תפריט עמוד

אקו צ'לנג': נגד הזמן, נגד הטבע

אקו צ'לנג': נגד הזמן, נגד הטבע

ה"אקו צ'לנג'" של ערוץ דיסקברי, היה אחד ממרוצי הספורט ההרפתקני הקשים בעולם. 320 קילומטרים של חתירה בנהרות גועשים, טיפוס על קרחונים, ניווט ביערות ורכיבה על סוסים. אלעד בנימין, חבר הצוות הישראלי, שכלל אשה אחת ושלושה גברים, מתאר את הקושי, היופי, הכישלון וההישג

בלילה ירד שלג, מלווה ברוחות עזות שנשבו במהירות של 100 קילומטר בשעה ויותר. בבוקר, כשפילסנו את דרכנו אל מחוץ לאוהל, גילינו שכבת שלג בגובה 20 סנטימטר, ושאין אפשרות להתקדם במעלה ההר. השיפוע התלול והשלג הרב היו סכנה ממשית.

יריית הזינוק של מירוץ האקו צ'לנג', 1999. 150 מתחרים מזנקים למים, מנסים לאתר את הקיאק של הקבוצה שלהם | צילום: Discovery Channel

הגשם המשיך לרדת, ופחדנו שנאבד את הדרך. החלטנו לחזור אחורה, לבקתה של שומרי יער שעברנו לידה יום קודם. המשמעות היתה שאנחנו פסולים מלהמשיך במירוץ. כל האימונים שעברנו והמאמץ הרב שהשקענו – הכל היה לשווא, אבל לא ויתרנו. החלטנו להמשיך ולסיים את המסלול מחוץ לתחרות.

במשלחת הישראלית, קבוצת "צ'ק פוינט" בחסות "מסע אחר", השתתפו רן מי־רז, 25, אחראי משמרת במסעדה תל אביבית, עפר ירום, 25, סטודנט להנדסת מחשבים באוניברסיטת תל אביב, אור קירש, 30, מנהלת שיווק בחברת התוכנה "צ'ק פוינט", ואני, סטודנט למדע כללי בתל אביב.
נסענו לקצה העולם – לחלק הארגנטיני של פטגוניה – כדי להשתתף ב"אקו צ'לנג'" (Eco Challenge), אחד ממרוצי הספורט ההרפתקני הקשים בעולם, הנמשך לאורך 320 קילומטרים רצופים של חתירה באגמים ובנהרות גועשים, טיפוס על קרחונים, ניווט ביערות סבוכים ורכיבה על סוסים, ללא שינה, במירוץ נגד הזמן, נגד הטבע ובעיקר נגד עצמך.
הגענו לעיירה סן קרלוס דה ברילוצ'ה (de Bariloche
San Carlos), השוכנת למרגלות הרי האנדים ולגדות האגם הענקי נהואל וואפי (Nahuel Huapi) שבדרום ארגנטינה. המשלחת שלנו הצטרפה ל־51 קבוצות אחרות, שהגיעו מ־31 מדינות.

>>>


בבוקר הראשון לתחרות ישבתי באגם בקיאק זוגי, כ־150 מטר מהגדה,

במהלך היום הראשון נדרשנו לעבור על פני שני מעברים יבשתיים, שאורכם 500 מטר כל אחד, כשעל גבנו קיאק מלא בציוד שנועד ל-12 ימי המירוץ

ואחזתי בקיאק נוסף. מימיני ומשמאלי השתרכה שורה ארוכה של 50 מתחרים ו־100 קיאקים. 150 מתחרים נוספים עמדו בשורה על החוף. עם יריית הזינוק אמור היה כל אחד מהם לקפוץ למים ולשחות לקיאק שלו.
כל הקיאקים שעמדו באגם היו זהים, וממרחק כזה  אי אפשר לזהות מי יושב בהם. לכן, ברגע שניתרו המתחרים למים, פצחו היושבים באגם בשאגות ובנפנופי ידיים, בניסיון לכוון את חברי קבוצתם לקיאק הנכון. למזלנו, היה לנו מפרש שהכנו קודם לכן כדי לנצל את הרוח. בשעה שחברי עסקו בצליחת המים הקפואים, נופפתי בו שוב ושוב כדי לאותת להם על מיקומי. לאחר הפתיחה חיכו לנו 105 קילומטר של חתירה, כולל שני מעברים יבשתיים באורך 500 מטר שבהם היינו צריכים לסחוב את הקיאקים, ובסך הכל 15 שעות רצופות של מאמץ עילאי.

>>>


בסוף החלק של הקיאקים אספנו את הציוד, קפצנו לנהר הגועש ושחינו לעברו השני, שם חיכו לנו הסוסים, שעליהם עמדנו לרכוב כ־50 קילומטר. היינו מאומנים ברכיבה, וציפינו שהקטע הזה יעבור בצורה חלקה. הסוס שלי חשב אחרת. כמה תעלות מים בוציות גרמו לסוסים לשקוע. הם לא אהבו את זה, והיינו צריכים לדרבן אותם שוב ושוב כדי שיעברו.
בתעלה האחרונה הסוס שלי שקע, נבהל וקפץ באגרסיביות לגדה השנייה. הקפיצה הפתאומית הפתיעה אותי, איבדתי את שיווי המשקל ונפלתי לשמאלו של הסוס, והוא עלי. הסוס קם במהרה, לא לפני שעיני הימנית טעמה טעם פרסה מהו. בעודי שוכב על הגב וממשש את עיני, גיליתי שרגלי הימנית נתקעה באורח פלא בארכובה השמאלית של הסוס. הסתכלתי עליו, הוא החזיר לי מבט, ואני מוכן להישבע שראיתי חיוך על פניו לפני שפתח בדהרת אמוק, גורר אותי אחריו. אחרי 100 מטר הצלחתי סוף סוף להשתחרר מהארכובה.

>>>


בוקרו של היום השלישי מצא אותנו תפוסי ישבן, אך מוכנים לקטע ההליכה. התחלנו לצעוד את 21 הקילומטרים, בתקווה לסיים את החלק הזה עד רדת

ביום השביעי טיפסנו במעלה הר טרונדור המושלג, משתדלים לדרוך בשביל שיצרו המשלחות שקדמו לנו בטיפוס | צילום: Discovery Channel

החשכה, אבל אחר הצהריים כיסו עננים את השמים וגשם זלעפות התחיל לרדת. הגשם הפך במהרה לברד ואז לשלג, שלא חדל לרדת כל הלילה. הטמפרטורה ירדה לחמש מעלות צלזיוס מתחת לאפס, ולנו לא היו שקי שינה ומזרנים. הסופה שבאה בהמשך הביאה אותנו להחלטה שצריך לוותר.
כשהתקבלה ההחלטה, כבר היה ברור שרשמית יצאנו מהמירוץ. היינו אמורים להגיע עד הצהריים לנקודת המפגש הבאה, ולא היה סיכוי לעמוד בכך. תחושת האכזבה היתה קשה ומעיקה. אם לא היינו עומדים בדרישות הפיזיות, אולי היה קל יותר לקבל את ההחלטה, אבל לסיום כזה אף אחד מאיתנו לא ציפה. שאלתי את עצמי אם היינו יכולים להקדים את הסופה אילו חתרנו ורכבנו מהר יותר. ואולי כדאי לנו לקחת את הסיכון ולהמשיך? בדיעבד, התברר שהגענו להחלטה נכונה: שמונה קבוצות נוספות נתקעו במעלה ההר ולא הצליחו להתקדם בשל הסופה. כולן, כמונו, נפסלו.
בדרך לבקתה התבהר מעט מזג האוויר, והנהלת המירוץ הזניקה מסוקים שיאספו את כל הקבוצות אשר נותרו על ההר. עתה עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לפרוש מהמירוץ או לנסות לסיים את המסלול, ללא דירוג. רן ועפר החליטו לחזור למלון. אור ואני החלטנו שאנחנו ממשיכים עד הסוף. מאחר שאסור להמשיך כשניים, פנינו לקבוצה מגווטמאלה שחבריה נפסלו גם הם בשל הסופה, בבקשה לצרף אותנו לקבוצתם. הם הסכימו מיד, והוחלט להמשיך למחרת בבוקר כקבוצה של שישה אנשים.

>>>


כיוון שהפסדנו יום וחצי, הקפיצו אותנו לתחילת החלק השלישי של המירוץ: הפעם היה עלינו לחתור כ־50 קילומטר על קיאקים מתנפחים, מתוכם כעשרה קילומטרים על הריו לימאי (Rio Limay), נהר שבו 200 מטר של מפלים

לעיתים קרובות חברו קבוצות שונות זו לזו בחלקים מסוימים במירוץ, כמו בקטע הרכיבה על סוסים

מסוכנים. היה לנו מזל של מתחילים: היינו הקבוצה השלישית שירדה את כל המפלים בלי להתהפך. הרעש והעוצמה של המים הזרימו בנו כנראה עודף אדרנלין, וכ־500 מטר במורד הנהר, לאחר שסיימנו את קטע המפלים ובעודנו שמחים על ההישג, נתקענו בגזע עץ בולט שהפך אותנו למים.
נהר ריו לימאי מסתיים באגם רחב, שמוזן גם במימיהם של כמה נחלים. המשך המסלול אילץ אותנו לעלות באחד הנחלים הללו – כשבעה קילומטרים נגד הזרם ובמעלה מפלים. במשך ארבע שעות גררנו, סחבנו והרמנו את הקיאקים במעלה הזרם, מחליקים על האבנים ומקללים כל רגע. במפלים עמדנו כשרשרת חיה ודחפנו את הקיאקים זה אל זה. המים הקפואים, היבלות ברגליים, חוסר האוכל והשינה – הכל הורגש בעוצמה רבה, ועם כל צעד קיווינו לראות את סוף הדרך.

רק בלילה סיימנו את קטע החתירה והקמנו את האוהל. האיזור שבו התקיים המירוץ מבודד ופראי, הנופים שלו עוצרי נשימה ומרחביו האדירים נפרשים לכל עבר: לרגלינו אגמים ארוכים שמימיהם קרים וצלולים, מסביבנו יערות ירוקים וסבוכים המכסים את מדרונות ההרים, מעלינו צוקים שעליהם אנו עתידים לטפס, והם מובילים לפסגות מושלגות שאותן עלינו לכבוש. ביום השישי הסתיים חלקו השלישי של המירוץ בגלישה של כמה מאות מטרים במפלים. מולנו נפרש עמק רחב ידיים, וגלשנו לקראתו באיטיות.
נ

המשלחת הישראלית. מימין: אלעד בנימין, אור קירש, עפר ירום ורן מי-רז

ותר החלק הרביעי והאחרון – העלייה לפסגתו המושלגת של הר טרונדור
(Tronador). ההר מתנשא לגובה של כ־3,500 מטר מעל פני הים – גובה שלא נחשב מאיים למטפסים רציניים – אבל העייפות התעצמה וההתחלה היתה בגובה 800 מטר, כך שציפתה לנו עלייה ארוכה. במשך שבע שעות צעדנו עד לגבול צ'ילה, ישנו שלוש שעות ובחצות המשכנו לטפס במעלה ההר. אמנם לא היה ירח, אבל הכוכבים האירו את הלילה באור חיוור.

זמן קצר אחרי הזריחה הגענו לבסיס הקרחון, בגובה 2,700 מטר. עצרנו לשעה לשתות תה ולהתחמם. לפסגה הגענו ב־11 בבוקר. כורעים על הברכיים כדי שהרוחות העזות לא יעיפו אותנו, עצרנו לרגע והבטנו סביב. הראות היתה מדהימה ויכולנו לראות למרחק של מאות קילומטרים לכל כיוון. רכס האנדים התפתל צפונה ודרומה עד לאופק. מעבר לגבול, בצ'ילה, ראינו הרי געש. נשארנו למעלה כמה דקות, בדממה, מביטים.

תשעה בדצמבר, רבע לשמונה בערב. חמישה קיאקים מגיחים מעבר לאי קטן ורואים מולם, במרחק קילומטר אחד, את קו הסיום. ארבעה גווטמאלים, ארבעה מקסיקנים ושני ישראלים מתקרבים לסוף. בשמונה חצינו את קו הגמר. שרקנו, צעקנו, התחבקנו והתזנו שמפניה איש על רעהו. תחושת הישג מילאה אותנו. ראשונים לא היינו, אפילו לא מדורגים. ובכל זאת, סיימנו.


צילומים באדיבות Discovery Channel, ממעניקי החסות לתחרות

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *