תפריט עמוד

אנטארקטיקה: צעד אחד מעבר

אנטארקטיקה:  צעד אחד מעבר

באנאטרקטיקה, שלא כמו בשאר היבשות, נשמר האיזון העדין בין כוחות הטבע לבין פעילות האדם. נערכים בה מחקרים העשויים להשפיע על גורל האנושות והם נערכים מתוך שיתוף פעולה בין כמה מדינות. קרן צבאג יצאה במסגרת משלחת צעירים מ־25 מדינות לביקור ומחקר באנטארקטיקה. על ההיכרות והשיתוף עם חברי הקבוצה, עם הפינגווינים ועם נופי הקרח האינסופיים

סוף סוף על ספינה בדרך לאנטארקטיקה. היינו קבוצה של צעירים מארצות שונות. יצאנו מאושוואיה (USHUAIA) והפלגנו לכיוון מיצר דרייק המחבר את האוקיינוס האטלנטי עם האוקיינוס השקט. היה זה ערב סוער וקשה במיוחד. הספינה התנדנדה מטה מעלה בתנועות גדולות. הבטן התהפכה והעייפות היתה עצומה. זהו אחד האזורים הסוערים בעולם, אמר לי מישהו לפני שיצאנו לדרך. עכשיו, בתוך החדר הסגור, הבנתי למה התכוון, ותהיתי מה אני עושה במקום נידח כל כך; מדוע החלטתי בדעה צלולה להתפתות ולנסוע לאנטארקטיקה?
מאז הייתי ילדה חלמתי להגיע ליבשת הדרומית. לכן כששמעתי שפרופ' רוברט סוואן, שצעד ברגל אל שני הקטבים, מרצה באחד המלונות בתל־אביב על היבשת הקפואה, באתי לשמוע. הייתי אז חיילת, וחלומות על ארצות רחוקות עזרו לי להפיג את שגרת השירות הצבאי. בסוף ההרצאה סיפר פרופ' סוואן על המסע שהוא מתכנן במסגרת חגיגות היובל של אונסק"ו.
"זה יהיה מסע מיוחד", הסביר לקהל, ואני שתיתי בצמא את דבריו. "ישתתפו בו חוקרים צעירים מארצות שונות. הוא יהווה דוגמה לצורך בדו־קיום בשלום בין אדם לאדם ובין האדם לסביבה". פרופ' סוואן הגיע לארץ לחפש חברות שייתנו חסות למסע. אני, כאמור, הייתי רק חיילת סקרנית, וכשניגשתי אליו אחרי ההרצאה כי רציתי לדעת עוד, הוא הציע לי להציג את מועמדותי למשלחת כנציגת ישראל.

צעד אחד מעבר
פרופ' רוברט סוואן הגיע לקוטב הדרומי בפעם הראשונה ב־1986. כשחזר משם מוקסם, התחיל להרצות על יופיו של המקום ועל אופיו המיוחד. העניין הרב שעוררו דבריו שכנע אותו כי יש בידיו הכוח להפוך את המסעות לקטבים למשימה מועילה לאדם ולסביבה. באחד מבתי הספר סיפר פרופ' סוואן לתלמידים, כי אל מול לובן הקרח באנטארקטיקה וצלילות האוויר קשה שלא לפתח תפיסת עולם אופטימית. הוא קרא לילדים לאמץ תפיסה זו. אחד הנערים ביקש רשות דיבור ואמר: "איך אפשר לראות את העולם באור חיובי, אם החדשות שאנחנו שומעים תמיד רעות?"
הערת התלמיד הבהירה לסוואן מה עליו לעשות: להראות כי ישנם דברים חיוביים רבים בעולמנו, הנמצא לכאורה על סף אסון. הצעד הראשון היה הקמת ארגון בשם "צעד אחד מעבר" (ONE STEP BEYOND). הצעד השני היה ארגון משלחת בינלאומית של צעירים לאנטארקטיקה, שנועדה לעסוק בשמירת הסביבה ובמחקר. סוואן האמין כי העבודה בצוותא לא רק תועיל לסביבה, אלא תיצור גם קירוב לבבות בין אנשים ותרבויות שונות.
חלק מהצעירים שהוזמנו למשלחת באו מאזורים שבהם יש סכסוכים פוליטיים וחברתיים ממושכים וקשים – כמו צפון אירלנד, דרום־אפריקה, בוסניה, סרביה, סין, פלסטין וישראל – ובחלקם היו בעברם קורבנות של בעיות חברתיות כמו התמכרות לסמים. במשלחת נכללו גם צעירים עם רקע בלימודים מדעיים ואקולוגיים.
לא מיד התפתיתי להציע את מועמדותי למשלחת. חשבתי שלא אוכל לעמוד בתנאי המסע הקשים; שיהיה לי קר; שאהיה בודדה בין כל הזרים; שיש כל כך הרבה מטפסי הרים, חוצי יבשות וחובבי קרח המתאימים יותר ממני; אבל החלום ההוא מימי ילדותי היה חזק. הגשתי את מועמדותי וחיכיתי בחוסר ביטחון גובר לתשובה. ביום שבו בישרו לי כי התקבלתי עשיתי את הצעד הראשון בדרך לאנטארקטיקה.

רוברט סוואן, שצעד ברגל אל שני הקטבים, יזם את מסע הצעירים לאנטארקטיקה "כדי ליצור דוגמה לדו-קיום בשלום בין אדם לאדם ובין האדם לסביבה


עם חברת המשלחת הפלסטינית, דנה בודיירי מרמאללה, נפגשתי כמה פעמים לפני המסע. הפגישה הראשונה היתה מלאת מבוכה והססנית: שתי צעירות משתי תרבויות קרובות רחוקות. אבל עד מהרה תפסה את מקומה של המבוכה חברות, שהעמיקה בעת המסע. יחד התכוננו ליציאה, החלפנו רשימות ומידע. שלושת החודשים שעד היציאה לדרך עברו עלינו בפעילויות שכללו רכישת ציוד מיוחד, בנוסף לזה שחיכה לנו במקום ההתכנסות של המשלחת.

לעוף באנטארקטיקה
טסתי לניו־יורק ומשם לבואנוס איירס שבארגנטינה. במונית, בדרך למפגש עם שאר אנשי המשלחת, ניהלתי "שיחה" מוזרה ביותר עם הנהג. הוא התעקש לדבר אלי בספרדית, ואני, באנגלית, ניסיתי להסביר שאינני מבינה דבר. אמנם לא הצלחתי להבין אותו, אבל הבנתי שאני במקום זר, בדרך אל הלא נודע עם אנשים לא מוכרים – 35 צעירים מ־25 מדינות.
כל אנשי המשלחת חיכו שם בבואנוס איירס. רק סוואן נעדר. הוא כבר היה בדרכו לקוטב הדרומי. בחברת שניים מוותיקי המטיילים באנטארקטיקה, ג'ף סומרס וקריספין דיי, התכוון סוואן לחצות את היבשת באמצעות מגלשיים ומצנחי מפרש ומזחלת ציוד.
בניגוד לנסיעה בכלי רכב ממונע המגן על הנוסע, התנועה באמצעות מצנח־מפרש, פירושה שהות בתנאי שטח ואקלים הקשים. אך היתרון של שימוש בו הוא ניצול אנרגיית הרוח, מה שמונע פליטת חומרים מזהמים ופגיעה בסביבה.
אלא שפתרון לבעיה אחת יוצר בדרך כלל בעיות חדשות. כאשר מתאמץ הגוף לצעוד בתנאי השטח הקשים, הוא מייצר חום רב. בגלישה, לעומת זאת, המאמץ פחות, ולפיכך הקור רב יותר. גם מהירות התנועה באמצעות מצנח ומגלשיים מגבירה את תחושת הקור. השלושה הביאו גורמים אלה בחשבון והצטיידו בביגוד מיוחד העשוי מחומרים חדשים, שנבחנו במסע זה בראשונה. הם שומרים את חום הגוף, אך מאפשרים איוורור. הם אינם קופאים בקור ומתקשים, והם עמידים יותר מחומרים אחרים לבליה ושפשוף, העלולים להיגרם משלל הרצועות והרתמות של העפיפונים והמזחלת.
שיטת ההתקדמות הזו, דיווח לנו סוואן כמה ימים אחר כך בפגישתנו באנטארקטיקה, היתה מוצלחת ביותר. "היא תהיה לשיטה המובילה באנטארקטיקה, ואולי תהפוך לענף ספורט חדש", הוסיף באופטימיות האופיינית לו. שיטה זו של התקדמות באמצעות מגלשיים ומצנחים יעילה בעיקר באזורים שטוחים ויבשים. היא אינה יעילה באזורים הרריים או בים קפוא. גם הבד החדש נמצא יעיל, ולבטח יהיה בתוך שנים ספורות לציוד חובה לחוקרים ולמטיילים באזורים קרים במיוחד.
עם זאת, מסעם של השלושה לא היה קל. מזג האוויר ההפכפך והקור העז עיכבו אותם בדרכם. סוואן נאלץ לפרוש כדי לפגוש אותנו, והליקופטר הטיס אותו למפגש בחוג הקוטב. את חבריו פגשנו כמה שבועות אחר כך, כשחזרנו לבואנוס איירס.

שוברים קרח
הפגישה עם שאר חברי המשלחת היתה מרגשת ומפחידה כאחת. במבט ראשון, נראו ההבדלים בינינו עצומים. תרבויות שונות, אנשים שונים כל כך; איך אשרוד את השבועות הארוכים בקור ובתנאים הלא נוחים? איך, למרות ההבדלים, נמצא כולנו שפה משותפת?
ארבע שעות טיסה מבואנוס איירס הביאו אותנו לאושואיה – העיר הדרומית בעולם, הנמצאת בארץ האש שבארגנטינה. כאן התכוננו למסע: תרגילי גיבוש חברתי, פיתוח כישורי מנהיגות והכשרה פיזית לתנאי השטח המיוחדים והקשים של אנטארקטיקה.
איך משיגים מטרות אלה? מתברר שאפשר לעשות זאת בדרכים שונות. מצאתי את עצמי מנחה אנשים זרים לי עם עיניים קשורות במסלול מכשולים; ויותר מפחיד: מצאתי עצמי מנסה לבצע הוראות של מישהו אחר, שרק התחלתי להכיר, כשעיני קשורות. עזרנו זה לזה לחצות שטח בזמן קצוב, תוך דילוגים על קופסאות שהיו פזורות בו באקראי. תוך כדי ריצה, קפיצה ועזרה לחברים שכשלו ניסינו לענות לשאלות היגיון ש"ירו" המדריכים לעברנו. הצורך לשתף פעולה, האתגרים, החוויה המשותפת שברו את הקרח. הפכנו לקבוצה מגובשת.
באחד הלילות הראשונים ישבנו סביב המדורה. מישהו הציע שכל אחד ישיר שיר מארצו ובשפתו. מישהו התחיל בקול מהוסס ורועד, וצלליתו ריצדה באור המדורה. לא הבנתי את המלים, אבל זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי קרובה לאנשים האלה.
החברות עם נרמה פרניאבורק, פליטה מסרייבו שבבוסניה־הרצגובינה, נוצרה בימים הראשונים. באחד הלילות היא סיפרה לי על ילדות מגוננת ומאושרת בסרייבו הקוסמופוליטית, שנקטעה במלחמה. היא אמנם הצליחה להימלט מהגיהנום שהיה עיר הולדתה, והיום היא חיה בבריטניה. נרמה היא סטודנטית לארכיטקטורה, ובאחת השיחות תיארה באוזני את הבניינים השונים בסרייבו שנהרסו במלחמה. "הם שרפו את הספרייה, ובשבילי זה היה סמל לכך שהם מוכנים להרוס ולהכחיד תרבות שנבנתה במשך מאות שנים", אמרה בעצב. "אבל זה כלום לעומת מותם של האנשים ולעומת אובדן האמון ששרר פעם בינינו. איך אפשר לשקם אמון אחרי כל כך הרבה דם?"
ימים ארוכים עברו עלינו. לא רק משום שהשמש שקעה רק ב־11 בלילה, אלא גם משום שעבדנו ולמדנו ללא הפסקה. מדי יום יצאנו לטיולים ולסיורים להכרת הסביבה. סביב אושוואיה מתנשאים הרים שמדרונותיהם מכוסים בצמחייה עד לקו השלג, ובשל הקרבה לקוטב מצוי קו זה נמוך יחסית.
האיזור בעל הגיאומורפולוגיה המיוחדת עוצב על ידי פעילות קרחונית. כך למשל העמקים, שקרקעיתם שטוחה ובשוליים של חלקם עדיין אפשר לראות קרחונים. במקומות אחרים מסמנות מורנות את קו נסיגתם. בעבר, היה איזור אושוואיה מכוסה בכיפת קרח הדומה לאנטארקטיקה.
צעדה בתחתית העמקים היא חוויה משונה הדומה להליכה על מיטת מים. זאת משום שהכל מכוסה ביצות – בוג (BOG) – שבהן גדלה עשבייה רבה. על העצים שמסביב לבוג צומח טחב המביא לכליונם וצובע את הגזעים בכחול ובאדום. פעם היה תהליך הרס זה חלק מהתחדשות הטבע: במקום העצים הישנים שמתו צמחו חדשים. אלא שבתחילת ההתיישבות באיזור נכרתו עצים רבים, וכריתה זו הרסה את האיזון הטבעי, ורק מעט עצים נותרו בעמקים. הגזעים העירומים המתנשאים אל על, מתים למחצה, מעניקים לנוף מראה רפאים.

אל תשכח אמיגו
מכיוון שאושוואיה סמוכה למפגש של שני אוקיינוסים, יש כאן כמות נכבדת של פלנקטון. עושר זה מביא למקום דגים רבים הניזונים ממנו. עד לשנים האחרונות עסקו כאן בדיג נרחב, והתוצאה היתה הפחתה ניכרת באוכלוסייתם.
לאחר שלושה ימים באושוואיה התברר כי הספינה שאמורה לקחת אותנו לאנטארקטיקה עלתה על שרטון בדרכה אלינו. היה עלינו לחכות עוד כמה ימים. נאלצנו להחליף מקום לינה, ועברנו לאכסניה שהיתה עלובה מקודמתה. העדפנו לישון באוהלים בחוץ. הנוף היפהפה חיפה על אי־הנעימות.
לפני השינה שוחחנו הרבה. מארק מקלוגיין מסקוטלנד סיפר לי לילה אחד כי מצא בסמוך מרכז לגמילה מסמים. רוב שנות נערותו, סיפר, היה מכור לסמים. "מה שאפיין אותי היה שאיבדתי את היכולת לחלום", אמר, "זה אסור, זה נורא". היום הוא מספר את סיפורו בבתי ספר, בניסיון להבהיר לילדים עד כמה מסוכן המגע עם סמים. "ואל תחשבי שהחברה סולחת לי בקלות", אמר, "אני צריך להילחם כדי שיבינו".
מרכזי גמילה הפכו לחלק מחייו. בתחילה בילה בהם כמכור ועכשיו כמתנדב. אחרי שמצא את מכון הגמילה באושוואיה הלך לשם מדי יום. הפרידה שלו מהמטופלים ומאנשי הצוות היתה נרגשת. "אל תשכח אותנו, אמיגו", אמרו לו.
השיחות היו נעימות, אבל את ימי הציפייה אפיין בעיקר חוסר שקט: רצינו כבר לצאת הדרך, להגיע לאנטארקטיקה. כדי לשכך את חוסר המנוחה, עסקנו בפרויקטים שונים, כדי לא לאבד את הגיבוש החברתי. קיבלנו הסברים על אנרגיה חלופית, על ניסויים מדעיים הנערכים באנטארקטיקה ועל השפעת התיירות עליהם. רשמנו שינויים במזג האוויר, ועקבנו אחרי בעלי חיים.

לשמוע את הדממה
הספינה הגיעה ב־16 בינואר. יצאנו לדרך בסערה. רק לאחר שהים שקט הצלחתי להיזכר מדוע התפתיתי לנסוע לאנטארקטיקה. מהספינה נשקף נוף יפה להפליא. הים היה כחול־שחור והשמים הלבנים. מדי פעם הופיעו אלבטרוסים שעקבו אחרינו. פגשנו את הקרחון הראשון. אנטארקטיקה היתה קרובה מתמיד, והשינה – מאיתנו והלאה. מולנו נפרס נוף של חלומות ואגדות. אפשר היה לשמוע את הדממה, שהופרה מדי פעם על ידי נפילת חתיכות קרח למים. האוויר היה צלול עד כאב.
אחרי כ־1,500 קילומטרים, בשעות הבוקר המוקדמות של ה־20 בינואר הגענו לפורט לוקרוי (PORT LOCKROY), שבמערב חצי האי האנטארקטי. פעם היה זה מחנה של ציידי לווייתנים. העצמות האדירות ושברי אונייה הם שרידי העבר הזה. אחר כך בנו שם הבריטים מחנה צבאי, שתיפקד בין 1943 לינואר 1962 כמרכז למחקרים מדעיים. במשך שלושים שנה הוא היה נטוש, ורק ב־1996 החליטה הממשלה הבריטית שזה אתר היסטורי חשוב שכדאי לשפצו ולשחזרו. הנחיתה בבסיס היתה כמו ביקור בשנות החמישים. דיוויד ברוקיט, אחד משני החוקרים הנמצאים במקום, משתמש ברדיו אלחוטי עתיק, כדי ליצור קשר עם תחנות מחקר חדישות יותר באנטארקטיקה.
ירדנו אל החוף. ריח מוזר, סירחון של ממש, עלה באפי. הבטנו זה בזה ממאנים להאמין כי הפינגווינים החביבים, שנראים אנושיים כל כך בחליפותיהם הקטנות, הם מקור הריח. האבנים שנצבעו ורוד מלשלשת של הציפורים החביבות, לא הותירו מקום לספק.
במשך שלושה ימים היו הפינגווינים חברינו הטובים. עזרנו לחוקרים הבריטים למפות ולספור את מושבותיהם, ושקלנו את האפרוחים. על גופנו למדנו, כי יש להחזיקם בדרך מסוימת כדי לא להתכסות בלשלשת. באחד הימים מכרנו מזכרות מהמוזיאון שבמקום לתיירים שהגיעו בספינה. מספר התיירים גדל, אמרו לנו החוקרים, עד כמה עשרות אלפים בשנה.

במשך שלושה ימים היו הפינגווינים חברינו הטובים. עזרנו לחוקרים הבריטים למפות ולספור את מושבותיהם, ושקלנו את האפרוחים

ביום השני לשהותנו במחנה יצאנו אל דאמוי פוינט, אתר נחיתה למטוסים שהביאו חוקרים וציוד לחבל ארץ זה לפני שנים רבות. צעדנו על הקרח קשורים זה לזה, מוגנים מפני החלקה ונפילה לסדקים. המקום היה נטוש ורק בקתה קטנה, שבה לנים מטיילים, עדיין ניצבת שם. בשקידה קראנו את רשמי הטיילים שנכתבו ביומן מיוחד. לאחר מכן עסקנו בנקיונה ובשיפוצה של הבקתה למען המבקרים הבאים. מי שלא אהב את עבודתנו היה חמסן שקינן בקרבת המקום. הוא תקף אותנו כמה פעמים ורק לאחר שהשתכנע שאין בכוונתנו לוותר, חזר לעיסוקיו.
באותו לילה ישנו באיזור דאמוי פוינט. במהלך ארוחת הערב הרעיד את האיזור רעש חזק ומרוחק. מפולת שלגים שינתה את הנוף בתוך שניות. את השינוי ראינו למחרת: חלקו של קרחון שעליו גלשנו בבוקר נשמט לתוך הים. הדממה חזרה לשרור סביב. נכנסנו לאוהלים. חברתי הונג חיכתה שישתרר חושך מוחלט, אך כל הלילה היה אור.
הונג טי מין הואנג מווייטנאם היא אחת הנשים המצחיקות שפגשתי בחיי. הכל מילא אותה התלהבות סוחפת. גם ברגעים קשים לא השתנה מצב רוחה המרומם. כשצעדנו על הקרח היתה הונג מופיעה לפתע לצידי ומושיטה לי חבילת סוכריות. "רוצה?" היא מצצה סוכריות כל הזמן; אפילו בלילה, בשעה שחיכתה לשווא לחשיכה, שמענו את רשרושי העטיפות. הונג היתה גאה מאוד בכך שהיתה הווייטנאמית הראשונה באנטארקטיקה. כשראינו את הקרחון הראשון, מיהרה ללבוש את האאו־די – התלבושת המסורתית של ארצה.

קרחונים בכחול ובטורקיז
למחרת קמנו מוקדם לתוך שקט לבן. נלחמנו ברוח כדי לקפל את האוהלים. נשמנו שוב את האוויר הצלול וחזרנו לספינה. הפלגנו אל המעבר במצרי לה מר (LE MAIRE CHANNEL). בערך בעשר בבוקר קרא לנו סטפן הקברניט אל חרטום הספינה. עמדתי מול אחד המראות היפים ביותר בחצי האי האנטארקטי. מצרי לה מר מכונים גם KODAK CRACK: צירוף נפלא של נוף ובעלי חיים. לווייתנים גוצים ליוו את ספינתנו משמאל, ואריות־ים ופינגווינים רדפו זה אחרי זה בצד ימין.
בוקר לאחר מכן התעוררנו בין קרחונים בצבעי כחול וטורקיז: גן פסלים קסום של הטבע. לכל קרחון צורה אחרת, אך בפנים זהרו כולם בכחול עמוק. אחד המחזות היפים שראיתי באטנטרקטיקה הוא קרחון מתהפך: רעש אדיר מרעיד את האוויר ולאחר מכן – דממה, ושברים צפים מכל עבר.
הסופה החלה לפתע. הרוח התחזקה, מאיימת. הקברניט ניסה להתרחק מהמקום. התעקשנו לעמוד על הסיפון העליון, כדי לראות. הפרס היה שני לווייתנים גדולי סנפיר ששחו סביבנו, הניפו את זנבם אל השמים, מתיזים זרנוקי מים באוויר. הרוח והגשם הצליפו בנו ובמצלמות, אבל לא ויתרנו, עמדנו שם קפואים מקור עד שנעלמו השניים.
לאחר כמה שעות הגענו לאי דספשן (DECEPTION ILAND) – שהוא הר געש שהתפוצץ והים חדר לתוכו. הפעילות הוולקנית מחממת את המים ולכן אפשר לרחוץ בהם. נכנסתי ונהניתי מהמים החמימים, אך כל גל הביא עימו מי קרח מהאוקיינוס. התחפרנו בחול ונשארנו כך זמן רב. היה קסם במחשבה שאנו טובלים בים הקפוא באנטארקטיקה. מה שהוציא אותי לבסוף אל האוויר הקפוא היה החשש שלא תישאר לי מגבת יבשה.
לאחר מכן ביקרנו בבסיס צ'יליאני נידח, ארטורו פראפ (ARTURO PRAP) העוסק בעיקר במחקר של התפלת מי ים. אנשי הבסיס משמשים כשפני הניסוי העיקריים. הבסיס צבוע בכתום עז, מה שהשרה אווירה קלילה ונעימה. אנשי המקום שמחו מאוד לארח אותנו, ולמרות קשיי השפה הצליחו ללמד אותנו מעט על חייהם בבסיס. חלק מהחוקרים שוהים כאן במשך חודשי הקיץ בלבד, ואילו אחרים נשארים שנה לפחות, ועוברים במקום גם את החורף הארוך והאפל. 12 הצ'יליאנים שפגשנו התכוונו להישאר באנטארקטיקה במשך שנה.
התחנה הבאה היתה האנה פוינט, אי שוקק חיים בצפון חצי־האי. פגשנו שם שלושה מינים של פינגווינים וציפורים יפהפיות שהתעופפו לכל עבר. השמש חיממה קצת את האדמה: מעלה אחת צלזיוס מעל האפס.

תקווה ודו־קיום
ב־28 בינואר עזבנו את אנטארקטיקה. בשיחות שנמשכו לתוך הלילה חלקנו חלומות ותקוות. כל אחד עמד בתורו וסיפר מאיפה הגיע ומה תוכניותיו. דברים שידענו משיחות אישיות קיבלו פתאום משמעות נוספת.
נרמה מבוסניה הראתה לנו סרט דוקומנטרי על ארצה: אנשים פצועים ומדממים. כשהכינה את החומר ביקשה שאצטרף אליה, וכשראתה שהתעצבתי אמרה כי היא מגיבה באופן דומה לתמונות קשות מארצות אחרות. "בשבילי, לנסוע לאנטארקטיקה היה צורך", הסבירה, "סרייבו שלי תהיה תמיד רב־לאומית. באנטארקטיקה קיוויתי לחוש שוב כמה שביר האדם במקום שבו כולנו שווים".
מול התמונות המזעזעות אמרה נרמה לחברי המשלחת: "אני רוצה מאוד לשוב לסרייבו ולשנות משהו. להראות לכולם מה שהראה לי הטיול הזה: שיש עוד תקווה. זה קשה, כי החברים שלי שם חושבים שאני בוגדת. עזבתי לאנגליה, והם חושבים שאני לא מבינה דבר. אבל נדמה לי שאני מבינה יותר מהם". הכאב של נרמה סחף את כולנו. מישהו הציע שעוד שנה ניסע כולנו לסרייבו ונהיה לצידה כשהיא תממש את חלומה.
החלטנו שלא נרפה. המפגש באנטארקטיקה לימד אותנו שאפשר אחרת: דו־קיום, בעיקר דרך פעילות חוצת גבולות של שמירת הסביבה ואיכות החיים על כדור הארץ, הוא המסר שנעביר הלאה, בכל מקום. המסע הפך אותנו לשגרירים של אונסק"ו בעולם כולו.
אבל מדוע אנטארקטיקה? מה ליבשת קרח זו ולשלום? מה לה ולאיכות חיים? כי באנאטרקטיקה, שלא כמו בשאר היבשות, נשמר האיזון העדין בין כוחות הטבע לבין פעילות האדם. נערכים בה מחקרים העשויים להשפיע על גורלנו. למשל, על האקלים ועל צורות ראשוניות של חיים כמו חזזיות וטחבים הגדלים על הקרח. חוקרי חלל טוענים שכאן שוררים התנאים הדומים ביותר לאלה שבכוכב מאדים.
ביבשת זו אפשר לממש את הרעיון של פיתוח תוך כדי שמירת הסביבה. אך מדוע לדבר על פיתוח באיזור שבו לא מתגוררים בני אדם? למעשה, יש באנטארקטיקה בסיסי מחקר רבים (כמה בערך???? כמה אנשים יש בהם???) היוצרים בעיית אשפה ושפכים חריפה. בעשור האחרון הפכה היבשת לאתר תיירות, וספינות רבות מגיעות אליה מדי קיץ. אם לא ייתנו על כך את הדעת, עלולים הספינות והמבקרים שעל סיפונן להיות מקור לזיהום של הסביבה. מכיוון שאין רשות האחראית לכל היבשת, מוטלת האחריות לשמירת הסביבה על כל ספינה או בסיס מחקר, ועל כל אדם.

——-

תודה לחברות עלית מזון, שלדג והמטייל שעזרו במימון ובציוד המסע לאנטארקטיקה.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

המסע שלי לאנטארקטיקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code