תפריט עמוד

אפריקה בעקבות ז'ול ורן – מסע בכדור פורח

אפריקה בעקבות ז'ול ורן – מסע בכדור פורח

כ־150 שנה אחרי שיצאו החוקרים הבריטים ברטון וספיק לאפריקה, לחפש את מקורות הנילוס, ערכה משלחת "מסע אחר" מסע מחווה בעקבותיהם, במסלול שהונצח גם בספרו של ז'ול ורן, "חמישה שבועות בכדור פורח". כמו גיבורי הספר הם ריחפו בכדור פורח, פגשו מקומיים שמעולם לא ראו חפץ מעופף שכזה, התמודדו עם ברדלסים וזבובי צה־צה וחוו את קסמה הכובש של היבשת השחורה

בגובה של כ-200 מטרים מעל פני האדמה, אנחנו מרחפים באיטיות מערבה, אי־שם בחלק המערבי של טנזניה. זהו היום ה־14 שלנו באפריקה והיום הרביעי ברציפות של הטיסה בכדור הפורח. היום, אם ישחק לנו המזל – במקרה זה, רוח לכיוון מערב – ננחת בחופה של ימת ויקטוריה, מקורות הנילוס (הכחול) והיעד הסופי של מסענו ושל כמה מהמסעות המפורסמים ביותר בהיסטוריה.

יצאנו לאפריקה – משלחת "מסע אחר" יחד עם גידי גוב וצוות טלוויזיה בראשות הבמאית איילת מנחמי – לערוך מחווה משולשת: למסע ההיסטורי של החוקרים הבריטים ריצ'רד ברטון וג'ון ספיק, שיצאו לפני כ־150 שנה, בשליחות האגודה הגיאוגרפית המלכותית, לחפש את מקורות הנילוס; לספרו של ז'ול ורן, "חמישה שבועות בכדור פורח", אשר נכתב זמן קצר אחר כך על רקע מסעם; ולהנרי סטנלי, העיתונאי האמריקאי שיצא לאפריקה לפני יותר מ־120 שנה לחפש את הרופא, המיסיונר וההרפתקן הסקוטי, דיוויד ליווינגסטון.

"במאה ה־19, נמנו משלחות לאפריקה עם הספורט הנאצל שבו בני אדם מסכנים את חייהם רק לשם פרסום", נכתב בספר המתאר את הרפתקאותיו של הנרי סטנלי. "לא היתה כמעט משפחה אחת של לורדים באנגליה שלא התפארה בבן או בבן אח שמצא את מותו בציד נמרים בהודו, או שנחבט על ידי פיל באפריקה… אך העיתונאים הנוסעים נחשבו אז כמין שחקני קרקס או רוכלים פורחים וצוענים… לא יעלה על הדעת כי בתו של סוחר עשיר תינשא לרפורטר". הצלחת המסע של סטנלי שיפרה מאוד את תדמית המקצוע.

רבים מהנוסעים החשובים שהגיעו באותה תקופה לאפריקה, בהם ברטון וספיק וגם גיבוריו הבדיוניים של ז'ול ורן, חיפשו את מקורות הנילוס. הכניסה ללב היבשת מצפון היתה חסומה על ידי הסהרה. שיט על הנילוס לכיוון דרום היה מסוכן וכמעט בלתי אפשרי עקב אשדים, ביצות ואיים צפים של ענפים ועשב. מדרום־מזרח נמצאים יערות מוזמביק, מדרום מערב מדבריות קלהארי Kalahari) ונמיב (Namib), וממערב – הג'ונגלים של קונגו. לכן נראה היה הכי פשוט להיכנס ללב אפריקה מכיוון זנזיבר – האי האקזוטי באוקיינוס ההודי, ששימש מרכז סחר עולמי. מכאן לליבה של היבשת השחורה הדרך אינה ארוכה במיוחד.


הכדור הפורח מעל שמורת סרנגטי

היעד הסופי: ימת ויקטוריה
לאחר שמצא את ליווינגסטון בשנת 1871, תכנן סטנלי לחזור לאפריקה ולפתור כמה מהחידות הגיאוגרפיות שנותרו: היכן הם המקורות האמיתיים של הנילוס והאם יש קשר בין האגמים הגדולים. הוא הרצה בפני האגודה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון ולאחר מכן נאם נאום חוצב להבות בפני מערכת העיתון "טלגרף". הוא הסביר להם בביטחון מדוע הוא האדם המוכשר ביותר לפתור את התעלומות. חברי המערכת לא היו חולמים רגשניים, והם התלהבו פחות מהרפתקנות וחקר העמים ויותר מהאפשרויות הכלכליות של אנגליה באיזור.

"אין איש מוכשר ממך לפעולה זו", אמר לו בעל העיתון, "אני רק חושש שיש לבֶּנֶת [הבעלים של "ניו־יורק הֶרַלד", שבמימונו יצא סטנלי בפעם הראשונה לאפריקה] זכות קדימה. מה דעתך, הוא יצטרף?"
באותו ערב הגיעה לעיתון תשובה טלגרפית בת שתי מלים: "כן, בנת". כך שוב קיבל סטנלי תקציב בלתי מוגבל למשלחת.

יצאנו לאפריקה גם אנחנו, לא עם תקציב בלתי מוגבל, אבל עם עזרה רבה מכמה חברות מסחריות. כי גם תוכנית המסע שלנו היתה שאפתנית למדי: טיסה לניירובי ומשם לזנזיבר, הפלגה בספינת דאו באוקיינוס ההודי, טיסה לפנים היבשת, מסע ברכב שטח באזורי שמורות הטבע הענקיות של טנזניה – נגורונגורו (Ngorongoro) וסרנגטי (Serengeti) – וגולת הכותרת: עלייה על כדור פורח, במטרה להגיע עימו אל חופיה של ימת ויקטוריה. המשימה נעשתה מורכבת עוד יותר, מרגע שהוחלט לתעד את המסע בסרט עבור ערוץ 2.

המשא ומתן להפקת הטיסה בכדור פורח ארך שנה כמעט. בקשתנו מחברת "בלון ספארי" הבריטית היתה מוזרה: לטוס בכדור פורח מסרונרה (Seronera) שבסרנגטי עד לימת ויקטוריה, בדילוגים, בעקבות ספרו של ז'ול ורן. רצינו להגיע לשמורה באוקטובר, בעת שמתרחשת הנדידה הגדולה של החיות. מאות אלפי פרטים, עדרים עצומים של גנו, זברות וצבאים ממינים שונים, נודדים צפונה לחפש אחר מזון. המראה מכדור פורח אמור להיות מרהיב.


הנרי סטנלי, שיצא בעקבות ליווינגסטון האובד

"מעולם לא נעשה מסע כזה. יש הרבה בעיות טכניות. קשה מאוד להשיג אישורים בטנזניה. צפו גם לעלות גבוהה מאוד", כתבו לנו. האישורים לטיסה במערב השמורה לא הגיעו, ועונת הגשמים התקרבה. פקס מאכזב מאנגליה הודיע לנו על ביטול הפרויקט. "חפשו נתיבים חלופיים, אנחנו נבוא באביב!", הודענו נחרצות. מנובמבר עד מאי גשום בסרנגטי, קשה לנוע ברכב שטח ולא מתקיימת נדידה. אנשי "בלון ספארי" הבינו שאנו נחושים בדעתנו והציעו לנו חלופה אטרקטיבית, שבסיומה נרחף מערבה מהשמורה, לכיוון ימת ויקטוריה, וננחת לחופה. המועד שנקבע: סוף מאי בשנה הבאה.

לא סתם אי
אנחנו טסים מעל ליבשת השחורה. איזו תקווה יש לה על סף שנות האלפיים? הנה הקילימנג'רו מציץ מבין העננים. קרח על קו המשווה. ההר הגבוה ביבשת הוא גם ההר הבודד הגבוה בעולם. צבע פני הארץ למטה הופך מצהוב יבש לירוק. חוף טרופי מתגלה עם ים טורקיז. המון איים קטנים, לא מיושבים, שנראים כלא שייכים לאדם. אָטוֹלים – איי אלמוגים – פזורים כפנינים.

זנזיבר מתקרבת. איזה שם אקזוטי. זהו יותר מסתם אי – הנמל כאן היה מרכז סחר חשוב במאה הקודמת. תבלינים, בשמים, זהב, שנהב. כל העושר של אפריקה עבר דרך זנזיבר בדרכו אל העולם הגדול. ובני אדם. כן, אנשים כסחורה משובחת. מיליוני בני אדם יוצאו מאפריקה, כעבדים עבור הלבנים. אות קין על מצחו של האדם הלבן, שהשחורים לא ישכחו לעולם.


זנזיבר. תבלינים, בשמים, זהב, שנהב וגם בני אדם – כל העושר של
אפריקה עבר דרך נמל זנזיבר, בדרכו לעולם הגדול

ביציאה מהמטוס מכה בנו משב רוח לוהט ולח. באולם הנוסעים אנחנו כבר מגירים נחלים של זיעה. הטרמינל הקטן נראה כחלק מתפאורה להצגה של כיתה ו'. שלטים עשויים מדיקט, מצוירים בכתב יד. המוכסים בוחנים באיטיות את ציוד הצילום הרב שלנו.
המיניבוס הקטן נוסע במהירות בכביש הצר כשהוא מצפצף בלי הרף. הנסיעה בצד שמאל של הכביש מזכירה לנו כי הגענו לקולוניה בריטית לשעבר. זנזיבר עברה כובשים רבים – הפרסים, הפורטוגלים, הסולטאנות העומאנית הערבית ואחר כך הבריטים. ב־1963 היא היתה למדינה עצמאית, ב־1964 אוחדה עם השכנה טנגנייקה למדינת טנזניה, אולם עד היום נשמר מעמדה הנבדל כאוטונומיה.

מגיעים למלון בקתות שנח על שפת הים. דקלי קוקוס וצמחייה טרופית עשירה. המיטות עטופות בכילות לבנות גדולות, הנראות כאפיריון ומשוות להן מראה מלכותי. אבל קשה להיות מלך במקום הזה. המלריה, כמו קללה עתיקה, רודפת זה אלפי שנים את התושבים באי ובחלקים אחרים ביבשת השחורה.

ולא רק המלריה, שמופצת על ידי יתושי האנופלס ותוקפת בצמרמורות תוך כדי הרס כדוריות הדם האדומות. גם קדחת צהובה, דלקת קרום המוח, דיזנטריה. תולעים למיניהן, הבוקעות מביצים שהוטלו מתחת לעור על ידי זבובים. זבובי צה־צה, מעבירי מחלת השינה. בילהרציה. איידס. בצורות, מלחמות, רעב, תת־תזונה, חיות טרף. "גן עדן להיפוכונדרים" מכנה את היבשת תמר גולן בספרה המרתק "אפריקה אפריקה".

בימים הראשונים אנחנו נוקטים כל אמצעי מנע אפשרי נגד יתושי האנופלס. התמרחות אובססיבית בתכשירי ריח למיניהם. הליכה עם בגדים ארוכים, נעליים וגרביים. עם הזמן, יורד מפלס החרדה.


סרטון המראה מעט מחוויות המסע בכדור פורח

ספינות דאו ודואר אלקטרוני
לקראת ערב אנחנו משוטטים בנמל העתיק של זנזיבר. חיי ים שוקקים. מסורת בנייה של ספינות דאו – מסירות ועד אוניות קטנות עם מפרש ענק. עץ, חיבורי מתכת, בד חזק. בלי היי־טק, שעונים אלקטרוניים ומנוע טורבו. אנחנו יוצאים לשיט בספינה גדולה עם מפרש עצום, הנערים מכוונים במומחיות לכיוון מערב. כך מובילים כאן סחורות ויוצאים למסעות דיג כבר מאות ואולי אלפי שנים. דבר לא השתנה כמעט. הרוח והשמש… כוחות הטבע, הים שיודע להיות יפה ורך או קשה וסרבן.

מה צריך האדם חוץ ממה שנתן לו הטבע? למה להתחכם לו, לרסן אותו, לכלוא אותו בתוך עיר ממוזגת, מנוכרת אך מתוקשרת היטב? מחכים לך 100 פקסים, 200 טלפונים, בדקת דואר אלקטרוני? צריך לענות מהר. יש גם דואר, וכמה פתקים לביצוע… הצבע התכול של המים, הרוגע של תנועת הספינה, רשרוש המפרש. היציאה לים כאן אינה תחביב של יאפים לשעות הפנאי. אלה החיים עצמם. ברוכים הבאים.

"זה היה הקסם שהחלה אפריקה מהלכת עלי כבר באותם ימים ראשונים", כתבה תמר גולן, "הצורך לתפוס כל דבר מחדש, מבסיסו. העימות היומיומי והבלתי פוסק עם השאלות הגדולות, הראשוניות, הקיומיות שהחיים בחברה המערבית המודרנית מנערים אותן מעליך במהלך המרוצה, והחיים באפריקה מציבים אותן מולך במלוא חומרתן ובלא יכולת להימלט".


בנמל העתיק של זנזיבר נמשכת המסורת של בניית ספינות דאו עם מפרש ענק

תערובת אתנית מגוונת בזנזיבר: אפריקאים, הודים וערבים, פרסים, מלאים וסינים, וגם לבנים מאירופה ומאמריקה. סטון טאון (Stone Town) – עיר האבן על סמטאותיה הצרות והמפותלות, שווקים וריחות ועשן, אבק ולכלוך. "הסוחרים הערבים בזנזיבר התעשרו כל כך, שלא ידעו מה להמציא כדי להיפטר מעושרם", כתב סטנלי בספרו. "אף על פי שחיו חיי מותרות, היו למעשה שבויים באי קטן ונידח. לאן יכלו ללכת? לשום מקום… הערבים הכבודים בחלו ברחובות ההמוניים ונשארו בבתיהם ככל אשר יכלו… הם התייחסו בבוז לאנשים הלבנים שראו, בגלל עורם החיוור ובגדיהם החדגוניים". הגזענות והפחד מפני האחר, הלא־מוּכר, אפיינו את הלבנים והשחורים כאחד.

חרוזים, קונכיות ושילינג טנזני
בזנזיבר הכינו ההרפתקנים והמגלים את מסעותיהם לפנים היבשת. קל לדמיין את ברטון, ספיק או סטנלי מהלכים כאן ברחובות הצרים, קונים אספקה לדרך. הם החליפו מטבע אירופי לכסף המקומי, שהיה אז חוטי נחושת, בגדים, צדפים ובעיקר – חרוזים מכל המינים. בכל אחת מהממלכות הזעירות באפריקה השתמשו בחרוזים אחרים, ולכן צריך היה להצטייד בחרוזים רבים ושונים. דמי מכס שולמו בבד הודי מעולה, שכר לסבלים בבד אמריקאי, ומתנות נבחרו מבדים הודיים צבעוניים. באזורים מרוחקים היו משלמים בקונכיות, אבל בקרבת החוף לא היה להן ערך. חרוזים נחשבו כנחושת, נחושת הוערכה במטבעות זהב, בדים נחשבו ככסף. אריג באורך ארבעה יארדים (כשלושה מטרים וחצי) היה שווה "דוטי" אחד. בעשרה דוטי אפשר היה לקנות מזון למאה איש ליום. אנחנו, לעומת זאת, משלמים בדולרים ובמטבע המקומי – שילינג טנזני.

מזנזיבר הפליגו ב־1857 ברטון וספיק בספינה ארטמיס אל החוף שממול, למסע אל פנים היבשת. שני הבריטים, שיצאו עם משלחת של 130 סבלים, סבלו כמעט מכל צרה אפשרית, החל מהתנגשויות עם תושבים מקומיים וכלה בעקיצות, זיהומים וקדחת. לאחר כחמישה חודשים של מסע רב תלאות הם הגיעו ליישוב הנקרא קאזה (Kazeh), כיום העיר טאבורה (Tabora), וכמה חודשים לאחר מכן הגיעו לאוג'יג'י (Ujiji), שלחופי ימת טנגנייקה.

בשלב הזה, שניהם כבר היו חולים ותשושים. ברטון נישא על אלונקה לאחר שנחלש מאוד עקב המלריה. ספיק סבל מפגעים אחרים וכמעט שהתעוור. לאחר סיורים במקום, הם הגיעו למסקנה כי הימה אינה מקור הנילוס, וחזרו לטאבורה. ברטון ביקש לחזור לאנגליה כדי לארגן משלחת חדשה. ספיק, שהתאושש באופן מפתיע, סירב ויצא לבדו עם משלחת קטנה צפונה – לחפש את "מקווה המים הגדול", אשר על אודותיו שמע מסוחרי עבדים שנהגו להלך בנתיבים הללו.

הנרי סטנלי הגיע לזנזיבר כמה עשורים מאוחר יותר. ארבעה שבועות נמשכה ההתארגנות שלו שם לקראת המסע: הוא הכין מזון לשנתיים למשלחת של 200 איש, ויחד עם המתנות והשוחד, התרופות והנשק, שקל הציוד שלקח לדרך שישה טונות וחצי.

מאותו מקום – ליתר דיוק, מאי קטנטן, ספק דמיוני, הקרוי "קומבני" – יצאו לדרכם גם ד"ר סמואל פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי, גיבורי ספרו של ז'ול ורן. אבל הם לא נזקקו ל־130 סבלים או לטונות של ציוד. הם המריאו בכדור פורח, בניסיון לחצות את אפריקה, ממזרח למערב.


הכדור הפורח מטיל צל על מרחבי הסרנגטי ועל העדרים העצומים

לנו יש אמצעי תעבורה מהירים יותר מאשר לברטון וספיק, הרבה פחות זמן התארגנות מאשר לסטנלי, ציוד ניווט וקשר שאפילו ז'ול ורן לא חלם עליו (ראו מסגרת) והבטחה לכדור פורח אמיתי בהמשך הדרך. לכן אנחנו נשארים באי שלושה ימים בלבד וממריאים במטוס קל לכיוון העיר ארושה (Arusha), שער הכניסה לשמורות הטבע הגדולות של טנזניה – נגורונגורו וסרנגטי – שם ימתינו לנו ארבעה כלי רכב להמשך המסע.

"מה ממנה הגורל לנוסעים הנועזים? כלום ישובו אי פעם ליקיריהם, אל בתיהם ואל ארצם? אם יקרה ויישללו מהם אמצעי התעבורה שלהם, מה יעלה בגורלם בקרב השבטים האכזריים, בחבלי עולם שמעולם לא נחקרו, בלב מדבריות ענקיים?", תוהה מחבר "חמישה שבועות בכדור פורח" ערב היציאה של גיבוריו לדרכם.

תנים זריזים וחיפושיות אלימוֹת
מארושה אנו שמים פעמינו מערבה ואחר כך צפונה, לכיוון הר הגעש אול דוניו לנגאי (Ol doinyo Lengai) וימת נטרון (Natron). זוהי ימת סודה (soda lake), שבה ריכוז גבוה של נתרן פחמתי. עקב הריכוז הגבוה גדלות בנטרון אצות מיוחדות, שבזכותן הפכה הימה לאחד מאתרי הרבייה העיקריים של עופות הפלמינגו, במזרח אפריקה.

אנחנו מתקרבים לעמק הבקע הסורי־אפריקאי. דרך ארוכה וקשה. לוחמים מסאים בצד הדרך, הרבה אבק, נוף מדברי. גשמים רבים ירדו כאן בחודשים האחרונים ומחקו את הדרכים המשובשות ממילא. השמש שוקעת ואנו ממשיכים, מחפשים מחנה אוהלים קטןבשם סנגו (Sengo), שאמור להיות קרוב לימת נטרון. הדרך לא נגמרת. הנסיעה קשה. לא נגיע לפני שנחצה כמה נחלים שוצפי מים, נשקע קצת בבוץ, נביט בתנים שנלכדים באורות הרכב, רצים אחוזי תזזית לפנינו, ונתפלא מה אנחנו עושים כאן.


לוחם מסאי צועד על הדיונה השחורה בערוץ אולדובאי

לבסוף, אי־שם בתוך הלילה, אכן ממתין מחנה אוהלים עם כמה אנשים חביבים ולוחמים מסאים עם חניתות. אנחנו מקבלים כמה אוהלים שעששיות נפט מסמנות את פתחיהם, נהנים מארוחת ערב מפתיעה, ולאחר תצפית חטופה על שמי הדרום הזרים, גווע הלילה הארוך; לא לפני שאנו מבחינים כי האוהל שלנו הוא הקיצוני במחנה, והשומרים החמושים בחניתות נמצאים רק בצד השני.

באוהל עצמו, חגיגה של יצורים קטנים. אורה של עששית הנפט מושך אליו המון רב ועצום של יתושים, חיפושיות ושאר מיני חרקים, היוצרים יחדיו כתם גדול ושחור. מישהו מזכיר את ברטון וספיק. באחד הימים חדרה חיפושית קטנה לתוך אוזנו של ספיק וגרמה לו דלקת קשה. "זה היה חסר תועלת לנסות ולהסירן מהבגדים או מהמיטה", הוא תיאר. "הן זחלו לתוך השרוולים ולתוך שערי. לאורך גבי ורגלי… לבסוף נרדמתי והתעוררתי כאשר אחת החיפושיות ניסתה להיכנס לאוזני. אבל זה היה מאוחר מדי… החרק הזעיר נדחק פנימה עד שנתקל במכשול. הוא לא ויתר, וכמו שפן החופר בור, הוא התחיל לחדור באלימות מבעד לעור התוף".

ז'ול ורן הגה את רעיון הכדור הפורח לספרו, כדי לעוף מעל לסכנות כאלה ואחרות ולא להיפגע. ואנחנו? יומיים אחרי שהגענו לזנזיבר שמנו לב כי לטובי הוכשטיין, הצלם של צוות הטלוויזיה, תחבושת גדולה על אוזנו. "זה שום דבר", אמר, "משהו נכנס לי לאוזן ויש כנראה דלקת. זה יעבור". הדלקת החריפה. בארושה קבע רופא מקומי כי מדובר בחיידק אלים. אם לא היינו מגיעים בזמן, טובי היה בצרות.

בנתיב הילדות של המין האנושי
העייפות מהנסיעה הקשה גוברת בסופו של דבר על החרדה מחיפושיות אלימות. אנחנו מתעוררים לתוך דממה, ורק אז מבחינים איפה אנחנו: מדבר מסביב, עמק הבקע, ימת נטרון קרובה מאוד, עם חופים לבנים ונקודות פלמינגו. בצד השני – צלליתו הכהה והמחודדת של האול דוניו לנגאי, "הר האלוהים" בלשונם של בני המסאי. בינינו לבין הר הגעש הפעיל, כפר מסאי או שניים.

תושבי האיזור מקדשים את ההר ועורכים טקסים על פסגתו, המתנשאת לגובה 2,890 מטרים. אנחנו נזכרים בטקסים שמבצעים תושבי אינדונזיה על לועות הרי הגעש שלהם, הרחק מכאן, בעולם אחר. גם בני האינקה סגדו להרי הגעש שלאורך האנדים. כנראה שכאשר חיים ליד ענק מטיל אימה כמו הר געש פעיל, אין ברירה אלא להעניק לו מתנות ולהאמין בו.


כפר קטן במבט מהכדור הפורח

בני המקום אומרים שכדי להעפיל להר יש להתחיל טיפוס קשה בחצות הליל, שנגמר עם הזריחה במבט לתוך הלוע הפרוץ המלא לבה רותחת. בפעם האחרונה התפרץ ההר בעוצמה לפני 17 שנה, אבל בני המקום מבטיחים כי מדי פעם אפשר עדיין לראות התפרצויות לבה. "המראה צריך להיות מרהיב", אומר דודו בן־צור, מדריך המשלחת, אבל אנחנו מוותרים. הטיפוס מיועד לצעירים ולחזקים מאיתנו, ולנו יש חלומות אחרים. צריך להגיע לימת ויקטוריה.

חוזרים דרומה ומערבה לכיוון מכתש נגורונגורו, תחנת ביניים לפני שמורת סרנגטי. עצי באובב ענקיים בדרך. הג'יפים מטפסים למעלה, לשפת המכתש. נגורונגורו הוא קָלְדֶרָה ענקית – מכתש שנוצר מהתמוטטות של הר געש גדול אל תוך עצמו. האירוע הגיאולוגי האדיר הזה יצר מערכת אקולוגית סגורה, המכילה מגוון עצום של בעלי חיים.

בבוקר המחרת אנו יורדים למסע ספארי בתוך המכתש. זברות, גנו, צבאים, פילים, בריכת היפופוטמים. בעל החיים שאחראי להרג הגדול ביותר של בני אדם באזורי נהרות, נחלים וביצות באפריקה. אנחנו נוסעים מהר, צוות הצילום כועס. אבל כרגע, בעלי החיים הם לא העיקר. ראשינו ומחשבותינו כבר בכדור הפורח. עוד יום להמראה. אנחנו צריכים להגיע לימת ויקטוריה.

הג'יפים מטפסים אל שפת המכתש, מקיפים את הנגורונגורו מדרום וממשיכים מערבה, לכיוון ערוץ אולדובאי (Olduvai). אנחנו נוסעים במקביל לבקע הסורי־אפריקאי, הרוחש עדיין פעילות טקטונית. לפני כ־12 מיליון שנים התחיל להיווצר אגן הבקע הגדול, החוצה את היבשת מצפון לדרום. לפי אחת ההשערות, העמק הקדמוני הזה הציב מחסום לתנועת בעלי חיים בין מזרח למערב ויצר גומחה אקולוגית, שבה היו, ככל הנראה, תנאים להתפתחותם של יונקים ממין אחר. יצורים תפוחי מוח, שהתחילו להלך על שתי רגליהם ולפתח טכנולוגיה ותרבות.

אנחנו משוטטים בנתיב הילדות של המין האנושי. כאן, בערוץ אולדובאי, מצאה ב־1959 החוקרת מרי ליקי גולגולת של הומוניד. "אוסטרלופיתיקוס בואזי", מין אדם שחי לפני כשני מיליון שנים. דווקא כאן, ובכמה אתרים נוספים במזרח אפריקה – חאדר באתיופיה וטורקנה בקניה. באיזור נמצאו כלי אבן רבים, נתזים, פטישים וכלי קיצוץ וגרידה ששימשו את ההומונידים.

אנחנו מביטים בכלי האבן הקדומים, המוצגים במבנה קטן בכניסה לאתר, ומשווים למכשור המודרני שמשמש אותנו, החל מהמחשב הזעיר, דרך מכשיר לחיזוי מטאורולוגי, ועד למכשיר הניווט הלוויני (ראו מסגרת).
"איך זה ייגמר?", שואל גידי גוב.
מי יודע, אולי עוד נשוב להשתמש בכלים האלה.


למרות שחלפו יותר מ-200 שנה מאז התרומם בשמי פריז הכדור
הפורח המאויש הראשון, מעט מאוד השתנה מאז בתחום

ברדלסים והימורים בדרך לסרנגטי
ממשיכים הלאה, מערבה. אחר הצהריים נפתח הנוף ומתחילים מישורי סרנגטי העצומים. דמדומים, השעות היפות של היום. בלמי הג'יפ אינם עובדים ואנחנו מתנהלים לאיטנו לעבר סרונרה, מרכז העניינים של השמורה הגדולה.

אייל ברטוב, צלם הסטילס של המשלחת והמומחה שלנו לבעלי חיים, מזהה לפתע קבוצת ברדלסים. אנחנו מאיטים ועוצרים. מתבוננים בהתפעלות ובהתרגשות. הם מתקרבים, מריחים את הג'יפ. אחד מהם מניח באיטיות את כף רגלו על הפגוש ומטפס על מכסה המנוע. אייל והנהג מרגיעים בלחישה: "אין מה לדאוג. הם לא תוקפים בני אדם". החושך יורד, ואנחנו מאירים עם פנסים על החיה האצילה והיפה. כמה רגעים חולפים, והיא מאבדת בנו עניין ופונה לדרכה. "עריכת מסעות משולה להימורים", אמר פעם יוהאן וולפגנג גתה. "היא לעולם קשורה בנצחונות ובהפסדים, ובדרך כלל, בזמן הפחות צפוי, אנו מקבלים, פחות או יותר, מה שציפינו לו".

אנחנו ישנים בלודג' בסרונרה, באמצע השמורה. מחר נמריא בכדור פורח. אנו פוגשים את טוני פסקו וקולין מקינון, בעלי חברת "בלון ספארי", בריטים מדרום אנגליה המחלקים את זמנם בין מולדתם לבין סרנגטי כבר כמה שנים. בימים רגילים הם מעלים לכדור פורח תיירים המגיעים לשמורה לסיור קצר ומסודר. הם מעולם לא יצאו מגבולותיה בכדור פורח. בטח שלא טסו, בקפיצות, בעקבות ספרו של ז'ול ורן.

קולין, הטייס, לבוש בבגדי שרד, מסביר בקול בריטי רגוע: "הקטע הקריטי ביותר הוא הנחיתה. כשאתן את האות, אתם חייבים לעזוב הכל, להתיישב בתא שלכם עם הגב לכיוון הטיסה ולאחוז בראש בשתי הידיים". אנחנו מקשיבים ומקווים לטוב.

חמש בבוקר, קפה חטוף ונסיעה לאיזור השיגור. "יש להיכנס בזהירות, כל אחד לתאו", מזכיר קולין. "להחזיק חזק בידיות עד שהסל יתיישר".

אנחנו משתחלים למקומנו בסל השרוע על צידו. עשרה חברי משלחת חצי־רדומים, כנועים. כבר מאוחר להתחרט. אפשר רק להיזכר בקטע נוסף של ז'ול ורן: "אז קרב קנדי אל פרגוסון ואמר לו: 'ובכן סמואל, נחושה החלטתך לצאת לדרך?' 'נחושה בתכלית, דיק יקירי'. 'האם עשיתי ככל שהיה לאל ידי בשביל להניא אותך מכוונתך?' 'ככל שהיה לאל ידך'. 'אם כן, מצפוני שקט, ואני מצטרף אליך'".


ספארי בנגורונגורו, מכתש שנוצר מהתמוטטות של הר געש לתוך עצמו

המראה ראשונה – זה עובד!
למרות 200 השנים ויותר שחלפו מאז התרוממותו בשמי פריז של הכדור הפורח המאויש הראשון בעולם, לא השתנה רבות בתחום. מסע רצוף לחציית היבשת, מהסוג שערכו גיבוריו הבדיוניים של ז'ול ורן, אינו אפשרי. רוב הכדורים מתרוממים באמצעות אוויר המחומם בעזרת מבערים מיוחדים, ויורדים באמצעות פתיחת צהרים לשחרור האוויר. לכדור פורח אין הגה ואפשרויות הניווט מוגבלות, כך שהטסת הבלון לכיוון מסוים תלויה בגחמת הרוחות ובמיומנות הטייס. הניווט נעשה על ידי הסטת הכדור באמצעות נסיקה או צלילה למקום שבו הרוח נושבת בכיוון המתאים. הטיסה אפשרית רק בשעות הבוקר המוקדמות. לקראת הצהריים, כאשר האוויר הולך ומתחמם, הופכת הטיסה למסוכנת עקב זרמי אוויר חמים ומערבולות, המביאים להתרוממות הכדור לגבהים ולאיבוד השליטה בו.

אנשי הצוות שלנו ממלאים את הכדור באוויר בעזרת מאווררים גדולים ולהבת המבער מחממת אותו, כדי שירים את ערמת הבד המסמורטט ויהפוך אותה לבלון ענק ויפהפה שיתנשא מעלינו. קולין מחזק את הלהבה המשמיעה רעש איום. הרעש ילווה אותנו, לסירוגין, בארבעת הבקרים הקרובים, ולא ייצא מאוזנינו גם אחרי שנרד מהסל. הכדור עולה, הסל מתיישר ונעמד על בסיסו. קדימה, הכדור הפורח ממריא ואנחנו עולים. זה עובד!

מרחפים מעל לצמרות העצים. השמש זורחת מבין העננים. נשר מקנן על שיטה ומנפנף בכנפיו כאשר אנו עוברים כמה מטרים ממנו. ההתרגשות רבה. ממשיכים לעלות עד גובה של כ־300 מטרים. הכדור גדול מאוד, מהגדולים בעולם. יורדים נמוך ומשייטים בגובה העשב. כל מכשול קטן, אבן או סלע בולטים עשויים לפגוע בנו. האם זה חוש ההומור של הטייס או שהוא מאבד שליטה?

הוא לא מאבד שליטה. אנחנו עולים לגובה 70 מטרים ומגרדים את צמרות העצים. אנו מבחינים בשיירה מתחתינו – עדר גנו מסודר שועט לצפון־מערב. עונת הנדידה בשיאה עכשיו. מאות ואלפי זברות וגנו. ג'ירפות מטילות צל ענק, צבועים מחפשים בשר, חזירי בר, בופאלו. סרנגטי כולה רוחשת חיים. ה־GPS מראה מהירות של 19 קילומטרים בשעה. 150 קילומטרים בקו אווירי מימת ויקטוריה.

מתחילים לרדת לנחיתה באיזור נקי מעצים. משפשפים את העשב לאורך מאות מטרים. קולין מורה להיכנס לסל ולהחזיק היטב, הסל מיטלטל על גבי העשב, קופץ כמה קפיצות ונוטה על צידו. הבלון נוחת ו"נשפך" על האדמה. סיימנו את הטיסה הראשונה, ונותרנו בחיים. לא רחוק ממקום הנחיתה, באמצע שדה שחת, ניצב שולחן ערוך עם מפות לבנות, בקבוקי שמפניה וארוחת בוקר מלכותית.

את שארית היום אנחנו מעבירים בנסיעה ברכב שטח, בצד קבוצות גדולות של בעלי חיים. לקראת השקיעה, אנו עוצרים ליד שתי לביאות עם חמישה גורים קטנטנים, שמתרפקים לפי תור על אמם. גור אחד חסר. הלביאה מחפשת, ולפתע הוא מגיח מבין השיחים. איזה הוד והדר ומורא.

למחרת, טיסה נוספת בכדור מעל לאזורים "המסודרים" של השמורה, בנתיבים מוכרים פחות או יותר. לא כך יהיה בהמשך. קולין מבטיח הפתעות.

מבט מהכדור: שמורת הסרנגטי רוחשת חיים

לשווא נורו חיצים במפלצת האווירית
אנחנו יוצאים מסרנגטי ונוסעים צפונה, לאט, בדרך לא דרך, לכיוון אחוזת ציד פרטית. משם אנו אמורים לרחף מערבה ככל שתישאנו הרוח. לא רחוק מהיעד חוסם את דרכנו ענן סמיך ורוחש של זבובים, שחודר לכלי הרכב. הזמזום נורא. אייל ברטוב מאשר: כן, אלה זבובי צה־צה. יחלוף זמן עד שיתברר לנו כי במקום הזה הם אינם נושאים את מחלת השינה.

בשערי מחנה הציד ממתינה לנו קבוצה של טנזנים. הם עוזרים לנו לפרוק את הציוד. איש מאיתנו אינו מוכן למחזה הבא: במרכזו של אוהל ענק ניצב שולחן גדול, עטוף מפה, ועליו מסודרים בקפידה כלים עשויים מכסף, צלחות ומפיות. קרוב לשם, במקום המשקיף לעמק, ממתין לנו מזנון מפואר. מלצרים לבושים בחליפות לבנות ובעניבות פרפר מתרוצצים אנה ואנה, מגישים לנו מיני מאפה מתוקים. וזה ממשיך: באוהל השינה המפואר מיטות המסודרות בקפידה, כמה סוגים של שמפו, מבחר סבונים ומגבות קטיפה. עם שחר נשמעות נקישות על דלת העץ של האוהל. בחור נכנס פנימה, מדליק עששית ומניח ליד המיטה מגש עם קנקן קפה חם. איפה ברטון, ספיק וסטנלי ואיפה אנחנו? זאת אפריקה?

לפני ההמראה מזכיר קולין כי נתיב הטיסה היום הוא בשטח לא מוכר, "המקומיים כאן לא ראו כדור פורח מעולם". כיצד יגיבו? האם יהיה גורלנו כשל ד"ר פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי? "או־אז החליט פרגוסון לקרוב אל האדמה, הוא צמצם את להבת המבער ובתוך רגעים ספורים ירד הכדור עד גובה מאה מטרים מן הקרקע… ויקטוריה [הכדור הפורח] חלפה סמוך ליישוב… כל התושבים התקהלו והשמיעו זעקות של כעס וחשש. לשווא נורו חיצים במפלצת האווירית, שהתנודדה בהדר מלכותי מעל להתפרצויות הזעם חסרות האונים".

הטיסה עוברת ללא אירועים מיוחדים. אנחנו רואים את הכפרים הפזורים מתחתינו. קולין מנחית את הבלון ליד שדה תירס גדול. מכשירי הקשר שלנו אינם פועלים ואנחנו לא יודעים היכן נמצאים כלי הרכב שאמורים לאסוף אותנו. אנחנו כן יודעים שלא נישאר כאן לבד. לא נעים. בתוך זמן קצר, מתחיל להקיף אותנו קהל רב. ילדים, נשים, גברים. רבים מהם חמושים בפגיונות ובחניתות. מכשירי הקשר אינם עובדים. לא נעים. אנחנו משתדלים לשדר סימנים של ידידות ושלום. קולין מנסה, ללא הצלחה, את הסוואהילי שלו. לא נעים. מקץ זמן מה, נמצאת נערה דוברת אנגלית. הקרח נשבר. אנחנו נרגעים.

קולין נותן שיעור קצר על אמנות אחזקת הכדור הפורח, והנערה מתרגמת. המקומיים מתלהבים. כאשר קולין מדגים ומפעיל לרגע את המבער, הם נסוגים לאחור בבהלה. שוב הפחידו הלבנים את השחורים. סטנלי אמר פעם, כי עד כמה שהילידים היו משונים בעיניו, הוא בטוח כי הוא היה משונה עוד יותר בעיניהם.


ימת ויקטוריה, היעד הסופי של כמה מהמסעות המפורסמים בהיסטוריה, וגם שלנו

הידד, מקורות הנילוס!
הלאה, לקיג'ארשי שבמערב, צריך להגיע לימת ויקטוריה. כאשר חזר ספיק לטאבורה וסיפר לברטון – שנשאר מאחור בשל מחלתו – כי מצא את הימה הגדולה, הטיל ברטון ספק בתגלית. הוא טען שצריך לארגן משלחת מסודרת, שתחקור את מקור המים לפרטי פרטים. האם הקנאה דיברה מגרונו או שיטת החקירה המדעית שעליה היה אמון? כך או כך, החליטו השניים לשוב לאנגליה. ברטון, עדיין חולה ותשוש, עצר לאגור כוח בעדן שבתימן. ספיק לא חיכה. הוא מיהר ללונדון ודיווח על תגליתו לחברי האגודה הגיאוגרפית המלכותית. המעשה גרם לקרע בין השניים, והם לא דיברו שוב האחד עם השני.

"ואנחנו? נגיע לימה?", שואל את קולין אחד החברים.
"אל תדאג, נרד למטה בכל מקרה".

אנחנו באוויר כבר 20 דקות. קולין אוחז בשתי ידיו במבער ומטיח לשונות אש ארוכות כלפי מעלה. צוות הטלוויזיה, הדחוק בתא שלידינו, כבר השלים עם רעשי המבער וממתין בסבלנות לרגעי השקט, כדי להפעיל את ציוד ההקלטה ולחדש את הצילום.

הנוף מרגש. שוב אנו חשים כמו ד"ר פרגוסון, דיק קנדי וז'ואי: "קנדי הסתכל סביבו, בולע את הנוף בעיניים כלות… 'אינכם אומרים דבר?' הגה ז'ואי. 'אנו מתבוננים', השיב פרגוסון וכיוון את משקפתו לעבר היבשת. 'ואילו אני מרגיש צורך אדיר לדבר'. 'דבר כאוות נפשך, ז'ואי! אל תתבייש!' וז'ואי כילה במו פיו מלאי גדול של קריאות התפעלות וזעקות גיל. קריאות 'הו', 'הא' ו'אוהו' בקעו כבועות מבין שפתותיו".

לפתע, פותח גם קולין – שלנו – את פיו. "הנה, אפשר לראות את הימה", הוא מצביע לכיוון רצועה בגוני כחול ואפור שמופיעה ממערב. "רואים את ימת ויקטוריה", אומר מישהו. "יש! מצאנו את מקורות הנילוס", צועק גידי גוב, ומתחיל לדבר אחוז התלהבות היישר אל המצלמה.

נוחתים לחופי הימה. שוב אנחנו מוקפים במאות אנשים מופתעים, המפנים מבטים משתאים אלינו ואל הבלון שנותר עומד במקומו. מכל עבר מגיעים עוד כפריים, שראו את הכדור באוויר או שמעו את השמועה. אנחנו נשארים ממוסמרים בתוך הסל, מביטים סביב.

"זו התחושה העיקרית ביבשת: לעולם אין אתה נמצא לבדך. אפריקה היא תרופה לאנשים בודדים, ובוודאי שהיא המקום האידיאלי להזדקן בו, מוקף כבוד ואהבה", כותבת תמר גולן בסיום ספרה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

זנזיבר - גן עדן לחובבי דגים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code

9 + 1 =