תפריט עמוד

ארגנטינה – מגדלור בקצה העולם

ארגנטינה – מגדלור בקצה העולם

האי הקטנטן לוס אסטדוס התגלה באוקיינוס הדרומי בינואר 1616, שימש בית כלא ארגנטיני ונודע כבית הקברות הגדול בעולם לאוניות. אבל גולת הכותרת שלו היא מגדלור יוצא דופן שהוקם בו בסוף המאה ה־19 ושימש השראה לז'ול ורן

הסיפור שלי עם האי לוס אסטדוס (Isla de los Estados) התחיל בעוויתות הקאה לא רצוניות על סיפונה של היאכטה גולדן פליס, במהלך מסע באנטארקטיקה בעקבות החוקר סר ארנסט הנרי שאקלטון, שסייר באנטארקטיקה בשנים 1914־1916. באחת ההפוגות הקצרות בין עווית הקאה אחת לבאה אחריה זחלתי, בכוחותי האחרונים, לספריית היאכטה, הושטתי יד והצלחתי לשלוף מהמדף את הספר הקרוב ביותר. בשארית ההיגיון שנותר בי זיהיתי שהוא כתוב בצרפתית, מה שנתן לי לגיטימציה לדפדף בו בעצלתיים ולבהות בתמונות.

תמונות של ים, אי, מגדלור ואיש עיטרו בנדיבות את דפי הספר. לולא חלפה במקום קתי מצוות היאכטה וראתה אותי מדפדפת בספר, הייתי בוודאי זונחת אותו במהרה לטובת דלי ההקאה, חברי הטוב ביותר באותה הפלגה אומללה. קתי סיפרה לי כי היא היתה בצוות היאכטה שלקחה את האיש שבספר למגדלור שבאי. היא אף הצביעה בגאווה על שמה בחלק התודות שבסוף הספר. בעודה מספרת את סיפור המסע ראיתי את האור והבנתי שלא אוכל להמשיך לחיות בלי לראות את המגדלור. האור אמנם הבליח מסופת ברקים, אך חלום חיי כבר ניטע בלבי.

האונייה אושואיה, על שם העיר הדרומית ביותר בעולם

בהפלגה חזרה מן המסע, הפעם על סיפונה של אושואיה, כשכמעט יכולתי לחוש שוב את מיטתי היציבה בבית וכשההבטחה שהבטחתי לעצמי לא להפליג עוד לעולם נחתמה בדם, דמעות וקיא, ראיתי אותה שוב – את התמונה של המגדלור – ושוב הגיח האור, הפעם כקצף הגל המתנפץ על הצוהר.

בעת שביליתי את רוב זמני ב"להאכיל את הדגים", עידן, שחש נטוש משום שהעדפתי את השירותים על פניו, התיידד עם אנשי הצוות. באחת משיחות הנימוסין התעניין עידן אם בסיום ההפלגה שבים המלחים לביתם. אלה התלוננו בפניו על שנותרה להם הפלגה אחרונה לעונה, למקום מזוויע במיוחד, איזה אי בקצה העולם. כששבתי לסיפון ועידן סיפר לי על טרוניות המלחים, גם הוא ראה את האור. הפעם זה היה הברק שניצת בעיני, שלא השאיר מקום לספק – אנחנו מצטרפים. וכך מצאנו את עצמנו לאחר כמה ימים מפליגים על אושואיה לאי לוס אסטדוס בחברתם של נציגי ממשלת ארגנטינה, כאזרחים הראשונים שמגיעים לאי הנמצא בשליטה בלעדית של הצבא.

האוקיינוס בשיא זעמו
משהתוודע האדם לטבעו האלים של דרום האוקיינוס האטלנטי, נולדו בעניינו אינספור אגדות שמשכו יורדי ים רבים לנסות את כוחם ואת מזלם בכיבושו. כף הורן (Cabo de Hornos) בפרט היה לאימת הימאים, והקפתו למעשה גבורה. הכבוד שזכו לו אותם האמיצים היה שווה בעיני רבים מהם אף את חייהם. הראשון שהצליח גם לעמוד במשימה וגם לחזור בחיים ולראות את שמו נרשם בדפי ההיסטוריה היה רב החובל ההולנדי וילם קורנליוס שוטן. במהלך אותה הפלגה נועזת, בינואר 1616, הוא התמודד עם אתגר ימי נוסף – מצר לה מאירה (Le Maire) – ולאחר שחצה אותו בהצלחה התגלתה לעיניו צללית אדמה, והוא קרא לה האי לוס אסטדוס (Isla de los Estados).

האי, שאורכו כ־65 קילומטרים ורוחבו 16 קילומטרים במקום הרחב ביותר ו־500 מטרים במקום הצר ביותר, נמצא כעשרים קילומטרים ממזרח לארגנטינה, בקצה הדרומי של דרום אמריקה. לוס אסטדוס הוא המשך של שרשרת הרי האנדים, המזדקרים ממעמקי האוקיינוס האטלנטי וחשופים לסערות תמידיות שממשיכות לעצב את צורתם. האקלים הלח והמשקעים הרבים היורדים באי מספקים תנאים מתאימים לקיומו של יער ירוק־עד, שהעצים הצומחים בו מנצלים כל פיסת אדמה זמינה באי, והשרכים הצפופים, החזזיות והטחב הגדלים בו מקנים לו מראה שופע חיים.

האי מחורץ בפיורדים ובמפרצים רבים, אך מאפייניו הבולטים ביותר הם צוקים אנכיים המתנשאים מעל פני המים, ערפל סמיך העוטף אותו כמעט בכל ימות השנה, רוחות קפואות שמגיעות מאנטארקטיקה, זרמים בוגדניים וגלים המכים בחופים בלא רחם ולא פעם הופכים את העלייה לחוף לבלתי אפשרית. לא לחינם האי ידוע לשמצה כבית הקברות הגדול בעולם לאוניות ומשמש מקום מנוחה אחרון למאות כלי שיט. גם כיום, למרות המפות המדויקות ומכשירי הניווט המודרניים, זעמו של האוקיינוס האטלנטי עדיין מעורר אימה בקרב ימאים בכל העולם, והסטטיסטיקה ממשיכה להיות עגומה.

האי לוס אסטדוס. רוחבו, בקטע הצר ביותר, הוא רק 500 מטר

בית כלא בלי שומרים וסורגים
התנאים השוררים באי ומיקומו המרוחק הופכים אותו למבצר בלתי חדיר טבעי. ואכן, במרוצת הזמן היה האי לבית כלא, בלי צורך בסורגים ובשמירה צמודה. במאי 1884 בנה אאוגוסט לאסרה, קצין בצבא ארגנטינה, כלא צבאי בסן חואן דה סלבמנטו (San Juan deSalvamento), בצד הצפוני של האי. באוקטובר של אותה השנה ייסד לאסרה את
אושואיה (Ushuaia), העיר הדרומית ביותר בארגנטינה ובעולם כולו.

ממשלת ארגנטינה מיקמה את הכלא באי לוס אסטדוס משתי סיבות, הרחקת הפושעים מאזורי מחייה ואכלוס האי. בכך ביססה את שליטתה באזור. הכלא היה למעין מושבה שיקומית שחיו בה כמה עשרות אסירים, לרבות נשים. האסירים שנשלחו לכאן חטאו במגוון פשעים – רצח, מרד, משכב זכר וחוסר צייתנות – והיו גם סתם חסרי מזל שאמרו את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון לאדם הלא נכון. חופש התנועה של האסירים לא הוגבל, מכיוון שהיה ברור לכלואים ולכולאים כאחד שהאוכל בבית הסוהר ועבודות הפרך עדיפים על בשר חולדות ושוטטות באי בתנאי מזג האוויר הקשים השוררים בו. האסירים והאסירות עשו את כל עבודות התחזוקה במקום – בניית כבישים, כריתת עצים להסקה, פריקת אספקה, דיג וכולי. עשרה מהם, בעלי מלאכה שנבחרו בידי לאסרה, בנו את מגורי הסוהרים והאסירים וכן את המגדלור הראשון בחופי הדרום, זה שלימים היה למגדלור המפורסם ביותר בעולם.

ב־1889 הועבר בית הכלא לפוארטו קוק (Puerto Cook), מפרץ מוגן יותר בצד הצפוני של האי, לאחר שממשלת ארגנטינה החליטה כי אומללות הקיום בתנאי מזג אוויר כה קשים היא עונש כבד מדי גם בעבור הרוצחים האכזריים ביותר. אך גם המפרץ המוגן לא סיפק תנאים הולמים למחיה, וב־1902 שוב הועברו כל האסירים, הפעם לבית סוהר באושואיה שביבשת. בכך תם ונכשל הניסיון להקים מושבה באי, והוא הוגדר כלא מתאים לחיי אדם. ואכן, הנוכחות האנושית היחידה שבה נתקלנו התגלמה בארבעה חיילים ארגנטינאים. החיילים חיים בבסיס צבאי קטן בפוארטו פארי (Puerto Parry) עם כלבת רועה גרמני העונה לשם טיטינה, ומוחלפים מדי 45 ימים.


סרטון (בספרדית) על האי והמגדלור. לא צריך להבין ספרדית כדי ליהנות מהנופים

האי ננטש על ידי בני אדם אך לא על ידי בעלי החיים, ורבים מהם מוצאים בו מקלט מבטחים ממי דרום האוקיינוס האטלנטי. פילי הים רובצים על החופים החוליים ומכסים את עצמם בעפר ובאצות; דובי הים ואריות הים הדרומיים מעדיפים את החופים הסלעיים, שאותם הם חולקים עם פינגוויני הסלעים; את פנים היבשה מאכלסים עזים ואיילים אצילים; הצוקים משמשים מקום קינון ומנוחה לעופות ים רבים; וסמוך לחופי האי אפשר להיתקל בלווייתנים קטלנים הממתינים לגורי אריות ים תועים להתפטם בהם.

מאז התגלה הלהיב האי מוכה הסופות את הדמיון האנושי, ולא פעם הוזכר במעשיות ימאים וביצירות ספרותיות. ז'ול ורן אמנם מעולם לא ביקר בלוס אסטדוס, אך בהשראת סיפורים עממיים הוא תיאר אותו באופן קסום והחיה את גיבורי האגדות בספרו האחרון, "המגדלור בקצה העולם", שבו גולל את סיפורם של שלושה מגדלורנים ארגנטינאים (וסקס, מוריס ופיליפה), שהגיעו לאי כדי לתחזקו, אולם לא ידעו שחבורת שודדי ים בהנהגתו של קונגרה האכזר מצאה מקלט במגדלור והמתינה לשעת כושר לחטוף ספינה ולהימלט לאוקיינוס השקט עם שלל ביזה מאונייה טרופה. שותפיו של וסקס נפלו קורבן לשודדים, ובאשר למגדלור, הוא לא חוזר להאיר עד סוף הסיפור.

ימאי צרפתי וחולם חסר תקנה
ספרו של ורן קנה למגדלור של האי לוס אסטדוס תהילת עולם. אבל במציאות הוא עבד במשך 18 שנים בלבד. אורו העמום ומיקומו הבעייתי דנו אותו לכישלון, ולכן הוחלף ב־1902 במגדלור חדש באחד מאיי אניו נואבו (Islas Año Nuevo), השוכנים מצפון ללוס אסטדוס. עקב פגעי הזמן והאקלים נהרס המגדלור שבקצה העולם כליל, ולולא תושייתו
של אנדרה ברונר, ימאי צרפתי וחולם חסר תקנה, היינו יכולים לקרוא עליו רק בספרים. ברונר החליט להחיות את האגדה, ובתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר שהתגבר על מכשולי הביורוקרטיה הארגנטינית, קיבל לבסוף את האישור המיוחל והמיוחד לשהייה על האי. בשלושת חודשי הקיץ של חצי הכדור הדרומי שעמדו לרשותו – עונה קצרה, מינואר עד מרס, שבמהלכה מזג האוויר באי נסבל – שוטט ברונר באי, אולם לא הצליח לאתר את שרידי המגדלור, וחזר כלעומת שבא.

חברי משלחת בלגית לחקר אנטארקטיקה תועדו ליד המגדלור ב-1903. התמונה סייעה בשחזור המגדלור | הצילום באדיבות The Museo Maritimo de Ushuaia

מששב אל האי בשנית כעבור שנה צלחה דרכו, אולם נדרשה לו שנה נוספת כדי להשלים את הפרויקט. הוא שב לארצו חדור מוטיבציה מהגילוי, ולאחר שגייס כספים הרכיב משלחת שיצאה עימו לאי כדי להחזיר מגדלור ליושנו. השחזור נעשה על פי התוכניות הארגנטיניות המקוריות וכן על פי צילום היסטורי של חברי משלחת בלגית לחקר אנטארקטיקה, בהנהגתו של אדריאן דה ז'רלש, שתועדו ליד המגדלור ב־1903. בפברואר 1998 נפרד אנדרה מהמגדלור והעביר אותו אחר כבוד לרשויות ארץ האש (Tierra del Fuego).

כשהתקרבנו למפרץ סן חואן דה סלוואמנטו בקע מבעד לערפל הבהוב עקשני, ועיני ליקטו בלהט עוד ועוד פרטים מהמגדלור המיוחל. הרגשתי שאני היא המגלה אותו, ושהוא מאיר רק בשבילי. נהמתי לעבר כמה נציגי ממשלה שהצטופפו על הסיפון והפריעו לרגע הפרטי שלי, אך למרות נוכחותם התפשט בגופי סיפוק חסר גבולות, רוגע ייחודי שחווים רק לאחר הגשמת חלום. ירדנו אל האי, הסתובבנו קצת ובחנו את המגדלור המתומן המשוחזר מקרוב. הוא נבנה מאותם החומרים ששימשו לבניית המגדלור המקורי, עץ ומתכת, אבל את מנורות השמן שבערו בו בעבר החליפו כעת נורות שמופעלות באמצעות אנרגיה סולרית ומהבהבות בכל חמש שניות.

אחרי כמה שעות, כששטנו בחזרה על סיפון אושואיה, הופרה השלווה ברעש מנועיה שהשמיעו קולות נחושים, וחרטומה הופנה מערבה, לכיוון העיר שעל שמה היא קרויה. נביחותיה העזות של טיטינה ליוו אותנו עוד קילומטרים רבים, ועמן הנצנוץ הערני ומלא ההבעה של המגדלור בקצה העולם.


תודת הכותבת והצלם לחברת Antarpply, לקרט ישראל  – יבואנית מצלמות קנון, לקתא (Kata: Protective Carrying Solutions), ולשלד"ג – שיווק ציוד צבאי ומחנאות.


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאה: טיולים לדרום אמריקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות