תפריט עמוד

ארכיטקטורה בברלין

ברלין לאחר איחודה היתה חלומו של כל אדריכל או מתכנן ערים – שטחי ענק ריקים, בניינים רבים הרוסים, עיר אופטימית עם תקציבי ענק, שהשתוקקה להיבנות מחדש. ואכן, אין עוררין על כך שברלין המאוחדת הפכה לעיר המערבית המעניינת ביותר מבחינת ארכיטקטורה עכשווית. אבל ויכוח ערני התחולל בשאלה אם החמיצה העיר את האפשרות החד פעמית להפוך לעיר הכי מרתקת, חדשנית ונועזת בתחום.
תנאי היסוד ששררו בעיר לא היו קיימים בשום מקום אחר בעולם: שליש מבנייני העיר נהרסו במלחמת העולם השנייה, והותירו – בעיקר בחלק המזרחי – כמות עצומה של שטחים ריקים; אחרי הריסת החומה נשאר השטח המפורז הגדול כפס ריק באמצע העיר; החלק המערבי של העיר אמנם נבנה ושוקם לפני האיחוד, אך ללא תוכנית מתאר עירונית כוללת, כדי שזו לא תתפרש כקבלה של חלוקת העיר; שתי העיריות העדיפו להרוס כמה שיותר חורבות ולבנות במקומן שיכונים זולים.
רק בתחילת שנות השמונים, כעשור לפני האיחוד, הצליחה קבוצת אדריכלים לשכנע את עיריית מערב ברלין להפסיק את ההרס ולהתחיל לשקם את מה שנותר מהגרעין הישן של העיר. במזרח המשיכו בהרס עד נפילת החומה, ובאזורים מסוימים – כמו בסביבת אלכסנדרפלאץ (Alexanderplatz) ושדרת קרל מרקס (Karl Marx Allee) – שונו לחלוטין מתאר הרחובות ותמונת העיר.

מריבת האדריכלים הגדולה
לאחר האיחוד עמדה עיריית ברלין המאוחדת לפני משימה קשה: לא רק לסתום את החורים שפערה החומה בפני העיר (כמו בפוטסדאמר פלאץ) או לשקם רחובות פאר לשעבר (כמו פרידריכשטראסה), אלא גם להחליט איך לעשות זאת – לבחור את הקו האסתטי שינחה את הבנייה החדשה ולמנוע מצב שבו כל איש הישר בעיניו יעשה.
בתחילת שנות התשעים כונן לצורך זה משרד הבינוי הברלינאי ועדה של אדריכלים מקומיים. רובם נמנה על הקבוצה שכבר בשנות השמונים תבעה את שיקום פניה הישנים של העיר. הוועדה קבעה סדרה של קווים מנחים לבנייה החדשה, שבהם חייב להתחשב כל מי שרוצה לבנות בעיר: שמירת קו החזית לרחוב עם הבניינים הישנים; הגבלת גובה הבניינים ל־22 מטר; ציפוי בניינים בעיקר באבן טבעית ואיסור על כך שזכוכית תכסה יותר מחמישים אחוז מהשטח; עירוב של בנייה לעסקים ולמגורים בשטחים הבנויים מחדש, כדי למנוע היווצרות של אזורי מגורים ועבודה נפרדים.
הקווים המנחים הללו, המכונים "שחזור ביקורתי", הביאו ל"מריבת האדריכלים הגדולה", התנצחות בין ה"שמרנים", בהנהגת מנהל אגף הבינוי הברלינאי, הנס שטימן, והאדריכלים הברלינאים יוזף פאול קלייהוס והנס קולהוף, ובין ה"חדשנים", ובראשם אדריכלים מובילים כדניאל ליבסקינד, רם קולהאס ופיליפ ג'ונסון. השמרנים שאפו להמשיך בקווי תכנון ובנייה של העיר האירופאית הטיפוסית, כפי שהתפתחו במאות השנים האחרונות. החדשנים מחו על ההגבלות, טענו כי כובלים את ידיהם ואת דמיונם, מכתיבים להם בצורה שרירותית את צורת הבניינים ולא נותנים לארכיטקטורה להתבטא כאמנות, לבנות בניינים בודדים שיוצרים "נוף עירוני פתוח".
מריבת הארכיטקטורה הברלינאית גלשה במהירות לוויכוח הנצחי בין אמנות למציאות ואפילו להתנצחות פוליטית נוקבת, חרגה מגבולות העיתונות המקצועית והפכה לוויכוח ציבורי ערני. כמעט לכל אחד היתה "ברלין חדשה" שלו, אבל הכיוון שאליו נטה הקהל הברלינאי היה ברור: הוא העדיף שימור שמרני של עירו על פני האפשרות שחלקים מברלין יהפכו לזרים לו.

בשנים הראשונות למלאכת הבנייה, הצליחה העמדה הנוקשה של העירייה לרסן את בעלי המעוף והביאה לאחידות משעממת למדי, למשל בפרידריכשטראסה (Friedrichstrasse). עם הזמן הרפתה העירייה את המושכות והחלה להתיר יוצאים מן הכלל, כמו מרכז "סוני" או תוכנית הבינוי העירונית החדשה של אלכסנדרפלאץ למגדלים רבי קומות. לא היו מזיקים לעיר מעט יותר יוצאים מן הכלל, שהיו מוסיפים לה נקודות משיכה חדשות, אבל למזלה של ברלין הצליחה קבוצה שלישית של אדריכלים, שאפשר לכנותה ה"פרגמטים" (עימם נמנה, למשל, האדריכל המפורסם פרנק גרי), ליצור ארכיטקטורה מעניינת, חדשנית ויפה, תוך כדי עמידה בקריטריונים של העירייה. הנה כמה דוגמאות, במעין סיור מודרך ממרכז העיר (הרייכסטאג) לכיוון מזרח עד המוזיאון היהודי, שם נסתובב וננוע לכיוון מערב.

הרייכסטאג. עקרון השקיפות
ב־1991 התווכחו חברי הפרלמנט בבון במשך 11 שעות אם לחזור לברלין ולרייכסטאג. בניין זה, שנחנך ב־1894 עבור הפרלמנט של הרייך השני והוצת ב־27 בפברואר 1933, עמד מאז ללא תכלית. השיפוץ שנערך בו בשנות החמישים הזיק לבניין יותר מאשר היטיב עימו. ב־1995 הוזמן האדריכל הבריטי נורמן פוסטר לתכנן את חידושו של הבניין. היה ברור כי בבניין לא יהיה מקום למשרדי 603 חברי הפרלמנט הגרמני, ולכן הוציא פוסטר מהבניין את כל המיותר ובנה במרכזו את אולם המליאה, בשטח של 1,200 מטר רבוע.
העיקרון המנחה בשיפוץ היה יצירת שקיפות, שאמורה לסמל את שקיפות עבודת הפרלמנט. ואכן, אור רב שוטף את האולם מארבעת קירות הזכוכית שלו ומגג הזכוכית. אל קירות הזכוכית של הכיפה צמודות שתי ספירלות של מדרגות, שבהן ניתן לעלות למעלה ולהשקיף על נופי העיר מסביב. במרכז הכיפה ניצב חרוט, ועליו מורכבות 360 מראות השולחות את אור היום אל תוך אולם המליאה למטה.
האפקט האסתטי ועבודות ההנדסה שבוצעו כאן הם יוצאים מן הכלל, ומאז פתיחת הבניין בספטמבר 1999 ביקרו בו כבר עשרה מיליון תיירים. בחלקים החדשים פוסטר כלל לא ניסה לשחזר. הוא השתמש רק בחומרים חדשים, כפלדת אל חלד וזכוכית, וטוב שכך: שחזור היה הופך לקיטש, וגם היה מטעה מבחינה היסטורית, כאילו לא קרה כאן אחד האירועים המשמעותיים בהיסטוריה של המאה העשרים.

קריית הפרלמנט. במת תיאטרון למשחק הפוליטי
לצד בניין הפרלמנט עומדים שלושה בניינים גדולים על "קו האיחוד", ומחברים בין החלק המזרחי לשעבר של העיר לחלקה המערבי. רעיון "קו האיחוד" היה של האדריכלים אקסל שולטס ושרלוטה פרנק, האחראים גם לתכנון הלשכה החדשה של קנצלר גרמניה, הבניין הלבן המערבי ביותר בין שלושת הבניינים. התחרות לעיצוב הלשכה נערכה עוד בימי הקנצלר הלמוט קוהל, שחוץ מזה שהוא איש גדול שאוהב בניינים גדולים, לא תיאר אז לעצמו ששיקום מזרח גרמניה יטיל עול כלכלי גדול כל כך על הכלכלה הגרמנית ובחר לבנות בניין אדיר ממדים ויקר במיוחד.
לפי העקרונות המנחים, שומר הבניין על הגובה המותר ומתפרש לאורך המגרש. בצדיו, בצורת מסרק, שני גופי משרדים עבור עובדי הלשכה וביניהם מתנוססת הלשכה עצמה כקובייה ענקית עם כניסה תיאטרלית. עמודי הבטון, שבראשיהם שתולים עצים, מגבירים את התחושה שלפנינו במה שעליה מתרחש המשחק הפוליטי. הבטון הלבן עם המתכת הירקרקה מנסים להפוך את הבניין לקליל יותר, אבל לשווא; הוא פשוט גדול.
מולו עומד בניין באורך מאתיים מטר ובשטח של 32,500 מטר רבוע, שתוכנן על ידי שטפן בראונפלס, וכולל 950 משרדים לחברי הפרלמנט ו־21 אולמות לוועדות הפרלמנט. מעל קיר הזכוכית העצום של הכניסה תלוי גג בטון שנראה כמרחף, ועמודי הבטון המחזיקים אותו נדמים לגפרורים דקיקים. בראונפלס ממשיך את עקרון המסרק שאיתו החלו שולטס ופרנק בלשכה, אך במקום לסגור את החורים בזכוכית כפי שהם עשו, משאיר חצרות פתוחות שבהן עומדים פסלים מודרניים. גם כאן שולט עקרון השקיפות: כל מי שעובר ליד הבניין יכול לראות אם חברי הפרלמנט עובדים כמו שצריך. הבניין מגיע עד הנהר, ובצדו שני גשרים המחברים אותו לספרייה החדשה של הפרלמנט, שתוכננה גם היא על ידי בראונפלס וזכתה לשבחים רבים, בין השאר בשל גרם המדרגות הדרמטי וחלון הזכוכית הענקי שבו משתקפים מי הנהר.
קריית הפרלמנט החדשה הוכיחה שאפשר ליצור בניינים מרשימים ומודרניים ביותר תוך כדי התחשבות בקווים המנחים ובדרישות המזמין. 

 
הבנק של פרנק גרי. ההגבלות נתנו לו השראה
סמוך לשער ברנדרבורג (Branderburger Tor), בפריזר פלאץ (Pariser Platz), עומד בניין מאופק ומרשים בקוויו הברורים, שחזיתו מורכבת מאבן חול מחוספסת ומחלונות זכוכית ענקיים. הבניין, המשמש את הנהלת בנק GD, תוכנן על ידי פרנק גרי, מגדולי האדריכלים בתקופתנו, שתכנן בין השאר את מוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד. חובבי ארכיטקטורה, המתבוננים בבניין מבחוץ, מופתעים לגלות שגרי, המתאפיין בסגנון דה־קונסטרוקטוביסטי, אחראי לבניין. גרי היה חייב להתחשב בקווים נוקשים ביותר שהעירייה הציבה בפני אדריכלים שבנו בפריזר פלאץ ובכך ששער ברנדרבורג יישאר מוקד המשיכה העיקרי כאן.
בתחילה מחה גרי נגד המגבלות, אך בסיום התכנון אמר שהן דווקא העניקו לו השראה וחייבו אותו ליצירתיות רבה יותר מאשר בפרויקט רגיל. רק בתוך הבניין יכול היה גרי להתבטא באופן חופשי, ולכן אסור להחמיץ את ההזדמנות ומומלץ להיכנס ולראות. באמצע החלל הפנימי נפער לפני המבקר לוע מצופה בפלדת אל חלד, שבו אולם ישיבות עבור מאה איש. מעליו ומתחתיו שני גגות זכוכית הבנויים כקשקשים על גבו של דג, ובקצהו של הגג העליון מתנוסס זנב מפלדה.
הבניין הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך שאפשר לשמר ולחדש בד בבד. לידו אפשר לראות דוגמה רעה לשחזור בלי שמץ מקוריות – מלון אדלון שתוכנן על ידי משרד פצקה־קלוץ ונבנה במקום שבו עמד המלון הישן. עד כדי כך הצליח להם העותק, שרבים טועים לחשוב שזה הבניין המקורי.

השגרירות הבריטית. שוברת את הרצינות הפרוסית
השגרירות הבריטית החדשה, מעבר לפינת אדלון, תוכננה על ידי מייקל ווילפורד,  אדריכל בריטי שהתחכם לתקנות העירייה. הוא מילא בקפדנות אחר כל הדרישות – כמות האבן טבעית, לא יותר מדי זכוכית, חלונות אנכיים, קו אחיד עם הבניינים שלצדו – אך פער באמצע חזית האבן חור, שמתוכו מבצבצים גוף תכול וגוף סגול (אולם אירועים ואולם מדיה), ושבר כך את הרצינות הפרוסית שהעירייה רצתה לשחזר.

המצבה לזכר היהודים. שנויה במחלוקת
מאחורי בניינים אלו ניצבת המצבה השנויה במחלוקת לזכר היהודים שנרצחו על ידי הגרמנים בשואה. פיטר אייזנמן תכנן שדה של כ־2,700 עמודי בטון אפור בגבהים שונים, האמורים ליצור תחושה של מבוך, שדה, יער או בית קברות. 

בניין גאלרי לאפייט. זכוכית מוצלחת
את גאלרי לאפייט בפרידריכשטראסה החלו לתכנן ולבנות לפני שהעירייה פרסמה את קוויה המנחים, ולכן הספיק האדריכל ז'אן נובל לבנות בניין שכולו זכוכית, בעוד ששאר הרחוב נשלט על ידי בניינים המצופים אבן. בדומה לבנק של גרי, ההפתעה היא בחלל הפנימי, ולכן כדאי להיכנס. שני חרוטי זכוכית יוצרים באמצע החנות את המרפסות – הגלריות – שמאזכרות את שם החנות. הבניין הוא אחד המוצלחים ביותר שנבנו בברלין בשנים האחרונות.

המוזיאון ההיסטורי הגרמני. פנינה ארכיטקטונית
האדריכל הסיני־אמריקאי הקשיש יאו מינג פאי, היחיד שהלמוט קוהל הזמין באופן אישי לבנות בעיר, העניק לברלין פנינה ארכיטקטונית המסתתרת מאחורי בית הנשק הפרוסי בשדרת אונטר דן לינדן (Unter den Linden) ומהווה תוספת למוזיאון ההיסטורי הגרמני. הבניין מצופה כפי הנדרש באבן בהירה בקירותיו הצדדיים, אך גרם המדרגות השבלולי בכניסה, העשוי זכוכית, עוצר נשימה. על הזכוכית המעוגלת משתקפים הבניינים הישנים מסביב ומגלים פינות נסתרות שאי אפשר לראות מלמטה.

המוזיאון היהודי. אף אחד לא נשאר אדיש
המוזיאון הספקטקולרי ביותר בברלין – שלא מתחשב בקווים המנחים של העירייה מלבד בתקנת הגובה – הוא המוזיאון היהודי, שתוכנן על ידי דניאל ליבסקינד. הבניין מתכתי־תעשייתי, יש לו צורה מרוסקת שאמורה לסמל את השבר שחל בחיי היהודים באירופה בעקבות השואה, ואת כולו חוצה קו חלול של בטון, ריק שמסמל את החלל שנוצר באירופה לאחר רצח היהודים.
כל פרט כאן טעון במשמעות מכוונת. זאת דרכו של ליבסקינד האינטלקטואל לתכנון בניינים – ליצור משמעויות ותחושות מיוחדות, כמו במגדל השואה הקלאוסטרופובי או בגן הגלות הנטוי, הגורם לאיבוד שיווי המשקל. הדעות לגבי הבניין חלוקות באופן קיצוני, אך אף אחד לא נשאר אליו אדיש. לאוצרי התערוכה על תולדות יהדות גרמניה לא היה קל לתכנן תערוכה בבניין מקוטע ודומיננטי כזה, ואכן לחלק מהמבקרים קשה להתרכז בה. מומלץ להיעזר בסיור מודרך.

הבניין של האטון וזאוארברוך. חיסכון באנרגיה
בדרך מהמוזיאון היהודי לכיוון צ'ק פוינט צ'רלי מתנשא בניין גבוה בעל ספוילר (ארובת יניקה) על גגו. זוג האדריכלים האנגלי־גרמני, האטון וזאוארברוך, בנה אותו כתוספת לבניין בטון ישן ומכוער שעומד מאחוריו. בסיס המגדל שומר על החזית החלקה אל הרחוב, ועליה ניצב המגדל בצד אחד ובניין משרדים עגול וצבעוני בצד השני. המגדל בעל חזית זכוכית כפולה, כך שהחלונות הפנימיים לא באים במגע עם החוץ, ולכן הבניין לא מתחמם או מתקרר מדי. הספוילר שעל הגג מגביר את זרימת האוויר הצח למשרדים מצד מזרח ואת שאיבת האוויר החם החוצה מהחזית המערבית, וכך נחסכים כארבעים אחוזים מצריכת האנרגיה.

בנייני דיימלר־קרייזלר. ספינות החלל של רוג'רס
גם 19 הבניינים החדשים שבנתה חברת דיימלר־קרייזלר בפוטסדאמר פלאץ (Potsdamer Platz) ממוזגים רק באמצעות מערכת אוורור, ועל גגותיהם אדמה ודשא ששומרים על הטמפרטורה הפנימית. רנצו פיאנו אחראי לתכנון העל ולחלק גדול מהבניינים. את השאר בנו אדריכלים חשובים אחרים, המפורסם ביותר בהם הוא ריצ'רד רוג'רס (שבנה עם פיאנו את מרכז פומפידו בפריז).
שלושת "ספינות החלל" שתכנן רוג'רס נותנות מושג כיצד יכולה היתה הכיכר להיראות לו רוג'רס היה מקבל את תכנון העל, כפי שרצה המשקיע. אבל התוכנית של רוג'רס היתה נועזת מדי עבור העירייה והיא הטילה עליה וטו. כל הבניינים מצופים באריחי קרמיקה שיוצרו במיוחד עבור הפרויקט, שעלה 4.5 מיליארד מרק (2.3 מיליארד אירו). למרות היותו אתר הבנייה הגדול בעולם, העבודות הושלמו תוך ארבע שנים בלבד.

מרכז סוני ושגרירות הולנד. הסיפור של פוטסדאמר פלאץ
המרכז האירופאי של חברת סוני שמעבר לכביש הוא היפוך גמור למרכז דיימלר־קרייזלר. כל הבניינים שתוכננו על ידי הלמוט יאן מצופים בזכוכית ומתכת (היפנים קיבלו לכך היתר מיוחד מהעירייה), ובין הבניינים תלוי גג נטוי בצורת הר פוג'י (Fuji), המורכב מיריעות מפרש ומזכוכית. ההישג ההנדסי מרשים גם את מי שאין לו מושג בהנדסה. גם לארבעת המגדלים הגבוהים (הרבה יותר מ־22 קומות), המהווים מעין שער לכיכר, הסכימה העירייה לתת אישור לחרוג מהמגבלות. מתברר שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל, ובדרך כלל הם המוצלחים יותר.
בתחילת שנות התשעים פורסמו תוצאות התחרות לשיקום פוטסדאמר פלאץ. הוחלט על בנייה נמוכה ולא על בניינים גבוהים. רם קולהאס, האדריכל ההולנדי המפורסם ברדיקליות שלו, שהיה בדעת מיעוט בחבר השופטים, האשים אז את ברלין בפרובינציאליות וריאקציונריות. הוא שאף שברלין תהפוך לעיר המודרנית ביותר בעולם המערבי, והתאכזב מהבחירה בפתרונות קלאסיים ומתונים.
נראה כי אלמלא נבנו בסופו של דבר מרכז סוני וארבעת המגדלים בכניסה לפוטסדאמר פלאץ כפי שנבנו, לא היה קולהאס מתפייס כמעט עשור אחר כך עם העיר והפוליטיקאים שלה. אבל הוא התפייס, בנה את השגרירות ההולנדית החדשה והוכיח כי אפשר לבנות את העיר מחדש בלי לשחזר אותה באופן פרימיטיבי. נחרוג לצורך זה מהמסלול, וננוע מזרחה: הבניין הפיסולי של קולהאס ממוקם על גדת הנמל ההיסטורי של ברלין ובנוי מאלומיניום וזכוכית במראה תעשייתי. חוץ מאשר המיקום המצוין של הבניין על המגרש, הסנסציה האמיתית שלו היא בתוכו: אין בו קומות נפרדות המחוברות על ידי גרמי מדרגות, אלא דרך מיוחדת, מעין רמפה, המשתרכת לאורך מאתיים מטר ומחברת את כל שמונה הקומות בכאוס גאוני.

לשכת המסחר של גרימשאו. חיית החגורות
במרכז המערבי של ברלין בנה ניקולס גרימשאו האנגלי בניין עבור לשכת המסחר הברלינאית. כאן מקבל המבקר תחושה שהוא נבלע על ידי "חיית חגורות". מ־15 קשתות פלדה עצומות תלויים משרדים מלמעלה כלפי מטה, ומשאירים את החלל למטה פתוח לחלוטין, כרחוב מקורה בזכוכית. בבסיס הקשתות טפרים כשל חיה, וכאשר סובבים את הבניין מבחוץ רואים מאחור כיצד החיה מעקלת את גבה. לצערו של גרימשאו נאסר עליו להשאיר את הקשתות גלויות גם בחזית, והוא נאלץ לכסות אותן בקיר זכוכית מטופש, רק כדי ליצור חזית חלקה. זהו מחיר האחידות והאחדות.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות