תפריט עמוד

מפגשים עם הפינגווין הקיסרי באנטארקטיקה

מפגשים עם הפינגווין הקיסרי באנטארקטיקה

החוקרים הישראלים חנה וברי פינשאו שהו בתחנת מק'מורדו שבאנטארקטיקה במשך שתי עונות מחקר בשנות השבעים. ברי חקר את תצרוכת האנרגיה של הפינגווין הקיסרי. אשתו חנה שימשה כטכנאית של צוות העבודה והיא האשה הישראלית הראשונה שהגיעה ליבשת. זהו סיפור מסעם הראשון ליבשת

אנו נמצאים במק'מורדו, אנטארקטיקה שבוע ימים וכבר מרגישים עצמנו כוותיקים. מזג האויר מראה לנו מי בעצם "מנהל את העניינים" באנטארקטיקה. זה כ-4 ימים מבקרת אותנו "הוק", הרוח הידועה של האזור שאיננה מאפשרת פעילות. גם הציפורים הגדולות – המטוסים, שצריכים להגיע אלינו אינם נוחתים עוד. מעין עוצר שהוטל מגבוה.

יומיים לאחר טיסת החינם מניו זילנד לעבר היבשת, טיסה שבסופה שבנו לניו-זילנד עקב תנאי מזג אויר קשים שלא איפשרו למטוס לנחות, שבנו והמראנו לבסיס מק'מורדו. מעל לשדה התעופה הטייס מודיע שמזג האויר קשה. אנו חוששים משיבה חוזרת לניו זילנד. תנועות המטוס הופכות את קרבינו – עולים ויורדים אך לא נוחתים. המטוס C-141 מסוגל לשוב לניו זילנד מבלי לתדלק. לבסוף מבזיק לעינינו השלט "אסור לעשן", נוחתים – הרגשת רווחה וסקרנות גוברת. לאחר הנחיתה שנדמתה כחלקה ונוחה התברר שלמטוס "נגמר המסלול". אפו נשבר מעט וכן אחת הכנפיים, אך אנו על הקרקע (השלג, הקרח) בביטחון.
הכל לבן, משגע, לא רואים דבר, רק ים של לובן מכל עבר ושלג דק יורד. אנו נכנסים לרכב-טנדר אדום בעל שתי קבינות. נוסעים בדרך המסומנת על-ידי דגלים אדומים וירוקים. הדרך עוברת על הים הקפוא שהוא בעצם מיצר בין האי רוס ליבשת אנטארקטיקה. הבסיס מתגלה למרגלות הגבעות – קוביות כקוביות משחק צבעוניות, כחולות, אדומות, חומות, צהבהבות. מתקרבים ומגלים שהקוביות הינן בעצם בתים עגולים וליד אחד מהם אנו עוצרים. בחוץ האף קופא ולאט לאט הפנים עצמם – הרגשה מוזרה. המדען הרוסי הנמצא בבסיס מצלמנו. מחייכים, כמה שאפשר. עם תום ההתארגנות אנו מובלים לחדרים. בניין קטן וכחול המכוסה כולו שלג, חדר תרבות גדול בכניסה וחדרים קטנטנים בהמשך, המכילים מיטות קומותיים וארונות פלדה.
עם הזמן אנו מסתגלים למזג האוויר שאינו מרתיע עוד כבתחילה. לומדים להכיר את המעבדה הביולוגית ואת המשרדים בהם נעבוד, את האנשים הקשורים לסביבתנו, את נהלי החיים במקום ואת אופיו.
בוקר, מעמיסים עצמנו וכמה חבילות שוקולד על ווהקל – הרכב – האוטובוס המקומי. נוסעים מזדחלים למצוקי האטון וטרטל-רוק, לראות את כלבי הים (Weddell Seals). החבר'ה השמנמנים הללו מרשימים. כל אחד שוקל מאות ק"ג. רובן בקבוצה היו אמהות שוולדותיהן בני יום או מעט יותר. האמהות "הטריות" אגרסיביות יותר – מוכנות אף להתקיף ברגע שמתקרבים אליהן, שואגות ומראות את שיניהן לכל עובר ושב, מתגלגלות על גבן ומגלגלות עיניהן הגדולות. התינוקות חמודים להפליא – בעלי פרווה חומר, עיניים ענקיות והרגליים – סנפירים עצומים ביחס לגוף. המראה במצוקי האטון מהמם: משטח הקרח, הים הכחלחל והעצום. ההרים מכוסים קרח ומקרינים גם הם צבע כחלחל. בחלק מהם מזדקרים חלקים שחורים של סלע ואדמה. שקט מסביב, שמש זורחת והרוח נדומה – עולם של שלווה.

קורס הישרדות

עברנו קורס הישרדות מיוחד "כיצד להתקיים בתנאי השטח האנטארקטי". קשה – אבל אפשרי. החבר'ה שהעבירו את הקורס הם ניו זילנדים חמוצים אלף, התחלנו בתיאוריה ושיקופית ולמחרת היום יצאנו לאיזור גבעות השלג. כיצד מטפסים על גבעת שלג בעלת מדרון משופע מאד, כיצד משתמשים בגרזן הקרח, בקרמפונים (מסמרי-מתכת המורכבים על הנעל), בחבלים וכיו"ב – ממש קייטנה. בין המשימות – חפירת משכן הלילה. ברי ואני חפרנו שוחה לא נורמלית. בנינו איגלו עם קטי ומייק והעסק נמשך כשש שעות רצופות. האוכל היה כמובן מזון מיוחד מיובש.

 

מערת קרח, סדק בלשון הקרח "ארבוס" שכוסה בשלג | צילום: ברי פינשאו


לאחר הקורס החלו ימי הציפיות לקראת הטיסה לקפ-קרוזיר, לשם לכידת פינגווינים, שעדיין לא התקיימה. כל בוקר היינו במצב הכן. המל וחבורתו ניסו כבר כ-3 פעמים. בפעם האחרונה הגיעו, תפשו את הפינגווינים אך איבדו את המסוק – לנו הודיעו שהתכנית מבוטלת ומי יודע אם נשיג את החומר שלנו למדע..
בוקר אחד מעירים אותנו בידיעה שיוצאים לקרח לתפוס את החבר'ה. יצאנו עם ההליקופטר, מין כלי שנראה מוזר, טס מוזר, נשמע מוזר אך חמוד לאללה. הטיסה לעבר הים הפתוח מרגשת. הגבעות הקטנות, מק'מורדו הצבעונית מנקודות הבתים ומשטח הקרח עצום ורחב. לפתע – הים. משטח כחול-שחור כמעט ללא גלים. גושי קרח נעים במים והנה הפינגווינים. חבורות חבורות עומדים על שתיים וצופות בשמיים. יורדים מההליקופטר לאחר "מרדף" אחרי קבוצת פינגווינים. כל אחד מצטייד ב"שק-כביסה" והופ – מתחילה הריצה, הקפיצה, העטיפה, המשיכה, הלחימה עם הפינגווינים. הכל נעשה כה מהר שאין זמן לחשוב, להתארגן. זזים לפני שהתנאים מותאמים לנוסעינו הנוספים וזה עולה לנו ביוקר…
הגענו לבסיס, כולם כבר מחכים, מעמיסים את משאנו על משאית ומביאים את האורחים ל"לול". אחד סובל מהתחממות יתר, תשישות ואולי אף פגיעה פנימית. מאוחר יותר הוא מת – צער בעלי חיים. סך הכל הם מקסימים. כן, תפשנו פינגווין אדלי אחד והוא מקסים. ה"קיסריים" לוחמים כהלכה אך הם סימפטיים לחלוטין כשמתקרבים אליהם ולא עושים תנועות מגוונות או תוקפניות. ההרגשה – יש לקראת מה לעבוד, יש נושא לעבודה.

לא להפריע לפינגווינים

קף רואידס סגור למבקרים כדי לא להפריע לפינגווינים האדליים הנמצאים שם. זו המושבה הדרומית ביותר של האדליים והניו זילנדים עובדים שם בספירתם. אנו החלטנו שמוכרחים לראות… עקבנו אחרי נתיב הגלגלים של הניו זילנדים בדרך טובה. במושבה קבוצות פינגווינים מפוזרות על פני השטח השחור-צהוב. קולותיהם נשמעים למרחוק – עונת הדגירה עתה. השטח סלעי ושחור. אין להם קינים והם יוצרים עיגול מאבנים ומסתפקים בכך – כקן. זוגות זוגות עומדים, רובם שוכבים על בטנם, מחממים את הביצים. חלקם מביאים ומעבירים בפיהם אבנים לבניית וחיזוק הבית. הם מתעלמים מאיתנו. אנו קרובים מאוד אליהם. הרבה מהם שאינם עסוקים באים לראות מקרוב את

"כמו חדש". הפינגווין האדלי דוגר בקיץ בגומת קן מרופדת אבנים | צילום: ברי פינשאו

"כמו חדש". הפינגווין האדלי דוגר בקיץ בגומת קן מרופדת אבנים | צילום: ברי פינשאו

 

היצורים המוזרים המקיפים אותם. המראה מצחיק – הם רצים לקראתנו כשכנפיהם פרושות לצדדים, בקריאות שמחה כמו ילדים קטנים ושובבים.
קפ-רואידס – על קצה הים, הוא ה"חוף" וממנו מראה מרהיב של קצה הקרח. על המצוק קבוצות פינגווינים אדליים המוכנות להכנס למים כשידעו "על בטוח" שאין זה מסוכן. בדרך כלל הם מתגודדים ליד שפת הקרח ודוחפים אחד מהם שמהווה פתיון לכלב הים (Leopard Seal). חיכינו למחזה אך הוא לא התרחש. התברר שהם מחכים לחבריהם שכבר משתעשעים במים וכשאלה יעלו לחוף יכנסו הממתינים למים. עקבנו אחרי שחייתם וכה קשה להאמין – כמו דולפינים, הם קופצים מעל פני המים במהירות הבזק וקשה לעקוב אחריהם. הם מגיעים לקצה הקרח והופ – קופצים קפיצה אחת בגובה רב כדי לנחות על הקרח. רובם נתקבלים במצוק עצמו וצריכים לחזור על הניסיון כמה וכמה פעמים. מרחוק אפשר לראות קבוצה של פנגווינים קיסריים, כ-7 במספר, עומדים וצופים בנוף המרהיב – ים שקט להפליא, עמוס גושי קרח הנעים בו בחופשיות ובאיטיות רבה. כמעט נוטים להאמין שהמים נעימים לנגע עקב כל התנועה והצהלה מסביב.
בדרך חזרה עצרנו מספר פעמים לבדוק את כלבי הים, אם הם בעלי תג מסקר הספירה או לא ואם הם זכר או נקבה (ע"י בעיטה קלה…) עלינו בחזרה על הרכב שלנו ועצרנו במערות קרח שבדרך. הראשונה – פתחה רחב ופעור לראווה – נטיפים ארוכים של קרח, חריצים גדולים ואור רב. השניה פתחה קטן יותר, הרוח אינה הולמת בלועה ועל כן קישוטיה הפנימיים עדינים ביותר – גרגרי וגבישי קרח נוצצים באור תכול ויפה. המערה השלישית המרשימה מכולן – "מערת הפטריות". זו מערה הנמוכה מפני הקרח ועל כן רובה זקיפים שעלו מקרקעיתה ועליהם – עיגולי שלג רך. הסקרנות גוברת והרגליים דורסות את המעטה הרך, פוגעות בפטריות והורסות את האשלייה. בפנים חדרי חדרים יפהפיים מוארים באור כחול.

הבסיס בשעות הבוקר המוקדמות שקט להפליא – נפש חיה אינה מסתובבת במקום, השמש זורחת ואין בעיה של קימה באמצע הלילה…
הובטחה לנו טיסה נוספת לתפיסת פינגווינים ושהייה באזור כדי לצפות בהם ובבעלי חיים אחרים בפעילות טבעית. לאחר העיכובים הרגילים במשך יום שלם, המראנו. אין טיפת רוח, השמש זורחת, השמיים תכולים ופה ושם עונה קלה. מרחפים ברקיע כשמתחתנו נפרש מראה מקסים של ים הקרח הקפוא. הר הגעש ארבוס מעשן את עשנו בשלווה. העשן לבן וכמותו רבה במיוחד. ארבוס הינו בעל יופי משגע והנפש נמשכת אליו בכל פעם שהוא מתגלה בכל גודלו ועוצמתו.
הפעם אנו מוכנים לטיסה, יודעים לקראת מה אנחנו הולכים וכיצד להתארגן. אנו יודעים כיצד נראה משטח הקרח, כיצד ללכת עליו וממה להזהר.
אנו נוחתים במרחק של כמאה מטרים מהים. כאילו נחתנו בעולם חדש, צחור ונקי שיד אדם לא נגעה בו לרעה – הכל במקומו, שלווה מוחלטת. על חוף האוקיינוס הכחול עשרות פינגווינים קיסריים, מעט אדליים וכלבי ים.
במרחק מן ה"חוף" גושי קרח שהוו עד לא מזמן, חלק ממשטח הקרח שאנו עומדים עליו. אין תנועה, הרוח לא נושבת – חם! אנו מצטיידים במצלמות ומשקפות ומתחילים להתקדם לקראת שפת הקרח בזהירות ובחשדנות, נזהרים מלפול אל המים…
כיוון שאין אנו מהווים אוייב של אף אחד, הם אינם בורחים מפנינו והשלווה לא מתקלקלת. אנו מתים לראות את הלווייתנים שראינו מהמסוק. הגענו קרוב לשפת המים, עדיין לא מעזים לגשת עד להם. הפינגווינים הקיסריים עומדים ללא נוע. רובם – ראשם תחת כנפם – ישנים או נחים כשבטנם השמנה על הקרקע. הם עצלים, כמעט ולא מתנועעים. הם אינם מתקרבים אלינו אך גם אינם נרתעים מפנינו. חלקם שוחים במים כמו ברווזים. צפים על בטנם, ראשם נכנס למים ויוצא כשמקורם פתוח, לא פעם מבצבץ זנבם מעל פני המים. הם נראים כמו בלונים גדולים, שוחים באיטיות ומגיעים מן החוף אל המים על בטנם (ולא בקפיצה על רגליהם כמו האדליים). תנועתם נעשית ברובה על הבטן כשהם נעזרים בכנפיהם ורגליהם – ממש כמו צבים ענקיים. פתאום – הלוויתנים שלהם משגעים – כל כך שקט ששומעים זאת מקילומטרים. הם שוחים בקבוצות על שניים, שלושה וארבעה. זרם האויר היוצא מתוך אפם עם רסיסי מים וסנפירם המבצבץ מהווה מראה מאלף. הם כהים, אך כלפי ראשם צבהם צהוב בהיר. הם שוחים יחד עם הפינגווינים הקיסריים כשאף אחד לא נראה מתרגש מהענין חוץ מאיתנו. היינו בטוחים שהפינגווינים לא יעזו להכנס למים בקירבת הלוויתנים הטורפים אך התבדנו – דבר לא מתרחש. כל אחד שוחה לדרכו. הלוויתנים, כאילו יודעים שאנו צופים בהם ועוברים קרוב לחוף, מאפשרים לנו להעריצם במבטינו ובקולות התפעלות.
אנו מתקרבים למים לאט ובזהירות, שוכבים על קצה הקרח כשראשנו מוטה כלפי מטה, לעבר המים הצלולים. המראה עוצר נשימה. על גדת מצוק הקרח בתוך המים התפתחו גבישי קרח בצורות שונות ומשונות כמו אלמוגי יהלומים. הם מנצנצים בתוך המים. כמו כן אפשר לראות את צלילת הפינגווינים. הם צוללים כמו סיל – תנועה אחת בכנפיהם והם למטה, מחזקים גופם כמיקשה אחת – כנפיהם לצידיהם והם נעלמים בעומקי הים.
החלטנו להוליך קבוצה של קיסריים לעבר המסוק, לבחור מהם את ששת החזקים ביותר ואותם להחזיר איתנו. ברי החל צועד ראשון לעבר ההליקופטר ואנו התחלנו לאסוף את פזורינו. אספנו כ-25 קיסריים – קבוצה נכבדה, שהחלה לנוע אחרי ברי. הקפנו אותם ולא היתה כמעט בעיה להוליכם. הרגשתי כרועת אווזים ורק כלב רועים היה חסר לנו. הבאנו אותם למרחק של כ-10 מטרים מההליקופטר ואז תפסנו את הגדולים ביותר במצוד קשה ומעייף. גררנו אותם לתוך הקופסה בהליקופטר, לאחר שחיפשנו את השישה הנחוצים לנו ומילאנו את הקופסא בשלג. למרות כל מאמצינו לא להאבק עמם יתר על המידה, התחממו החבר'ה ועל כן החלטנו לטוס עם דלתות פתוחות. איזה כיף, אפילו לא היה קר והנוף… ראינו עשרות לווייתנים בתוך המים, מאות אלפי פינגווינים שראשם כלפי מעלה מלווים אותנו במבטם וכל האזור פרוש תחתנו.
נחתנו ליד הכלוב, הורדנו את הקופסה בכוחות משותפים והעברנו את כל החבר'ה החדשים לתוך הגדר.

 

"עזרת זכרים". התגודדות המונית של זכרים קיסריים במושבת הדגירה | צילום: איבו לה-מהו

"עזרת זכרים". התגודדות המונית של זכרים קיסריים במושבת הדגירה | צילום: איבו לה-מהו


נסיעה לאינאקססבל-אילנד ברכב עם גריג, מנהל המעבדה ומייק. כפי שקורה בכל פעם שיוצאים לשטח, הארבוס מתפרץ בכתר עננים הנראים ככבשים המרקדות סביבו. אנו נוסעים לכוון האי ומבחינים בשברים הרציניים בקרח שסביבו ובכלבי הים הרבים הרובצים ללא נוע, נהנים ממשמניהם, לאורכם. העיניים פקוחות כל הזמן, שמא נראה פינגווינים מתרוצצים על משטחי הלובן סביבנו. לפתע – שתי דמויות מתנועעות. החלטנו שאלה פינגווינים קיסריים אך ככל שהתקרבנו יותר ויותר, התברר לנו שאלה בני אדם כמונו – ניו-זילנדים. ליד האי בתוך שבר שוחה כלב ים להנאתו ואפילו מפגין כוחו בתעלולים שונים. שוחה הלוך וחזור, מתהפך ומציץ לראות אם קהל מעריציו עדיין סביבו. והמצלמות מתקתקות והוא נעלם שוב במים ומופיע שוב וחוזר חלילה. שריקות כלבי הים המוזרות נותנות הרגשה שאנו על כוכב אחר. הדרך הביתה ארכה לאחר שלכדנו מספר פינגווינים אדליים. עצרנו כמה פעמים כדי להחליף את מצע השלג עליו רבצו ולאפשר להם לשאוף אויר צלול.
שינוי חל במזג האויר ומורגש בבסיס בביגוד. כולם מסתובבים עם שרוולים קצרים ומזיעים, חמש מעלות! כל משטח הקרח שסביב הפינגווינים נמס ויוצר בוץ טובעני ובו ביצות ואגמים. להגיע אל מכלאת הפינגווינים כעת קל יותר בספינה… היינו צריכים להערים ערימות שלג עצומות לתוך הגדר כדי למנוע את תהליך המסת השלג והעלמות הפינגווינים עם הגדר.

הגיעו הספינות שוברות הקרח הפותחות נתיב לספינת המטען עבור השנה הבאה. סימנים לסיום עונת המחקר. המחזה מיוחד במינו. ספינה ענקית במרחבי הקרח, והמים רחוקים רחוקים. הגדולה שבין הספינות כבר שבה לנמלה. השניה מסתובבת ומנקה את התעלה שנפתחה, אך המלאה עדיין בגושי קרח ואינה נוחה למעבר לספינת המשא המחכה.
הובטח לנו מפי יאנו שבשנה הבאה נגיע ואנו מארגנים את אשר נצטרך.
היום אנו עוזבים. מתלבשים בבגדי הליצן – בפעם האחרונה. מגיעים למטוס C-130, מטוס קטן עמוס במשא כששורות הספסלים לאורכו.
בניו זילנד מזג אויר גשום, לח וחורפי! בלילה, טיול לילי אמיתי עם כוכבים, ירח, שמים שחורים, ורחובות מוארים. משום מה לא היה קשה להתרגל כלל…

אנטארקטיקה – העמוד הראשי>>
אנטארקטיקה – ממלכת החיות של איי הקרחונים
יעקב רוזנבלט  | צילום: יעקב רוזנבלט
פינגווינים גולשים להנאתם על השלג, פילי ים מתגוששים, אלבטרוסים בטקסי חיזור מרהיבים – בקצה הדרומי של כדור הארץ מתקיים עולם פראי ויפהפה, ללא מגע יד אדם. מסע בן חמישה שבועות בין איים וקרחונים, מג'ורג'יה הדרומית לאנטארקטיקה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

המסע שלי לאנטארקטיקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code