצבא הרוסי.
כנראה אין לו ברירה: חבל נגורנו קראבאך, סבך בלתי פתור של אזרים מוסלמים וארמנים נוצרים, שפתחו במלחמתם העקובה מדם כבר ב־1905, הוא עכשיו ארמני. אבל ללא משענת רוסית יתמוטט לא רק החבל, אלא ארמניה כולה, הניצבת כחיץ בין תורכיה לבין הרפובליקות המוסלמיות־תורכמניות של הקווקז; ומדרום לה אורבת איראן, מלכת האיסלאם הפונדמנטליסטי.

הגן השחור
הכביש היוצא מירוואן היה שומם לגמרי, והנהג של הארכיבישוף דהר בו כרדוף שדים. דרומה ממישור האראקס התרוממה הדרך אל מחוזות ההרים בשיפועים עקלקלים, ואחר כך התפתלה לצד אפיק הנהר ארפה, בין עצי צפצפה וערבות בוכיות. פה ושם רבצה שורת טנדרים ומכליות לצד הדרך, מציעים ג'ריקנים של דלק למכירה, ופונדק דרכים שאולתר מדוכן צלייה ושיפודים הפיץ ניחוח של בשר חרוך על גחלים. סביב גוריס, עיירה גדולה לא הרחק מגבול קראבאך, נחיצ'אוון האזרית ואיראן, משתרעים לאורך קילומטרים מפעלי תעשייה ותחנות כוח. הכל מושבת, כמו בערי התעשייה בצפון המדינה, באלוורדי ובגומרי ובוואנאדזור. הכל הותקן לצורכי האימפריה הסובייטית בשיטת הפרד ומשול קלאסית, וקרס יחד איתה לאבדון.
טר מרטירוס, הכומר של גוריס, מתגורר בדירה צנועה בין עצי הצפצפות. חניך אצ'מיאדזין, איש צעיר, רציני ומאופק, הוא נשלח לכאן לרכז סביבו קהילה; ונראה שהצליח. אשתו הצעירה, כמעט ילדה, עובדת ללא הפסקה. אין מים זורמים, החשמל בא והולך, והיא, בהבעה נחרצת, נלחמת לשמור את הבית מטופח למשעי ואת בנה הקטן מאושר. הכמרים הזוטרים בכנסייה הארמנית רשאים להינשא, ורק מי שרוצה לטפס למשרה רמה יותר צריך להישאר ברווקותו.
שלחו להביא מתורגמנית: הפעם זו סילווה, עקרת בית שלימדה את עצמה אנגלית מספרים; בגומרי תירגמה לנו האייקיו, ילדה מקסימה בת 11, בחורביראפ – המורה רוזה. טאר מרטירוס העלה אותנו ואת סילווה למכוניתו והוביל אותנו לדאטב, מהלך שעתיים נסיעה בדרך משובשת בין מצוקי הרים ויערות. המנזר של דאטב הוא קן נשרים מרהיב, ששימש כאוניברסיטה בימי הביניים. רבים מכתבי־היד העתיקים המוצגים במטנדאראן הועתקו וצוירו כאן.
בבוקר התעקש טר מרטירוס להעביר אותנו בעצמו את הגבול לקראבאך. הלאדה הקטנה קיפצה שעות ארוכות על שרידי הכביש ההרוס, ובלי משים עברנו את הגבול. רשמית, החבל עצמאי ומנוהל על ידי ממשלה משלו בחסות "הוועד של קראבאך", צריך אפילו אשרה לכניסה; בפועל, החבל הוא חלק בלתי נפרד מהרפובליקה הארמנית. בשנת 1993, לא מעט בזכות אי־הסדרים הפנימיים באזרביג'אן, הצליחו הפידאיין – לוחמי הגרילה הארמנים – להביס את הצבא האזרי ולהשתלט על המעבר הצר בהרים שיחבר אותם לארמניה. ממשלת ארמניה הכחישה, כמובן, את מעורבותה, אך הודתה כי סייעה במתן אספקה ונשק. הארמנים גירשו את האזרים מרוב שטחה של קראבאך. בנוסף לכך הם נגסו שטחים נרחבים מאזרביג'אן עצמה. זה אינו הסיבוב הראשון במערכה, ובוודאי לא האחרון: הארמנים והאזרים מאשימים אלה את אלה במעשי טבח נוראים מאז תחילת המאה, והיריבות בין נוצרים למוסלמים, ארמנים וטארים־תורכמנים היא בת מאות שנים.
"נגורנו" – משמעו הררי. קראבאך – הגן השחור. יופיה של ארץ ההרים הפראית, המבותרת, עוצר נשימה. בייחוד בסתיו, כאשר שלכת מבעירה את היערות העבותים בקשת צבעים פרועה, מגוונים עמומים של זהב וארגמן ועד לכתום ואדום זוהר. הפרסים קראו לארץ זו אלבניה (ALVANIA), שפירושו – ארץ הרוחות הרעות. בארמנית היא נקראת ארצח – ארץ העצים.
מאז ומתמיד התקשו הצבאות הזרים שפשטו על הטראנס־קווקז לכבוש את המחוז הזה, הבלתי עביר כמעט. הנסיכים המקומיים הקימו להם צבאות פרטיים, ולמרות שרבים מהתושבים התאסלמו בעקבות הפלישות הערביות, נותרו נוצרים. רק טימור־לאנג הגדול הצליח להכניע את אלבניה כליל. הוא מחק את הבירה חאצ'ן, ומה שהשאיר בזזו שבטים תורכמנים. אז התפתחה החלוקה לנסיכויות החאמסה (חמש) בראשות אצילים שנקראו מליק ושלטו ממצודותיהם בהרים שלטון פיאודלי ללא מצרים. האצולה של אלבניה העלתה מיסים לשליטי האיזור המתחלפים, אבל שמרה את עצמאות הכנסייה הארמנית בשעה שזו גוועה ב"ארמניה הגדולה" ובקיליקיה. ברחבי החאמסה לא הותרה ישיבתם של מוסלמים. מנזר גנדזסאר, מקום מושבו של הקתוליקוס של האלבנים, היה למרכזה של הכנסייה הארמנית.
המלחמה האחרונה הפכה את שושי העשירה ואת סטפנקרת, הבירה החדשה, לערי בלהה חרבות למחצה. הכבישים המועטים נעלמו תחת שרשראות טנקים ושנים של הזנחה; לגנדזסאר אפשר להגיע רק ברכב עם הנעה קדמית. בצידי הדרכים עיירות רפאים וכפרים שרופים, שבתיהם הופגזו עד היסוד. והטבע שופע מכל טוב: בוסתנים של עצי פרי שאיש אינו קוטף מפריים, יערות, פלגי מים מפכפכים.

ענק כחול עיניים
ראפי, משורר וסופר ארמני בן המאה ה־19 וצאצא של מליקים, כתב: "טבע פראי, הרים חירשים עטויים יערות קדומים ואפלולית הגאיות עיצבו עם שלבניו חזות קשים כסלעים המקיפים אותם, ולבבות ללא־חת כמו הנמרים שבמערותיהם… כשהפריעו להם, פרצו ממחבואיהם במערות כמו חיות טרף ונלחמו…" הסאגה של ראפי התפרסמה ב־1882 בטביליסי וקראה להתעוררות הרגשות הלאומיים של הארמנים, בשם המליקים שאצלם "חבר כוח החרב לצלב". כמו ב־1988, גם אז יצאה הקריאה לעצמאות ארמניה מחבל קראבאך.
מנזר גנדזסאר חולש על סביבותיו מראש ההר. כבר בכפר שלמרגלותיו מורגשת השפעתו המיטיבה של טר הובהנס, ענק תכול עיניים, הכומר של גנדזסאר ומעין מליק בן־זמננו. טר הובהנס נולד בכפר, שירת בצבא הסובייטי ומצא את ייעודו באצ'מיאדזין. שנה שלמה הגן בעזרת ארבעה מאנשיו על המנזר מפני התקפות האזרים, כשהמלחמה השתוללה ביערות סביב. מבנה הכנסייה ספג פגיעות פגזים וטילים, אבל עמד איתן. כשתמו הקרבות התחיל לשפץ, לבנות ולטפח חקלאות. השם ג'לאל עובר במשפחתו מאב לבן: מן הסתם הוא נצר למשפחת חסן ג'לאל, המליק שהרחיב את המנזר לתבניתו הנוכחית בראשית המאה ה־13. גם השם הובהנס נטוע בהיסטוריה של גנדזסאר. הובהנס הוא יוחנן המטביל, שלו מוקדשת הכנסייה, ועל שמו נקרא לא פעם הכומר המכהן בה, ואחר כך הקתוליקוס של כל האלבנים שקבע בו את מושבה.
כבר מאות שנים מוציא המנזר מבין כתליו כמרים שהם לוחמים ומנהיגים. ב־1701 נערכה בגנדזסאר הפגישה המדינית הראשונה בין מנהיגי הארמנים לנציגי רוסיה. הקתוליקוס אסאיי והאינטלקטואל ישראל אורי, ממשפחת המליקים ישראליאן, רקמו כאן תוכניות לייסוד ממלכה ארמנית עצמאית ויצאו למסע אל הצאר הרוסי, כדי לבקש את תמיכתו. ב־1722 אסף אסאיי צבא מכפרי הסביבה וסיכל בעזרת הג'ורג'ים מתקפה דגסטאנית. אחר כך נבחר לעמוד בראש צבאות המליקים של ארצח, שהדפו את הצבא העותמאני מארצם.
ב־1762 נפגש הקתוליקוס החדש, הובהנס, עם מנהיג תנועת השחרור הארמנית, וב־1783 כינס בגנדזסאר את המליקים של ארצח, שכתבו מכתב לגנרל פוטיומקין והבטיחו לו סיוע אם יפלוש לקווקז. והרוסים אכן הגיעו: ב־1813 סיפחו את האיזור לשלטונם. אחת מפעולותיהם הראשונות היתה ביטול כהונת הקתוליקוס. במקומו הציבו מטרופוליט מטעמם. מנזר גנדזסאר הוזנח והידרדר, עד שב־1888 ננטש סופית.
בסוף המאה ה־20, טר הובהנס מחזיר את המנזר לחיים: האבנים מבהיקות, מעל המזבח מתנוצצים שוב כלי הקודש בזהב וכסף, קולות הבנאים עולים מן החצרות, וערוגות הירק עולות כפורחות. לארוחת הצהריים מוגשים נתחי כבש, וודקה מפרי התות ומעדנים פשוטים, הכל מתוצרת המנזר. טר הובהנס, שליו ואומר סמכות, מנהל את אנשיו ביעילות; כשגרגורי, הנהג של הפידאין, הסיע אותנו בג'יפ של הכומר למנזר דאדיוואנק – שלוש שעות נסיעה בלילה במשעול בוצי בלב יער עבות, שהוא מכיר בעיניים עצומות מן הימים שפרץ דרך לפידאין – שלח איתו גם הוראות לאנשים בבקתות ובכפרים מרוחקים בדרך, לחם שצריך להעביר למשפחה במקום אחד, חלב שצריך לקחת מאחרת. בביתו הוא משחק עם התינוק שלו בהנאה גלויה, ואת הכבש שהוא מגיש לאורחים הוא שוחט וצולה במו ידיו.
הגיעה שעת המיסה. טר הובהנס עובר מטאמורפוזה. עוטה גלימה לבנה, על החזה מזהיר צלב זהב, אדרת ארגמן סביב הכתפיים האדירות וכיפה גבוהה ככתר לראשו, הוא מנצח בקולו העמוק והחגיגי על שירת המקהלה. אחד מארבעת בניו עונה אחריו, ותריסר נערות מן הכפר, לבושות לבן, מלוות אותו שעתיים תמימות במזמורי כנסייה עתיקים. כמו במבנים המוצקים של כנסיות הארמנים, הרוח והחומר חוברים זה לזה אצל טר הובהנס בפשטות מעשית, הרמונית, מעוררת השתאות.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *