"בית המשפט החוקתי קורא לאזרחי אקוודור לחגוג את יובל 400 שנה ל'מרד מס הקנייה', שהיה בקיטו בשנת 1592, תחת הכיבוש הספרדי הקולוניאלי". כך הכריזה מודעה שהתפרסמה באחד מעיתוני קיטו, בירת אקוודור, בקיץ 1992, כשביקרתי בעיר. המודעה, שפסחה על פרטי האירוע, השתלשלותו ואופן סיומו, קבעה כי מדובר במרד בו הוכיחה העיר קיטו את שאיפתה לעצמאות ולשחרור מהשלטון הספרדי. במרד, הכריז הכרוז, השתתפו לבנים, בני תערובת ואינדיאנים, וכולם כאחד פעלו למען מטרה משותפת – החופש. במרכז המודעה הודגש נושא אחד: קיומה של האומה האקוודורית והשתתפות כל אזרחיה, עשירים כעניים ובני כל הגזעים, בבנייתה.
אקוודור – ארץ קטנה עם כ־11 מיליון תושבים, השוכנת באמריקה הדרומית לחוף האוקיינוס השקט – ממשיכה להפתיע גם אנשים כמוני, המכירים אותה כבר יותר מעשור. ההיסטוריה משמשת תדיר את תושביה להשגת מטרות פוליטיות ואחרות, ואלה מצדיקות את סילופן של העובדות ואף את המצאתן. לא פעם אמרו לי חברי באקוודור, כי ידיעת פרטים רבים מדי מונעת את הבנת משמעותם וחשיבותם של אירועים היסטוריים. למי שמתמצא ב"מרד מס הקנייה", למשל, ברור כי משמעותו מועטה, ולפיכך קשה להעריך את חשיבותו בעיני תושבי המקום.
"מרד מס הקנייה" אירע בקיטו בסוף המאה ה־16, כשהאיזור היה תחת שלטון האימפריה הספרדית. הסיבה למרי: צו מלכותי ממדריד הורה להטיל את המס (שהוטל קודם לכן בספרד) באמריקה. לפי ההיסטוריה המקובלת, המתנגדים העיקריים לחוק היו הנפגעים העיקריים ממנו: הסוחרים ובני המעמד העליון. ההמון, לעומת זאת, התנגד למרד ונלחם לצד השלטונות, במטרה לשמור את הסדר החברתי והפוליטי הקיים. באותם ימים היו תושבי אמריקה הדרומית ככלל, ותושבי קיטו בפרט, רחוקים שנות אור משאיפות להשתחרר מעול ספרד; אלה התעוררו רק בתחילת המאה ה־19. עיקר דאגתם, כך נראה, היה לשמור על פרנסתם ועל רמת חיים סבירה תחת השלטון, שמרכזו במדריד ושלוחותיו בקיטו ובכמה ערים בפרו.
חברי מאקוודור מעולם לא תהו כיצד הפך מרד משני וחסר חשיבות ל"סמל חירות", ומדוע מתעניין בו בית המשפט החוקתי. יתרה מזו, השאלה הזו נראית להם מוזרה. הם התרגלו לכך שההיסטוריה אינה בגדר מדע, אלא בסיס חשוב לטיעונים פוליטיים, ובעיקר – מקור לא אכזב של הוכחות לקיומה, כבר במאה ה־16, של רוח לאומית באקוודור.
אקוודור ארץ אמזונית
ב־1534 הגיעו ראשוני הספרדים לחבלי הארץ הכלולים היום בשטחה של אקוודור. עד אז חיו באיזור מספר קבוצות של ילידי המקום ("אינדיאנים"), שלכל אחת מהן היה מבנה פוליטי, תרבות ושפה משלה. כשבעים שנה לפני הכיבוש הספרדי (בין 1460 ל־1487) כבשו לוחמי האינקה, תרבות שמקורה בפרו, את שטחה של אקוודור. מלחמת ירושה בין שני אחים – שכל אחד טען לכתר המלוכה של האינקה – הביאה לפיצול הממלכה הפרואנית לשניים: טריטוריית הדרום בראשות הואסקר (HUESCAR) שמרכזה בקוסקו, וטריטוריית הצפון בראשות אטאוולפה (ATAHUALPA), שבירתה קיטו.
ב־1530 לערך גברה ידו של אטאוולפה, והאימפריה התאחדה שנית תחת מלכותו ובירתה שבה להיות קוסקו, שבפרו. קיטו ואקוודור נשארו בתחום השלטון הפרואני, אך איבדו את מעמדן המיוחד כבסיס כוח.
מלחמות האחים החלישו את האימפריה מבחינה כלכלית ופוליטית. לכן, כשהגיעו הספרדים לקוסקו, הם לא התקשו להביס את אטאוולפה, לשבותו, ומאוחר יותר, ב־1533, להוציאו להורג. אל שטחיה הצפוניים של האימפריה – אקוודור של היום – הגיעו הספרדים כעשר שנים מאוחר יותר. קיטו חזרה להיות מרכז שלטוני, אלא שהפעם שימשה בסיס לשלטון הספרדי הקולוניאלי באיזור. ב־1536 הוקמו בה בית משפט גבוה ומוסדות מינהליים, והחבל זכה למעמד של מושבה ספרדית. היא שמרה על המבנה המדיני והשלטוני הזה עד למלחמות העצמאות בתחילת המאה ה־19.
הטענה כי אקוודור היתה אומה כבר בימי השלטון הקולוניאלי חוזרת ועולה בוויכוח המתנהל בין פרו לאקוודור בדבר הבעלות על חבלי ארץ באיזור שפך נהר האמזונס, המצויים כיום בשליטת פרו. בפתח כל מחנה צבאי המכבד את עצמו, ובראשו של כל מסמך רשמי, מופיעה הכתובת: "אקוודור היתה ותהא ארץ אמזונית". (EL ECUADOR ERA, ES Y SERA PAIS AMAZONICO).
הטיעון העיקרי של אקוודור בוויכוח מתבסס על עובדות היסטוריות. המרכז הקולוניאלי הספרדי, שישב בקיטו, חלש על חבלים שאינם נמצאים כיום בשליטתה. בין השאר, שטחים נרחבים בשפך האמזונס. חלקם נותרו בחזקת אקוודור עד אמצע המאה ה־19, שנים ספורות לאחר שהשיגה את עצמאותה, וחלקם נותרו בחזקתה עד אמצע המאה הנוכחית. פרו כבשה שטחים אלה בשתי מלחמות – האחת בין 1858 ל־1860, והשנייה ב־1941. הוויכוח סביב נושא זה שריר וקיים, והוא הסיבה למתיחות הצבאית המסלימה מדי כמה חודשים בין שתי המדינות. במפות הסטנדרטיות של אקוודור מסומנים גבולות הסכמי הפסקת האש, בדרום המדינה ובמזרחה, למרות שהיא מסרבת להכיר בהם. בעיקר היא דוחה את הסכמי ריו דה ז'נרו, משנת 1942. לפי גרסת אקוודור, אין כל אפשרות לאכוף את ההסכמים משנה זו, ולפיכך אין גבול דרומי קבוע ומוכר בינה לבין פרו.למסחר את ההיסטוריה
כדי להמחיש ולהדגיש את שייכותם של השטחים בשפך האמזונס לאקוודור, משנים וממסחרים את ההיסטוריה. על קיר הקתדרלה של קיטו הניצבת בכיכר המרכזית, "כיכר העצמאות", קבוע שלט ענק, המבשר את תרומת אקוודור – מדינה שקמה במאה ה־19 – לגילוי נהר האמזונס במאה ה־16; ליתר דיוק, ב־1542. אך מה שבאמת קושר את אקוודור לאירוע זה הוא פרנסיסקו אוריינה (ORELLANA), כובש ספרדי שעבר בשטחי אקוודור וכבש אותם בטרם "גילה" את האמזונס. למרות שאקוודור עדיין לא היתה אז בגדר טריטוריה מינהלית ספרדית, נחשב אוריינה על ידי האקוודורים כ"אקוודורי", ומשום כך גם השטחים שגילה בסמוך לנהר הם אקוודוריים.
ארכיון משרד החוץ של אקוודור, בו ביקרתי לאחרונה, אוגר מאות מסמכים, ברובם מקוריים, בנוגע ליישובים הספרדיים בתקופה הקולוניאלית (המאות ה־16 עד ה־19) ובנוגע לפעילות כנסייתית ומיסיונרית באיזור האמזונס. משרד החוץ אינו פרו־ספרדי, ואין לו נטיות דתיות. עניינו היחיד בהוכחת הקשרים ה"הדוקים" שהיו "מאז ומעולם" בין חבל הארץ הפרואני לבין אקוודור.
הניסיון לטעון לזכויות טריטוריאליות על בסיס מסמכים היסטוריים ספרדיים אינו מיוחד לאקוודור. לפני כשנתיים הואשם זוג היסטוריונים מוונצואלה בריגול לטובת קולומביה. מתברר, כי אגב עבודת הדוקטורט שלהם, שנגעה בהיסטוריה כלכלית־חברתית של חבלי ארץ מסוימים בוונצואלה, מצאו מסמכים שעסקו בשאלת הגבולות הקולוניאליים בין הטריטוריה תחת שלטון בוגוטה, כיום בירת קולומביה, לזו שתחת שלטון קראקאס, בירת ונצואלה. מסמכים אלה, המצויים בארכיון הפתוח לציבור, ואשר תוכנם מפורסם תדיר בעיתונות מקצועית, שללו, לכאורה, את טענות ונצואלה לבעלות על חבל ארץ קולומביאני מסוים. העובדה שהשניים פרסמו את תוכן המסמכים, ואף שיתפו במידע הזה היסטוריון מקולומביה, הפכה אותם, בעיני התובע המקומי, לבוגדים במולדתם. תדמית של אחדות
החברה האקוודורית מורכבת היום מאינדיאנים, בני תערובת ולבנים. אין מדובר בחלוקה גזעית ממש, שכן הקבוצות התערבו פיסית זו בזו, ובני תערובת יש בכולן. למרות שההבחנה אינה קיימת במציאות, היא נשמרת מבחינה חברתית־אתנית ונושאת עימה סטריאוטיפים ומשמעויות תרבותיות, חברתיות וכלכליות. מי שרוצה להיות חלק מהאליטה החברתית־כלכלית חייב להיתפס בציבור כ"לבן". צבע העור אינו חשוב; מה שחשוב היא השליטה בשפה הספרדית (להבדיל מה"אינדיאנית"), בקוד התנהגות אירופי או אמריקאי, וכסף בכמות מספיקה כדי לתמוך ברמת החיים המתחייבת מהמעמד. כמו בתקופה הקולוניאלית, הפער בין ה"לבנים" ל"אינדיאנים" עצום. עם זאת, האליטה ה"לבנה" והאקסקלוסיבית מנסה ליצור תדמית של אחדות, בעודה מתעלמת ממציאות קשה של פילוג.
כדי ליצור את התדמית המבוקשת, מנצלת האליטה את האבסורדים ההיסטוריים; ליתר דיוק – הפולקלורו־היסטוריים. התמונה מתבהרת כשבוחנים את החגים הלאומיים, המוצגים כחלק בלתי נפרד ממורשת העם כולו. כמו בשאר חלקי אמריקה הלטינית, חוגגים באקוודור את גילוי אמריקה והכיבוש הספרדי וכן את ייסוד הערים הספרדיות המרכזיות. אלא שהגילוי, הכיבוש והיישוב הינם חג רק למעטים, לצאצאי הספרדים בעיקר, ול"לבנים", שמוצאם איטלקי ולבנוני־מרוני, שאימצו אותם לחיקם. לילידי הארץ, בני הנכבשים שמהווים את רוב האוכלוסייה, זהו יום עצוב המציין את תבוסתם.
גם יום העצמאות אינו יום של שמחה לכול. העצמאות של אקוודור הושגה בשנת 1830, לאחר שהאיזור נכבש על ידי צבאות זרים בראשות גנרלים מכוחותיו של סימון בוליבר, המצביא הוונצואליאני. רוב אבותיהם של תושבי אקוודור כיום לא השתתפו בקרבות העצמאות, ואלה שעשו זאת ניסו להגן דווקא על הממשל הקולוניאלי הספרדי. הצבאות הזרים, וכך גם האקוודורים שלחמו בהם, היו לבנים, ספרדים או צאצאי ספרדים. רוב העם, אינדיאנים ובני תערובת, נותרו בשולי המאורעות, והיו עדים פאסיביים בלבד להשתלשלותם.
העובדה שהעצמאות נכפתה על אקוודור על ידי זרים נעדרת מההיסטוריה הרשמית. לפי הגרסה המקובלת, היתה אקוודור אות ומופת לשאר עמי אמריקה הדרומית, והיא זו שקראה ראשונה לחירות; כלומר, בה החלה ההתנגדות לשלטון הספרדי ביבשת כולה. לציון האירוע חוגגים ב־10 באוגוסט את הקמת ה"חונטה" (מעין ממשלה) העצמאית הראשונה באמריקה, בשנת 1809. אלא שבחגיגות לא מציינים כי אנשי החונטה, שהוקמה בקיטו, ייצגו רק מיעוט בעירם, וכי שאר יישובי אקוודור – העתידה לקום ב־1830 – לא הצטרפו לניסיון העצמאות הזה. אירוע זה טרם זכה למחקר חסר פניות, ולכן לא ברור מה היו שאיפותיהם של אנשי ה"חונטה" ומדוע הוקמה. מה שידוע הוא, שאנשיה היו מהאליטה המקומית (ספרדים וצאצאי ספרדים), וכי היא התפזרה זמן קצר מאוד לאחר הקמתה, לפני שהשלטון הקולוניאלי הספרדי הספיק לנקוט אמצעים נגדה. מלחמתה של ה"חונטה" היתה, ממש כמו מלחמת העצמאות מאוחר יותר, מלחמה של ספרדים בספרדים ו"לבנים" ב"לבנים". רוב רובו של העם היה אדיש למתרחש. עיוותים תרבותיים
המעמד השליט באקוודור, שלא השתנה הרבה מאז התקופה הקולוניאלית, קובע מה יהפוך לחג לאומי ומה יימחק מן ההיסטוריה, מהי חגיגה רשמית ומהו "פולקלור" ותו לא. וכך, למרות הטענות על איחוד ועל אימוץ זהות מקומית, באקוודור של המאה העשרים הופכים תאריכים הקשורים באירועים ובאמונות אינדיאניות לפולקלור ואינם זוכים למעמד רשמי. למרות שאירועים אלה נחגגים על ידי רוב העם, הם אינם נחשבים לחג לאומי. להבדיל, אירועים הקשורים במסורת ה"אירופית־לבנה", הקשורים לגילוי, כיבוש ויישוב אמריקה, הם "חגים לאומיים", למרות שה"לבנים" הם מיעוט זעום בקרב אוכלוסיית המדינה. באומדן נדיב הם מהווים כעשרה אחוזים ממנה.
וזה האבסורד המאפיין את תרבותה של אקוודור: התרבות השלטת, ה"לבנה", מחייבת את האינדיאנים לחגוג את מפלתם בפני האדם הלבן, אך אינה נותנת ערך רשמי למסורת האינדיאנית. וזאת, בטענה כי ה"איחוד" הוא המטרה. מדובר באיחוד שמחירו יקר, שכן הרוב חייב ליישר קו עם המיעוט. האבסורד מודגש בעיקר על רקע העובדה שאקוודור היא רפובליקה דמוקרטית, המנהיגה, לכאורה, בחירות חופשיות ומשאלי עם.
נצחון התרבות ה"לבנה", בעלת המורשת האירופית־ספרדית (לכאורה) על תרבות הרוב (בני תערובת ואינדיאנים), מודגש ומונצח על ידי השלטון. בעוד הוא מפריח סיסמאות הדוגלות בדמוקרטיה ובדאגה לגורל הרוב, שמאפייניו הכלכליים, תרבותיים וחברתיים שונים מאוד מאלה של המיעוט, מוכיחים מעשיו של השלטון חוסר רצון להכיר ולהתחשב בשוני זה. העיוותים שנוצרים עקב כך, שיש בהם אמנם כדי לשעשע זרים ותיירים, כואבים מאוד למי שמכיר ואוהב את אקוודור.
דוגמה מובהקת לפער בין הסיסמאות למציאות היא מסע הפרסום שנערך במהלך מגיפת הכולרה בשנים 1991־1992. בתקופה זו הופיעו בכל מקום שלטים בהם נכתב: "להרתיח מים זו אהבה בימי כולרה". הסיסמה, שעוררה בתחילה התפעלות בגלל התחכום שבה, מתייחסת לשמו של אחד הספרים המפורסמים של הסופר הקולומביאני וזוכה פרס נובל לספרות גבריאל גרסיה מארקס, "אהבה בימי כולרה". אלא שהמודעה מפספסת לחלוטין את קהל היעד שלה. מי שמכיר את הסופר ויצירתו ומבין את הרמז – אינו זקוק לפרסומת כדי להרתיח מים לפני שתייתם (וממילא הוא שותה מים מינרליים, וסיכוייו לחלות במחלה הם אפסיים). קהל היעד שזקוק למידע החשוב להישרדותו אינו מסוגל להבין את המודעה; רובו אנאלפביתי, ואם הוא יודע לקרוא, סביר להניח כי אינו מכיר את הרומן של מארקס. הכולרה, יותר מכל מחלה אחרת, היא מחלה מעמדית באמריקה הדרומית בכלל ובאקוודור בפרט. רק מי שחי בתנאים סניטריים ירודים הקשורים, בדרך כלל, לעוני ולרמת השכלה נמוכה נחשף אליה. הפרסומת אכן היתה מתוחכמת, אך לא ברור למי הועילה. אולי למחבריה, שזכו במשכורת יפה, ולאנשי המעמד השליט, שטפחו לעצמם על השכם וחשו ש"עשו משהו" לטובת הכלל. מס שפתיים
דוגמה נוספת, ולא פחות אירונית, לפערי המעמדות היתה משאל העם בנושא שינוי החוקה, בקיץ 1994. החובה החוקית להצביע, שפירושה הטלת סנקציות על מי שבוחר לא להגיע לקלפי, לוותה במבצע הסברתי של הממשלה ובית המשפט האחראי על ניהול הבחירות. הסיסמה הראשית היתה: "אקוודור זה אתה". (ECUADOR ERES TU). אלא שאליָה וקוץ בה. המשאל כלל שבע שאלות וחייב היכרות מעמיקה והבנה של הצדדים הטכניים של השיטה החוקתית הקיימת. לצד שאלות "קלות" יחסית, לגבי אזרחות כפולה למשל (שאלה שאורכה שלוש שורות והתשובה עליה היא "כן" או "לא"), הופיעו שאלות בדבר תכנון התקציב הלאומי ואישורו.
לפי הסטטיסטיקות הרשמיות, שאמינותן אינה מובנת מאליה, כעשרים אחוזים מתושבי אקוודור אינם יודעים קרוא וכתוב. באזורים מסוימים מגיע שיעור האנאלפביתים לארבעים אחוזים. ויש הטוענים כי המצב גרוע בהרבה. בנוסף לכך, השליטה הלשונית של אלה היודעים קרוא וכתוב אינה תמיד גבוהה. לפיכך הבנת השאלות המסובכות והשפעת שינויים חוקתיים על מבנה המדינה בדרך כלל אינה בהישג ידם. כמה מעובדי הארכיון שבו ביקרתי הודו כי לא היה להם מושג על מה מדובר במשאל העם, וכי מסע הפרסום הממשלתי לא היה ברור דיו, משום שהציג את הנושאים "בשפה קשה ולא מובנת". ועובדי הארכיון הם, מן הסתם, בעלי השכלה תיכונית מלאה ויותר. "אקוודור זה אתה" הופכת, בנסיבות אלו, לסיסמה ריקה מתוכן. הדרישות שמעמידה האליטה לכלל העם הן כה גבוהות, עד שהרוב אינו יכול לתקשר עם המיעוט. משמעות הדבר, שנמנע מהרוב להשתתף בחיי המדינה שלו.
לאור כל זה, נתפסת האידיאולוגיה של עם אחד ותרבות אחת כמס שפתיים שמשלם המעמד השליט, בעוד הוא ממשיך את המורשת הספרדית מבחינה גזעית, תרבותית ומשפחתית. בעוד חגי המיעוט הופכים לחגי הכלל ומשאלי עם אליטיסטיים טוענים ש"אקוודור זה אתה", לא מתאפשר לרוב להשתתף בתרבות הפוליטית. את האשמה למצב הקיים תולה השלטון בכיבוש הספרדי, אבל זה כזכור הסתיים בתחילת המאה ה־19. האחריות מוטלת על הכובשים הזרים של אז ומוסרת מכתפיהם של "הכובשים" הנוכחיים, המעמד השליט ה"לבן". כדי להשיג מטרה זו, מוצג הכיבוש הספרדי כ"אכזרי" ו"גובל ברצח עם". היסטורית, אפשר להתווכח עם קביעות אלה בקלות. וגם כאן שולט האבסורד. מחברי הטקסטים וראשי הדוברים המגנים את ספרד הם, באופן פרדוקסלי, צאצאי הכובשים ומי שמתיימרים להיות ממשיכי דרכם מבחינה ביולוגית ותרבותית; מי שעדיין נהנים מתוצאותיו של הכיבוש הספרדי. הם מגנים את הכיבוש אך חוגגים אותו בו־בזמן: הם מעלים על נס את הגעת הספרדים לעיר, אך גם את המרידות של תושבי העיר נגדם.
חזרנו לנקודת הפתיחה: ידיעת הפרטים וניתוחם רק מבלבלים. מי שמגיע לאקוודור כתייר, עלול לטעות ולחשוב שמדובר בארץ שלווה, שתושביה הגיעו לעמק השווה במה שנוגע לעברם ולזהותם, וכי כיום הם "אומה" מאוחדת. אך המציאות רחוקה מכך כרחוק מזרח ממערב. אקוודור של סוף המאה העשרים מזכירה, להיסטוריונית כמוני, את אקוודור הקולוניאלית. היא מנציחה שלטון של מיעוט על רוב, וממשיכה להתעלם ממספר רב של תרבויות ומציאויות חברתיות הקיימות בה. בצד אימרות שפר הדוגלות בשייכות המדינה לכלל ("אקוודור זה אתה"), אקוודור היא, עדיין, ארצם של "לבנים", צאצאי הספרדים ואלה המתיימרים להיות צאצאיהם.
וההיסטוריה? תפקידה של ההיסטוריה, או יותר נכון המצאת ושיבוש ההיסטוריה, לסייע ביצירת הבדיון ולהגן עליו. באמצעות סיפורים ואגדות מציג המעמד השליט את אקוודור כארץ ששורשיה נטועים במאה ה־16, בתקופה הקולוניאלית, ואשר תושביה פועלים יחדיו למען מטרה משותפת. למעשה, זוהי ארץ שקיבלה את עצמאותה במאה ה־19 בניגוד לרצונה, והמיעוט השליט בה מתעלם לחלוטין ממציאות הרוב וכופה עליו את ערכיו, חגיו ותרבותו. |
